לדעת לעשות הפדיון הנכון

 ב"ה

ספר שמואל ב'

ב:יז:א ויאמר אחיתפל אל אבשלם אבחרה נא שנים עשר אלף איש ואקומה וארדפה אחרי דוד הלילה.

ויאמר אחיתפל בגמטריא ברסלב (=נחמן בן פיגא) נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. שר אלף, עם הב' תיבות והכולל, בגמטריא רב נחמן מברסלב. איש – אלף יוד שין, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

הראשי תיבות של: אל אבשלם אבחרה נא שנים בגמטריא נ נח נחמ נחמן.

ספר מי השילוח: מה שאמר רק שנים עשר אלף, ולא יעץ לו שיקבץ כמה שיוכל, כי באמת היה יודע את כח דוד המלך עליו השלום, כי בכחו לעורר רחמים גדולים וישועה על ידי תפלתו, אך לזה בחר רק שנים עשר אלף, שחשב כי נגד שנים עשר אלף יבטח דוד בכח עצמו ולא ירבה בתפלה, ואז ינצחו אותו מפני החטא, ע"כ. וק"ק כי מבואר בפסוקים (פסוק כג) ועצת אחיתפל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלקים וכו', ולפי פירושו קובע אם כן שדוד באמת היה טועה וסומך על כחו ולא ירבה בתפלה. ונראה לתקן לשונו, שבין כך ובין כך דוד המלך לא היה סומך על כוחו והיה מרבה בתפלה, רק בזה היה טועה לדעת מאיפה הגזרה, ואיפה צריכים לעשות את הפדיון. כמבואר כי יש כ"ד בתי דינים כמבואר בזוהר ובספר חיי מוהר"ן נה, ולפעמים צריך לעשות פדיון על כולם, ולפעמים צריכים לעשות אפילאציע (ערעור – appeal) מבית דין לבית דין, ויש גם את הענין של 'אנדענסעניא' דהינו לשלח הדבר להקיסר בעצמו, כמבואר כל זה בספר שיחות הר"ן קה (ועוד עיין בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה ממלך ענו). וכאשר יראה רק שנים עשר אלף איש יסתפק לעשות פדיון באחד מהבתי דינים הנמוכים ולא לעשות אפילאציע וכדומה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אריכת אפיים עד שנת התפ"ד ואז כבר צריכים התיקון של נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

שמות פרשת בא

יג:יג וכל פטר חמר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו וכל בכור אדם בבניך תפדה. בבניך תפדה בגמטריא בניך נ נח נחמ נחמן מאומן.

הסופי תיבות של וכל פטר חמר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. וכן הסופי תיבות של: חמר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו וכל בכור, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

ואם לא תפדה וערפתו. י"ל בעזה"י על פי מה שפירש הרע"ב על המשנה (אבות ה:ב) עשרה דורות מאדם עד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול, ופירש הרע"ב ז"ל אף אתה אל תתמה שהאריך לאומות העולם כל השנים הללו שהן משתעבדין בבניו, שיותר האריך לדורות שמאדם ועד נח, ואח"כ נשטפו, עכ"ל. והנה המבול היה בשנת א'תרנו לבריאת העולם. וחרבן בית שני היה בשנת ג'תתכח. ולפי חשבון אריכת אף של אלף תרנ"ו שנה, יש אריכת אף עד ה'תפד – תפד"ה, וזה מש"כ אם לא תפדה, אם יגיע שנת ה'תפד, אז וערפתו, התיקון הוא רק דרך תיקונא דסיפא (ועיין ענינו בחלק ה' מאומן), ובבחינת אחוריים. והגילוי הראשון שהיה להרמח"ל היה בשנת התפ"ז, בגמטירא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

פדיון לכל הכ"ד בתי דינים - ופדיון להקיסר עצמו

ב"ה

בספר שיחות הר"ן אות קעה. ואני יכול לעשות אפילאציע (ערעור מבית דין לבית דין וכו') עד העשרים וארבעה בתי דינים, דהינו שאני יכול לומר שאינו נראה לי המשפט של בית דין זה ואני רוצה לדון בבית דין אחר. וכן מבית דין לבית דין עד כלם ומסתמא מועיל בודאי, כי על כל פנים בין ובין כך נמשך ונדחה המשפט, וכשנמשך קל יותר הדבר. כי בתוך כך עושה אותו האדם איזה מצוה וכיוצא, ואפלו אם אינו מועיל אני יכול לעשות וכו' ע"ש.

עיין סנהדרין צה. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי, בת דינא בטל דינא. ופרש"י כיון שלן דינא בטל הריב, וכן מפני שלא נכבשה בו ביום לא הצליח ממחרת, עכ"ל.

והנה לכאורה ענין זה לעשות אנדענסעניא, דהינו לשלח הדבר להקיסר בעצמו, הוא כי הכ"ד בתי דינים הם כ"ד צירופי אדנ"י שבמצח ז"א, ושם כח הדין מתחזק, ואילו במצח הרצון של א"א כלהו משתככין קמיה. ולשון רבינו בלקוטי מוהר"ן תורה רטו: אך דע, שיש פדיון אחד שכולל את כל העשרים וארבעה בתי דינין ויכול להמתיק כל העשרים וארבעה בתי דינים ולזה הפדיון צריך עת רצון בחינת התגלות הרצון כמו בשבת במנחה וכו' אך אפלו הצדיקים לא כל אחד יודע זה הפדיון ולא נמצא כי אם חד בדרא שידע זה הפדיון וכו' ע"ש. ואילו כאן בענין אנדענסעניא רבינו אמר: לא ידע עדין מזה שום אדם. ולכאורה מבואר שענין האנדענסעניא עוד למעלה מהפדיון שכולל כל הכ"ד. ואף על פי שאותו פדיון הכולל כל הכ"ד גם כן כבר פועל במצח הרצון של א"א. וא"כ יש להבין שמה שרבינו אמר כאן: לשלח הדבר להקיסר בעצמו, היינו עוד למעלה מאריך אנפין. ויתכן שזה הענין שמצינו בספר אדיר במרום, כאשר מפרש את סדר הדין של הבתי דינים במצח, ומסביר שם איך הדין נחתם ויוצא לפועל על ידי שהשכינה מתלבשת במלאכים, שזה נקרא מסירת פתקין, הוא כותב ז"ל (עמ' תד-ה, מכון רמח"ל)כי עד שלא נמסרו הפתקין נקל הוא להחזיר הגזירה, אבל אחר שנמסרו, הוא קשה מאד וכו' ולהחזירו הנה צריך כח האי"ן המבליע הדבר בשרשו, וקשה לעשות זאת הפעולה. ואעפ"כ בקושי גדול תוכל להמצא, עכ"ל. ויתכן שלזה כוון רבינו, שיודע לעשות אפילו את זה.

והנה הרמח"ל ממשיך שם "אך בגליוי הרצון וכו'" שבגילוי מצח רצון א"א יש בחי' דינא יתיב, שהדין עומד במקומו ואינו מתפשט וכותב, (עמ' תו) "אף שכבר נתעורר התולדה לצאת, הנה יהיה שב להיות יושב במקומו, בלא גילוי כלל. ואז אף על פי שנתעוררה המחשבה והתחילה הטפה להנתן, תשב במקומה ושם תבלע שנית ולא תמשך למטה ע"ש כל דה"ק שמסביר הענין של הסרת כח הצמצום ע"ש.

וצ"ע בהבנת דבריו אם ההמשך בא להסביר הפעולה הזאת של "האי"ן המבליע הדבר בשרשו", כי כן הוא כותב לשון בליעה, אבל לעומת זה יש לדייק קצת מלשונו שכתב "אך", שמשמע קצת שהוא דרך אחרינא. ויתכן שאלו השני דרגות שפירט רבינו. כי מה שהרמח"ל המשיך להסביר איך שבכח רצון מצח א"א דינא יתיב, זה הדרגה שכיוון עליה רבינו בתורה רטו, שהוא פדיון הכולל כל הכ"ד וצריך עת רצון, שהוא מצח א"א. ואילו "כח האי"ן המבליע הדבר בשרשו" הוא עוד למעלה מזה, וקשה הדבר לעשותו בכלל, ורק רבינו ידע לשלוח להקיסר עצמו.

נ נח נחמ נחמן מאומן