סודות התורה זוכים על ידי מסירת נפש

 ב"ה

 ליקוטי מוהר"ן

טו:ד אבל בזה העולם זוכה לבחינת נסתר על ידי תפלה במסירת נפש, ע"כ.

עיין בסנהדרין מב. בטעם שהדנים בדיני נפשות לא היו שותים יין כל היום, ז"ל ולרוזנים אי שכר, העוסקין ברזו של עולם אל ישתכרו, ע"כ. ולכן שפיר יש להשיג סוד על ידי מסירת נפש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה טו - אור הגנוז - כמה הערות

ב"ה

תורה טו

טו:ג שמנצפ"ך הוא בדעת דזעיר אנפין כמו שכתוב אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא. ועקר הדעת הוא בלב וכו' עכ"ל. והנה בספר עץ חיים תמיד הדעת של ז"א הוא בראש, אלא שיש ענין ובחינה שז"א מתדה לאריך אנפין שרק החכמה בראש והיא סגורה שם בקרומא דאוירא ואילו הבינה שלו בגרון או בלב, וכל זה מבואר באריכות בטוב טעם ודעת בספר אדיר במרום (מעמוד קמ-). נמצא שרבינו דוקא מתיחחס לבחינה זו הנ"ל. ועיין שם (עמוד קמג) שעל שם הקרום הזה החכמה סתימאה נקראת תמים דעות, וכן כאן בסוף התורה רבינו גילה שהתפלה (שזוכים על ידי התורה שהיא על ידי הדעת הנ"ל) היא בחי' הולך בדרך תמים.

טו:ד אבל התורה שבנסתר זעירין אנון דצריכין לה, ע"כ. הנה עכשיו יצא לאור אגרת של ר' געציל לראי"ה קוק ושם הוא כותב שבזמן האריז"ל היה מספיק שכמה יחידים ידעו את הסודות של התורה, ואחר כך בזמן הבעל שם טוב לא היה מספיק אלא בששים גבורים, ואחר כך גם זה לא היה מספיק, והעולם היה צריך לרבינו הקדוש להוריד את המושגות לכל העם. ונראה שעל כל פנים מה שגילו כבר יצא מבחינת סוד, עיין בזה בחיי מוהר"ן (אות תיט) שכמה דברים שהיו בבחינת סוד לפני הרשב"י והאר"י שוב לא היה סוד עיין שם. הרי שהסוד שהעולם היה צריך, ובאו הצדיקים וגילו להם, הרי שוב לא היה בבחינת סוד (ועיין במקומות אחרים בענין סוד אמיתי שלא פשוט בכלל למסור אותו, כי הוא נשאר סוד וכו' עיין שם), ומה שנשאר סוד, זעירין אנון דצריכין לה.

טו:ה סליק ויתב באילנא – ששם מדור הנשמות וכו' והוא בחינת עולם הבא עכ"ל.

נראה לעניות דעתי שיש להבין מזה מהות סתרי תורה שהם קשורים בעיקר להנשמות, וכמו שמצינו אצל מהרח"ו שהיה תמיד מחפש אחר שורש נשמתו.

טו:ח הלך בדרך תמים – זה בחינות תפלה, בחינת אברהם כנ"ל, כמו שכתוב (בראשית יז) התלהך לפני והיה תמים, ע"כ. קשה ממה שרבינו גילה בתורה א' על הפסוק אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת השם שזה קאי דייקא על לימוד תורה, עיין שם בסוף התורה, הגם שכל התורה שם קאי על שאלת מה לעשות שהתפלה יתקבל, ועיין מה שכתבתי על זה בהקדמה ללקוטי נ נח אות ח.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לא להתפחד כלל - לקוטי מוהר"ן תנינא מח

ב"ה כבר דנו החברים הרבה בדקדוק לשון רבינו לא להתפחד, ולא כתב לפחד. ואחר העיון בכל הראשונים שלפעמים גם כן כתבו והשתמשו בלשון זה של להתפחד לא נראה שיש חילוק גדול ביניהם, אלא שאולי להתפחד מדגיש שסוף סוף האדם נותן את עצמו להיות מפחד, אף על פי שהפחד בא מאליו, העיקר שלא ליתן לו קיום.
אכן שוב שמתי לב ללשון רבינו בלקוטי מוהר"ן תורה טו:ב שכתב ז"ל שהאדם מפחד את עצמו מאיזה דבר, עיין שם שרבינו גילה כל הענין של יראה נפולה, שבאמת אין בשום דבר ליתן פחד באדם רק שהיראה שהיה צריך להיות מהשם יתברך נופלת ומתלבשת בהדברים, ואזי האדם מפחד מהם. ועל כל פנים רבינו כתב ממש באריכות ענין הפחד הוא שהאדם מפחד את עצמו. וזה בכל היראות והפחדים. וידוע מה שרבינו גילה בחיי מוהרן שיש משהו באדם שנותן לו את זה, ואין כאן מקום להאריך.
אז הכלל והעיקר לא להתפחד כלל, אינו יוצא מהמשמעות של כל הפחדים, שלא יפחד, אלא שבכל הפחדים גופא הוא ענין שהאדם מפחד את עצמו.
וכן תראה לשון רבינו בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה מג, "על ידי חלישות הלב נופלים פחדים עליו" - שהפחד בא מאליו - "רכי לבב הם מתפחדים" - הם נותנים קיום להפחד.
נ נח נחמ נחמן מאומן

תורה טו אור הגנוז – תפלה תמצית

ב"ה 

תורה טו אור הגנוז – תפלה תמצית

היילגע רחמים זכני לטעם טעם אור הגנוז דהינו סודות התורה - נ נח נחמ נחמן מאומן! על ידי שתזכיני להעלות היראה לשרשה בדעת שבלב, לדעת ממי להתירא – מרוממות השם הנכבד, על ידי שתזכני לשפוט את עצמי וכל וארחותי לכלכל דברי במשפט ויקויים מאמר הכתוב ושם דרך אראנו בישע אלקים. ועל ידי זה אפטר מכל היראות הנפולות , שאזכה להעלותן לשורשן. ואעשה דין למטה ולא תהיה דין למעלה.

ועל ידי דעת זכני למלוך בתורת הנגלה, ולקרוא בגרון חיים הם למוציאיהם.

ועל ידי זה זכני לתפלה במסירות נפש, בלי שום כונת תועלת עצמי, להשחיר פני כעורב, בהתבטלות כל עצמותי וגשמיותי, וכאילו איני בעולם, ועליך הרגנו כל היום. וזכני לקרוא להשם יתברך בכל מיני תוארים ושבחים כרוב חסדו.

ותתאוה לתפילתי שתהיה בחינת אשה ריח ניחוח לה', ונקבה תסובב גבר, ותגלה לי רזי תורה וזכני לשרתך.

ויקוים ואתם תהיו לי ממלכת <תורת הנגלה> כהנים <אברהם – תפלה> וגוי קדוש <ביהמ"ק – תורת הנסתר> אלה הדברים אשר תדבר <דבר – יראה. תדבר – משה – דעת> אל בני ישראל <משפט>.

עיני <דעת> בנאמני <אהרן – משפט> ארץ <יראה> לשבת עמדי <אשכון את דכא> הלך בדרך תמים <אברהם – תפלה> הוא ישרתי <סתרי אורייתא>. נ נח נחמ נחמן מאומן!


נ נח נחמ נחמן מאומן!