צריכים הצדיק הכי גדול

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תורה ל

ל:ב וצריך כל אחד לבקש מאוד מלמד הגון כזה, שיוכל להסביר ולהבין אותו שכל עליון וגדול כזה, דהיינו השגות אלקות, כי צריך לזה רבי גדול מאוד מאוד, שיוכל להסביר שכל גדול כזה על ידי השכל התחתון וכו' כמו שמצינו בעת שהיו ישראל במדרגה קטנה מאוד, דהינו במצרים שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה, היו צריכים רבי גדול ומלמד גדול ונורא מאוד, דהיינו משה רבינו עליו השלום, כי כל מה שהוא קטן ומרוחק ביותר, צריך מלמד גדול ביותר וכו' ע"ש.

צ"ע בדברי רבינו מה כוונתו מה שהשוה ענין הצורך לרבי גדול כדי להשיג שכל עליון למה שישראל במ"ט שערי טומאה במצרים הוצטרכו למשה רבינו, אם זה רק השוואה בעלמא או שזה אותו דבר. כי בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח' רבינו גילה הענין שצריכים צדיק כמו משה רבינו כדי לתקן את הדמיון של העם, כדי שיזכו לנבואה. ורבי נתן כתב על זה התורה תנינא ח' בליקוטי הלכות (אורח חיים ב, ברכת הריח וברכת הודאה ד:ט) ז"ל על כן צריכין לחפש ולבקש מאד ולהתפלל לה' יתברך הרבה מאד שיזכה להתקרב לצדיק אמתי שיש לו בחינת רוח נבואה. כדי שיתברר המדמה שלו, כדי שיזכה לאמונה שלמה, ואז זוכין לאמונת חדוש העולם וכו' ע"ש. ועיין מש"כ בתורה רמה, שהשכל והנבואה דרך אמונה הם לכאורה שני ענינים שונים לגמרי.

ועיין מש"כ בשיחות הר"ן אות עו, ודנתי שם בענין השגה דרך שכל או דרך נבואה, והבאתי שם מש"כ בספר המדות, ערך דעת ב:ט חכמי הדור הם כנפי הדור, לפי חכמתם כן התקרבות הדור והשגתם או להפך, הינו התרחקות חס ושלום מהשם יתברך. ולעתיד לא יצטרכו להשיג אלקותו על ידי חכמות, כי יקוים בנו: "ולא יכנף עוד מורך וכו'" עכ"ל. וצ"ע גם בזה, שהרי מבואר שלא יצטרכו להשכל – והוא לכאורה כענין המבואר בתורה ל' כאן, אכן האם הנבואה לא יהיה דרך הצדיק, כמו שמצינו בזוהר הקדוש שכל הנביאים נבאו רק דרך משה רבינו. ועמש"כ בספר המדות, ערך אמונה מא – לעתיד לבוא כל אחד הזעיר מחברו בשנים, יהיה יותר למעלה.

מצאתי בספר יד יוסף (פרשת בלק דרוש ב', מובא בלקט קדמונים על ספר שמואל א:ג:ג) ז"ל ונר אלקים טרם יכבה, נראה שזה הפסוק בא לתת טעם וסבה כיון שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר וענו, מוכן בכמה הכנות, אם כן איך שרתה הנבואה על שמואל שהיה נער עדין... לזה בא ונתן סבה כי באמצעות המכון יחול השפע על בלתי מוכן, ובאמצעות עלי הכהן זכה שמואל שרתה עליו נבואה. ולזה אמר, ונר אלקים טרם יכבה, ירצה להיות שנבואה זאת היתה טרם שיכבה נר אלקים, דהינו עלי שהיה נר אלקים, דנר ה' נשמת אדם. ועוד סבה שנית כי, שמואל שכב בהיכל ה' אשר שם ארון (ה)אלקים וכו' ובאמצעות הכנת המקום וכו' שרתה עליו הנבואה, ע"כ. ולכאורה זה בענין הנבואה השייך לתורה תנינא ח', לא לענין השגה בדרך השכל המבואר כאן בתורה ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

למעלה מן המקום

ב"ה

בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות

שבעה קבצנים

הקבצן בעל חטוטרת

הויקאר

בחינת למעלה מן המקום, לכאו' זה בחי' תכלית הידיעה שלא נדע, עיין בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה פג.

וע' בלקוטי הלכות (יו"ד ב, ערלה ד:ז) שמקומו של עולם, דהיינו שרשי נשמות ישראל, על ידי שהצדיק זוכה לבחי' זו, הוא יכול להחזיר את כולם לתשובה, עיין שם. והרי בלקוטי מוהר"ן תורה ל' רבינו גילה שעיקר התשובה הוא על הלא ידועים, והרי אתי שפיר, שמקומו של עולם הוא בבחי' הלא נדע, של תכלית הידיעה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

כי קרב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך

ב"ה

בשבת שלפני ראש השנה קראנו בספר תורה פרשת נצבים, והיה שגיעה בספר תורה בפסוק כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך, שהתיבות הדבר מאד היו בלי רווח ביניהם, נראים כתיבה אחת: הדברמאד. וראה זה פלא שהתקרבו זה לזה מאד, יותר מדי, והם אותיות אברהם דד, וזה ממש הענין המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ל' - מישרא דסכינה, שאברהם - בחי' חסד - חותך את הד', ע"ש ענין וישסף את אגג העמלקי. וכאן זה מה שעלינו מוטל לחתוך...

נ נח נחמ נחמן מאומן!

ענין צרעת בפרשת השבוע מובן על פי תורה ל'

ב"ה עיין בזה בפרפראות לחכמה מסכת סוטה דף מו. (אחר הפירוש שלו על לקוטי מוהר"ן יש חידושים על הש"ס) שמפרש קצת את ענין הצרעת על פי לקוטי מוהר"ן תורה ל, שהוא ענין של תאוות ממון.

תוכחה של הצדיק על איש העושה מצוה

תורה ל:ז ועקר התגלות החסד וכו' הוא על ידי תוכחה וכו' וצריכין אנו לקבל תוכחתם, אף על פי שתוכחה שלהם היא לפעמים דרך בזיון, שמבזים אותנו, אעפ"כ צריכין אנו לקבל תוכחתם כדי לקבל על ידו את החסד כנ"ל. כי מה שתוכחתם הולכת לפעמים בדרך בזוי, צריך לדון אותם לכף זכות, כי אין אדם נתפס על צערו וכו' ע"ש.

והוא קצת פלא לאור מה שרבינו גילה בתורה רפ"ב ובתנינא תורה ח', שהדרך היחיד ליתן תוכחה הוא בדרך של השיר של חסד, שאינו מבזה ומביש כלל את ריח השומעו, וצריכים לבנות את האדם על ידי הנקודות טובות, ואילו כאן רבינו מטיל את החיפוש לזכיות על השומע התוכחה, שהוא צריך לדון המוכיח המבזה אותו לכף זכות.

וי"ל שכאן התוכחה הוא על מעשה המצוה, כמבואר שהצדיק קיבל בלבולים מהתפלות, והצדיק מבחין בין המתפללים כפי בחינת העזות דקדושה שיש בהתפלה ובהתורה של כל אחד, ואז הצדיק מוכיח את המתפלל על תפילתו שלא היה בשלימות כמו שצריך, והרי מבואר שהתוכחה בא על טוהר המעשה והתפלה של אותו אדם, ואולי כביכול ניתן לומר שהצדיק קצת אשם בזה שהוא מוכיח את העושה מצוה. ולכן על האדם השומע להיות עכשיו כאילו הוא הצדיק, ולהתחזק באותו עזות דקדשה שלו (כמו שמבואר בתנינא תורה ח' שזוכין להשיר פשוט כש"ר על ידי עזות דקדשה) ולחפש רק את הזכות והטוב - לדון את הצדיק המוכיחו לכף זכות. ואז החסד נתגלה על ידי התוכחה, ודו"ק.