כט תמוז הילולה של רבי יוחנן הסנדרל ורש"י

 ב"ה

ר' יוחנן הסנדרל. יוחנן, משמאל לימין: נ נח. הסנדלר בגמטריא פצפצי"ה, ובגמטריא נ נח נחמ נחמן ע"ה

רש"י - אחיה של התורה (שיחות הר"ן רכג ע"ש). רש"י – שי"ר.

רבי שלמה יצחקי, עם הי"ב אותיות ג' תיבות והכולל, בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה. שלמה ע"ה בגמטריא רבינו נ נח. שלמה בן יצחק ע"ה בגמטריא נון נון חית, עם הג' תיבות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

דברו הכתובים בלשון הבאי

ב"ה

בפרשת דברים (א:כח) כתיב: אנה אנחנו עלים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו ערים גדלת ובצורת בשמים וגם בני ענקים ראינו שם. ורש"י פירש ז"ל ערים גדולות ובצורות בשמים, דברו הכתובים לשון הבאי, עכ"ל. וצ"ע שפשטות לשון הכתוב הוא שמשה רבינו מזכיר את דברי העם, מה שהעם אמרו, ואם כן התורה מספרת בדיוק מה שהם אמרו, ואין שום ראיה מכאן שדברו הכתובים לשון הבאי. והשם יתברך יאיר עיני בתורתו אמן. נ נח נחמ נחמן מאומן

שיר חדש ועצה חדשה שאין אחריה שום צרה - נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה

בספר חיי מוהר"ן אות תל. אין דרכו לדחק על שום דבר שיהיה דוקא כך וכו' גם אני יודע שכל טובות עולם הזה אין טובתו שלמה, וכל טובה מטובות עולם הזה מכרח שיתגלגל ממנה איזה דבר שאינו טוב. כי אי אפשר שיהיו טובות עולם הזה שלמות לגמרי, על כן אינו רוצה לגזר ולדחק את האדם שיעשה דוקא כרצונו, פן בסוף, כשיתגלגל איזה דבר לא טוב מזה יתרעם עליו וכו' ע"ש.

הנה דברי רבינו הקדוש פה הם ממש כמו שמצינו ברש"י סוף פרק שני של מסכת ערכין (יג: - הבאתי הלשון בערך שיר חדש – שירה חדשה) שהגמרא שם אומרת שבימות המשיח הכנור יהיה של שמונה נימין, ורק לעולם הבא יהיה של עשר ויהיה נקרא שיר חדש לשון זכר, ובפירוש רש"י ז"ל כך תשועות הללו (אפילו של ימות המשיח, הם בחי' נקבה כי) סופן לילד צרות, אבל שיר של עולם הבא לשון זכר שאינו יולד, עכ"ל.

ולפי זה, לענין השיר חדש שגילה רבינו הקדוש בפתק, נ נח נחמ נחמן מאומן, היה ראוי שיצוה דייקא עליו (אכן היה לרבינו עוד הרבה טעמים שלא גילה כמש"כ כאן). אכן מה ששייך לעולם הבא הוא כולו רצון בלי שום כפיה.

ובשיחות הר"ן (קפה) רבינו גילה שכל הנהגה שהוא מצוה הוא סגלה ותקון ומועיל על מה שעבר ועל העתיד ולאחר ההסתלקות של האדם, ולימות המשיח, ולתחית המתים ולעתיד לבוא, ע"כ. הרי שבדבר הצואה היה לו התוקף של עולם הבא, רק עם כל זה, כאשר היא פועלת בזמנינו על כרחך יהיה משהו לא טוב מתגלגל ממנו כפי גשמיות העולם. ולפי זה י"ל גם לענין השיר חדש שגילה רבינו, שכל עוד ששרים אותו בעולם הזה בזמנינו עוד יתגלגל מהישועות שלו איזה צרות רחמנא ליצלן. אי נמי, הגם שיש בכל ציווי תוקף המגיע ומועיל ומתקן אפילו לעתיד לבוא, אינו לגמרי בשלמות של עולם הבא, ואילו השיר חדש, שהוא לגמרי בחינת עולם הבא, כי על כן נקרא שיר חדש, ולא שירה חדשה כנ"ל, אין שייך אחריו שום צרה כלל, אפילו כאשר שרים אותו בעביות עולם הזה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לבנה חדשה - נקודה טובה

ב"ה

במסכת ערכין דך ט. רש"י בסוף העמוד ד"ה איתחזויי איתחזי כז"ל לבנה לב"ד ואנן הוא דלאו אדעתין למימסר נפשין ולמיחזייה הילכך לא מרנני עכ"ל. והוא קצת פלא למה שייך מסירת נפש כדי לראות הלבנה החדשה. ועל כל פנים, הענין מרמז למצוא נקודה טובה כל דהו, ובזה שפיר מובן איך שצריכים בזה מסירות נפש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תיקון הכללי

ב"ה

רבינו גילה עשרה פרקי תהלים להגיד בשביל תיקון הכללי. ורבי נתן כותב בפירוש להגיד אותם כסדרן.

והנה הקפיטל הראשון, פרק טז, מתחלת:

מכתם לדוד.

וזה לשון רש"י:

מכתם לדוד. אמרו רבותינו לדוד שהי' מך ותם שהיתה מכתו תמה שנולד מהול ואין שיטת המקרא נופל על המדרש כאן, יש מזמור שנאמר בו לדוד מכתם, שם יש לפרש שיר זה לדוד שהי' מך ותם אבל כאן שנאמר מכתם לדוד אין לפרשו כן ואומר אני שהוא אחד מן שמות מיני נעימות הזמר וחלוק בנעימות השיר, ד''א מכתם לדוד לשון עטרה כמו כתם שמשמע דבר זה היה רגיל לומר דוד שמרני אל כי חסיתי בך והי' לו כעטרה שנא' (לעיל ה) כ' כצנה רצון תעטרנו (סא''א) : 

הרי מבואר שהפרק הזו ממש שייך לענין קדושת הברית, ש"מכתם" מראה שדוד המלך נולד מהול, והיה מכתו תם, היה שלם בבריתו.

ורש"י מביא לפרש ש"מכתם" הוא אחד מהי' נגינות, אכן בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה צב, מחשיב את המזמור הזה להנגינה של "ברכה" וגם בפרק נט - שהוא גם מהתיקון הכללי וגם נזכר שם "מכתם" - למנצח אל תשחת לדוד מכתם, שם בתורה צב מונה אותה להנגינה של "נצוח" - למנצח. 

ומבואר לפי הפירוש האחרון של רש"י, ש"מכתם" הוא הכתר, והוא המילה הראשונה של התיקון הכללי, כתר. כראוי וכיאות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרשת בהר - הפקרות ואחריות

ב"ה

בריש הפרשה, פרק כה פסוק ז: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל. ופרש"י ולבהמתך ולחיה. אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך, מה תלמוד לומר ולבהמתך, מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית: עכ"ל. ודבריו צריכים עיון, כי הלוא אדרבה מזה שאכילת הבהמה מוטלת עליך, הרי זה סיבה יותר לאסור, כי כל מה שזה יותר שייך לבעלות פוגע יותר בשמיטה [ומה שראיתי מובא מהספר משכיל לדוד לפרש כי לשכיר מותר ליתן ולנכרי אסור, אינו נראה כלל, כי רש"י בכלל לא הביא את הדרשה והדין שלנכרי אסור].

וי"ל שפשוט הוא שכאשר מוטל על האדם להשמיט או להתעלם זה רק נוגע לצרכיו, אבל לגבי אחריותו על אחרים, אם לא מרבינן בפירוש, הוה אמינא שבודאי עדיין הוא עומד באחריותו, ודוק.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרשת ויקהל ופקודי

ב"ה
לה:טו
רש"י מסך הפתח, וילון שלפני המזרח, שלא היו שם קרשים ולא יריעות עד כאן לשונו. כל שנה קשה לי שהרי היו שם עמודים ולא רק וילון.

פרשת פקודי
לט:לא רש"י כתב: ולפי דרך קשירה ארבעה חוטים היו, ומעלה מקום פחות משנים אי אפשר עד כאן לשונו. ומעולם היה צריך עיון גדול אצלי, שהרי בודאי יכולים לעשות את כל הקישורים הדרושים עם חוט אחד ארוך, לקשור זה לזה, ולהמשיך לקשור עוד דבר וכו'. ולכאורה צריכים לדחות שאחר כל קשירה נחשב כמו חוט חדש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ענוה

ב"ה

בפרשת השבוע, פרשת בהעלותך (במדבר יג:ב) כתוב והאיש משה ענו מאד ופרש"י ענו. שפל וסבלן, עד כאן לשונו.

והנה הראשי תיבות: עשו. והסופי תיבות בגמטריא אלקים, שהוא מדת הדין. והאותיות האמצעיות בגמטריא רכב - שזה ענין הענו שרוכב עליו מדת הדין והרשעים, והוא סובלן, כמו השם יתברך שסובל את הכל.

ויהי רצון שכבר לא נצטרך לסבול, וברסלב, שהוא רב סבל, יהפוך כבר ללב בשר.

והנה למחרת כתיבתי את הנ"ל למדתי בלקוטי מוהר"ן (סוף תורה ח) שכז"ל רכב אלקים רבתים אלפי שנאן (תהלים סח). אלפי - בחינת אלופי עשו, ועל ידי רכב אלקים רבתים, בחינת קבלת התורה וכו' וכו' ששם הרוח דהרב דקדשה, על ידי זה נתבטלין ונכנעין אלופי עשו וכו' ע"ש.

ולפי זה אתי שפיר כמין חומר הרמז הנ"ל, שהראשי תיבות, בחינת ראשית גוים עמלק הוא עשו, נופל ונמחק על ידי האותיות הבאות שהם בחי' רכ"ב אלקי"ם, בחינת קבלת התורה ששם רוחו של הצדיק הענו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

קשירת החושן והציץ בשנים ובשלושה חוטים

ב"ה

פקודי לט:לא – רש"י כותב שאי אפשר לקשור את החושן בפחות משני חוטים, ואני מעולם תמהתי על זה, כי בקלות יכולים לקשור את שני הצדדים עם חוט אחד, שקושרים את צד אחד ואחר כך מעבירים את אותו החוט וקושרים את הצד השני.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לכבוד הילולא של אשר בן יעקב - י"ט שבט

ב"ה

בפרשת  וזאת לג:כד

ברוך מבנים אשר. וכתב רש"י ז"ל ראיתי בספרי (שנה.) אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר, ואיני יודע כיצד: עד כאן לשונו.

והנה ההבדל בין רש"י לאש"ר, אשר, יש לו אל"ף ורש"י ביו"ד, והנה אל"ף חסר י', זה מאה ואחד ע"ה בגמטריא בנים, ולרש"י לא היה בנים כי אם בנות, ונשאר רש"י ולא אש"ר, ולכן כתב שלא זכה לדעת כיצד אשר נתברך בבנים, כי זה דייקא מה שהיה חסר לו.

(ואולי משום זה יש להעדיף היום לגמרי את התפילין של ר"ת כמו מעשה שהיה...)

נ נח נחמ נחמן מאומן

לשון רבינו ביידיש בסיפורי מעשיות

ב"ה

מעשה יג

כאשר הילדים היו בוכים ובא הבעטליר הראשון כתוב ז"ל והתחילו אלו הבנים להתקרב אליו ולהיות כרוכים אחריו, ע"כ – וביידיש האבן די קינדער אן גיהובין טשעפען זיך צו איהם, און צו טולען זיך צו איהם, ע"כ. ואיני יודע יידיש, אבל טשעפען, כמדומני זה להפריע, אז איך זה הגיע למשמעות של להיות קרוב ולהיות כרוך אחריו. וב"ה מצאתי הענין מפורש ברש"י פרשת ראה (דברים יב:ל) על הפסוק השמר לך פן תנקש  אחריהם, ז"ל אבל בלשון טירוף וקשקוש מצינו נו"ן – וארכבתה דא לדא נקשן (דניאל ה:ו), ואף זה אני אומר, פן תנקש אחריהם, פן תטרף אחריהם, להיות כרוך אחר מעשיהם. וכן ינקש נושה לכל אשר לו (תהלים קט:יא), מקלל את הרשע, להיות עליו נושים רבים, ויהיו מחזירין ומתנקשים אחר ממונו, עכ"ל.

למדנות --

ב"ה 

רש"י פרשת ויקרא (א:טז) כז"ל בעוף שנזון מן הגזל נאמר "והשליך" את המעים, שאכלו מן הגזל, ע"כ. וק"ק דלימא מפני שהעוף אוכל שרצים. ואולי יש לחלק, דהנה בגניבה מצינו תקנת השבים שהגנב לא צריך להחזיר את החפץ אלא דמיו,  והרי מצינו כעין זה אפילו אצל המזבח (גיטין נה) אמרו לא נודעה (שגזולה) מכפרת שלא יהו כהנים עצבין, ולכן גם בעוף שגנב הרבה, לא תהא מתועב אלא בעיקר מקום הסירכה, אכן אם הטעם היה משום אכילת שרצים, לא היה מקום לחלק, ולא היה מקום בכלל להקריב את העוף לקרבן, אלא ע"כ זה שהעוף אוכל שרצים אינו פסול לענין קרבן.

רש"י פרשת בהר (כה:ז) ולבהמתך ולחיה, אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך, מה תלמוד לומר 'ולבהמתך', מקיש בהמה לחיה - כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, עכ"ל.

וק"ק מעיקרא מה קא סבירא ליה שבהמה יש לה יותר זכות לאכול מפני שמזונותיה עליך, הלוא אדרבה זה סיבה לאסור עליה אפילו בתחילה. ואולי יש לומר שרואים פה עוד הפעם הכלל שאין להחמיר על אחרים, וזה שהבעלים יש להם איסור לא תגרר לבהמתו, כי לבהמה יש זכות בכל הפירות, ולא תהיה כפות בגלל איסור של אחרים.

ריש פרשת ויקהל פסוק טו רש"י

ב"ה רש"י כותב ז"ל: מסך הפתח. וילון שלפני המזרח שלא היו שם לא קרשים ולא יריעות: עכ"ל. ולא זכיתי להבין דהלוא למסך היה חמשה עמודי שטים מצפים זהב וויהם זהב ואדניהם נחשת (שמות כו:לז)?!

נ נח נחמ נחמן מאומן!!!!

רש"י בפרשת השבוע - ואתחנן - בעד המקובלים!!!

ב"ה פרשת ואתחנן ד:ח רש"י כותב בעד המקובלים! זה לשונו: צדיקים: הגונים ומקובלים, עד כאן לשונו. (עיין שם כל לשונו....).