מחשבות זרות בתפלה

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תנינא

תנינא תורה קכב

לענין המחשבות זרות שבתפלה וכו' שכשהאדם עומד ומתפלל כסדר ואינו משגיח על המחשבות זרות, ועל ידי זה הוא מנצח אותם ומעבירם ממנו, וכו' ע"ש.

אכן עיין בלקוטי מוהר"ן קמא תורה כו, שמשמע שיש להעלותם, וי"ל.

ועיין בספר מגיד דבריו ליעקב (סי' מו) ז"ל כשיתפלל במקום שיש דברים בטלים, אם הם דיבורים של שמחה אזי יכול להעלותם, [ו]מכוח שמעלה אותם יש שמחה גדולה למעלה, ונולד בו התלהבות גדול, ואם הם דברים של עצבות קשה להעלותם, עכ"ל.

 

וזה לשון האור החיים (שמות יט:ה): ובעת עשות האדם מפעל הרע הנה הוא מחזיק שורשו הרע, ובעת שיהיה נזהר מעשותו הנה הוא ביטולו, וכמו שפירשו במאמרם ז"ל (מדרש תהלים פצ"ב) בפסוק הנה אויביך ה' וגו', עכ"ל.

 

ראיתי הובא מספר נועם אלימלך בפרשת יתרו שלכאורה חולק, ז"ל דהקליפה נקרא קיר. וזהו 'ויסב פניו אל הקיר' (ישעיה לח:ב), דהיינו שהיה משגיח ומסתכל, לבלתי חס וחלילה יאחז בו הקלפה, בשום אחיזה בעולם. מכאן שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר (ברכות ה:), פרוש שלא יהיה חציצה מלהסתכל על הקיר הקלפה, שלא יהיה להם שום אחיזה בתפלתו, רק ישמר את עצמו תמיד, ע"כ.

נ נח נחמ נחמן מאומן

להתפלל על טובת הכלל

 ב"ה

ספר המידות

תפלה א. צריך אדם להיות נכסף ומשתוקק לטוב הכללי, אף על פי שימשך לו לבד הפסד, ע"כ.

דברים אלו לשון הכותב בפירוש העין יעקב (סימן ז') על הירושלמי (ברכות פ"ב סוף ה"א), דאיתא שם ז"ל אין דור שאין בו ליצנים, מה היו פריצי הדור עושין, היו הולכין אצל חלונותיו של דוד, ואומרים לו דוד אימתי יבנה בית המקדש, אימתי 'בית ה' נלך' (-שיר המעלות קכב), והוא אומר אף על פי שמתכוונין להכעיסני (כי לא יבנה בית המקדש רק אחר פטירתו מן העולם) – יבוא עלי (- לשון שבועה, כלומר יבוא עלי כך וכך אם לא כמו שאני אומר:) שאני שמח בלבי, דכתיב (תהלים קכב:א) שמחתי באמרים לי בית ה' נלך, ע"כ. וכתב הכותב הנ"ל ז"ל מכאן למדנו תועלת גדול, והוא שראוי לכל איש תם וישר שיהיה נכסף ומשתוקק אל הטוב הכללי, עם היות שימשך ממנו לו לבדו הפסד וצער. כמו ענין בנין הבית שאמר ה' ית', רק אתה לא תבנה את הבית כי אם בנך. וכל מי שחפץ להכעיס לדוד היה אומר בפניו טוב הוא שכבר יבנה הבית, שנראה מזה שהיה חפץ במיתתו, והיה ראוי שיכעוס דוד כנגד האומר, ולא היה עושה כן, אלא היה שמח, ע"כ.

ולימוד זה כבר למדנו ברש"י עה"ת (במדבר לא:ג) וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין, פרש"י ז"ל אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר (ספרי קנז), ע"כ.

ומשני המקומות האלו ניתן ללמוד שאפילו אם ההפסד הוא עד כדי מיתה ממש. אכן לכאורה זה גם כן תלויה באיכות הטוב הכללי, כי בשני המקומות האלו היה ממש גאולת ישראל. ובודאי יש חשבון גדול ועמוק לשער את הדבר.

עיין בשיח שרפי קודש ב:תרכ ז"ל מוהרנ"ת התבטא פעם שיש לו הרהורי חרטה על הזמן הרב שלא שהה אצל רבנו בחייו, אף על פי שעסק אז בתורה ובתפילה, כי היה צריך יותר להסתופף בצלו של רבנו ולהרבות בשמושו, ועל ידי זה היה מקבל ממנו עוד תורה הרבה, והיה זה טובה נצחית לו ולכל העולם, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ז:) גדול שמושו של תורה יותר מלמודה, ועיין עוד בספר המדות וכו', ע"כ.

עיין בספר נועם אלימלך, פרשת חיי שרה (ענין הג') ז"ל וזהו 'ואברהם זקן בא בימים' וכו' וכו' 'וה' ברך את אברהם בכל', דהצדיק המושך השפעות צריך שיהיה כל כוונתו לכללות ישראל, ולא יחוש על עצמו כלל כאילו אינו בעולם, רק הש"י הוא המשגיח על הצדיק ומברכו בכללות ישראל הגם שהוא אינו משגיח על עצמו, וזהו וה' ברך כו' 'בכל' פירוש בכללות ישראל, ע"כ.

ואילו כאן רבינו קבע, שאפילו איש ישראלי פשוט, עליו לדרוש טובת הכלל אפילו בהפסד לעצמו. אכן לפי הכתוב כאן בספר המידות לאו דוקא מחייב דברי הנועם אלימלך שתמיד לא יתפלל על עצמו עם הכלל, רק לעתים ובמקרים שיש טובת הכלל בניגוד לטובתו.

[ועיין חיי מוהר"ן שיד, הפחות שבאנשי אני מוליך אותו בדרך של צדיק גדול מאד כמו של עכשיו, ע"כ, וע"ש שב, שיב, תקיח.]נ נח נחמ נחמן מאומן

יותר קשה להצדיק להחזיק ממון מלפזרו לצדקה

 ב"ה

ספר חיי מוהר"ן

תצט. פעם אחת ספר מענין הבטחון ואמר שיש צדיקים שאין מניחים אצלם ממון מיום לחברו, כמו שמספרין מכמה צדיקים גדולים שהיו לפנינו, כגון הבעל שם טוב זכרונו לברכה, והצדיק הקדוש מורנו הרב אלימלך זכרונו לברכה, וכיוצא בהם שבכל יום ויום היו מפזרים כל הממון שהיה בידם ולא הניחו אצלם שום ממון מיום לחברו. וכו' וכו' אבל יש מעלה גבוה יתרה ביותר דהינו שהצדיק האמתי יחזיק אצלו הממון, וזה קשה יותר. הינו כי עבודה זו גבוהה וכבדה ביותר, ע"ש.

לכאורה גם הנועם אלימלך בעצמו מודה לזה, עיין בספרו בפרשת לך לך (יג:כ) ואברם כבד מאד כו׳. נ"ל דהצדיק כשנשפע לו שפע מהשי"ת מתירא מזה מאוד ע"ד קטונתי כו׳, וע"כ הוא מתגבר יותר בעבודת השי"ת, לזה אמר "וישכם אברהם בבוקר", ר"ל דהחסדים נקראים 'בוקר', ולזאת כשהיה מגיע אצלו החסדים גדולים, אז ביותר הגביר לזרז את עצמו והלך למדריגה היותר גבוהה "וחבש חמורו" זה חומר הגוף. וזהו "ואברם כבד מאוד במקנה", ר"ל שהיה לו למשא מה שהשפיע לו השי"ת מקנה "כסף וזהב", ע"כ.

ולכאורה המשך דבריו שם הוא הסבר עבודת הצדיק כאשר קיבל השפעות של גשמיות ז"ל "וילך למסעיו" פירוש לשורשו, וזהו פירוש רש"י ז"ל "שפרע הקפותיו", דהנה אנו מברכים בכל יום 'מלביש ערומים' ו'זוקף כפופים', כי כל אדם מוקף בחיצוניות של עולם הזה, וכשהוא במדריגה גדולה אזי הוא מופשט מחיצוניות של עוה"ז ונשאר ערום, וזה אמרם 'הוי ערום ביראה', עד שמלבישין אותו בחלוקא דרבנן מעולם העליון, וזה שאנו מברכין "מלביש ערומים" אימת? כשהוא "זוקף כפופים", דהיינו שהולך לעולם העליון. וזה פירוש רש"י ז"ל "פרע הקפותיו" מלשון 'ופרע את ראש האשה', דהיינו הקפותיו שמוקף מחיצוניות, עכ"ל.

ועיין לעיל אות רסח ז"ל אמר אני יכול לקבל ממון הרבה בלי שעור, ולא יהיה אצלי שום שנוי. כי דרך האדם כשיגיע לידו ממון, בפרט ממון הרבה, נשתנה פניו ונעשין אצלו שנויים. אבל אצלי אפלו אם אקבל סך עצום בפעם אחד, אין אצלי שום שנוי כלל. ושמעתי בשמו שאמר שקבלת ממון שלו הוא חדוש אצל השם יתברך בין החדושים שיש לו יתברך, כי יש אצל השם יתברך כמה חדושים וקבלת ממון שלו הוא חדוש אצל השם יתברך בין החדושים שלו, עכ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן