כמה הערות

 ב"ה

ספר המדות, ערך פחד אות יב. על ידי שתציר שם אלקים לנגד עיניך, ילכו הפחדים ממך, ע"כ.

בספר מעגלי צדק (אביחצירא, אות פ"א דמנצפ"ך, הוא על הפסוק פחדו בציון, ישעיה לג:יד) כתב להוכיח שכל הפחדים ורעדות שרשם בשם אלקים (וידוע שצריכים למתק הדינים בשרשן), וכתב שהגמטריא של אלקים, עם הה' אותיות והכולל, עולה פחד.

 

פָּחֲד֤וּ בְצִיּוֹן֙ חַטָּאִ֔ים אָחֲזָ֥ה רְעָדָ֖ה חֲנֵפִ֑ים מִ֣י | יָג֣וּר לָ֗נוּ אֵ֚שׁ אוֹכֵלָ֔ה מִי-יָג֥וּר לָ֖נוּ מוֹקְדֵ֥י עוֹלָֽם. (ישעיה לג:יד)

 

ישעיה לג:ו וְהָיָה֙ אֱמוּנַ֣ת עִתֶּ֔יךָ חֹ֥סֶן יְשׁוּעֹ֖ת חָכְמַ֣ת וָדָ֑עַת יִרְאַ֥ת יְהוָ֖ה הִ֥יא אוֹצָרֽוֹ.

פרש"י ז"ל והיה אמונת עתיך וגו'. והיה לחוסן ישועות ולחכמה ודעת את אשר תאמין לבוראך עתים שקבע לך לתרומות ולמעשרות בעת הפרשתן ללקט שכחה ופיאה בעתם לקיים שמיטין ויובלות בעתם. ד''א אמונת עתך. את שהאמנת בהקב''ה בעתים שעברו עליך וצפית לישועה תהיה לך לחוסן, עכ"ל.

והרי מבואר להדיא, לפי שני הפירושים, שעל ידי אמונה או עשית המצות באמונה, זוכים לחכמה ודעת.

 

ויצא כט:יז ועיני לאה רכות, פרש"י ז"ל שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובוכה, שהיו הכל אומרים, שני שבנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן (ב"ר ע:טז), ע"כ. ולאחר שיעקב קנה את הבכורה מעשו, ממילא היה ראוי לו לקחת את לאה. ושמעתי מידידי י.ג. נ"י שזה פירוש מה דאיתא בילקוט שמעוני, אמר לה מה רמיתא בת רמאי, לאו בליליא הוה קרינא רחל ואת ענית לי, אמרה ליה, אית ספר דלית ליה תלמידים, לא כן הוה אבוך צוח לך עשו, ואת עני ליה, ע"כ, דהיינו שלמד ממנו שהוא באמת הבכור והיא ראויה לו.

 

 

ישעיה לג:טז ה֚וּא מְרוֹמִ֣ים יִשְׁכֹּ֔ן מְצָד֥וֹת סְלָעִ֖ים מִשְׂגַּבּ֑וֹ לַחְמ֣וֹ נִתָּ֔ן מֵימָ֖יו נֶאֱמָנִֽים [בפסוק טו פירט מה שצריך לזה, הלך צדקות ודבר מישרים וכו']. פרש"י ז"ל לחמו נתן, לא יהא מבקש לחם, כי מן השמים יספקו לו מזון. מימיו נאמנים, מקור מימיו לא יכזב, כלומר, זרעו יגדל וכל צרכיו יספקו, ע"כ.

וזה מה שאמר רבי שמעון בן אלעזר (קידושין פב.) ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות, והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהורעתי מעשי וקפחתי את פרנסתי.

 

תורה רד, שיחות הר"ן קלז, מעות ראשי תיבות ואין עבירה מכבה תורה. דהיינו שעל ידי שקובעים עתים לתורה יהיה פרנסה, אפילו אם עבר עבירות.

עיין בישעיה לג:טו-טז התנאים שיעשה אדם כדי שיספקו לו מזון מן השמים. ואחד מהתנאים, ועצם עיניו מראות ברע, סופי תיבות מעות, ומובא שם מספר אמרי נועם פרשת בראשית, שעל ידי זה ממשיך העינא פקיחא דלעילא אות עי"ן, ולכן הראשי תיבות הם יעקב, בחין וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב (דברים לג:כח) עיין שם.

 

 

בתיקונים חדשים לרמח"ל תקון שני ז"ל דהא אוריתא לא אתחזיאת לשום בר נש אלא בגין דאתמסרת לעובדא, ואפלו למלאכי עלאי לא אתחזיאת אי לאו תקונין עלאין דצריכין לאתתקנא על ידיהו. ורזא דא גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו (תהלים קג:כ), עיין שם.

וקשה אם כן מה שגילה ביחוד היראה, שאדם הירא מיד מגלין לו.

בענין זה הארכנו קצת בהקדמה ללקוטי נ נח.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה מח - צריכים לעבור בעולם הזה על גשר צר מאד והכלל והעקר של יתפחד כלל

 ב"ה

תנינא תורה מח

 

'ודע שהאדם צריך לעבר על גשר צר מאד מאד, והכלל והעקר שלא יתפחד כלל' עכ"ל. גשר זה הצדיק, ומובן שהוא צר מאד מאד כמידת היסוד (וידוע שסבא ישראל אמר על עצמו שהוא הגשר בין עם ישראל לרבי נחמן). וכן כתוב אצל יעקב אבינו (וישלח לב:כד בפירוש רש"י) 'עשה עצמו כגשר'. וכן בסיפור שחלם שיש אוצר תחת הגשר, והלך לשם רק לשמוע מהשומר שיש אוצר בביתו, והנמשל שכדי לעמוד על מה שלך אתה צריך ללכת להצדיק – הגשר.

[יש לציין עוד למה שמסופר (ר' משה גלידמאן ועוד) ר' שמואל אייזיק היה אומר על עצמו, אם אומר היום שמע ישראל (באותה כוונה) כמו אתמול, הייתי מניח עצמי וכו', וסיפרו זאת לפני מוהרנ"ת ז"ל, ואמר על זה, אותו רביז"ל הדריך על חודו של חרב ועמד בזה, אנו אחרת קבלנו מרביז"ל אם לא מתפללים ביום כיפור מתפללים בשם ה' (היינו למחרת יום כיפור קוראים שם ה' כידוע), ע"כ. הרי הגשר צר מאד לר' שמואל אייזיק היה כחודו של חרב, ואילו לרוב העולם הוא הרבה יותר רחב]

ונלע"ד שהגשר צר לא רק ברוחב, אלא גם יתכן שתהא צרה וקצר באורך כי מבואר למעלה בתורה זו שלפעמים האדם יהיה ממש בפתח של הקדושה וכו', וכן עי' למעלה בתורה מז (תנינא) מהקלפה הדקה. ועיין בתורה עב (קמא). וע' בתורה קלג שחיזו דהאי עלמא הוא כמטבע קטנה שעומדת לפני העין (ובמסכת סוכה דף נב ורשעים נדמה להם כחוט השערה).

וע"ע בחיי מוהר"ן (תקכב – שלא להתעקש עט) מענין היסוד ושורש העבודה שקפץ ודלג על העולם הזה והבליו. וע' תורה סד – ועל כן ישראל נקראים עבריים, על שם שהם עוברים באמונתם על כל החכמות ע"ש.

 

ענין הגשר י"ל שזה ענין של עתיק, כמבואר באריכות בקל"ח פתחי חכמה, שדרך עתיק כל מעשינו בעולם הזה נחקקים לנצחיות, עיין שם. כי כן צידדנו שעיקר ענין רבינו הוא בחי' עתיק (ובהקדמת המסדר והמלקט לספר חכמה ותבונה כתוב שבפירוש אמר רבינו ז"ל שכל תורתיו הם מעתיק). ונראה שגם ענין בלבול העצה המבואר בשיחות הר"ן אות רנה, הוא גם כן ענין הספקות שיש ברישא דלא אתידע דעתיק, ודו"ק.

ובשיחות הר"ן אות קפה רבינו גילה שכל הנהגה שהוא מצוה לעשות הוא סגלה ותקון ומועיל על מה שעבר ועל העתיד ולאחר ההסתלקות של האדם ולימות המשיח ולתחית המתים ולעתיד לבוא, ע"כ, מראה גם כן קצת על ענין זה.

 

 

ע"ע ילקוט מעם לועז אבות ו:ט – שהעולם הוא ים גדול והזמן הוא גשר עליה בלי מעקה ברוחב אמה. עיין שם.

 

עוד י"ל על פי המבואר במנחות (צט: וכן במדרש רבה ובילקוט שמעוני) שגיהנם רחבה מלמטה ופיה צר מלמעלה. הרי שאדם צריך לעבור על גשר צר, דהיינו על פיה של גיהנם, ולא לירד לעמקה ח"ו – יעו' במה שרבינו אמר בתורה קיט ז"ל אפשר יש גם עולם הזה גם כן באיזה עולם, כי בכאן נראה שהוא הגיהנם וכו' ואמר שאין נמצא שום עולם הזה כלל, עכ"ל. הרי בע"כ שהאדם צריך לעבור על פיה הצר, עד שיצלח לעבור לעולם הבא.

 

שלא להתפחד

ב"ה כבר דנו החברים הרבה בדקדוק לשון רבינו לא להתפחד, ולא כתב לפחד. ואחר העיון בכל הראשונים שלפעמים גם כן כתבו והשתמשו בלשון זה של להתפחד לא נראה שיש חילוק גדול ביניהם, אלא שאולי להתפחד מדגיש שסוף סוף האדם נותן את עצמו להיות מפחד, אף על פי שהפחד בא מאליו, העיקר שלא ליתן לו קיום.

אכן שוב שמתי לב ללשון רבינו בלקוטי מוהר"ן תורה טו:ב שכתב ז"ל שהאדם מפחד את עצמו מאיזה דבר, עיין שם שרבינו גילה כל הענין של יראה נפולה, שבאמת אין בשום דבר ליתן פחד באדם רק שהיראה שהיה צריך להיות מהשם יתברך נופלת ומתלבשת בהדברים, ואזי האדם מפחד מהם. ועל כל פנים רבינו כתב ממש באריכות ענין הפחד הוא שהאדם מפחד את עצמו. וזה בכל היראות והפחדים. וידוע מה שרבינו גילה בחיי מוהרן שיש משהו באדם שנותן לו את זה, ואין כאן מקום להאריך.

אז הכלל והעיקר לא להתפחד כלל, אינו יוצא מהמשמעות של כל הפחדים, שלא יפחד, אלא שבכל הפחדים גופא הוא ענין שהאדם מפחד את עצמו.

וכן תראה לשון רבינו בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה מג, "על ידי חלישות הלב נופלים פחדים עליו" - שהפחד בא מאליו - "רכי לבב הם מתפחדים" - הם נותנים קיום להפחד.

 

והעיקר להיות בשמחה תמיד, וישמח עצמו בכל מה שיוכל, ואפי' על ידי מילי דשטותא וכו'.

עיין לעיל תורה תנינא כד, ובשיחות הר"ן אות כ'.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

יש דבר בתוך האדם שמתפחד - יסוד במסכת קידושין דף כד - דף יומי - שמבואר על פי רבינו בספר שיחות הר"ן

 ב"ה

מסכת קידושין

דף כד: ת"ר הכהו וכו' כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע, אין עבד יוצא בהן לחירות, אמר רב שמן לרב אשי, למימרא דקלא לאו כלום הוא וכו' א"ל שאני אדם דכיון דבר דעת הוא איהו מיבעית נפשיה, ע"כ. פרש"י ז"ל וכי מבעית מדעתי הקא מיבעית, שנותן לבו אל פחד קול הבא פתאום, עכ"ל.

עיין שיחות הר"ן פג ז"ל כי יש דבר אצל האדם שמאותו הדבר הוא מתירא ומתפחד ממיני הפחדים שהוא מתפחד מהם. ואף על פי שהוא יודע בדעתו בברור חזק שאותו הענין שהוא מתפחד ממנו אינו יכול לעשות לו כלל, אף על פי כן יש לו פחד גדול מאד ממנו, כי אותו הדבר שיש אצל האדם הוא מתפחד. כמו שאנו רואין שנמצאים כמה בני אדם שהם פחדנים גדולים שיש להם פחדים של שטות. והם בעצמן יודעים שזה הדבר אינו כלום, ואף על פי כן הם מתפחדים מאד. וכן אנו רואים שכשמפחידין את האדם מאחריו, שבאין עליו מאחוריו פתאם בבהלה בקול פחד, אזי הוא תכף מתפחד מאד קדם שמתחיל הדבר לכנס בדעתו כלל. שעדין אינו יודע כלל שום דבר כי באו עליו פתאם מאחוריו. ואף על פי כן הוא מתפחד תכף ומיד קדם שהתחיל הדתע לידע מענין הפחד. ומאחר שעדין לא התחיל דבר הפחד לכנס בהדעת כלל, אם כן איך שיך להתפחד? אך באמת עקר הפחד של האדם הוא, שיש דבר עצל האדם שמאותו הדבר הוא מתפחד, וכו' ע"ש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פחד שבא קודם איזה טוב

 ב"ה

ספר המידות

פחד ב:ב לפעמים אדם מתפחד – קודם שבא עליו איזהו טוב, עכ"ל. עמש"כ בערך אמונה לט.

במקורות: שם (מד"ר וירא מח:ו) אר"י בר רבי סימון, לארכיליסטוס שמרד במלך. אמר המלך, כל מי שהוא תופשו, אני נותן לו פרוקופי (שכר טוב וכבוד. פרוקופ"י עם הז' אותיות, וב' כוללים, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן). עמד אחד ותפשו וכו' והיה זה מתפחד וזה מתפחד. זה מתפחד לומר איזו פרוקופי המלך נותן לי, וזה מתפחד ואומר אי זה דין המלך דן אותיו. כך לעתיד לבא, ישראל מתפחדים ועובדי כוכבים מתפחדים. ישראל מתפחדים (הושע ג:ה) ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים וכו', ע"כ.

עוד עיין בצדקת הצדיק קע, ז"ל כשהקב"ה רוצה להטיב לאדם ורוצה רק שיתפלל האדם על הדבר, אז מזמין לפניו צער או פחד מעין דבר זה, וכדשז"ל (יבמות סד.) מפני מה היו אמהות עקרות כו'. או רואה אחר מעונה באותו דבר ומבקש רחמים עליו כדי שיהי' הוא נענה וכמ"ש פחד פחדתי וגו'. כי כל דבר שהש"י רוצה להביא לעולם או לאדם היא מתפשטת לכמה גוונין, ויש בה ההיפך ג"כ ח"ו וכד"ש (שמו"ר פ' ל' וזח"ג רטז:) בדור המבול שהיו מעותדים לקבל תורה אלו זכו. וכן בכל דור ובכל אדם. ולכך כשמתעורר מדה זו לטובה מתעורר ג"כ ההיפך ח"ו ומרגיש פחד ומתפלל ובא הטוב. אבל לעולם הוא בא הדבר שמפתחד רק שבא ההיפך, דהיינו כל מיני טובה שבדבר זה. וזה ענין מ"ש (ב"ר פ' סו) צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה, פי' בכל דבר וכל מדה טובה וענין טוב תחילת הכניסה בו הוא בצער כטעם כל התחלות קשות [ע"ד שא' (גיטין מג.) אין אדם עומד על ד"ת אא"כ כו'] וכד"ש פ"ק דברכות (ה.) ג' מתנות טובות כו' וכברייתו של עולם ברישא כו' (שבת עז). לפי שהעוה"ז רובו רע כידוע, ולכך כל דבר שמתעורר בו, רואה הוא מקודם כח הרע שבו ומצטער וע"י הצער ממתיקו, ומיד סופו שלוה. וכענין תלתא דפורעניתא וכו' וכו' כענין ונסתם ואין רודף, כי משרע"ה אוהב ישראל הי' בודאי לא קיללם רק בכל קללה טמון הברכה שיש בו שא"א להגיע לו רק ע"י הקללה. ובקללת הניסה שם הוא הברכה שאין רודף כלל. וכשמתעורר הארה זו להכיר שאין רודף כלל, מתעורר ג"כ ההיפך שהוא הניסה, וע"י הניסה מכיר תיכף אמיתות יחוד הש"י עד שאין רודף כלל.        וכן בקללת ולא תאמין בחייך, הודיעך שאפי' בקלקלה הם קרויים חיים ולא כרשעים שבחייהם קרויים מתים. אלא שהם מגדול הפחד עד שלא יאמינו גם בכך שיש להם חיי עולם בהכירם מעשיהם. ובאותו פסוק נתגלה זה שכל ישראל יש להם חיים, דאומות העכו"ם קרויים מתים ואין להם חיים כלל להאמין בהם. וכשמתעורר פחד זה שאינו מאמין בעצמו כלל אם יש לו חלק לעוה"ב, מתעורר ג"כ ההבטחה הברורה שיש לו חלק לעוה"ב, וכן בכל דבר, עכ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

השמחה והפחד שיהיה בביאת המשיח בפתע פתאום

 ב"ה

ספר המידות

ערך 

אמונה לט. משיח יבוא בפתע פתאום, ועל ידי זה מחמת שמחה יפחדו ישראל, ע"כ.

המקורות: ר"ן מטשערין – (הושע ג:ד-ה) 'כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך, אחר ישבו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם – ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים', היינו שיפחדו כי פתאום ימלא בקשתם ויבא. והרבה חסר – ונשלם במקורות הבאות:

(ישעיה ס:ה) 'אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך', היינו כשתראי את הגאולה, אז 'ונהרת' – שיאירו הפנים מרוב שמחה, ומרוב השמחה שתבא בפתע פתאום, תפחד ותבהל וכו' (-בית לוי: כדרך כל דבר שבא בפתע, ע"כ, ואינו נכון, כי מביאים ראיה לדברי רבינו שכתב שהפחד יבוא מחמת השמחה, אכן קצת נראה שזה היה כוונת הר"ן מטשערין, כי לא היה לו המקור הבא מר' צדוק שיבוא פתאום, ורצה לסמוך את זה בפסוק זה, ופירש שע"כ ביאת המשיח יביא מכה פתאומית של שמחה שיביא הפחד, ולכאורה דוחק מאד).

ר' צדוק – (מלאכי ג:א) 'ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים', היינו שמשיח יבוא פתאום.

 

בפירוש בית לוי לפרש איך משמחה בא פחד ציין למש"כ בערך פחד ב:ב ז"ל לפעמים אדם מתפחד – קודם שבא עליו איזהו טוב, ע"כ. ושם לפי המקורות פירש שיודע ומובטח שיטיבו לו, רק שאינו יודע איזה הטבה, כמה גדולה תהיה, ולכן יש לו פחד. וקצת דוחק לפרש כך שהפחד הזה מחמת השמחה כמו שכתב רבינו כאן, שם הפחד מחמת שאינו יודע איזה טוב מצפה לו, ואם זה היה הבטחה על ביאת משיח, היה לו פחד איזה טוב זה יהיה לו, אבל לא מחמת שהוא כל כך שמח יפחד איזה טוב יהיה.

וי"ל בדרך אחר, ששם הפחד בא לפני השגת הטוב, ואילו כאן מחמת שמחה בא הפחד. וי"ל שמכח אותו הטוב גורם שיקדים למפרע הפחד, ואולי יכולים לפרש כזה הענין של לפני כבוד ענוה, שהכבוד שישיג גורם שלמפרע יקדימנו ענוה. כמו כאשר גל גדול בא, הרי לפני הגל יתקדם נימוכה של המים. ולפי זה ניתן לפרש שמש"כ יפחדו ישראל, היינו אפילו מקודם השמחה. ואינו נראה פשוטן של הדברים.

ובפשטות יש בכח ועוצמה של השמחה שיהיה פחד. והרי כתיב בריש ספר תהלים, גילו ברעדה. וי"ל שעל ידי השמחה עולים ועולים, וכבר משיגים הרגשה שעומד מול הקדושה ומול הקב"ה, או על כל פנים מרגישים ונכנס ללב תוקף ועוצמה של הדבר הזה שהנה משיח פה, ולכן יש גם פחד.

וראוי להעיר שמצינו להיפוך, שמחמת שמחה באים לקלות ראש ח"ו, עיין בספר שמואל בחזרת הארון מהפלשתים עה"פ (שמואל א:ו:יג) ובית שמש קצרים קציר חטים בעמק וישאו את עיניהם ויראו את הארון וישמחו לראות, ופרש"י ז"ל היו מסתכלין היאך הוא בא לבדו (-וזה היה דבר פתאומי), ומשמחתם נהגו בו קלות ראש, שלא היו מסתכלין בו באימה ודרך כבוד (תנדב"א רבא פי"א וראה סוטה לה.), עכ"ל. ויש לחלק דאותו שמחה של חזרת הארון, הוא שמחה על השגה שכבר היתה מוכר להם, כבר חיו במציאות הזה שהארון איתם. ולא כן ביאת המשיח שהוא שמחה חדשה שאינה ניכרת וידועה כל עיקר.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרשת ויצא - רמזים על רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן מספר לקוטי נ נח

ב"ה

ויצא

כח:יז אין זה כי אם בית אלקים. הסופי תיבות של: כי אם בית אלקים ע"ה, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. כי אם בית, עם האותיות והכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

כח:כ וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש. הסופי תיבות של: נדר לאמר אם יהיה אלקים, עם האותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. אותיות היסוד (אלו שלפני הסופי תיבות) של: הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אני הולך ונתן לי לחם לאכל ע"ה, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

כח:כא ושבתי בשלום אל בית אבי, הסופי תיבות ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

כח:כב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. הסופי תיבות של: שמתי מצבה יהיה בית אלקים וכל ע"ה, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. והסופי תיבות של: וכל אשר תתן לי עשר ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הראשי תיבות של: מצבה יהיה בית אלקים וכל אשר תתן לי ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

לא:יג הש"י אומר ליעקב אבינו, אנכי האל בית אל, והלשון אינו פשוט בכלל, ואתי שפיר שהגמטריא של 'האל בית אל' – עם האותיות והתיבות, הוא – נ נח נחמ נחמן מאומן.

לא:לב כי רחל גנבתם, גנבתם בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם ד' כוללים. והיא גנבה את התרפים, והנה סוף התיבה י"ם מורה על הכמות שלפחות היו שנים, יוצא שזה כמו התרפ"ב, השנה שסבא קיבל את הפתק.

לא:מה ויקח יעקב אבן וירימה מצבה. ויקח יעקב אבן בגמטריא משיח ע"ה. מצבה בגמטריא מאומן, וירימה בגמטריא נחמן קכג – 123, דהיינו נחמן בצורה של השיר פשוט כפול משולש מרובע – מאומן! גם האותיות הפנימיות של "אבן וירימה מצבה" – בירימצב – בגמטריא נ נח נחמ נחמן. ועוד י"ל וירימה בגמטריא אודסר [וכן עיין בס"ת של פסוק מז, ויש בזה הרבה לפרש, כי זה בגמטריא רע"א בסוד התגברות הכ"ז אותיות, שהם בחי' אב"ן שלמה (שמו של אביו של סבא) ואב"ן זה אב ובן, כמפורש בלקוטי מוהר"ן, בסוד בן ותלמיד, מאמר וחצי מאמר, אבןש ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן, למה- מלה וכו' ואכמ"ל].

לא:מז ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד, ויעקב קרא עם התיבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. גלעד ע"ה בגמטריא נ נח.

יגר שהדותא, יגר, זה רב"י ע"ה, שהדתא (חסר ו') בגמטריא נחמן במילוי – נון חית מם נון! גם שהדותא רמז על אחד מהעיקרים של רבינו "השדה"! וגם רמז למילי דשטותא (כי אות ד' וט' מתחלפים בסוד אותיות הלשון), גם על ענין של רבינו לא לפחד, כי יגר, לשון פחד, ושהדותא יכולים לפרש לשון חרבן ואבדון (עיין עמוס ה:ט) או כמו לשון שודא בגמרא (כתובות צד) להשליך ממנו, דהיינו להשליך ולאבד את הפחד. כי זה הכלל והעיקר של רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן לא לפחד כלל. [והסופי תיבות של כל הפסוק בגמטריא אודסר, ע' מש"כ בזה לעיל פסוק מה].

לא:מט והמצפה אשר אמר יצף ה' ביני ובינך כי נסתר איש מרעהו. ובתרגום אונקלוס, וסכותא דאמר ייסך מימרא דה' בינא וכו'. יש בזה רמז על השם הקדוש של הפתק פצפצי"ה. ובעצם המצפה הוא בחינת המצבה, שהוא בגמטריא מאומן כנ"ל. גם "נסתר" בגמטריא נחמן במילוי, נון חית מם נון (ובדקתי ומצאתי גמטריא זו בספר כוכבי אור בהקדמה לחכמה ובינה), שזה ג"כ הגמטריא של סכות במילוי (כנזכר בכוכבי אור שם). ויש גם רמז על ענין רבינו של בינה, כמו שמאריך בכוכבי אור שזה ענין של רבינו, ביני ובינך בינא ובינך. וראוי להתבונן היטב איך שמימרא דה' בין איש לרעהו, מאומן לטבריה! וזה ענין הגל הזה, הגילוי של הפתק, לגלות לך. ויש פה אזהרות חמורות לא לעבור על הגל הזה, ונלע"ד שיש בזה רמזים על השואה ויש עוד הרבה ענינים רצים בלבי ובמוחי בזה והש"י יאיר עינינו לבינו ונשמתינו בתורתו אמן.

לב:ג ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים, ופרש"י מחנים שתי מחנות של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן, ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו, עכ"ל. והנה ידוע שמחנים בגמטריא נחמן, וזה רמז לשני המחנות של הנחמנים, שצריכים להיות גם באומן, בחוץ לארץ, גם בארץ ישראל. ועמש"כ על זה לעיל בפנים הספר בפרק בענין פועלת הנחמנים.

והנה הסופי תיבות של ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה, רברמהמה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה!

לא להתפחד כלל - לקוטי מוהר"ן תנינא מח

ב"ה כבר דנו החברים הרבה בדקדוק לשון רבינו לא להתפחד, ולא כתב לפחד. ואחר העיון בכל הראשונים שלפעמים גם כן כתבו והשתמשו בלשון זה של להתפחד לא נראה שיש חילוק גדול ביניהם, אלא שאולי להתפחד מדגיש שסוף סוף האדם נותן את עצמו להיות מפחד, אף על פי שהפחד בא מאליו, העיקר שלא ליתן לו קיום.
אכן שוב שמתי לב ללשון רבינו בלקוטי מוהר"ן תורה טו:ב שכתב ז"ל שהאדם מפחד את עצמו מאיזה דבר, עיין שם שרבינו גילה כל הענין של יראה נפולה, שבאמת אין בשום דבר ליתן פחד באדם רק שהיראה שהיה צריך להיות מהשם יתברך נופלת ומתלבשת בהדברים, ואזי האדם מפחד מהם. ועל כל פנים רבינו כתב ממש באריכות ענין הפחד הוא שהאדם מפחד את עצמו. וזה בכל היראות והפחדים. וידוע מה שרבינו גילה בחיי מוהרן שיש משהו באדם שנותן לו את זה, ואין כאן מקום להאריך.
אז הכלל והעיקר לא להתפחד כלל, אינו יוצא מהמשמעות של כל הפחדים, שלא יפחד, אלא שבכל הפחדים גופא הוא ענין שהאדם מפחד את עצמו.
וכן תראה לשון רבינו בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה מג, "על ידי חלישות הלב נופלים פחדים עליו" - שהפחד בא מאליו - "רכי לבב הם מתפחדים" - הם נותנים קיום להפחד.
נ נח נחמ נחמן מאומן