הטעות שמלך יעבוד ויקריב קרבנות

 ב"ה

ספר דברי הימים ב

ב:כו:יח וַיַּעַמְד֞וּ עַל-עֻזִּיָּ֣הוּ הַמֶּ֗לֶךְ וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹא-לְךָ֣ עֻזִּיָּ֗הוּ לְהַקְטִיר֙ לַֽיקוָ֔ה כִּ֣י לַכֹּהֲנִ֧ים בְּנֵי-אַהֲרֹ֛ן הַמְקֻדָּשִׁ֖ים לְהַקְטִ֑יר צֵ֤א מִן-הַמִּקְדָּשׁ֙ כִּ֣י מָעַ֔לְתָּ וְלֹֽא-לְךָ֥ לְכָב֖וֹד מֵיְקוָ֥ה אֱלֹקִֽים.

עזיהו המלך ויאמרו לו, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

נלע"ד שיש באמת סיבה לטעות שמלך יכול לעבוד. יעויין בהפטרה לפרשת החודש, יחזקאל מה:יז ועל הנשיא יהיה העולות והמנחה והנסך בחגים ובחדשים ובשבתות בכל מועדי בית ישראל הוא יעשה את החטאת ואת המנחה ואת העולה ואת השלמים לכפר בעד בית ישראל, ומשמע שהנשיא הוא העובד ומקריב, והמלבי"ם דחק שהכוונה שהקרבנותך באים מקופת הנשיא ומכיסו. ורש"י כז"ל אומר אני שהנשיא הזה בכהן גדול מדבר, וכן כל הנשיא שבענין, ושמעתי משמו של רבי מנחם שבמלך מדבר, עכ"ל. כי הפשטות הוא שהנשיא הוא המלך, אבל אם כן משמע שהמלך עובד ומקריב, ולכן רש"י העדיף לפרש שהנשיא שם הוא הכהן גדול. ועל כל פנים מבואר שיש מקום לטעות שהמלך יקריב קרבנות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ליקוטי מוהר"ן סוף תורה ו' כל יהודי הוא אבן טוב בכתר המלך על כן צריכים לדון אותו לכף זכות

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן

תורה ו

בסוף התורה – והנה מבואר לעיל שעל ידי הדמימה והשתיקה ששותקין לחבירו כשמבזין אותו, על ידי זה זוכה לתשובה, שהיא בחי' כתר וכו' וכו' כך כל אחד מישראל הוא בחי' כתר להשם יתברך, וצריך להכניס בו כל מין אבנים טובות שאפשר למצוא, דהיינו שצריכין להשתדל לחפש ולבקש אחר כל צד זכות ודבר טוב שאפשר למצוא בישראל, ולדון את הכל לכף זכות וכו' וכו' כי לפי דעתו וסברתו נדמה לו שראוי לו לבזות אותו וכו' עיין שם.

על דרך צחות יש לפרש, דקיימא לן (משלי כא:א) לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפץ יטנו. ולכן כל מה שמחשיבים איש ישראלי להיות אבן טוב בכתר המלך, הרי יש לו יותר מבחינה זו שלבו נטוי על ידי השם יתברך, ולכן בודאי צריכים לדון אותו לכף זכות כי מבינים היטב שכל מה שעשה היה חפץ השם להשיגו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

דוד מלך בגיל עשרים ותשע

 ב"ה

ספר שמואל

א:טז:יג ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אתו בקרב אחיו ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה ויקם שמואל וילך הרמתה.

שמואל בגמטריא רבינו נ נח ע"ה. את ע"ה בגמטריא ברסלב נ נח. קרן, עם הג' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן. את קרן, בגמטריא רבינו נחמן מברסלב ע"ה. אתו בגמטריא רבנו נחמן ע"ה. אתו בקרב, בגמטריא נון חית מם נון ע"ה. השמן וימשח, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן. ותצלח רוח ע"ה בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן.

איתא בסדר עולם (פי"ג) שדוד היה בן כ"ט שנים (ובילקוט שמעוני בן כ"ח שנה). רמז לדבר, השם הכ"ט בע"ב שמות: רי"י, דהיינו רך, שהוא לשון מלך ומלכות בארמית.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תוכחת שמואל לשאול על שלא קיים מחיית עמלק

 ב"ה

ספר שמואל

א:טו:טז ויאמר שמואל אל שאול הרף ואגידה לך את אשר דבר ה' אלי הלילה ויאמר לו דבר.

שמואל בגמטריא רבינו נ נח ע"ה. שמואל אל שאול, עם הג' תיבות והכולל, בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן. הרף בגמטריא נחמן מאומן. ואגידה לך את, עם הי' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ואגידה לך את אשר ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן.

הראשי תיבות של כל הפסוק בגמטריא נון חית מם נון.

הסופי תיבות של: לך את אשר דבר, ושל: את אשר דבר ה' אלי הלילה, עם הכולל, בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה.

הרף, פרש"י ז"ל כתרגומו אוריך, פרוש, המתן, עכ"ל. המתן זה בחי' הכתר, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ו', בחי' כתר לי, וזה בחי' נקודה העליונה של האלף, בחי' משה, ששמואל שקול כנגד משה ואהרן, וזה בחי' מצות בנין בית המקדש. אחר כך בפסוק יז, ויאמר שמואל הלוא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ה' למלך על ישראל, זה בחי' דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל (במדבר כד:יז), בחי' הו' של האלף, וזה בחי' מצות מינוי מלך. ואחר כך בפסוק יח, וישלחך ה' בדרך ויאמר לך והחרמתה את החטאים את עמלק ונלחמת בו עד כלותם אתם, בדרך זה בק"י ברצו בק"י בשוב, ומצוה הראשונה שנצטוו בכניסה לארץ, מחיית עמלק. בחי' חיריק ונקודה התחתונה של האלף. הכל כמבואר בתורה ו' שם.

 

א:טו:יט ולמה לא שמעת בקול י' ותעט אל השלל ותעש הרע בעיני י'.

שמעת עם הכולל, בגמטריא רבנו נחמן בן שמחה. שלל בגמטריא רבי נחמן. בעיני, עם הה' אותיות והכולל, בגמטריא נחמן.

הראשי תיבות של: ולמה לא שמעת בקול י' ותעט, ושל: לא שמעת בקול י' ותעט אל השלל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן.

הסופי תיבות של: בקול ה' ותעט אל השלל ותעש הרע בעיני, עם הח' אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

נראה לפרש שאלו השלש תנאים של תשובה, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ו:ה מהפסוק בישיעה ו', פן יראה בעיניו – ותעש הרע בעיני י', ובאזניו ישמע – לא שמעת בקול ה', ולבבו יבין – ותעט אל השלל, ופירש המצודת ציון, ענין פריחה, וזה בחי' לב, כי צדיק כתמר יפרח, ודרשו במסכת סוכות דף מה עמוד ב, מה תמר זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שאול המלך היה משכמו ומעלה גבוה מכל העם

 ב"ה

ספר שמואל

א:ט:ב ולו היה בן ושמו שאול בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבה מכל העם.

משכמו בגמטריא רבנו נחמן. היה בן ושמו שאול בחור, עם הה' תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן. שאול בחור, בגמטריא נחמן בן שמחה, רבינו נחמן מאומן, ובגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

הראשי תיבות של: ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבה, בגמטריא נ נח. הראשי תיבות של: מבני ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבה, ושל: ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבה מכל, בגמטריא נחמן. הראשי תיבות של: היה בן ושמו שאול בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבה, עם הט"ו אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

הסופי תיבות של: בחור וטוב ואין איש, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: ואין איש מבני, בגמטריא רבי נחמן.

משכמו ומעלה גבה. נראה לפרש בעזה"י, 'שכמו' חסר 'ומעלה' בגמטריא רט"ו, ועם 'גבוה' – מלא ו' דייקא, והכולל, בגמטריא רל"ב. והענין מבואר בספר אדיר במרום (עמ' שצא, מכון רמח"ל) ז"ל הנה 'ברוך' עולה רכ"ח, ועם ד' אותיותיו הוא רל"ב, שהם: ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. והפסוק אומר: ה' יבר"ך – שעולה רל"ב. וסוד הענין, הנה הברכה אינה אלא תוספת הכנה בשורש המשפיע, ובמקבל עצמו – לקבל יותר ממה שניתן לו בחוק ראשון של הבריאה. וכו' וכו'. כי אין אדם מתחדש בברכה, רק ההשפעה מתחדשת. וזה כי הכל נברא בשיעור מדוקדק, בכח קו המדה המעמיד הדברים בגבולם. ובריאת הכל הוא בכח ד' השמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, ובאמת בחכמה סתימאה נבנים בתחלה כל הדברים, בסוד: כולם בחכמה עשית (תהלים קד:כד), ונבראים בסוד הד' השמות האלה. וכפי אותו הגבול שניתן בתחילה, כך תהיה אותה הבריאה כל הימים, בין בעצמה ובין במקריה. אך הברכה תהיה שהחכמה סתימאה עצמה תשפיע יותר. וכל הד' הויות שנקבצו בשום גבול הבריאה ההיא ישפיעו ביותר רוחב וריווח וכו' וכו' שאין הבריאה מתחדשת חידוש גמור, אלא יתוסף אור וכו' וכו' ולכן מלת ברו"ך חסירה ד' מ[חשבון]  ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, כי [ד' אותיות הוי"ה] זה קים, והרכ"ח משתוה לפי המאור וכו' ע"ש. ובזה י"ל כנ"ל שהתוספת בגובה שאול היתה בבחי' ברכה זו שעל ידי הרל"ב. ועכ"ז גבה כתוב חסר, כמו שברוך חסירה ד' מהחשבון כמבואר שם.

מפתחות: משכמו ומעלה גבוה מכל העם – שיחות הר"ן קז.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לא להרהר אחר מידת הדין ולא לאשם את המלכות - מסכת מגילה דף יא דף יומי על פי מוהרנ"ת

 ב"ה

מסכת מגילה

דף יא. רב נחמן בר יצחק פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא (תהלים קכד:א-ב) שיר המעלות לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, אדם ולא מלך, פרש"י זה המן, ע"כ.

ופירש המהר"ץ חיות (ד"ה אדם) שאילו היה מלך היו ישראל צריכים להצדיק עליהם את הדין, שכן נאמר (משלי כא:א) לב מלך ביד ה', על כל אשר יחפוץ יטנו, ונמצא שכך הוא רצון ה', וכל דעביד רחמנא לטב עביד. אמנם המן היה אדם ולא מלך, ופעל רעות בבחירתו החפשית, ולולי ה' שהיה בעזרנו לא יכולנו לעמוד כנגדו, ע"כ.

והנה עיין בספר כוכבי אור, שיחות וספורים (שמיד אחר ששון ושמחה, אות כב, מובא גם בשש"ק א-תמב) ז"ל מאד מאד הקפיד אבי ז"ל בשם מוהרנ"ת ז"ל על הפוגמים כנגד הממשלה. כי 'פלגי מים לב מלך ביד ה'' וכו', וכל הגזרות המציקות לנפשות ישראל לא יצאו רק מלמעלה, כמאמר הכתוב 'אשור שבט אפי' ע"ש.

והנה לפי פירוש המהר"ץ חיות הנ"ל שגזירת המן לא היה נחשב בכלל גזירת המלכות, יש להסתפק טובא על רוב המושלים היום שאינם ממש מלכים אלא נבחרים, ואין לאף אחד שליטה גמורה רק בשיתוף פעולה וכו', לכאורה לא תהיה להם הבחי' זו של לב מלך, ולא תחול עליהם ההקפדה של מוהרנ"ת. אלא דיתכן שעכ"ז מוהרנ"ת היה מקפיד כדלקמן.

בספר כוכבי אור שם ממשיך (אות כג) ז"ל פעם אחת שמעתי מאבי ז"ל שהקפיד מעד מאד על החוטאים בדבריהם להרהר אחר מדת הדין וכו' ע"ש. ומזה נראה שגם ההקפדה שהיה למוהרנ"ת כנ"ל על המדברים נגד הממשלה, לא היה תלוי רק בזה שלב מלך ביד ה', זה רק תוספת טעם, והעיקר היה שלא להרהר אחר מדת הדין ולתלות הגזירה במישהו או משהו חוץ מהשם יתברך. אלא במקרה שהגזרה ממלך, אז בודאי אין לתלות האשמה במלך גם מטעם זה שלב מלך ביד ה'.

אברם הוא אברהם (דברי הימים א:א:כז) הוא בצדקתו מתחילתו עד סופו, ע"כ. אברם אברהם בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן! וזה מה שפרש"י ז"ל פסוק הוא בדברי הימים, ע"כ, פסוק הוא בדברי הימים בגמטריא פתקא. וע"ע מש"כ בחלק ה' מאומן, ערך אברהם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

משה רבינו והשגת הכתר ומחלוקת קרח

ב"ה

פרשת קרח - במדבר טז:ג

ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'.

י"ל בעה"י על פי המבואר בספרי הרמחל כמה פעמים בענין במופלא ממך אל תחקור שהוא האיסור לחקור בבחינת הכתר, והלוא יש לנו הרבה לימודים בספירת הכתר ואפילו בפרצופים עליונים. ועוד כמה תמיהות בענין. אלא שהעניין הוא שאסור לחקור חקירות של כתר דהיינו הלמה ומדוע ככה ולא אחרת, דהיינו מותר לנו ומצוה לנו לחקור ולהבין כל פעולת השם מה תכליתם בכל פרטיהם ודקדוקיהם, אבל אסור לחקור קודם לזה למה בכלל השם יתברך ברא ועשה באופן וצורה כזו ולא אחרת, רק לאחר שכן עשה מצוה להבין מהותה עד תכליתה איך זה מסתדר דוקא ככה.

וידוע שדעת וכתר הם אחד, כי לולא כן חס ושלום צריכים להגיד שיש אחד עשר ספירות שאנו מוזהרים ממנו בחומרה תקיפה בספר יצירה. אלא שהכתר הוא השראה מהדרגה למעלה והדעת חודר אותו לפנים.

ומחק הכתר להיות נעלם לגמרי, ואכן לא רואים את השם יתברך, רק הכל ממנו, גם המקום גם הזמן גם הנפש גם החומר, והוא בלתי נראה.

ולכן קרח טען שהרי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', בחי' דור דעה, יש להם את הדעת. ואם כן על משה רבינו התפקיד - ומדוע תתנשאו, להמליך את הכתר, שהוא בחי' מדוע כנ"ל. ובתפקיד זו אין ראוי למשה רבינו לקחת שום גדולה גלויה אלא להתעלם לגמרי כנ"ל.

ואכן מיד אחר טענתו כתיב (פסוק ד) וישמע משה ויפל על פניו. בחי' העלמה של הכתר.

וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר, בקר וידע ה' - היינו שהם רק מבקרים בדעת את ה', בחי' בוקר והתחלת הידיעה, כי: את אשר לו, בחי' הכתר שהוא לבדו יתברך, ואת הקדוש והקריב אליו, היינו שאר המידות שעל ידם מתקרבים להשם יתברך, ואת אשר יבחר בו, בחי' הצדיק, כי יעקב בחר לו י"ה (ה'קריב י'קריב כדלקמן), כי בחר ה' בציון, יקריב אליו, שהצדיק יקריב אליו לעצמו את כולם. 

וזה את אשר יבחר בו, דהינו הצדיק שעל ידו השם יתברך עושה מה שהוא בוחר, כי השם יתברך נמלך בנשמותיהם של הצדיקים, וזה הצדיק שהוא את אשר יבחר בו, יקריב אליו לעצמו וימלוך על כולם.

וזה יקריב אליו, א-ליו, לי"ו - מ"ו בחי' מילוי שם ע"ב והוא בחי' חכמה כידוע (והוא גם כן אותיות לוי, והרי משה זכה לכמה בחינות כי בחינת כתר הוא למעלה מן המקום, ולכן יכול לזכות לכל הרוחות כמבואר בלקוטי מוהר"ן, ולפי זה י"ל בזה טעה קורח, כי רש"י וחז"ל תמהו על קרח שהיה פקח איך הוא נפל בטעות הזה, וי"ל כיון שראה שמשה רבינו זכה לכמה בחינות חשב שגם הוא יכול). וא' בחי' כתר, והצדיק הוא בחי' נקודה עליונה של הא' כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ו, ועיין שם: יבחר לנו את נחלתנו, זה בחי' משה בחינת נקדה העליונה שהוא בחי' במופלא ממך, ובזה צדק טובא, כי הצדיק הוא בחי' אדם היושב על הכסא דמתכסיא, אלא החיבור להצדיק דרך הו' של הא', והוא בחי' המלכות כמבואר שם. והנקודה תחתונה של הא' שהוא בחי' הדום רגליו, בחי' יהושע התלמיד, וגם בחי' אהרן, כי באהרן כתיב וידם אהרן, בחי' דום לה'. ולכן אהרן זכה בכהונה וקרח נדחה.

ולפי דרכינו אתי שפיר, כי כל הפוסל במומו פוסל, והרי יש לתמוה באמת שמצינו בחז"ל שקרח באמת היה חשוב מאד, ולא סתם ממנו יצא שמואל, ואיתא במדרש שלעתיד לבוא קרח יהיה כהן גדול, ואם כן מדוע באמת לא קיבל איזה משרת ותפקיד מיוחד. ולפי מה שנתבאר א"ש דאדרבה מעלתו היה גבוה מאד, במעלה שהוא האשים את משה רבינו, דהיינו שבאמת עליו היה מוטל לעסוק בכתר, ולכן לא קיבל שום גדולה גלויה. ולולא הפירוש שלנו י"ל שקרח היה לקוי בזה גופא שרצה כל הגדולה לעצמו, כי כן ראה שממנו יצא שמואל שעליו אמרו חז"ל שהוא שקול כנגד משה ואהרן, הרי יש סמך שקרח רצה כל הגדולה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מעשה מבעל תפילה

ב"ה
בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, סיפור יב מבעל תפילה מסופר איך שהיה רוח סערה ונעשו כיתות כיתות כל כך בחר בתכלית שלו, וכל כת בחרו להם מלך שהיה הכי קרוב להתכלית שבחרו. ולבסוף אחד מאנשי המלך הקדוש לקח המלכות כפי ענינו. אכן מסופר שם על כת שבחרו בתאוות ממון, והם לא בחרו מלך אחד, אלא הם עשו להם הרבה אלוהות, ולבסוף האיש בעל האוצרות של המלך הקדוש נהיה להם למלך - כי הם ראו אותו כאלהי האלהים חס ושלום, אבל לא שהוא החליף מלך שקדמה לו כבשאר הכיתות.
ודוק.
נ נח נחמ נחמן מאומן

אחינו אתה - רבינו הוא המלך

ב"ה

במשנה מסכת סוטה סוף פרק ז 

אַגְרִפַּס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד, וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים. וּכְשֶׁהִגִּיעַ (שם יז) לְלֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. אָמְרוּ לוֹ, אַל תִּתְיָרֵא אַגְרִפַּס, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה,

כי אגרפס בגמטריא שמד רחמנא ליצלן, ורבינו גילה (לקוטי מוהר"ן תורה רטו) שהצדיק בבחינת מש"ה - 345 - עומד בין שמ"ד- 344 לרצו"ן-346. ורצו להעלות אותו לקומה השלישי - של רצון. והרי אחינו אתה עם האותיות בגמטריא פת"ח, שזה כבר בחי' של רצון כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תנינא תורה ד) שצדקה, היא בחי' רצון, וצדקה היא בחי' פתוח תפתח, אלא שהיו צריכים להעלותו מהשמד כנ"ל, ועל כן אמרו ג' פעמים וכדי להוסיף את הג' כוללים להעלותו לבחי' 491 - נ נח נחמ נחמן מאומן! אבל כבר הקדימה התורה הקדושה וצוותה "לא תוכל" עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם שני כוללים כנגד השני העליות שצריכים משמד לרצון.

נ נח נחמ נחמן מאומן

יחי המלך! - מי יאמר ובאיזה ידיעה?! תראה מה שכתוב על זה בספר חיי מוהר"ן

ב"ה

בחיי מוהר"ן אות רפא

(מא) שנת תקס"ט במוצאי שבת ענה ואמר אם היה בא אצלנו נשמה גדולה אף על פי כן היינו נראים כחשובים. ובאמת אינם חולקים עלי אלא צירו לעצמם איזה אדם, כמובא במקום אחר (בשיחות הר"ן קפב) וכו' וכו' והוא יושב בביתו. וכבר היה כן שהיו חולקים על אחד ובנה לו מגדל גבוה וישב בתוכו. והם היו נלחמים עליו והיו שולחים ורובים לו חצים ואש. אבל לא היו יכולים לעשות כלום.

אך שיש אבנים טובות שהם גדלים מאוירים ואדים. והיה אבן טוב שהיה גדל באויר, אך עדין לא היה לו כל השלמות לגמרי, ועל ידי שהיו רובים החצים אליו כנ"ל, על ידי זה השליכו האבן טוב ונפל על המגדל. והאבן הטוב הזה היה של חן, ותכף שנפל על המגדל אזי תכף נפלו לפניו ואמרו יחי המלך יחי המלך.

אך הנשמות קטנות כמותכם שנופלים על ידי המלחמות הם בבחינת (איכה ד): "תשתפכנה אבני קדש", ונקרא שפיכה מחמת שעדין אין להם כל השלמות ונופלים קדם שנשלמים. אבל הנשמה גדולה הנ"ל אבן הטוב הנ"ל הבחינה של חן היו לו בשלמות. אך שאר השלמות עדין לא היו לו ועל ידי החכם נשלם: 

הרי דוקא אלו שהיו מתנגדים על רבינו, כאשר פתאום נופלים תחת השפעת החן, הן הם אלו שאומרים יחי המלך.

ועיין בהוספות אות רפו, שבנוגע למחלקת הזה רבינו אמר, "כמו שאלו שחולקים עלי אינם יודעים ממני, כך אלו שאוחזים ממני לא יודעים ממני."

על כל פנים, אם נגיד שהנשמה הגדולה שירד זה סבא ישראל וקבלתו את הפתק מן השמים, הרי מבואר שאף שהיה לו שלמות בענין החן עדיין היה צריך להשתלם בשאר ענינים על ידי החכם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

נ נח נחמ נחמן מאומן - ארבעה כתרים של מלכות

ב"ה 

רש"י פרשת תצוה כל המשיחות היו בצורת כ"ף יוניות שהוא כמו אות נ' שלנו (אלא שרש"י בריש פרשת כי תשא פסוק כו, כתב שהמשיחה של מלכים היה אחרת - כמו נזר, ועם כל זה, הרי - נ' - נזר. ועוד יש להעיר שיש 6 נוני"ן בנ נח נחמ נחמן מאומן, ועם הכולל זה בגמטריא אש, ומבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ד' ששרש מלכות הוא אש עיין שם, וכן מוהר"ן בגמטריא אש), והרי נ נח נחמ נחמן מאומן, שכבר כתבנו במקום אחר איך שהוא ענין מלכות בגמטריא משה הק"ם שהוא השם שממליכים המלכים כמבואר בלקוטי מוהר"ן, והרי הראשי תיבות ננננ, רמז על משיחת ארבעה כתרים, כתר תורה, כתר מלכות, כתר כהונה, וכתר שם טוב על כולם, ובעזה"י נזכה להרחיב ביאור על זה. נ נח נחמ נחמן מאומן!

באותו זמן שכתבתי החידוש הנ"ל עשו באומן בקרית ברזל מול הציון הקודש גרפיטי ענק של נ נח, ושמונה כתר על כל נ' ראשון חוץ מהשני שעוד מתכוננים ב"ה.

נ נח

השיבה שופטינו כבראשונה

ב"ה

בשמונה עשרה, הברכה שהיא כנגד מדת היסוד אנו מברכים:

השיבה שופטינו כבראשונה, ויועצינו כבתחלה: זאת אומרת שהמנהיגים שלנו של היום, כל כמה טוב שיהיו, הם אינם מרוצים ואנו מתפללים יום יום, שלושה פעמים, לזכות שוב למנהיגים כמו שצריך.

והסר ממנו יגון <סמאל> ואנחה <לילית>: זאת אומרת, שהסרת הס"מ ולילי"ת ממש תלוי בזה שנזכה למנהיג אמיתי כמו שצריך, ועי"ז נזכה לדבר עצום כזה שאי אפשר לשער בכלל, שהשם יתברך יסר ממנו את הס"מ ולילית.

ומלוך עלינו אתה ה' לבדך: זאת אומרת שרק על ידי שנזכה למנהיג אמיתי, אז נזכה לזה שרק השם יתברך לבד ימלוך עלינו, וכמו שכבר הארכנו בכמה מקומות כבר, שזה הכח והענין של המנהיג אמיתי ממש להיפוך משאר המנהיגים של שקר, של כבוד וכח והבל וכו', כי כל הרבנים הם עושים את העם לעבדים, בכל מיני בחינות כלליות ופרטיות, והרבנים בעצמם עבדים להעם, וזה ממש הגלות בעצמו, המציאות שיש רבנים היום. ואילו הצדיק האמיתי, הוא בחי' מ"ה, שאינו חוצץ כלל, שעל ידי שמקבלים אותו ומקשרים בו ומצייתים לו, האדם ממליך רק את השם יתברך על עצמו, כי הצדיק לא לוקח אותו לעבד, ואדרבה הוא משחרר את האדם ומעלהו לזה שהאדם יכול להמליך על עצמו ועל כל העולם רק את השם יתברך.

ותסתכל באותיות היסוד (אלו שלפני הסופי תיבות) השיב'ה שופטינ'ו כבראשונ'ה ויעוצינ'ו כבתחל'ה והס'ר ממנ'ו יגו'ן ואנח'ה ומל'ך: יש ד' נונין: שהם נ נח נחמ נחמן - ונשאר אותיות בסלוחל שעם הכולל בגמטריא מאומן.

ואותיות היסוד של: ואנח'ה ומל'ך עלינ'ו מהר'ה את'ה, בגמטריא התרפ"ב עם הכולל, השנה שסבא ישראל קיבל את הפתק הקדוש.

ואותיות היסוד של: את'ה יו"ה לבד'ך בחס'ד וברחמי'ם בצד'ק, עם האותיות והכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

הכת של הגיבורים רצו לתפוס מקום בעולם

ב"ה בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, סיפור מבעל תפילה, כאשר הגיבור של המלך נכנס בכח לתוך המחנה של הגיבורים מיד הכריזו יחי המלך. והענין שלהם היה לתפוס כל כמה יותר מקום בעולם עיין שם.

וכן היום יש כת שחושבים שזה העיקר לתפוס כמה שיותר מקום בעולם, והם צועקים יחי המלך....

רחמנא ליצלן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אל הנער הזה התפללתי

ב"ה

הגמרא במסכת ברכות (דף לא:) כותבת ששמואל הורה הלכה לפני עלי רבו בזה ששחיטת קדשים לא צריך להיות על ידי כהן אלא מותר וכשרה על ידי כל אדם. והמורה הלכה לפני רבו חייב מיתה, ועלי אפילו הבטיח לחנה בן אחר יותר חשוב ממנו, אבל חנה התעקשה שדוקה אל הנער הזה התפללתי.

והנה חז"ל הקשו על קרח שהיה פקח איך הוא נפל ונכשל לחלוק על משה רבינו וכו', וגילו שקרח ראה ברוח קדשו שעתיד לצאת מצאצאיו שמואל הנביא, אז הוא בטוח שהיה צודק נגד משה רבינו. והמפרשים כתבו שדוקא משום זה עלי חשש כל כך מההוראה של שמואל, אפילו שהיה עוד קטן, כי כיון שהיה מצאצאי קרח הרי כבר סימן בידו שהוא חולק על הצדיק, ואכן הוראתו היה בענין שלא צריכים כהן כמו שקרח חלק על הכהונה.

אבל חנה התעקשה "אל הנער הזה התפללתי" שכיון שהוא נער זה יפה לו, להיות חזק ותקיף בדעתו, אפילו שהוא קטן ואין הוראתו הוראה ממש להתחייב כמורה הלכה לפני רבו, טוב שיהיה לו דעה חזקה. וכן באמת היה מדת ששמואל, שלפני מיתתו העיד שלא נהנה כלום מאף אחד, והוכיח את עם ישראל חזק שהם חייבים כליה על זה שלא היו חזקים לעמוד על עמדם וביקשו מלך - אף על פי שזה מצוה מן התרי"ג מצות, וכבר שאלו חז"ל מה אשמתם בזה, אבל על כל פנים זה שמואל שהוכיח אותם חזק על זה וטען עליהם שהם מאסו אותו - כי זה היה מדתו להיות תקיף בדעתו. והרי הוא ממש התיקון של קרח, כי קרח כבר טען כל העדה כולם קדושים - אבל זה היה התרסה ומרידה נגד הצדיק, ואילו שמואל גם כן טען שכל אחד צריך להיות תקיף בדעתו - אבל באופן שזה להקים את רוח הצדיק. כי דוקא הצדיק רוצה למלאות את העולם עם אנשים, דהיינו בני דעת (לקוטי מוהר"ן תנינא תורה ז) - אנשים תקיפים בדעתן, וחזקים ומאמינים גם בעצמן (שיחות הר"ן קמ), ואדרבה בזה שאנשים לא חזקים בדעה אמיתית זה מרידה בצדיק, כי אז לא עומדים אפילו באמיתת הצדיק האמת, וממאסים את השם ממלוך עליהם, ואז באים לצורך של הרבה רבנים שאין זה אלא רבות השקר.

ולכן במחלקת של קרח דתן ואבירם יצאו נצבים (פרשת קרח - במדבר טז:כז) כאילו הם חזקים ותקיפים בדעתן - אבל תקיפתן היה ממש עזות של הסטרא אחרא, ואילו חנה טענה לפני עלי הכהן (שמואל א:א:כו) אני האשה הנצבת עמכה בזה, שהייתה צריכה להיות חזק מאד ותקיף בדעתה להגן על שמואל הנביא, כי היה הנידון חשיבות תקיפת הדעת לשם שמים. וכן צב"ת בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. הנצבת, עם האותיות, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

נ נח מולך באתכסיא

ב"ה

בתורה נו - ובשיחות השייך לה בחיי מוהר"ן מבואר שרבינו הקדוש מולך על כל העולם באתכסיא, ורק טיפה ממלכותו נתגלה על קרוביו.

והנה השם שד"י מרמז על ארבע פינות המרכבה, כי ש' זה שלושה ווי"ן - וו"ו - שהם הג' אבות, קו ימין - אברהם אבינו - קו שמאל - יצחק אבינו, קו אמצעי - יעקב אבינו (וי"ל שלפעמים זה שין של ד' ווי"ן, כי יעקב וישראל עם שני פרצופין). נשאר ד"י של שד"י, שהוא דוד - בגמטריא י"ד. ודוד מנגן ביד, וזה בחי' עקידת יצחק, שהשם יתברך אמר לאברהם "אסקתיה אחתיה" (ב"ר מובא ברש"י סוף פרשת וירא - כב:יב), שזה בחי' עליות וירידות של השיר, כמובא כמה פעמים בדברי רבינו בבחי' מדלג על ההרים. וזה מה שיצחק אמר לאברהם אבינו "איה השה לעולה" - שה - זה בחי' שד"י - כי אות ה' של שה - הוא ד"י. והיינו ששאל את אברהם איך יתקיים המרכבה רק בעבדותן לבד, הרי חסר עדיין יעקב ודוד. ואברהם אבינו ענה לו ה' יראה לו העולה בני. בחי' ראיה, שהוא בחי' אור העין, דוד זה הבת עין, ויעקב אבינו - בחי' אמת - הוא האור. וזה העולה בני - בן י' - כי השיר, בחי' עליה וירידה, הוא בחי' י' כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תנינא ח) שמשה רבינו דלג וקפץ עשרה - בחי' קול יעקב, בחי' שיר פשוט כפול משולש מרובע. כי עוד היו צריכים להוציא את השיר והנגינה הזו בפועל, כי הוא רק בנעלם של השם ש-ד-י: ש-ין ד-לת י-וד, הנעלם של שין דלת, בגמטריא ת"ץ, ועוד א, שהוא הדרגה הראשונה של העשרה מדרגות של נ' שערי בינה (כי כל שער כלול עשרה, הרי שהדרגה הראשונה של השער החמישים הוא תצ"א, ועולים עד תק), והוא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, והוא מולך באתכסיא, בנעלם, עד שנזכה לראותו עין בעין בב"א. ולכן רבינו צוה עלינו לצעוק "איה". איה השה, הנעלם של שד"י, לעולה, איה השיר פשוט כפול משולש מרובע: נ נח נחמ נחמן מאומן!

נ נח נחמ נחמן מאומן

נ נח זה התחית המתים של משה רבינו!

ב"ה

פרשת וילך (דברים לא:טז) הנך שכב עם אבתיך וקם, ורז"ל (סנהדרין צ עמוד ב)  למדו מזה שיש תחית המתים – 'וקם', משה יקום. משה וקם, - הינו התחית המתים של משה רבינו – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

ויש לומר עוד בעזה"י, שבזה נרמז כוונות אלול (לקוטי מוהר"ן תורה ו - כי תורה ו ממש ענין של תחית המתים, שבזה שהאדם יש לו שפיכות דמים בחי' מיתה, הוא מחיה את הענוה והנצחיות שלו), כי משה רבינו הוא נקודה עליונה של הא' בחי' אהי"ה, ויש ב' אהי"ה – אהי"ה אשר אהי"ה. 'וקם', בחי' הו' של האלף, בחי' מלך, בחי' דרך כוכב מיעקב וקם שבט בחי' רקיע כמבואר שם, ועוד הרי השם הקדוש הק"ם – שעם הכולל בגמטריא וקם, הוא השם שבו ממליכים מלכים כבמואר בלקוטי מוהר"ן, והוא אחד מהע"ב שמות, וגם משה – מה"ש, אחד מהע"ב שמות, הרי ששני שמות מהע"ב שמות, מה"ש הק"ם עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. 'שכב' זה בחי' הנקודה תחתונה של האלף. ב'אהי"ה וקם שכב בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

King over the beautiful woman and her land

ב"ה

מעשה יב מבעל תפלה

על הבת מלכה: 'וקבלו אותה למלך עליהם וכו' והנה נמצא שבא בעלה של המלכה וכו' ועתה יש להמדינה מלך ע"ש. ואינה מוכרחת לגמרי, אבל מבואר הדבר שאף על פי שהעיקר היתה היפת תואר שמביאה אותם להתכלית, עם כל זה בראש המדינה יעמוד המלך.

נ נח נחמ נחמן מאומן

HH

In the Story of Ancient Times of a Prayer Leader, the Queen's Daughter is taken as "King" over the country that was of the opinion that the main goal of world was procreation, and thus chose the most beautiful woman to be their head. However it seems from Rabbainu that even still the real head of the country would be the King, and at first they took her as "King," but upon the arrival of her husband, the warrior, he became King, and she remained as queen. Even though the entire basis of the kingship was her beauty, her husband took the dominating role of King.

hard luck for all the feminists out there, however beautiful you are....

Na Nach Nachma Nachman MeUman!

מה נשתנה -- התחדשות לגמרי חדש!

ב"ה

וכאן הבן שואל

הבן זה בחי' מלך המשיח, בחי' בני אתה אני היום ילדתיך שאל ממני ואתנה גוים נחלתך וכו' (תהלים ב), ובחי' בן שנה שאול במלכו (שמואל א:יג, יומא כב:). כי בראש חודש ניסן ראש השנה למלכים, וכל הילדים הם בחי' מלכים, שכל העולם עושים רצונם לגדלם, והרי בראש חודש ניסן מתחדש מלכותם, ובפסח כבר שואלים גדולה.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

ענין מלכות ואישיות ובחירה שיש להאדם שלוחם בנ' שערי טומאה בגבול שיא התאוות

ב"ה 

לקוטי מוהר"ן

תורה רלד

ודע שיש שם שכשרוצין לעשות מלך משתמשין בזה השם. והשם הוא קמה – ראשי תיבות השקיפה ממעון קדשך (דברים כו) וכו' ע"ש. צ"ב מה שרבינו מגלה פה שהקמת המלך תלוי בהתגלות ההשגחה, ובאמת כל ההשקפות לרע חוץ מזו (רש"י בראשית יח:טז), והנראה מבואר בזה כמו שהארכנו בכמה מקומות (ע' 330:ח וש"נ) שמלך ישראל צריך להיות באופן שאינו לוקח החירות והאישיות – ההשגחה, משום בר ישראל ח"ו, ע"ש.

וזה מה שפירש הבעש"ט (תולדות יעקב יוסף פ' וישלח ופ' מצורע ובס' בן פורת יוסף ד"ה ע"ב הובא בס' בעש"ט אותיות א'קי-קיב) הרבו עשו כרשב"י ולא עלתה בידן (ברכות לב:) - שעשו כרשב"י לעשות כמוהו ולא מהלב – ר"ל שעשו כרשב"י לא מצד בחינתן רק שרוצה לעשות כמו שעשו אחרים, ובזה נשאר קרח מכאן ומכאן, כי מדריגתו אב ומדריגת אחרים לא השיג ע"כ (והתבונן על דבריו, כי לעשות כמו רשב”י זה מסירות נפש גם על המשפחה, ללמוד ולהתפלל כל היום וכל הלילה ולא לחשוב כלל על פרנסה, ועם כל זה כיון שעשו את זה בלי לב, רק לחכות את הרשב”י אינה מרוצה!). כי הלב בנפש כמלך במלחמה (ספר יצירה פ"ו הובא בלק"מ תורה יב), וצריכים את המלכות לקבוע כפי נפשו ונשמתו. אבל אלו שסתם רוצים לחכות ולהתדמות לאחרים – אפילו מהצדיק יסוד עולם, נשארים בלי כלום.

והנה רבינו מביא מש"כ אצל יוסף (וישב לז:ז) והנה קמה אלמתי וגם נצבה. ובפירוש היתור של וגם נצבה, שנצב"ה גם בגמטריא בהק"ם (ועם הכולל בגמטריא נחמן), שהוא השם שמתשמשין לעשות המלך, נראה לעניות דעתי שהוא מלשון נצב מלך (ע' למשל במלכים א:ב:מח), דהיינו שלא רק שקמה למלכות אלא הגיע לממשלה כזו שעוד יש לו ניצבים למלכות שלו בארצות אחרים. ולפי מה שפירשנו לעיל בענין הצורה של מלך ישראל י"ל באופן אחר קצת, דהינו שהמלך על ישראל צריך להיות בבחינת נצב מלך של מלך מלכי המלכים, באופן שהעם הם עבדים להש"י. וזה רק המלך האמיתי יכול לעשות, כמו שכל השקפות לרע חוץ מזו.

ונראה עוד בזה, כי לכאורה מובן שעיקר החירות הוא כח הבחירה, וכל מה שהאדם משועבד למהות של עולם הגשמי הרי כח הבחירה מוגבלת יותר, ועל אף שיש לו בחירה שלמה לבחור בטוב כמו שגילה רבינו, עם כל זה הרי הוא משועבד לנקודת בחירה שלו, בזמן מקום ונפש, ועל כן רק בעסק התורה יכול להשתחרר ולהשיג את החירות (אבות ו:ב). כי התורה היא אמיתית המציאות, מציאות הא”ס.

ונלע"ד בדיוק לשון חז"ל שצריכים עסק התורה ולא מספיק בלימוד גרידא, כי עסק הוא בחי' משא ומתן בחי' רצוא ושוב, שבאמת צריכים לראות את המציאות משני עבריה, ואין בני אדם עומדין על דברי תורה אלא אם כן נכשלים בהן (– שבת דף קכ), שזה המהות של סתרי תורה, וכמו שאמרו חז"ל על מאמר הכתוב (שמות לב:טו-טז) לחת כתבים משני עבריהם וכו' והלחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת אל תקרי חרות אלא חרות שאין לך בן חורין וכו' ע"ש, והרי שאופן החרות של הלוחות היה שהיה עובר בהאבן מעבר לעבר.

ובזה י"ל המקראות ריש פרשת בשלח, שמזכיר כמה פעמים ענין של חזרה, ולא נחם ה' דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, (היינו שהיו צריכים דוקא את התורה ולא רק בחי' דרך ארץ, כי באמת דארך ארץ הוא הדרך לארץ ישראל, ולכן התורה הוצרך לפרש שעם כל זה היה אי אפשר), פן ינחם העם, ענין של חזרה, וישבו ויחנו, ויהפך לבב פרעה. כי עיקר הלימוד כבר למדו, ועכשיו היה נדרש הבקיאות בהלימוד, להיות בקי ברצוא ושוב (וע”ע בירושלמי מכות ב:ו שאלו לנבואה חוטא מה יעשה ויתכפר השיבה הנפש החוטאת תמות, שאלו לתורה וכו' יביא קרבן ויתכפר, שאלו להקב”ה וכו' יעשה תשובה ויתכפר, ואכמ”ל).

והשם יתברך צוה (יד:ב) דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירת (וע"ש ברש"י שהיו שני אבנים) בין מגדל ובין הים לפני בעל צפן נכחו תחנו על הים. (פסוק ג) ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר. ובפרש"י לפני בעל צפון, הוא נשאר מכל אלהי מצרים כדי להטעותן שיאמרו קשה יראתן ועליו פירש איוב משגיא לגוים ויאבדם, עכ"ל. והנה לא מצאתי ביאור בחז"ל מהותו של עבודה זרה של בעל צפון, להבין מהות הנסיון לפרעה במה יחשב באיזה כח הוא רואה עדיין קיים (אכן הכלי יקר באמת עמד על זה וכתב שזה היה כח של עשירות, וכאילו בני ישראל היו לוקחים את ממון המצרים שלא כדין, וכיון שלענ"ד עדיין הדבר לא מובן, בחרתי לפרש בד"א בעזה"י, אכן שוב זכיתי להבין לשים שורש ליסוד דבריו בדברי ע”פ תורה כה כדלקמן בס”ד).

ונראה לע"ד שכחו של בעל צפון הוא ממש כח נגד הבחירה, יעו' בהגהות לספר פרי עץ חיים (שער עולם העשיה סוף פרק ה, הגהה ז) על מה שאי' בויקרא רבה (פרשה ב) אמר הקב”ה מעיד אני עלי שמים וארץ בין גוי בין ישראל בין עבד בין אמה בשעה שהם קוראים מקרא זה “צפונה לפני ה'” אני זוכר עקידת יצחק בן אברהם, ז"ל כי צפנה גי' בחירה, שהיתה צפונה בידיעתו ית', שכשם שאותיות י"ה שהם או"א הם צפונות ומלובשת בזו"ן, בסוד ו"ה, כך הבחירה צפונה בידיעה. ובעקדת יצחק נאמר, עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, שאז נתאמת הידיעה ע"י הבחירה, לכן כל האומר וכו' ע"ש. [והרי שם בפרשת העקדה כל הנסיון היה גם כן בענין ההחזרה, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא וכו' אסקתיה אחתיה (רש"י בראשית כב:ה)]. ובזה א"ש ענין פי החירת לבעל צפון, כי שניהם ענין אחד של כח נגד הבחירה, שקובעת הבחירה. וביותר אתי שפיר מה שפרעה היה לו מקום לטעות ולחשוב שכח זה קשה מכולם, כי פרעה ראה בעצמו כמה פעמים כבר שנוקח ממנו כח הבחירה, ושפיר תלה את זה בכח של בעל צפון. ובזה י"ל לשון הכתוב סגר עליהם המדבר, מדבר זה בחי' אדם המדבר (ב' עם צירי), והיינו כח הבחירה שיש רק להאדם המדבר, ובזה פרעה הבחין שנסגר להם הבחירה, והם נבכים בארץ, היינו ברצון.

ונראה לפרש עוד דהנה בילקוט ראובני הביא מהמגלה עמוקות, בעל צפון חקוק עליו דמות צורת כלב רע גי' מרכבה טמאה ע"כ. ונראה שזה עיקר מרכבת הטמאה כאשר האדם מוותר על כח הבחירה, והאדם שמקרב לעשות עבירה מתאוה להיות נוקח, וכמו שמצינו בהלן בבית קברות שרוצה את השראה של טומאה עליו.

וי"ל בזה ענין השמת הדם על המשקוף, כי המשקוף סוגרת את הדלת מסביב, ומשקוף לשון דפיקה כמו שפרש"י. כי סביב רשעים יתהלכון בחי' בכח ולא בבחירה, כי הם נדחפין כאילו בלי בחירה. ומבואר יותר בתורה כה שרבינו מפרש המאמר של סבי דבי אתונא, אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא, ואיתי בודיא <דמיון> ופשטוהו, ולא עיל לתרעא, ואמר לון איתו מרא וסתרי לפתח <דמיון> עם הכותל, ע"ש, וכבר העירו שלשון של רבינו לסתור הפתח עם הכ"ו תל, אינו לשון רש"י שכז"ל איתו מרא וסתרו – בנין הפתח והכתל עד שיכנס, ע"כ. ולכאו' מבואר מזה שהדלת והפתח יכול להיות לקדושה או לטומאה של לפתח חטאת רובץ, אכן הכותל עומד נגד הדמיון, ואו שהמדמה שוברת את הכותל והדלת, או שהכותל, שוברת את הדמיון. ונראה שזה הכותל, שהוא בחי' המשקוף שסביב הדלת, הוא מה שמוכרח בחיים, ובאמת אנו מצווים להתיחס להמצב שהשם יתברך שם אותנו בה. אלא שבני אדם מנסים להגביר דמיונות שוא והבל וכו' עד שנשארים כאילו מוכרחים לעשות העבירה (וע' ברש”י פרשת משפטים כא:ו שהדלת ומזוזה עדים שעבדי הם ולא עבדים לעבדים, ודו”ק). ומבואר שם שכח הכותל הוא ממש להיפוך, שאפילו כאשר העכו"ם, שהם בחי' דמיונות כי הם בחי' שדי"ן כידוע, לוחצים ועושקים את ממונו, שהם הגוונים דקדושה, נחשב לו כצדקה. ולכן כל השקפה לרע חוץ וכו' מהנאמר אצל צדקה כנ"ל, כי דייקא במקום שנראה השגחה של הכרח בלי בחירה, כאשר משלמים על זה, וכל שכן בנתינת צדקה ממש, מראים את הגוונים של קדושה, עשירות דקדשה, שהוא שורש הבחירה (שים לב שכל זה שייך לתורה רלד – בחי' דולר – לורד, גמטריא וכו'). כי שורש העשירות הצפונה, היא גם כן בחי' כותל, בחי' חומה כמבואר במ"א בלקוטי מוהר"ן, והחומה הזו הוא נסיון הכעס, והכעס העבודה זרה של אנוכיות, והוא ממש נגד ענוה (וכמבואר בריש אגרת הרמב"ן, שכפי שמטהרין מהכעס יכולין לזכות לענוה). וענוונותו של הש"י, זה שבחר לברוא כל היצור לגלות בפועל השגחתו, וענוותנותו ית' זה רצונו הא"ס (כמו שגילה רבינו בתורה ד), ורצון ה"י מתגלה בעולם ע"י צדקה כמבואר בתורה ד' תנינא, שהוא מראה שאין טבע בעולם אלא שהכל כרעותיה, ע”ש. ובאמת כל ענין העשירות הוא רק למראה עינים, כי מדמים וסומכים על הכסף, שבזה הכסף הוא יכול לקנות דברים ולעשות כרצונו, אכן זה עוד לא מוכרח כלל, וכמו שרואים הרבה פעמים שלא עוזר לבן אדם כל הכסף לעשות ולהשיג מה שרוצה. ואילו זה שאין לו שום כסף הרי הש”י יכול להזמין לו בקלות כל מה שהוא רוצה. אלא שהכסף הוא המצב ההכרחי שהאדם נמצא בו שמגלגלו בעולם הזה, ותיקונו אינו אלא צדקה. ואפילו בבחי' ונוגשיך צדקה. וזה בחי' שימת הדם על המשקוף במצרים, שאף שעשוקים היו במצרים, וכאילו מוכרחים בשעבודן בעבדות, אעפ"כ יש בחי' ונוגשיך צדקה, והיה הדם לאות לשבור הדמ"יון בחי' כ"ו-ת"ל. כי באמת ד"ם הוא בחי' שני צירי הדלת, ששני דלתות עושים ם' סתומה. דהיינו בהגברת הדמיון שוברים את הכותל שהם גבולות עולם שהש"י חקק ליתן לכל אחד חלקו, ובהגברת הדמיון האדם נעשה מרכבה לטומאה ח"ו, ובשעבוד מלכות גולה אישיותו, ונגרר כאילו בעל כרחו בהבלי עולם הזה ודמיונותיה. ואילו לעתיד יהיה תחיה להשפות של כל אחד, שזה תכלית גילוי אישיות מה שאי אפשר להבין בעולם הזה. וכל זה מבואר ביותר בתורה ו', ע"ש שרבה בר בר חנה שאל אית לי מניכו חלקא לעלמא דאתי, שזה הכל תלוי בענוה כנ"ל. וענו פירושו שפל וסבלן (רש"י במדבר יב:ג ענו) ככל המבואר בתורה שם, להפוך מדם של המקרה והדמיון של היצר הרע, לדום של חיות בחי' אהי"ה ע"ש הרבה השוויות לכאן ואכמ”ל.

ובזה י"ל מה שארז"ל בהגדה של פסח וירד מצרימה (דברים כו) אנוס על פי הדיבור, שבחי' ירידה למצרים, הוא בחי' אנוס ואיבוד שליטה על הבחירה, וצריכים אז לשתוק, ככל המבואר בתורה ו', לסבל את הבזיון ולהצדיק דרכי השם, כי הכל להציל מהרע עין, עד שזוכין להיוד עליונה, ואז יושב על כסא דין, וגם את הגוי אשר יעבודו דן. וזה רואים גם אצל יהודה, שאחר שמכרו את יוסף למצרים (בראשית סוף פרק לז, ריש פרק לח) כתיב וירד יהודה, שפרש"י חז"ל שירד מאחיו, והוא בחי' וירד מצרימה ממש, כי שם כל הפרשה של הוצאת זרע לבטלה שעל תיקון זה ירדו בני ישראל למצרים כידוע, ואז היה פרשת תמר שאיתא במדרש ובאור החיים שהמלאך אנס את יהודה בזה. ויהודה הוצרך לשתוק הרבה, ואמר (פסוק כג) תקח לה בן נהיה לבוז, ובסוף עשה גם וידוי ואמר צדקה ממני, וחז"ל אמרו שהש"י אמר ממני, והוא ממש הכל מבואר בתורה ו', שצריכים לשחוט את היצר, ולהפוך מדם לדום בשתיקה ובושה, ועוד צריכים להתוודות על החטא, ואז זוכין להיו"ד עליונה, שהוא ממש בחי' מרכבה של הקדושה, שבחינה זו השי"ת ממש מדבר מתוך גרונו.

ולפי דברינו מובן ביותר ההמשך של תורה רלד, כי מקודם דיבר על ההבחנה בין מעשיהם של צדיקים ובין מעשיהם של רשעים, כי לפעמים באמת אין הבדל כלל, כי עיקר ההבדל היה רק שהצדיק עשה בבחירתו, דהיינו שסבל בתפלה [ונוגשיך צדקה, ונוגשיך היינו אלו שגרמו לך להתפלל, ולכן באמת נחשב לצדקה], והרשע עשה באי-בחירתו (כי נתן את עצמו להיות מרכבה לטמאה ח"ו).

ולכן איתא שפרעה הקריב קרבנות לבעל צפון – ובו חקוק כלב כנ”ל, והלוא מובא בתורה נ' מהזוהר הקדוש שכאשר בני ישראל היו מקיימין בעצמות, לכלב תשליכון אותו, זה היה קשה מאד להמצריים ע"ש. אלא שזה ממש הענין של יורד ומסטין עולה ומקטרג, כי פרעה היה מקריב את עצמו להיות מרכבה להטמאה בביטול הבחירה, ולכן היו מקבלים בחזרה לסבול הבושה שהכלבים שולטים בהעצמות, והם בעצמן היו צריכים לקבור העצמות מידי הכלבים, ועם כל זה לא נמנע עוד הפעם להקריב לבעל צפון.

וי”ל שזה מה שהיה להם הים סוף לכח טומאה, ומה שבעל צפון היה דוקא על קצה הגבול של מצרים, וכתיב שפרעה הקריב, כי היום זה ידוע שבעלי תאווה מחפשים למלאות את תאוותיהם עוד יותר מלא וגדיש, ולכן מביאים את עצמן עד קצה וגבול וכו' וחוזרים חזרה, ואז שוב מגבירים עליהם את התאווה, מה שנקרא אדג'ינג (edging). ובאמת מי שגובר עליו התאוות ומוציא את עצמו נופל, ומשתדל ככל היותר שעל כל פנים לא יחטא בפועל ממש. ועל אף שקשה הרהורי עבירה מעבירה, מהרהור הוא לא יצא ועבירה הוא לא רוצה, אז כמעט היו נראים ששניהם שווים, זה המצרי, שבא על רק עד הגבול והמצר של התאווה בכוונה, ובכוונה חוזר, וזה שהכל בעל כרחו שהיצר הרע שלט עליו וכפי יכולתו הוא מנסה להמלט. וזה בחי' הרהורי עבירה קשין מעבירה (יומא כט.), קשין כולל משמעות של להביא לידי, וכמו שמצינו הרבה בחז"ל למשה על דברים שקשים לשכחה, שהרהורים מוסרין את האדם להמ"ם של עבירה כנ"ל, שסוגר את עצמו לידי העבירה כאילו בא בעל כרחו כנ"ל. וזה מה שאמרו חז”ל שהיה קטרוג גדול על הים סוף, שהללו עובדי עבודה זרה והללו עע”ז, והיה קשה להבחין. ועם כל זה היה גלוי וידוע לפני השי”ת שעם ישראל הגיעו לזה במלחמת היצר, והמצריים הגיעו לזה בגרירת היצר, בחי' ופרעה הקריב, ודו”ק.

ולפי זה א"ש מה שהתורה מודעת (בשלח יד:ח) ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים וירדף אחרי בני ישראל ובני ישראל יצאים ביד רמה ופרש"י ויחזק ה' וכו' שהיה תולה אם לרדוף אם לאו, וחזק את לבו לרדוף. ביד רמה, בגבורה גבוהה ומפרוסמת, עכ"ל. כי השם יתברך לא סתם חזק לב פרעה ללקוח ממנו הבחירה, רק שהש"י נתן לו לתלות בבעל צפון, ופרעה בעצמו מסר בחירתו לבעל צפון, להיות מרכבה לטומאה, ואילו פרעה לא היה לו שום צד לרדוף אחרי בני ישראל לא היה בעל צפון מכריע אותו, כי אין ענינו רק בנקודת הבחירה שהאדם יתבטל ויהיה מסור להטומאה, כאילו בעל כרחו העבירו לעשות מעשיו (והיינו להעובדו, אבל על ידי זה יש לו כח ושליטה גמורה על אחרים, וכמו שפרעה תלה שעכבה יציאת בני ישראל). ולכן כתוב בתורה 'בני ישראל ובני ישראל' שני צדדי הבחירה (שני צדדי הו'), ואפילו מתחילה השם יתברך נתן מקום לפרעה לתלות שבני ישראל תחת המקרה וכמו שכתוב (שמות ג:יח) ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלהי העבריים נקרה עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים וכו', והלשון תמוה כי נקרה הוא לשון עראי ולשון גנאי לשון טומאת קרי כלומר בקושי ובבזיון (רש"י במדבר כג:ד), ולכאו' לא היה זה אלא ליתן מקום לפרעה לטעות, ופרעה רדף אחר בני ישראל ברצונו להאמין שהם נבכים במדבר שאין להם בחירה כמשנ"ל, ואילו באמת בני ישראל יצאים ביד רמה, יד זה בחינת נבואה כמו שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן, בחי' וביד הנביאים אדמה, שהוא השראה חזקה של קדושה שגואלת התפילה (לקמ”ת תורה א:ח), אכן זוכין לה רק על ידי בחירה, ולכן בחירה ויד עם הכולל ר"ם, בחי' יד רמה, וזה בחי' הרמת ידים בתפלה. וזה מה שפרש"י בגבורה גבוהה, בחי' בחירה כידוע שורשה בגבורה, ומפורסמת, שהיה ברור שזה לא היה מצד ביטול הבחירה, כי 'תפלה הוא בחי' נסים שהוא שאין דרך טבע', וזה גופא הוא שבירת ע"ז של בעל צפון, שעיקר העבודה זרה הזו אינה אלא שצפון בלב האדם בנקודת הבחירה שלו לאמר שהוא היה מוכרח למלאות תאוותו, וכאן נתפרסם להיפוך שתמיד יש כח הבחירה ואדרבה העומד בנסיון מקבל עוד תוספת יד של קדושה. ויתכן שבאמת עיקר הע"ז של בעל צפון לא היה אלא צפון בלב פרעה, והמקום בעל צפון זה רק קצה גבול של פרעה אשר משם מתרכז ומתחזק כח הטומאה להיות ליד לכל התופסה, וכמו שפירשנו למעלה, ולכן הריסת הע"ז היה במכה זו שכתוב בה ואכבדה בפרעה, שעיקר הכבוד של השם יתברך על ידי בעל הבחירה כידוע. ולכן דייקא בתוך הים סוף ממש, ומצרים נסים לקראתו (בשילח יד:כז) כי תמיד היו רודפים אחר מלאות תאותם עד הגבול, כדי להגיע להים סוף, שטיפת התאווה שכאילו מכרעת את הבחירה, והפעם בעל כרחם נסו להריסה סופית. וזה מה ששיבח יתרו (יח:יא), עתה ידעתי וכו' כי בדבר אשר זדו עליהם, דהיינו שהזדון שלהם היה להביא את עצמן לקצה הגבול ולמסור את עצמן להיות מרכבה לטומאה, הגיע עליהם, שהכריח אותם לקראת עונשם, ולכן סוס ורכבו רמה בים (בשלח טו:א), ופרש"י ז"ל שניהם קשורים זה בזה, והמים מעלין אותם לרום ומורידין אותם לעומק ואינן נפרדין, עכ"ל. כי סוס בחי' המרכבה להרוכב, ואילו כאן המצריים בעצמן עשו את עצמן מרכבה לטומאה, ועל כן קבלו עונשן קשורים לסוסיהן.

וזה מש"כ בשיר השירים (א:ט) לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי, כי ממש היו בבחינת מרכבה לטומאה, וסו"ס בגמטריא אדנ"י באחוריים מאחורי ז"א (כן מפורש בס' בית חכמה לשיר השירים שם), כי באמת המצריים בעצמם היו המרכבה לטומאה, עוד יותר מסוסיהם. וכלל ישראל נדמו רק לשצף של הסוס שמוביל הטומאה, ולא כהמצריים שממש גרו על עצמם היצה”ר עד בלי גבול. ולכן דימית רעיתי, יש בזה ריעות ואהבה גדולה, שעם ישראל לא ירדו למצב המצריים, אלא זכו לקיים דום לה', לשתוק ולסבול חרפות הטומאה שהיה עובר עליהם בשצף קצף.

ולכן דייקא בתוך הים סוף, מים בלא סוף, השם יתברך עשה לבני ישראל מחיצות, והמים היה להם חומה, שזה ממש בחי' עלמא דאתי, כמו שרבינו מגלה בתורה כא, שאפילו בתוך ידיעת האין סוף, כל אחד יש לו מקום פרטי בגדר ידיעתו בחי' כמים לים מכסים. ולכן בנ"י שהיו אנוסים בהמצרים של התאוות זכו לקריעת הים סוף, ומצאו לעצמן גאולה בשורש נשמתם, ולכן הים סוף נקרע לי"ב שבטים, כי זה היה נקודה עיקרי בנס, שכל אחד יאיר שורשו להשתלט על המצרים שהיו גוברים עליהם, ואילו המצריים שהיו מזידים בזה כנ"ל, נסו לקראתם, וטבעו בים כנ"ל.

ולכן בשירת הים אמרו מקדש אדנ"י כוננו ידיך, כונן בסוד אדנ"י בריבוע, וע' בכוונות לתיקון לאה, על הפסוק לב טהור ברא 'לי אלקים' (126) ורוח נכו"ן חדש בקרבי. והרי שבית המקדש שהוא מרכבה לקדושה הוא כונ"ן בסוד ריבוע דשם אדנ"י, והוא ענין של טהרת הלב. וזה לעומת זה, שמצרים היו מרכבה לטומאה כנ"ל. אכן זה היה בסוד שירה חדשה שבחו גאולים לשמך על שפ"ת הים, אבל לעתיד לבוא נזכה בעזה"י להשיר חדש, בחי' זכר, שיר של חסד, בחי' (דברים לג:כו) אין כאל ישרון – ר”ת בגמטריא ע”ה – לב, רכב שמים בעזרך – ר”ת בשר, ובגאותו שחקים (ובפסוק כז – מענה אלה”י קדם, שזה חוזר על בחי' אדנ”י בריבוע כידוע מהיחוד של ליל שבת). נ נח נחמ נחמן מאומן.

ולפ"ז א"ש מה דאיתא בזוה"ק עה"פ ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו (ועמש"כ בזה בתורה ל:ז), אלי, בעתיקא תליא כלא, כי מבואר בהגה"ה הנ"ל בפרי עץ חיים, שהבחירה צפונה כמו או"א בזו"נ, והרי פרעה היה מקריב את עצמו לבעל צפון, והיה מכריח את הבחירה עד צפון לבו, ובקדושה זה היא אמור להיות בכח של או"א כנ"ל, אכן בטומאה נחית מדרגה, והרי זה ארך אנפין דטומאה, וכמו שרבינו כותב בתורה רמב, שקשה מאד להמלט מטמאה זו, שכל צד שפונה הרי היא לפניו ר"ל ע"ש, אז ע"כ הצלת בני ישראל היה צריך לבוא מעתיקא דקדושה. וא"ש מה שכתוב רש"י ז"ל דבר אל בני ישראל ויסעו אין להם אלא ליסע שאין הים עומד בפניהם כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו לקרוע להם הים, ע"כ. כי אמונה היא בחי' צדקה, ומבואר בתורה רמב שם שצדקה דייקא מסוגלת להנצל מהמות של האריך אנפין דקליפה.

וזה מה שארז"ל אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, חירות זה תפלה, תפלה לאל חי, שהוא בלי סוף, בחי' עדן עין לא ראתה, והתורה בחי' נהר היוצא מעדן (כמבואר בתורה ח:ז), בן חורין זה שעוסק בתורה שיוצא מהתפלה. ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תורה כב) שעמידה זו היא תפלה, שהעסק בתורה יכול להפיל את האדם לכשלון, פעם אחר פעם, והעיקר שיקח את עצמו לצעוק להשם בתפלה. ובמצרים עוד לא קבלו את התורה, ועל כן הנסיון היה רק במיצרים כנ”ל, עד קצה הגבול, אבל אחר קבלת התורה יש כח לעמוד אפילו בנ' שערי טומאה, דהיינו בתלית הנפילה תחת שטיפת הזוהמא ר”ל. ודרך זה כן יפה ויאות אפילו כביכול בהנהגת הש"י, שהש"י גילה את עצמו למשה רבינו מתפלל מעוטף בטלית. כי עיקר חיות ומהות האמת של האלהות אינו אלא התבטלות לרצון אין סוף, דהיינו להיות יותר ויותר סבלן וענו. וכל מקום שרואים ענוונתו שם רואים גדולתו, והוא מלכותו יתברך.