ליקוטי מוהר"ן תורה עו - להנצל מהצמאון ולזכות לראיה

 ב"ה

תורה עו

עמש"כ בספר ישעיה עה"פ ביום ההוא ישעה האדם על עשהו ועיניו אל קדוש ישראל תראינה (יז:ז).

 

ודע, שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מקדם ראותו הדבר, הוא בלא גבול. וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול, עכ"ל. והנה דבר זה למדו חכמי האומות לאחרונה בקוונטם פיזקס, חכם בשם הייזינברג, כנראה היה או היה צריך להיות חסיד רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן.

The Heisenberg Uncertainty Principle says that something exists in all possible states until it is observed.

אכן עיין לקמן שרבינו כותב, כי על ידי ההסתכלות בבטחון גם כן עושה כלי, שמשמע שרק הסתכלות בבטחון עושה כלי, ולא כל הסתכלות בעלמא. כי יתכן על פי תורה מט, שלב איש ישראלי הוא עד בלי סוף עיין שם, וידוע שהראות מקורו מהלב כמבואר במקומו, וכמה פסוקים מעידים על הראות שהוא אין סופי, וכמו שכתוב (קהלת א:ז) לא תשבע עין לראות. ולכן יתכן שרק הסתכלות של בטחון, שקובע לעצמו שהישועה כבר סגור, וזה כבר ראיה בבחינת גבול וזמן, ולכן עושה גבול וזמן. אבל בלי הבטחון, ההסתכלות לא יעשה מה שאין לה בעצמה.

וכן מי שיש לו צמאון (-יש שמערבים הדברים, שהצמא הוא כמו הבוטח, ואינו מוכרח כלל), אינו יכול לעשות גבול וזמן, רק על ידי התקרבות להצדיק או לבוא לבית המקדש והתחדשות המוחין כמבואר לקמן.

הפרפראות לחכמה הציע שני דרכים להבין פעולת הראיה שעושה כלי, ולפי שניהם זה רק על ידי האור חוזר, ולא כפי שצדדי לעיל שרק על ידי האור ישר כבר עושה כלי.

בפירוש הראשון פירש ז"ל על ידי שמסתכל בכיוון על ההשפעה שרוצה לקבל (כגון על מזונות או מלבוש או דירה וכיוצא), והסתכלות הזה הוא בחינת אור הישר, ומגיע הראות והבטחון ומכה כביכול בבחינת ההשפעה הזאת, ואז חוזר הראות אליו בבחינת אור החוזר, ועל ידי זה הוא ממשיך עמו גם ההשפעה הזאת בעתו ובזמנו, ע"כ. ולכאורה לא דק במה שכתב שהאדם מסתכל אל ההשפעה שרוצה, כי דברי רבינו ברור מללו, וכתב שהאדם בוטח בה', לבד - נקי. ובהסתכלותו אל ה' נעשה גבול וזמן להשפע. ויתכן בזה שעל ידי האור ישר בלבד, כבר פועל לעשות גבול להשפע. ומדברי הפרפראות משמע שהבין שהשפע יורד דרך האור חוזר, וגם זה צריך עיון מה הכריחו לזה, כי אפילו אם נאמר שצריכים האור חוזר כדי לעשות הגבול וזמן, זה רק הכשיר השפע שיבא, אבל יבוא באורחות ושבילין שלו. ומצינו לשון מזון אצל ראית העינים, ובפרט בראית השכינה, אבל זה בשפע רוחני השייך לעינים, אבל בהשפע גשמי מי יאמר ויכריח כן, וצריך עיון.

ולפי דברינו הסתכלות עושה כלי, מה שלא היה גבול וזמן, עושה גבול וזמן, אבל שפע שכבר נכנס לתהליך של הגבול וזמן, מי יאמר שיפעול עוד בזה. והרי לכאורה עולמות של עשיה ויצירה (- חוץ מפנימיות נשמת יצירה שכבר אלקות) הם בתוך הזמן. ויתכן שמסתכל בהשם יתברך, אבל הסתכלותו אינו מגיע רק לעולמות של עשיה ויצירה, ואיפה שזה מגיע, משם עושה כלי. כיון שזה סוף הבטתו יש הכאה בין הראיה להאמונה. וכל זה צריך עיון.

והרי לפי הפרפראות האדם בבטחון שלו ממש משיג איזה השגה שהוא הכאת האור ישר בו, שחוזר אליו.

והנה אפילו נבואת משה באצילות, דאיהו וגרמי חד, על כל פנים משה הוא נברא, ועל כרחך ראיתו יעשה כלי, אבל אם נאמר שצריך אור חוזר, והרי משה ניבא בבחי' לא יראני, שאין לנו השגה כלל בזה ורק נידון בשטחי שלכאורה אין אור חוזר בראיתו (-אכן גם היה לו נבואה של תמונת ה' יביט, אבל כאן דנין על נבואתו של לא יראני), אולי לא היה עושה כלי. ואולי זה מעליותא של נבואת משה בזה הדבר.

בפירוש השני כז"ל בחינת אור ההשפעה בהשגחתו יתברך הוא בחינת אור ישר, אך הוא עדיין בבחינת למעלה מגבול וזמן, על ידי שהאדם המקבל ההשפעה מסתכל ומצפה להשם יתברך בבטחון לקבל ההשפעה שזה בחינת אור חוזר שמצד המקבל בחינת נוקבא כידוע, ועל ידי זה נעשה כלי לקבל ההשפעה בגבול וזמן, עכ"ל, ולכאורה פירוש זה עולה יפה בענין סוד 'יראה' עם צירי, של מצות עלית הרגל, להצטייר בעין של מעלה.

 

ודע, שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מקדם ראותו הדבר, הוא בלא גבול. וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול, עכ"ל.

בסדר המ"ב מסעות שהדפיסו מהמקובלים בריש הגדה של פסח, אצל כמה מהמסעות כתוב שלא ידעו לאיפה יסעו, אי למקום פלוני או פלוני, עד שהוחלט הדבר – כד נטלו ישראל מרעמסס לא ידעון אי ינטלון לסכות או לקהלתה או למסרות, ופקדי מדברנא דעמיה דינטלו לסכות, עיין שם. הרי שהיה ענין שישראל נוסעים ומסתכלים אולי שם אולי שם, עד שמוחלט אחד מהמקומות.

 

וזהו בחי' מעלת הבטחון, כי הבטחון הוא בחי' הסתכלות, שמסתכל וצופה בעיניו להשם יתברך לבד ובוטח בו וכו' עושה כלי, דהיינו גבול וזמן, כי ההשפעה יורדת מלמעלה תמיד, אך שהוא בלא זמן, כי לפעמים דבר שצריך לו עכשיו, יבוא בב' או ג' שנים, אך על ידי הסתכלות בבטחון, עושה לההשפעה גבול וזמן וכו' עיין שם.

משמע שבטחון מועיל רק על שפע קיים, אבל אין עוזר לחדש שפע או איזה דבר טוב [ועיין בספר המדות ערך ישועה, אות יד – על ידי בטחון תזכה להבין שישועתך מאת הקב"ה ולא מאדם, ע"כ]. ויש לדחות שעל כל פנים סופו של דבר, אפילו אם זה יהיה רק בגאולה, השם יתברך ישפיע כל הטוב שהעולם יכול לסבול, ולכן על ידי בטחון יכולים לפעול עבור הכל.

 

וזה בחי' מעלת התקרבות לצדיקים, כי יש בחי' צמאה נפשי, דהיינו כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפי' מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא ית', יש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון, ולומדים ועובדים עבודתו תמיד, והם תמיד בבחי' צמאון, כי נפשו שוקקת תמיד לעבודת השי"ת, אך שהוא בלא זמן ושכל, כי לפעמים ביטולה של תורה היא קיומא (מנחות צט) כמה שכתוב (תהלים קיט) עת לעשות לה' הפרו תורתיך, וזהו מעלת התדבקות בצדיקים כי הם עושים גבול וזמן לבל יהיה בבחי' צמאון, ע"כ.

עיין מה שפירשנו בזה את הגמרא במסכת תענית דף ז. בענין תלמוד שאינו הגון.

עיין שיחות הר"ן רנט ז"ל צמאון הוא תאוה גדולה. ולפי הבנתי, כונתו היתה לרמז לנו מענין השתוקקות וכסופין וצמאון להשם יתברך שההוא דבר נפלא מאד. כמו הצמא מאד כשהוא בא אל המים, שיש לו תענוג גדול משתיתו לגדל צמאונו, נמצא שעקר תענוג הגדול הוא על ידי הצמאון וכו' ע"ש. וזה פירוש של רבי נתן שהבין שהכיסופין של קדושה הם בחינת צמאון. ולולא דבריו היינו יכולים לפרש שמה שרבינו אמר שצמאון הוא תאוה גדולה, זה לגריעותא (-מן הסתם רבינו אמר מה שאמר ביידיש, וצריכים לדעת המשמעות), וכמבואר כאן בתורה עו. ואינו דומה לכיסופין דקדושה, מן הסתם מכמה טעמים. כי הצמאון הוא מחמת שהאדם אין לו מה לחיות כלל, ואילו הכיסופין דקדושה נבנה מעוצם הטוב והחיות שכבר יש לו, ומה שיש לו הם בבחי' לא – כטוב בחינת רכוש רוחניות אמיתי, ולכן משתוקק יותר ויותר לעוד בחי' לא. [והרי כללתי שני טעמים ביחד]. וראיה לדבר, בתורה עו רבינו מסביר ז"ל כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפי' מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא ית', יש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון וכו', ע"כ. והרי מבואר שצמאון מביא לבחור לקבל אפילו מים הרעים, ואילו המשתוקק לקרבת אלקים, אדרבה, תמיד משתדל ליותר טהרה וכדומה. ויתכן שזה החילוק הוא ענין של פעולת הצדיק והבית המקדש כמו שנבאר לקמן, שעל ידם יש כוון להצמאון, שזה בחי' גבול וזמן.

ובאמת מדוייק כאן בתורה עו שכתב שיש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון, שהבעיא הוא שתמיד הם בצמאון.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא ז – שבעת האכילה יאיר לו רצון מפלג שירצה ויכסף וישתוקק להשם יתברך ברצון חזק ומפלג בלי שעור ובלי שום ידיעה, עד שלא ידע כלל מה הוא רוצה, רק רצון פשוט בכלות הנפש אליו יתברך, כי כל אכילתו נמשכת מהמקיפים, שהם גם כן בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע וכו' עיין שם. ועל כרחך זה דבר טוב ומעולה מאד. ועל כרחך כנ"ל או משום שזה רק לזמן קצוב, או שיש הבדל בין תשוקה כזו לבין צמאון כנ"ל, ואתי שפיר, כי פירשנו שעל ידי בית המקדש יש כוון להצמאון, שזה הכוון כבר בחי' שכל. והרי האוכל בקדושה, ורואה כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, הרי אכילתו כמו אכילת קדשים בבית המקדש, ולכן אפילו שיהיה לו רצונות עד אין סוף וכו' כנ"ל, עם כל זה יש להם כוון ואינם בכלל צמאון.

עיין מש"כ בספר המידות מריבה ב:ה בענין הרעב שלעתיד על ידי עין בישא ברבנים. ועיין בספר המידות תשובה צב – הצמאון הוא תקון דברים בטלים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

בפטירת אהרן זכו לבחי' ראו והאמינו

 ב"ה

פרשת חקת

כ:כט ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל.

ויראו כל העדה, עם הג' תיבות, בגמטריא רבי נחמן. ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו, בגמטריא רב נחמן בן שמחה ע"ה. כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל, עם הי"ג תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן (היינו ו' פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן), עם הו' פעמים והכולל. כי גוע, בגמטריא נ נח ע"ה. שלשים, עם הה' אותיות, בגמטריא רב נחמן מברסלב ע"ה.

הראשי תיבות של: גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן.

הסופי תיבות של: את אהרן שלשים ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: ויבכו את אהרן שלשים ע"ה בגמטריא רבי נחמן מאומן.

פרש"י ז"ל ויראו כל העדה וגו' כשראו משה ואלעזר יורדים ואהרן לא ירד, אמרו, היכן הוא אהרן. אמר להם, מת. אמרו, אפשר מי שעמד כנגד המלאך ועצר את המגפה ישלט בו מלאך המות? מיד בקש משה רחמים והראוהו מלאכי השרת להם מטל במטה, ראו והאמינו, עכ"ל. והנה מסתימת הלשון משמע שהאמינו ששלט בו מלאך המות, וקשה כי באמת לא שלט בו מלאך המות, כי נפטר בנשיקה. ולכן נראה לפרש והאמינו, שעלו יותר במידת האמונה. כי כל סיבת מיתת אהרן היתה (כ:יב) יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, וזה היה צריך לתקן במיתתו, וכמו שרש"י כתב עה"פ (כ:יג) המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם, ז"ל ויקדש בם, שמתו משה ואהרן על ידם, כשהקב"ה עושה דין במקדשיו, הוא יראוי ומתקדש על הבריות וכו' ע"ש, וכאן רואים שבמיתת אהרן באמת קיבלו התיקון של אמונה מה שנפסד בחטא הכאת הסלע.

מפתחות:

רש"י ראו והאמינו, עיין בהקדמה לליקוטי נ נח באריכות בענין ראיה ואמונה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לאהוב ולירא את הצדיק

 ב"ה

מסכת פסחים

דף כב. שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא (דברים י) פירש, אמרו לו תלמידיו רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהן אמר להם, כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה, עד שבא ר"ע ודרש את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים, ע"כ.

ויש לדייק במה שאמר קבלתי שכר, שכבר קיבל, והלוא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. והנלע"ד בזה, שבתחילה היה שמעון העמסוני, בחי' שמיעה, ואחר שאמר והלביש עצמו בדרשה זו עלה להיות נחמיה העמסוני, בחי' ראיה, כי כן נחמה הוא בחי' ראיה כמו שמצינו בכמה מקומות בחז"ל למשל (סנהדרין לז:) א"ר שמעון בן שטח אראה בנחמה וכו'. הרי קיבול שכר שלו בדרשה זו שעלה להשגה להיות פרוש מיראה, שהוא בחי' שמיעה, כמבואר בלקוטי מוהר"ן עה"פ ה' שמעתי שמך יראתי. והוא בעצמו עלה למעלה לבחי' חכמה וריאה, בחי' נחמיה כנ"ל, כי על ידי פרישות זוכים לבחי' ראיה בחי' ואתה תחזה כמבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה עב, כי רק משה שהיה פרוש גדול מאד בקדשה גדולה זוכה להסתכלות הזאת וכו' ע"ש. ועכ"ז בשני המדרגות האלו היה רק בבחי' העמסוני, העם בסיני, שהיו שומעים ורואים ועמדו מרחוק.

ורבי עקיבא שהוא בחי' משה, כי ראוי היה בעיני משה רבינו שהתורה תינתן על ידי ר"ע כמבואר במסכת מנחות, ואצל משה רבינו יראת שמים הוא מילתא זוטרתא (ברכות לג:), ולכן השם יתברך דרש מעם ישראל (דברים י:יב) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, כיון שלגבי משה הוא מילתא זוטרתא גם לעם ישראל נחשבת כן, כמבואר שם ובמפרשים שם. ולכן שפיר פירש ר"ע את לרבות תלמידי חכמים, כי דייקא מבחינת התלמידי חכמים שהם ניצוצות של משה רבינו דייקא על ידם כל עם ישראל נחשב יראת שמים אצלם למילתא זוטרתא שיש להם יד ויכולת להשיגה כמו שאמר רבי חנינא שם משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן.

[העולם מקשים למה לא היה קשה לר"ש את האמור אצל אהבת השם. ונראה לפרש כי אהבה היא התאחדות, ורואים את הצדיקים וכן תשמישי קדושה מאוחדים עם השם יתברך, ועל כן אף על פי שאסור לנשק ולהראות חיבה יתירה לאנשים ולתינוק בבית הכנסת, אבל כן מנשקים תשמישי קדושה, וכן לכאורה יש לנשק צדיקים, והרי מצות ודבקת בו מקיימים על ידי דבקות לצדיקים (ועיין בספר אדיר במרום עמ' רעז, מכון רמח"ל, כי המאורות הם באהבה זה לזה וכו' ויש קשר ושייכות קורבה ביניהם תמיד וכו' וזאת האהבה מגעת לנשמות גם כן וכו' כי האהבה הוא קורבה וחיבור, והאהבה הולכת ומקשרת כל חלקי המאורות זה עם זה וכו' ע"ש). מה שאין כן מידת יראה, שכל בחינת יראה היא בחינת דין שמפרדת, ולא משבת ולא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר עליהן (יבמות ו:, ואילו לענין אהבה נאמר בתפילת מוסף ותתן לנו י"א באהבה, והנחילנו י"א באהבה).]

נ נח נחמ נחמן מאומן

עין טובה למלאות

ב"ה
חזל גילו בהלכות ברכת כהנים שראית אדם נמשך לראות החסרונות.
בשם ע"ב, סח: חב"ו - שהוא השם הידוע ראשי תיבות חיל בלע ויקיאנו, שבו מעלים את הניצוצות הקדושות שנפלו. סט: רא"ה. והלוא היה מתאים ששם רא"ה תהיה שם ע'. אלא שתמיד בראיה יש את החסרון וצריכים תמיד להצמיד את הראיה לשם חב"ו להשלים את הראיה. וזה כבר ענין של שם ע' יב"ם לא רק להשלים שם אחיו המת אלא גם ראשי תיבות משיח בן יוסף, הי"י מו"ם.
נ נח נחמ נחמן מאומן

סגולה להנצל מהרהורי נאוף ברחוב

ב"ה

ספר המדות, ערך הרהורים ח"ב אות יג, וכן בערך ראיה אות ט. כשאדם יוצא לשוק ומתירא שלא יבוא לידי הרהור על ידי ראיה שיראה נשים יפות יאמר הפסוק (ישעיה לג:ז) הן אראלם צעקו וכו' (חוצה מלאכי שלום מר יבכיון), ועל ידי זה ינצל מראות, ע"כ. 

י"ל אולי שדורש אראלם, ארא – לם, ל"ם זה תאות נאוף שכלולה מהשבעים אמות, ושצריכים לצעוק שבעין קלין להנצל ממנה, כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה לו, וזה מלאכי שלום מר יבכיון, כי העצה להנצל מהתגברות הרהורי נאוף מבואר עוד שם בתורה לו, שזה על ידי בכיה בעת קריאת שמע וברוך שם, וי"ל עוד שמובא בתורה שם (אות ד') וזה שתרגם יונתן על פסוק (במדבר כה) והמה בוכים פתח אהל מועד – בכין וקורין את שמע, וזה לא עשו אלא כדי להנצל מהרהור של אשה זונה ע"ש. ולפ"ז יש לפרש שמלאכי שלום, היינו משה ואהרן, כי משה מכונה בשם מלאך במקרא (ודוקא משה רבינו צריך להיות יותר פרוש בענין זה כמבואר בתורה שם, וכן הוא ענין של ראית מלאך, מבואר בשבחי הר"ן שצריכים להיות אצלו איש ואשה שוין). הרי שכאשר יש סכנה של ראיה בחוץ בחי' "ארא-לם... חוצה" – שצריכים הרבה צעקה להנצל ממנה, בחי' "צעקו חוצה," וכדי להנצל מזה מלאכי שלום מר יבכיון. וזה בחי' "מר" יבכיון, כמבואר בתורה שם, כי הבכיה מוציאה את המרה שחורה, בחי' מלכות הרשעה, אישה זונה שמשם נשמותיהם של ערב רב, שמשם תאות נאוף. ועוד "מר" מלשון המרה וחילופין, כמבואר בתורה שם, שיש בחירה לצייר לטוב או לרע, ורבי שמעון כאשר ראה נשים יפות היה אומר אל תפנו אל אלילים, שהיה קובע שכל התאוה ותשומת לב אליהם הוא רק הבל ואין בו כל עיקר כמו אלילים, שאין בהם כלום רק הבל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

חנוכה - ממלכת כהנים

ב"ה

ענין חנוכה, שכולם מדליקים את נרות חנוכה, נר איש וביתו, קיום מה שכתוב (יתרו יט:ה), ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. והנה המנורה הוא סוד העין (אדיר במרום עמוד שו, ובכ"מ), וסוד הראיה הוא מרומז בהכתוב בפרשת העקדה אשר יאמר היום בהר ה' יראה, שהנראה נצטייר בעיני הרואה, בבת עין שלו. וכל זה מבואר באריכות ובביאור נפלא באדיר במרום עיין שם. ומבואר שם שעל ידי זה מגיע תיקון גדול להנראה. והנה ידוע שכל איש ישראל יש לו מציאות של מקדש. ונראה שבסוף בית שני, טרם החרבן, כבר הקדים השם יתברך מעמד של ישועה, שכל אחד מישראל יראה לעשות את עצמו לבית המקדש, כי באמת זה כבר כל תהליך והתכוננות של גלות הארוך הזה שהולכים לקראת הגאולה הגמורה הסופית עם ביאת משיח בב"א. ולכן י"ל שבחנוכה נתקיים השלב הראשון הזה של הראיה, שנצטייר כל איש מישראל בעיני השם, ועל ידי זה חל בכל אחד ההכשרה להיות בבחי' כהן עובד בבית ה'.

ולכן בחנוכה לא מסתפקים בשבעה נרות, אלא צריך דוקא את השמש, הוא בחינת הנראה בעיני הרואה.

וענין הפתק הקדוש, נראה שהוא הדבקות, מה שבעיני הנראה גם כן מצוייר זה שרואה אותו, כמבואר באדיר במרום שם. ועוד מה שמבואר שם בסוד התפילין (בגמטריא פתק), שמשפיעים להנראה ואכמ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

כי לא יראני האדם וחי (שמות לג:כ)

ב"ה

יש לפרש "יראני" שזה לשון יראה אותי לאחריני, כי האין סוף ב"ה בטח אי אפשר לראות, כי הוא באחד ואין אחד יכול להסתכל חוץ, אכן בעולמות שברא השם יתברך לכבודו, שם בודאי יש להראות את השם יתברך, וזה פירוש כי לא יראני האדם, שהאדם יכול להראות את האין סוף לכולם - וכמו שביארתי בס"ד בסיפורי מעשיות של שנים קדמוניות מעשה ממלך ענו שהחכם לקח תמונה של המלך ע"ש. 'וחי' כי זה חיים אמיתים של חי עולמים, ואכמ"ל.

עינים לראות

ב"ה

תורה צח: נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות וכו' כלומר שיהיה רואה בעיניהם של צדיקים וכו' דהינו שהוא רואה מה שפגם, שהיה נסתר ממנו מקדם, ואין ענש גדול מזה, כשאדם רואה מה שפגם, ע"כ.

ע' בבראשית רבה (יט:ו) ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם (בראשית ג:ז), וכי סומים היו, רבי יודן בשם רבי יוחנן בן זכאי ורבי ברכיה בשם רבי עקיבא אמר משל לעירוני שהיה עובר לפני חנותו של זגג, והיה לפניו קופה מלאה כוסות ודייטרוטין, ותפשם במקלו ושיברן, עמד ותפשו, אמר ליה ידע אנא דלית אנא מהני ממך כלום, לא בא ואראה לך כמה טובות איבדת, כך הראה להן כמה דורות איבדו, וידעו כי ערומים הם, אפילו מצוה אחת שהיתה בדין נתערטלו הימנה, ע"כ.

This is how you LOVE G-d באהבתו ישגה תמיד -- כך אוהבים את השם יתברך

ב"ה

מספר יושר דברי אמת

כי מי שאינו מחשב בהשי״ת תמיד אע״פ שמאמין בזה
אעפ״כ אינו באמת כן מצוייר לפניו כי תמיד מצוייר העולם בלבו בלתי
מחשבות השי״ת בלבו, אבל מי שאינו מחשב בעולם כלל רק בכל מה
שרואה מחשב בהשי״ת שהדבר זה תלוי בו ובחשק גדול, וכאשר
אמרתי משל ע״ז ממי שמסתכל על בגדי אשה היפים מי שהוא דבוק
בתאות נשים ח״ו אינו נותן לבו על ענין בגדי הרקמה והזהב רק
תיכף לבו נופל על המדת האשה שלובשת זה, ומי שאינו כן ולבו
טהור מהמדה זו מסתכל כפשוטו על הבגד נמצא שניהם מסתכלים
בדבר א׳ וכ״א מסתכל דבר אחר, כן להבדיל באלפים בין הטומאה
לטהרה בענין הקדושה מי שחושק תמיד להשי״ת כל מה שרואה
בעולם רואה את השי״ת שכוחותיו מחיה את זה כמש״ה (נחמי׳ ט׳) ואתה מחיה את כולם משא״כ מי שאינו חושק להשי״ת במחשבת ו
אינו רואה כ״א הגשמי אע״פ שאם יזכרוהו וישאלוהו יאמר שהשי״ת
מחיה את הכל אעפ״כ אין הוא דבוק בזה והבן היטב מן המש ל
הזה הדומה מאד לנמשל.

כי לא יראני האדם וחי -- נ נח!

ב"ה

בעבר כתבתי הפירוש הנחמד של ספר השגות אלקות (המוחרם).

עוד פירוש, כי יש ד' בחינות בטבע, דומם צומח חי מדבר, ורק לחי ומדבר יש עינים, ולכן כתוב, לא יראני האדם וחי.

ויש לי עוד פירוש על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ד' בענין בחי' הנסיון של כל הד' בחינות, וב"ה אכתבנו שם

נ נח נחמ נחמן מאומן!

ראה נא בענינו וריבה ריבנו -- שמונה עשרה

ב"ה

נראה שיש לפרש בפשטות, שעל ידי שהשם יתברך יראה אותנו בענינו, אז ממילא הוא כבר יריב ריבנו ויגאלנו, כי מבואר בלקוטי מוהר"ן וכתבי הרמח"ל שמה שהעין רואה נצטייר בבת העין, והרי זה יחוד גדול, הגם שאנחנו תחת ממשלת גשמיות עולם הזה לא מרגישים את זה כל כך, כי אנחנו מרגישים הרבה יותר את ריחוק המקום והצורה שבין הרואה והנראה, אבל היחוד בודאי יש, ובעולמות הרוחני מפורש הענין להדיא, והוא כמו זיווג ממש, ובסוד מאמר הכתוב טוב מראה עינים מהלך נפש, שאמרו חז"ל טוב מראה עינים יותר מגופא של מעשה, שיש יחוד בראית העין יותר מזווג. ולכן כאשר השם יתברך יתן כביכול עין השגחתו עלינו לראות אותינו היכן שאנחנו נמצאים, ממילא נהיה חקוקים ומצויירים בעינו יתברך, וזה כבר יגאל אותנו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ספר השגת אלקות

ב"ה חבר נתן לי את הספר, הוא אמר לי שהרבנים החרימו, אבל בידעי מהותן של הרבנים של היום לא ראיתי בזה אלא סיבאה לתקוה שבאמת יש בו רעיון חזק טוב ואמיתי. מה שעבר עלי, כפי מה שאני מתיחס לזה, עוד אני סובל, חוץ מהזמן והכוחות וכו'. אבל צריכים לדון את המחבר לכף זכות, שהוא היה ניצול השואה (ובעמ' קלט הוא מזכיר כמה ניסים שהיה לו כאשר נמלט), ועבר כמה וכמה גלויות במחנות אויב וכמעט הרגו אותו, ובסתמא קשה מאד לתאר מה שהוא סבל.

המחבר היה חייט בירושלים בשם בן ציון נחמי' בן חושיאל פרסברגר (ובעמ' קסד בן חושיאל בן דבורה בן יקותיאל מנחם, ובעמ' סה מביא שמות בניו: בן דוד, בן יוסף, נחמה, שמעון בן שלמה שנולד בל"ג בעומר). [פעם לפני כח"י שנים קבלתי ברכה מאיזה חייט במאה שערים שאנשים אמרו לי שהולכים להתברך אליו, ונתתי לו בסתמא כחמש שקל. ולכאורה זה החייט לא המחבר, כך ביררתי].

סוף דעתי על הספר שבאמת כדאי לגנוז אותו, כי לא מלבד שאין נראה בו לשון ומידע חכמים, הוא גם מביא מספר הברית (ענין השמיטות וכו') מה שהחליטו להשמיט (והוא לא הבין את זה...) כי האריז"ל פסלו (וכן רבי נתן מביא שרבינו הקדוש אמר שהוא אינו כן, עיין בספר חיי מוהר"ן אות תכד, ואיך חסיד ברסלב לא ידע את זה, ואיך בעל רוח הקודש לא ידע את האריז"ל?), ועיקר רעיון של הספר, שהוא כותב בבירור ובמפורש רק בעמוד קכז-קל' (שהחלל פנוי הוא אלקות וכו' - וכבר התחיל בזה בעמ' פא-פב, ועמ' קיא, וזה מתאים לעוד כלל שהוא רגיל לצטט שכל רוחני הוא אלקות, אלא שהכלל של רוחני לא מבואר ומבורר מספיק להבין עד כדי כך כוונתו, אבל לאחר שרואים שיטתו בחלל הפנוי, מבואר הדבר שאצלו כל דבר רוחני הוא כבר אלקות חס ושלום חלילה (וכן הוא מביא כמה דברים שהם אלקות, ואיני רוצה להזכיר ה"שמות" שלו - עמ' קכח-ט ובעוד מקומות, וכותב כל זה בפירוש, וכן למש בעמ' קצב כותב שהש"י הוא המחשבה), וכן יש לראות בכמה סיפורים שהוא מביא איך שהוא שמע השם יתברך וכו', ואפילו אם הוא שמע איזה בת קול איך הוא בא להגיד שהוא שמע מפי קב"ה ועוד יותר ממשה רבינו כדבריו. אלא שהסיפור דברים הנ"ל בפני עצמן גם כן הוכחה שכוונתו עד כדי כך, כי יכולים להבין שהוא קיבל מסר מהש"י, ובאופן שהוא מחשיב יותר וכו', אבל לאור שיטתו בחלל הפנוי ובכל הספר מבואר הדבר), הוא ממש נגד כל הספרים הקדושים (והוא בעצמו מודה לזה), ולא זו בלבד אלא שהוא בכלל בלתי הגיון ואי אפשר כמובן לכל בר דעה. ובשביל זה ההחלטה לגניזה.

ועצם הדבר שהוא כותב ספר שלם על ענין לראות את ה', ואינו מזכיר מה שיש בנביאים שכתבו בפירוש וראיתי את ה', וגם רבי נתן מביא את זה בלקוטי הלכות, והמחבר הוא כחסיד ברסלב, והיה צריך לדעת מה שרבי נתן בעצמו אמר לאחד מהמשכילים פעם: אני בעצמי ראיתי את ה', כל זה ממש צועק על עם הארצות של המחבר (ואיני שופטו חס ושלום, ובפרט שהיה ניצול השואה כנ"ל, רק שצריכים לקבוע שאין בהספר לשון חכמים), וכן כמה שאלות שהוא מביא למשל למה משה רבינו מבקש רק אז הריני נא את כבודך, והמחבר מתפאר שאף אחד חשב על זה ואין להם מה לאמר, מעיד על חסרון ידיעותיו, ומעיר שבכלל לא ניסה כהוגן לברר את השיטה שלו עם תלמידי חכמים אמיתים, על אף שהוא טוען שכל התלמידי חכמים לא מדברים עם אנשים פחותים, קשה לקבל שלא מצא שום תלמיד חכם שהיה יכול להראות לו המפרשים על שאלות כאלו ולהסביר לו בהגיון. ועל כל פנים הוא היה יכול לחפש בעצמו בספרים (ועכ"פ הוא מצא ומחכיש דברי הרמב"ם - עמ' קעא).
וכן מה שהוא כותב שמשיח זה השם (עמ' קטו ובעוד מקומות, וע' עמ' קמא שמשיח יבוא עם בית המקדש כי משיח בעצמו הוא יהיה גם הבית המקדש), מאד בעיתי -- אכן בכמה מקומות משמע שהוא כן מאמין שמשיח יבוא כבן אדם, ומה שכבר מביאים בשמו (והוא בעמ' סא) שחמור של משיח זה חומריות גופו, מאד מאד בעיתי (ובטח יהיה לו תשובות על מה שהחמור לבן ויש שופר של יצחק וכו'), רק שדנינן לכף זכות שהוא אומר על דרך דרש.

ועם כל זה קבלתי כמה חיזוקים מתוך הספר, כמה שצריכים להרגיש את השם יתברך בפועל ממש שהוא ממש החיות שלנו והוא יתברך מקומו של העולם. ונהניתי ממה שהוא עמד קצת על הסיפור של מלך הענו, שהדרך לצלם את המלך זה על ידי ענוה, ובאמת אין מה לצלם, כי הלוא המלך נעשה אין, ואני רק בקרוב עמדתי על זה כמו שכתבתי בספר לקוטי נ נח, אבל הוא לא הבין בכלל מה זה אומר, ואדרבה חיזק את עצמו בטעיות שלו.

[ועוד פירכא גדולה על כל המהלך ושיטה שלו, מאד דיבור של רבינו שהוא לא מזכירו ונשמט ממנו, והוא בשיחות הר"ן סימן עו, שבעל השגה אין יכולין להיות כי אם כשהוא למדן בגמרא פירוש רש"י ותוספות, עכ"ל. אכן יש בזה אולי חילוקים, ולכן לא סמכתי לפסול מחמת זה, אמנם מה שהוא לא מתיחס לזה ולא מזכירו כל עיקר, זה בעצמו רעיותא חזקה, ואכמ"ל]

והנה הספר מזכיר לי קצת מה כאשר קראתי ספר של אז וזוגדון (אילו ידעתיו הייתיו)  שממציאים איזה דיוק ורעיון קטן ומועניין, ומבטיחים לבנות עליה, וקוראים עוד עשרים דפים, עוד ששים דפים, עוד מאה ועשר דפים, ואין כלום, רק חוזרים על עצמן עוד הפעם ועוד הפעם. אכן בספר זה קבלתי הרבה יותר חיזוק לפחות כנ"ל, והמחבר הוא כמו חבר, כאלו שמסתובבים במקומות הקדושים שאינם מאה אחוז אבל יש להם הרבה נקודות טובות ורעיונות... ואם לא סבלתי כ"כ הייתי אפילו מפסוד מהחיזוק כנ"ל.

קטע אחד שנהנתי וצחקתי (עמ' עח, ויש עוד כמוהו) ז"ל ראיתי בספר ליקוטי עצות המשולש בשם הבעל שם טוב ז"ל (ה"ע - הוא מהזוהר הקדוש) כשבי' כנישתא אחד ישוב בתשובה שלימה אז מהרה יבוא משיח, וזה ממש בושה וחרפה בית הכנסת של חסידי ברסלב אחת מלא תלמידי חכמים עם חברת מבועי הנחל עם חידושי תורה טריים כל חודש ואין אחד שיכול לעשות תשובה שלימה עם כל אנשי בית הכנסת אחת כמובא..

עוד נהנתי ממש"כ בעמ' קלה: פעם באתי בדברים עם רב בישראל ואמרתי לו שהרגלים שלי הם נעשו לי חלשים מאד, אז הוא אמר לי, נו, נעשים זקנים יותר. אבל איזה תשובה ותירוץ זהו? זה היום כבר צריכים לחיות אלפי שנים....

בעמ' קעג הוא מביא שאיזה אדם גדול אמר לו שהרבי שלו (של אותו אדם גדול) פעל בשמים שחסידיו יחיו טוב עם נשותיהם. אז המחבר ענה לו, הרבי שלי (רבינו הקדוש) פעל שמי שלומד לקוטי מוהר"ן לשמה יכול להשיג דבקות  בה' וכו' וכו'.

בעמ' קסב הוא ממציא סגולה ללבוש חתיכת בד סמוט (סור מרע ועשה טוב) או אטלס (אבקש טוב לישראל) כל כל צורון על כל מעיל. או משי (מקום של ישראל).

מעניין מה שהוא כותב (עמ' קמט) שבמלחמת יום הכיפורים תשל"ד (וזה תאריך לידתי) התחילה ממשלת ישראל לטעות ולשקר את כל עם ישראל בארץ ובגולה יותר מתמיד והמחדלים הלכו ונתגברו כל יום יותר ויותר.

והוא מביא מהשקר בעמ' קסה לצלם את הנשמה, ובמקום אחר הוא מביא שני תאריכי הגאולה תשס (המקובל סאלאמן), ותשן. וכל זה לא מראה טוב עליו כלל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אי אפשר לחיות בלי נ נח

ב"ה ראיתי בספר ה"א: משה רבינו ביקש מהשם יתברך הראיני נא את כבודך. אז השם יתברך תמה על זה, כי לא יראני האדם - האם אפשר שאדם לא יראה אותי - וחי - והוא עוד חי?! אי אפשר כל עיקר לחיות בלי לראות כל רגע את השם יתברך חי עולמים!
נ נח נחמ נחמן מאומן!
HH from the book Conception of the Divine: Moses asked G-d show me Your glory. So G-d answers in astonishment, how is it at all possible for someone to have any life whatsoever if he doesn't see Me?!
Na Nach Nachma Nachman Me'Uman!