רבי נתן היה בחי' יהושע לרבינו הקדוש ואילו השמש שלו היה שמעון

 ב"ה

סוף פרשת בשלח

יז:טז וַיֹּ֗אמֶר כִּי-יָד֙ עַל-כֵּ֣ס יָ֔-הּ מִלְחָמָ֥ה לַֽי-הוָֹ֖ה בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר.

ויאמר כי יד, בגמטריא מוהר"ן. ויאמר כי יד על ע"ה בגמטריא ברסלב נ נח. ויאמר כי יד על כס ע"ה בגמטריא נחמן מברסלב. ויאמר כי יד על כס י-ה בגמטריא רב נחמן בן פיגא. כי יד על, עם הג' תיבות והכולל, בגמטריא נחמן. בעמלק מדור (מלא) בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. בעמלק מדר דר, עם הג' תיבות והכולל, בגמטריא רבי נחמן מברסלב. כס י-ה מלחמה בעמלק מדר, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

חז"ל דרשו למה כתוב י"ה. וי"ל שמלחמה זו עשה יהושע על עמלק שהוא זרעו של עשו, וזה יהושע – אותיות י"ה עשו.

והנה יהושע היה משרת משה רבינו. ושמעון היה משרת של רבינו נחמן, שמעון אותיות עשו מ"ן – מ"ן הוא ענין של מלחמתה של תורה, מחלקת לשם שמים, כמבואר  בליקוטי מוהר"ן תורה נו. וכן מ"ן ע"ה בגמטריא הוי"ה אדנ"י. והנה שמעון בגמטריא ליקוטי מוהר"ן, ועכ"ז לא היה על ידו כי אם על ידי רבי נתן. ועיין בשיחות הר"ן אות מד: ואמר שיודע לבאר כל השמות של אותן שעמדו סביבו היכן הם רומזים. וביותר מרבי שמעון (פח) דבר הרבה. שמעון היא צרוף עו"ן מ"ש ולא רצה לבאר באור הדבר ואמר שצרוף הנ"ל זהו ממש כל ענינו ובחינתו של רבי שמעון, ע"ש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הנה לשלום מר לי מר

 ב"ה

ספר ישעיה

לח:יז הנה לשלום מר לי מר ואתה חשקת נפשי משחת בלי כי השלכת אחרי גוך כל חטאי.

שלום בגמטריא רבינו נ נח. משחת ע"ה בגמטריא שלכת, ובגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן. חשקת, עם הד' אותיות בגמטריא רבנו נחמן בן שמחה ע"ה.

מר לי מר, דהיינו להוסיף מר לי' – לאות י' – ועוד מר. מר י' מר ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. כי מ"ר הוא הגמטריא של הראשי תיבות של נ נח נחמ נחמן מאומן. שכולל הי' מיני נגינה, ונשאר עוד מ"ר בשאר האותיות. [שוב מצאתי בירושלמי סנהדרין י:א ז"ל יחזקיהו, אביו רשע ובנו רשע, הוא שחזקיהו אומר הנה לשלום מר לי מר, מר לי מלפני מאחז, מר לי מאחרי ממנשה, ע"כ. ויש להעיר, שלום בגמטריא עשו, מר בגמטריא עמלק - נכדו]

נ נח נחמ נחמן מאומן

כמה הערות

 ב"ה

ספר המדות, ערך פחד אות יב. על ידי שתציר שם אלקים לנגד עיניך, ילכו הפחדים ממך, ע"כ.

בספר מעגלי צדק (אביחצירא, אות פ"א דמנצפ"ך, הוא על הפסוק פחדו בציון, ישעיה לג:יד) כתב להוכיח שכל הפחדים ורעדות שרשם בשם אלקים (וידוע שצריכים למתק הדינים בשרשן), וכתב שהגמטריא של אלקים, עם הה' אותיות והכולל, עולה פחד.

 

פָּחֲד֤וּ בְצִיּוֹן֙ חַטָּאִ֔ים אָחֲזָ֥ה רְעָדָ֖ה חֲנֵפִ֑ים מִ֣י | יָג֣וּר לָ֗נוּ אֵ֚שׁ אוֹכֵלָ֔ה מִי-יָג֥וּר לָ֖נוּ מוֹקְדֵ֥י עוֹלָֽם. (ישעיה לג:יד)

 

ישעיה לג:ו וְהָיָה֙ אֱמוּנַ֣ת עִתֶּ֔יךָ חֹ֥סֶן יְשׁוּעֹ֖ת חָכְמַ֣ת וָדָ֑עַת יִרְאַ֥ת יְהוָ֖ה הִ֥יא אוֹצָרֽוֹ.

פרש"י ז"ל והיה אמונת עתיך וגו'. והיה לחוסן ישועות ולחכמה ודעת את אשר תאמין לבוראך עתים שקבע לך לתרומות ולמעשרות בעת הפרשתן ללקט שכחה ופיאה בעתם לקיים שמיטין ויובלות בעתם. ד''א אמונת עתך. את שהאמנת בהקב''ה בעתים שעברו עליך וצפית לישועה תהיה לך לחוסן, עכ"ל.

והרי מבואר להדיא, לפי שני הפירושים, שעל ידי אמונה או עשית המצות באמונה, זוכים לחכמה ודעת.

 

ויצא כט:יז ועיני לאה רכות, פרש"י ז"ל שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובוכה, שהיו הכל אומרים, שני שבנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן (ב"ר ע:טז), ע"כ. ולאחר שיעקב קנה את הבכורה מעשו, ממילא היה ראוי לו לקחת את לאה. ושמעתי מידידי י.ג. נ"י שזה פירוש מה דאיתא בילקוט שמעוני, אמר לה מה רמיתא בת רמאי, לאו בליליא הוה קרינא רחל ואת ענית לי, אמרה ליה, אית ספר דלית ליה תלמידים, לא כן הוה אבוך צוח לך עשו, ואת עני ליה, ע"כ, דהיינו שלמד ממנו שהוא באמת הבכור והיא ראויה לו.

 

 

ישעיה לג:טז ה֚וּא מְרוֹמִ֣ים יִשְׁכֹּ֔ן מְצָד֥וֹת סְלָעִ֖ים מִשְׂגַּבּ֑וֹ לַחְמ֣וֹ נִתָּ֔ן מֵימָ֖יו נֶאֱמָנִֽים [בפסוק טו פירט מה שצריך לזה, הלך צדקות ודבר מישרים וכו']. פרש"י ז"ל לחמו נתן, לא יהא מבקש לחם, כי מן השמים יספקו לו מזון. מימיו נאמנים, מקור מימיו לא יכזב, כלומר, זרעו יגדל וכל צרכיו יספקו, ע"כ.

וזה מה שאמר רבי שמעון בן אלעזר (קידושין פב.) ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות, והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהורעתי מעשי וקפחתי את פרנסתי.

 

תורה רד, שיחות הר"ן קלז, מעות ראשי תיבות ואין עבירה מכבה תורה. דהיינו שעל ידי שקובעים עתים לתורה יהיה פרנסה, אפילו אם עבר עבירות.

עיין בישעיה לג:טו-טז התנאים שיעשה אדם כדי שיספקו לו מזון מן השמים. ואחד מהתנאים, ועצם עיניו מראות ברע, סופי תיבות מעות, ומובא שם מספר אמרי נועם פרשת בראשית, שעל ידי זה ממשיך העינא פקיחא דלעילא אות עי"ן, ולכן הראשי תיבות הם יעקב, בחין וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב (דברים לג:כח) עיין שם.

 

 

בתיקונים חדשים לרמח"ל תקון שני ז"ל דהא אוריתא לא אתחזיאת לשום בר נש אלא בגין דאתמסרת לעובדא, ואפלו למלאכי עלאי לא אתחזיאת אי לאו תקונין עלאין דצריכין לאתתקנא על ידיהו. ורזא דא גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו (תהלים קג:כ), עיין שם.

וקשה אם כן מה שגילה ביחוד היראה, שאדם הירא מיד מגלין לו.

בענין זה הארכנו קצת בהקדמה ללקוטי נ נח.

נ נח נחמ נחמן מאומן

כמה מחשבות

 

ליקוטי מוהר"ן תורה נד

והקב"ה מצמצם אלקותו מאין סוף עד אין תכלית עד נקדת המרכז של עולם הגשמי שעומד עליו, ומזמין לו לכל אדם מחשבה דבור ומעשה לפי היום ולפי האדם ולפי המקום, ומלביש לו בזאת המחשבה דבור ומעשה שמזמין לו, רמזים כדי לקרבו לעבודתו, בכן צריך להעמיק מחשבתו בזה, ולהגדיל בינתו ולהבין מהו הרמיזות בפרטיות שמלבש בזאת המחשבה דבור ומעשה של זה היום שהזמין לו השם יתברך, הן מלאכה או משא ומתן וכו', עיין שם.

עבודה זו רימז הנביא (ישעיה ה:יב) ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. שצריכים לשים לב לכל פעולות ה'. ומיד אחר כך כתוב (פסוק יג) לכן גלה עמי מבלי דעת, עיין שם. כי על האדם להבין את הרמזים שהשם יתברך נותן לו במקומו ממש, כי השם יתברך מצמצם אלקותו עד נקודת האדם במקום שהוא, וכיון שאינו מעמיק מחשבתו להבין את הרמזים יצטרך לצאת לגלות ללמדם ממרחקים, כי באמת החכמה רחוקה כידוע.

ואף על פי שלשון הפסוק הוא ענין של ראיה – יביטו, ראו, לשונות כאלו שייכים גם כן לענין עין השכל במחשבה, כמבואר כאן בתורה נד, שכל מחשבה נשלח מהאין סוף ב"ה.

פעל ה', פירש רש"י מהתרגום הוא התורה (שעל ידי התורה פעל וברא העולם – קהילת יעקב ערך פו). מעשה ידיו, אלו הצדיקים שנבראוי בשתי ידים (שוחר טוב, תהלים קלט:ה).

 

אף על פי שרבקה היתה נביאה הוצטרכה ללכת לדרוש את ה' מבית מדרשו של שם, (אולי מחמת שהיתה מעוברת בבחינת דינים וקטנות), מן הסתם מחמת עשו שכבר היה נוטה אחר עבודה זרה, וכמו שמצינו אצל אברהם שהשם יתברך לא דיבר איתו עד לאחר שלוט נפרד ממנו (כך כתבתי בס"ד לעיל כד:כה). לדרוש את ה' פירוש רש"י ז"ל שיגיד לה מה תהא בסופה, עכ"ל. י"ל כי מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים, ובסוף נעשים אוהבים, ורצתה לדעת אם זה מחלקת לשם שמים שסופה כנ"ל. וכן אינה יוצאת מהתכוון עליה עצמה, כי אם לא תהיה מחלקת לשם שמים, למה אשכל גם שניכם יום אחד (כז:כה), ובאמת התורה העלימה סופה – יום מותה, שלא יקללו הבריות וכו' (רש"י לה:ח). וזה גם כן אותיות רבקה, קברה – הקבר והסוף שלה.

אגב, השם רבקה מצאנו פירושו הרתמה לחיבור בהמות (עיין במשנה עירובין ב., וע' בב"מ ל. הכניסה לרבקה), וכן לעיל פסוק כ', בת בתואל מפדן ארם אחות לבן, פירש רש"י פדן, לשון צמד בקר. וכן הולידה תאומים, שהיו קשורים בבטנה, ידו על עקב עשו. וכן רבקה, ר' זה ב' פעמים ק'.

 

 

 

איש שדה, יש לפרש כי יצחק העלה את התפילה לבחי' שדה (עיין באריכות מש"פ לעיל כד:כה). ופירוש יהודי, מי שרוצה לילך מדרגא לדרגא (חיי מוהר"ן טו – מי שרוצה להיות יהודי, דהינו לילך מדרגא לדרגא, אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל וכו'). ועשו לא רצה לעלות מהדרגה שבה היה נמצא בזכות הוריו, ונשאר בדרגת שדה. ואילו יעקב המשיך לעלות והעלה את התפלה לבחי' בית. (בעל הסולם מסביר שהכח של המפרסמים של שקר לעשות מופתים בא מזה שהם מסתפקים להישאר בדרגתם ואינם מנסים לעלות).

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרשת חיי שרה - רבקה נגד עבודה זרה

 ב"ה

כד:כה וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו גַּם-תֶּ֥בֶן גַּם-מִסְפּ֖וֹא רַ֣ב עִמָּ֑נוּ גַּם-מָק֖וֹם לָלֽוּן.

גם תבן, וכן: תבן גם, ע"ה בגמטריא רב נחמן בן פיגא.

הראשי תיבות של: גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן.

רב עמנו, ק"ק שזה כמו לשון של בנה עשו, יש לי רב. וי"ל שלשון של יעקב, יש לי כל, כל זה בחי' יסוד כידוע. ויסוד זה בחי' שד"י, סוף בנין הזכר, ובחי' יש די באלהותו. וכיון שהתבן והמספוא היו של אביה שהיה עובד ע"ז, בחי' מי שאין די באלהותו עד שעובד ע"ז, ולכן נסכיו הם בחי' רב. ואחר שפינה ביתו מע"ז (פסוק לא) כבר לא מזכיר את הריבוי, ועוד לא זכה לבחי' כל, אז סתם (פסוק לב) ויתן תבן וכו'.

ונראה לפרש עוד ענין ר"ב, דתנן בסוף פרק א' של מסכת אהלות (משנה ח) לענין טומאת האברים שמטמאים גם באהל, ז"ל רמ"ח אברים באדם, שלשים בפסת הרגל וכו' וכו' מאה ואחד מזה ומאה ואחד מזה, ע"כ, דהיינו שמנה שם כל האברים של הידים והרגלים [וי"א צלעות] וסיכם מספרם בפני עצמם, ר"ב.

והנה בליקוטי מוהר"ן תורה י' רבינו גילה בענין הגאוה שהוא בחי' עבודה זרה, שהיא שורה ביותר על הידים והרגלים. וכתב שם ז"ל אלו הבעלי גאוה, הם מעכבים תאוותו של השם יתברך, ואינם מבקשים מצדיקים שיתפללו עליהם, כי חושבים שהתענו וסיגפו את עצמם, ובזה הם צדיקים, אבל האמת אינו כן, וכו' עיין שם. ומבואר שם שרק על ידי בחי' יעקב יכולים להודיע גדולתו של הקב"ה להעכו"ם, ועיקר גדולתו של הקב"ה הוא שגם העכו"ם ידעו שיש אלקים שליט ומושל. ומסביר שם למה דוקא יעקב, כי צריכים להעלות התפלה מבחי' הר ושדה לבחי' בית, כי בבחי' בית יש גם לעכו"ם השגה, כמו שכתוב (ישעיה נו) כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים. ואילו אברהם קראו הר, ויצחק קראו שדה (פסחים פח), שאינם מן היישוב. ורק על ידי התפילות של יעקב מתיישב השכינה באופן שגם העכו"ם יכולים לדעת שיש אלקים. ועל כן אלו בעלי הגאוה, שהם לא סתם אנשים, אלא אנשים שהתענו וסיגפו את עצמם, עד שבאו לסמוך על עצמם, ומונעים את עצמם ואחרים מללכת אל הצדיק האמת להתפלל, הרי הם מעכבים תאווותו של השם יתברך. וזה הגאוה היא בחי' ע"ז כנ"ל.

הרי מבואר איך שעבודה זרה דייקא תלויה בר"ב בעל גאוה [עיין עוד בזה בליקוטי מוהר"ן תורה ח', שהצדיק האמת הוא בחי' מרדכי בגמטריא רב חסד, היפוך הרבנים – אלופי עשו. רב חסד הוא התיקון הו' של י"ג תיקוני הזקן, שהם הי"ג מידות של רחמים. והרי ממנו עד הי"ג האחרון, ח' תיקונים. ח' פעמים הוי"ה בגמטריא יצחק בעלה של רבקה. (הח' תיקונים הראשונים הם בחי' אברהם – רמ"ח, ח' פעמים א"ל כמבואר בספר אדיר במרום)] ושורה בר"ב אברים של הידים והרגלים. וי"ל שזה מה שאמרה רבקה, רב עמנו, עמנו בגמטריא נגלה וסוד, אם הב' תיבות, כמבואר בתורה י' שם, שהידים והרגלים הם בחי' נגלה ונסתר.

ובתורה י:ד כתב עוד ז"ל השב (אשת האיש – הנאמר אצל שרה, בראשית כ) ר"ת ה'ר ש'דה ב'ית, עיין שם. השב בגמטריא רבקה. כי רבקה עם יצחק קבלו את בחי' הר מאב'רה'ם וש'רה', והם המשיכו להעלות את התפלה לבחי' שדה, והולידו את יעקב שהעלה אותה לבחי' בית. וכן רבקה, עם ב' כוללים (כל שני אותיות יש להם כולל) בגמטריא שדה. וי"ל שזה מה שאומרים במנחה של שבת, יצחק ירנן, ירנן בגמטריא שדה ע"ה (אברהם יגל, יגל, עם מילואו – יוד גמל למד בגמטריא ההר. יעקב ובניו ינוחו, בחי' בית מנוחה).

כתוב בישעיה (ה:ח) הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום והושבתם לבדכם בקרב הארץ. ובמדרש הוא שם בר"י קרא ז"ל הוי על שגרמו בעוונותיהם שמגיעין חרבן בית ראשון לחרבן בית שני, שדה בשדה יקריבו, גרמו לבית לעשות שדה, כמה דאת אמר (ירמיה כו:יח) ציון שדה תחרש והר הבית לכמות יער, מי גרם להם לחרב, עד אפס מקום, שלא הניחו מקום שלא עבדו עליו עבודה זרה, ע"כ.

[הו"י הוא הצירוף של צפון, כי ג' אותיות י"הו, יש להם ו' צירופים, ויש כמה דעות איך לסדר אותם. צפון הוא בחי' יצחק, בחי' גבורה, בחי' ושחט אותו על ירך המזבח צפנה לפני ה'].

הרי בע"ז שלהם – 'עד אפס מקום', 'יקריבו' את הבית והורידו אותו לבחי' שדה, הבחי' השייך לרבקה – אותיות קרבה\הקרב. ולא החריבו והורידו אותו יותר עד בחי' הר, כי רבקה כבר אמרה לאליעזר כאן, גם תבן גם מספוא רב עמנו (-אולי יש לפרש עמנו, מלשון גחלת עמיא, דהיינו שמתחלשת והולכת לכבות, כמו שהופיע בדף ימי של היום בבא קמא), מספוא בגמטריא מקום ע"ה, וגם יש בו את האותיות: אפס, הרי עד אפס מקום. הרי בכחה של רבקה להעמיד את מעמד התפילה בבחי' שדה אפילו עד אפס מקום – שלא הניחו מקום שלא עבדו ע"ז. וזה מש"כ בפסוק לא – ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים, פניתי הבית, בחי' חרבן הבית, ונשארת בבחי' שדה, ומקום לגמלים, כי הגמלין רובן כשרים (פרש"י ז"ל שפורשין למדברות למקום גדודי חיות וליסטין ויראים לנפשם ומשברים לבם למקום), אבל אינם במעלת הספנים – שרובן חסידים (פרש"י ז"ל שפורשין למקו הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלין). והרי כל הסיפור של רבקה כאן מדבר על הגמלים, וזה בחי' שדה. ועוד צריכים להעלות לבחי' בית, על ידי יעקב, בחי' הספנים, ה"ס בגמטריא אדנ"י – פנים, בחי' פניא-ל\פנוא-ל (בראשית לב:לא-לב) כי ראיתי אלקים פנים אל פנים.

[ויש להתבונן עוד, כי המשך הנביא ישיעה שם – הוי מגיעי בית וכו' -פסוק ט – באזני י"צ אם לא בתים רבים לשמה וכו'. באזני ה' – בחי' שם ס"ג. וידוע מהיחודים של האריז"ל עה"פ חדשים לבקרים רבה אמונתך, סופי תיבות כמנין ק"ה בגמטריא ס"ג עם המ"ב אותיות, וי"ל זה בחי' רב-קה. גם 'עמנו' ראשי תיבות של ד' עיקרי המילואים של שם הוי"ה ב"ה ע"ב מ"ה ן"ב וס"ג.]

ואגב, עכשיו שפירשנו בס"ד שמספוא הוא במגטריא מקום, הרי – גם תבן גם מספוא, רמז למה שמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה יא, שתבן לשון תבונות התורה, והדיבור של איש ישראלי מאיר לו לכל המקומות שצריך לעשות תשובה, עד שזוכה לתבונות התורה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

המנחה ששלח יעקב לעשו

ב"ה

פרשת וישלח

לב:יד וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו.

וילן שם בלילה ההוא ויקח מן, עם הו' תיבות, בגמטריא רבינו נחמן מברסלב, ובגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. לעשו בגמטריא רבנו נחמן.

הראשי תיבות של: שם בלילה ההוא ויקח מן ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן.

אותיות היסוד (אלו שלפני הסופי תיבות) של: וילן שם בלילה, בגמטריא רבי נחמן. אותיות היסוד של: שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו מנחה ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. אותיות היסוד של: וילן שם בלילה ההוא בגמטריא ליקוטי מוהר"ן. אותיות היסוד של: מן הבא בידו מנחה לעשו, בגמטריא נ נח נחמ נחמן.

הראשי וסופי תיבות של: וילן שם בלילה, עם הג' תיבת, בגמטריא רבנו נחמן. הראשי וסופי תיבות של: שם בלילה ההוא ויקח מן, בגמטריא לקוטי מוהר"ן ע"ה. הראשי וסופי תיבות של: שם בלילה ההוא ויקח מ ן הבא בידו, עם הז' תיבות וי"ד אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

 

מנחה, זה אותיות נחמן (ה' כפול י' זה ן'), כתב האור החיים הקדוש (לב:טו) שמעתי ממורי זקני (זאת אומרת – סבא...) זצוק"ל שנתכון יעקב בחשבון – ששלח מבעלי חיים כחשון 'שעיר', שעולה בו תק"ף (פתק!). ולזה שלח בחשבון: עזים ורחלים ארבע מאות וארבעים. וגמלים שלשים, עם בניהם, הם ששים – הרי חמש-מאות. פרות ופרים חמשים. אתונות ועירים שלשים. הרי תק"ף (פתק!) - לשבק תקפו, עכ"ל.

 

ובזה י"ל השאלה המפורסמת על מה שכתוב בפתק הקדוש, מאד היה קשה לי, למה היה קשה לרבינו (ועיין לקמן אות נב"ש שאכתוב עוד על זה בעזה"י, ובערך מסורה בברסלב אות כ'), אלא י"ל, דהרי מצינו בהפטרה לפרשת וישלח, מהנביא עובדיא, והוא שייך ללידת יוסף (פרשת ויצא ל:כה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי, ופרש"י ז"ל משנולד שטנו של עשו שנאמר (עובדיה א:יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, אש בלא להבה אינו שולט למרחוק (מרחו"ק = נ נח נחמ נחמן), משנולד יוסף, בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב, ע"כ. וכאן בפגישה עם עשו יעקב רצה לראות הקיום הזה שבית עשו יהיה לקש, אז הוא שלח לו תק"פו של יוסף (בענין תקפו של יוסף ע' לק"מ תורה קל, ובשיחות הר"ן קיד. וע' בזוהר הקדוש בהאבק יעקב עם שרו של עשו, שהמלאך ראה את יעקב תק”יף בכל) – כח של הפתק. וזה י"ל מאד היה קשה לי – דהיינו שרבינו פעל את זה שהמאד – שהוא בחי' היצר הרע, שרו של עשו (כמובא בלק"מ ובחז"ל, בפירוש המלה מאד) היה לקש – קשה-לי!

 

וע' בתרגום אונקלוס על הפסוק (לג:יא) קח נא את ברכתי אשר הבאת לך כי חנני אלהים וכי יש לי כל ויפצר בו ויקח – ויפצר ת"א ואתק"ף! כי יש בפסוק הזה הרבה רמזים על הננח – קח בגמטריא נ נח, וחנני – זה ננח. ושוב שמעתי מחבר אופיר ל. כי חנני בגמטריא נחמן. ועוד רמזים.

 

והנה אע"פ שעיקר הכח של הפתק הוא רק מרבינו הקדוש – נ נח נחמ נחמן מאומן. זה מטעם שהגענו אז בסוף הגלות, עד שכבר מאיר לנו האור חוזר של הגאולה, אז רבינו פעל ישועות בקרב הארץ בסוד תיקונא דסיפא, כמו שביארנו בס"ד במ"א, אבל יעקב אבינו היה עוד מתקן ומשתדל מצד תיקונא דרישא, וכמו שיעקב אמר כי ראיתי אלהים פנים אל פנים, ואילו הכח של רבינו זה באחוריים, ואכמ"ל יותר.

 

(ושרו של עשו ראה כי יעקב תקיף בכל כנ"ל, ויהיה לק"ש כנ"ל, אז בא על עצה ליגע בכף ירך יעקב – בשו"ק, בגיד הנ"שה – נחמן שמחה'ס, ואלו הת' עלמין דכסופין של הצ'דיק (כמו שמובא בשיחות הר"ן רנט מהזוה"ק, ובלקוטי הלכות), שהם באמת אלף עולמות של כסופין ע' בזוה"ק מזה, הרי = תצא = נ נח נחמ נחמן מאומן).

 

פרש"י הבא בידו וכו' דבר אחר מן הבא בידו מן החלין, שנטל מעשה, כמה דאת אמר (כח:כב) עשר אעשרנו לך, והדר לקח מנחה, ע"כ. והנה לכאורה ענין עשר אעשרנו הוא מעשר כספים שהוא ג"כ חולין, אלא שגם כולל מעשר בהמה. ולכן אינו ברור מלשון רש"י אם יעקב הקפיד לעשר קודם כל המנחה ששלח או רק מעשר הבהמה. כי יתכן שבענין מעשר כספים בעלמא, הרי קיימא לן (בבא בתרא ט) באין עובדי כוכבים ונוטלין בזרוע ואעפ"כ נחשב להן לצדקה שנאמר (ישעיה ס:יז) ונגשיך צדקה (ונגשיך בגמטריא זו עשו), הרי שכל המנחה היתה בבחי' צדקה, או שיעקב לא רצה שתהיה המנחה בבחי' זו של אונס, כי כיון שתהיה בבחי' מנחה והיה לו כוונות עצומות בזה שעליהם כידוע מהזוהר, ולכן עישר את כל המנחה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

וישק יעקב לרחל - פרשת ויצא

 ב"ה

פרשת ויצא

כט:יא וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך. וישק בגמטריא רבינו נחמן. וישק יעקב ע"ה בגמטריא נ נח נ נח נחמ נחמן מאומן.

הראשי תיבות של: יעקב לרחל וישא את קלו ע"ה בגמטריא נחמן. הראשי תיבות של: וישא את קלו, וכן של: את קלו ויבך, ע"ה בגמטריא נ נח.

הסופי תיבות של: לרחל וישא את קלו ויביך, בגמטריא לקוטי מוהר"ן ע"ה.

הראשי וסופי תיבות של: יעקב לרחל וישא את, עם הח' אותיות וד' תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

ויב"ך – ו"ך – הוי"ה, י"ב צירופים, מבואר היטב על פי לקוטי מוהר"ן לו:ד ע"ש מש"כ.

פרש"י ז"ל לפי שבא בידים רקניות וכו' לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להרגו והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידיו. אמר לו, מה אעשה לצווי של אבא? אמר לו יעקב טל מה שבידי והעני חשוב כמת, ע"כ. וכבר הקשה המשכיל לדוד למה אליפז צריך להתיחס כלל לציווי כזה, ובזה יש לדחות שאולי חשש שעשו יהרגו, וכתב שיעקב לא רצה ללמד לו לשקר לומר הרגתיו, אע"פ שמותר, כדי שלא ילמד לשונו לדבר שקר. ולפי זה יעקב מסר נפשו – כל נכסיו להיות נחשב כמת, רק כדי לחנך את אליפז בזה. ונראה לעניות דעתי, שהרי עיקר זכות עשו הרשע היה הכיבוד אב שלו, והרי עשו נגדו לוחם, ועליו על יעקב להמלט בצדקתו ולהתגבר בצדקתו, ואם יבוא לשים סוף למצותו של עשו, הרי זה לרעתו, שמנע טובה זו מהעולם, ולכן אדרבה עסק הוא בעצמו במסירות נפש לקיום אותו המצוה, והבן את זה למעשה בכל מחלוקת שלא תהיה.

ענין עני חשוב כמת, עיין ביאור הגור אריה, והוא קשור למה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן סו:ג והקדמה לחיי מוהר"ן.

במדרשים איתא שיעקב בכה על שחשדו הרואים שהנשיקה היתה תפלות. וכיון שבכה ניכר היה שלא היה עוסק בתפלות. וי"ל על דרך מה שגילה רבינו בליקוטי מוהר"ן תורה לו, כאשר היה התגברות של נאוף, משה ואהרן היו בוכים וקורין את שמע, כדי להנצל מהרהור של אשה זונה עיין שם. וכן כאן כיון שחשדוהו, ואין אדם חושד אלא במה שיש לו, והרי היה התעוררות של נאוף, ולכן בכה (ועצם נשיקתו לרחל, כבר בחי' היחוד של ק"ש).

מפתחות: וישק יעקב לרחל ויבך – לק"מ יב:א דף טז..

נ נח נחמ נחמן מאומן

נ נח התיקון של הראש של עשו

 ב"ה

ספר אדיר במרום

עמוד שמו [תקכז, מכון רמח"ל] נמצא כי זאת הע' היא ממש רישא דעשו, שבהתפשטה ומוצאה המדרגות – מ' מדרגות, דהיינו היא א' ול"ט אחריה – וכולם מ', בסוד המ' שזכרנו בענין מרחפ"ת. וסודו: ויהי עשו בן ארבעים שנה (בראשית כו:לד). ובסוד יצחק גם כן, שנשא בן ארבעים. אך היא [דהיינו הא'] עצמה אינה נחשבת עמהם, ולכן נשארים מ' חסר א'. ולא אמרו: ל"ט, כי אדרבא זאת היא כפייתם, להיות מ' ושהראש לא יתחשב להם, ע"ש.

ע' עם ל"ט בגמטריא נ נח ע"ה.

ועיין מש"כ בהקדמה למסכת מכות, על חיי הרמח"ל ורבינו הקדוש בסוד מ' חסר א'.

נ נח נחמ נחמן מאומן

התחברות בעשו גרם לפרצה באהרן

 ב"ה

פרשת חקת

כ:כג ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמר.

ויאמר ה', עם הב' תיבות, בגמטריא נחמן מאומן. ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמר, עם הט' תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן (-ג' פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן). בהר ההר בגמטריא רבינו נחמן ע"ה. ארץ, עם הג' אותיות, בגמטריא ברסלב\נחמן בן פיגא. ההר על, בגמטריא רב נ נח. ההר על גבול, עם הג' תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן.

הסופי תיבות של: משה ואל אהרן בהר ההר, עם הה' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: אהרן בהר ההר על גבול ארץ, בגמטריא נ נח נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

פרש"י ז"ל על גבול ארץ אדום, מגיד, שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע, נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה, וכן הנביא אמר ליהושפט (דברי הימים ב:כ:לז), בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך, עכ"ל. וקשה, שהרי בדברי הימים הנביא אליעזר בן דודוה ממרשה נבא שבגלל ההתברות תבוא פרצה ושבר במעשיו ולא יצליחו במעשיהם המשתפים שהתכוננו לעשות אניות שיוכלו להגיע לתרשיש, מה שאין כן כאן לא עשו שום מעשה שותפות שיפרוץ אותו המעשה.

וי"ל שבאמת היה להם מעשה בשותפות, כי עשו נקרא בכור, וסודו ממש בסוד עגל מסכה, בגמטריא בכו"ר. וזה ענין לאה שהיתה מזומנת לעשו, ויעקב נטל בכורה זאת מעשו, ונטל לאה ממנו, בלחם ונזיד עדשים (-לקחתי רוב הלשון מספר אדיר במרום עמ' תקלג, מכון רמח"ל). ואהרן בן לוי בן לאה, קיבל את עבודת הבכור, וגם יצר את העגל, ולכן הפרצה היה בו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

סוד מצות יבום על פי מה שגילה הרמח"ל על העולמות המלבוש וצחצחות

 ב"ה

עוד נראה לפרש בענין יב"ם שהוא שם הע' של שם ע"ב, על פי מה שגילה הרמח"ל בספר אדיר במרום (עמ' תקכו-ז, מכון רמח"ל), וע"ש באריכות, ובקיצור ממש לענינינו, המדרגות בתוך הצמצום קודם ביאת הקו מתפשטות בסוד יצח"ק, ד' פעמים ב"ן של מילוי שם אלהי"ם. יצח"ק בגמטריא או"ר ועוד א', ואותו יתירה בחי' רישא דעשו שהוא שורש כל החשך ואלהים אחרים, והוא בסוד ע', ובסוד עשתי עשרה שכל המוסיף גורע, כי כאשר הע' מתחבר ועומדת להוציא הס"א, יתעלם הא"א בחי' הזכר שבו שהוא כתרא. כי בתחילה יש בחי' אימא שדינין מתערין מינה, ובה יש הויה – בניקוד אלקים. ובהתפשט המציאות נעשים י"ב הויו"ת, בסוד ג' הויו"ת – שבם: היה הוה ו-יהיה וכו'. ומן הע' נקודות יוצאים אחר כך ע' אומות, כי הם בסוד הניצוצין דאלהי"ם שמשם לבד יוצאים האומות. ובסודם יש בתחלה הע' סנהדרין בישראל, ומן החיצוניות שלהם הוא ע' אומות. ובהתפשטות הע' הזאת מוציאה מ' מדרגות וכו' וסודו (בראשית כו:לד) ויהי עשו בן ארבעים שנה, ובסוד יצחק גם כן שנשא בן ארבעים וכו' ע"ש.

הרי יב-ם, י"ב הויות, ומ' מדרגות, והוא שם ע' בסוד הע' נקודות של הוי"ה דאימא. ובהתחלת כל זה הא"א מסתלק, והוא משאיר את יעקב ועשו, ועשו שהוא בחי' אל אחר דלא עביד איבין (-והרי כל ההתפשטות הנ"ל בסוד מנצפ"ך – ריש עמ' תקכז – ב' מנצפ"ך – ריש עמ' תקכח, בגמטריא פ"ר. וזה הבדל בין ע"פר שכן עושה פירות, כי ראש עשו גם מוציא טוב, אבל ויאבק יעקב עמו, בחי' א"פר שלא עושה פירות, וזה בסוד הא' של במספר ארבעים, א' ול"ט, שהוא כפייתם – עמ' תקכז), והוא בחי' רשע שאפילו בחייהם נקראים מתים, וזה כמיתת הבעל בלא בנים, שאז אשתו נופלת להיב"ם. ולא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר (דברים כה:ה), ז"ר דייקא, שהם האו"ר מדרגות דקדושה, וכאן צריכים לתקן הר"ח שהוא האור החוצה. ואז יש שני אפשרות, או שיעשה חליצה, לסלק עצמם מכל ההשתלשלות הזה, ויקרא בית חלוץ הנעל. או שיעשה יבום, והוא כי האור הר"ח היתירה הזו (סוף עמ' תקכז-) נכלל לפנים, והוכן לינתן ליעקב. וסודו השס"ה שנתגלתה בזמן היניקה כנ"ל, שהיא א' היותר על השט"ן. וסודו יוה"כ (שגם אז חולצים הנעלים) שבוא קטיגור נעשה סניגור (-בסוד המנחה שיעקב שלח לאחיו עשו, ילקוט ראובני, פרשת וישלח אות מה), שאז יעקב יורש זה הראש, והיינו ישרא"ל – ל"י רא"ש, ויעקב שולט על עשו, וכו' ע"ש. וזמש"כ ולא ימחה שמו מישראל (דברים כה:ו) להקים לאחיו שם בישראל. ועכ"פ גם כאשר עושה תיקון חליצה, (דברים כה:י) ונקרא שמו בישראל.

והנה מבואר עוד שם (עמ' תקכח) שזה סוד (בראשית כח: יז – עקידת יצחק) וירש זרעך את שער אויביו, כי הע' הזה בסוד תק"ע דהיינו ב"פ מנצפ"ך (והי' אותיות), והוא בחי' תקיעת שופר גם כן, כי הוא הצריך ליתקן בכח ה-י"ה המתגלה כנ"ל, להשליט ישראל על עשיו בסוד יוה"כ. ובסוד זאת נאמר בעשו (בראשית כה:כה) כלו כאדרת שע"ר, והוא איש שעיר. וזאת הבחינה היא ממש הניתנת לירושה ליעקב, ולכן נאמר (במדמבר כה:יח) והיה ירשה שעיר אויביו, שעיר דייקא. ואז נמצא יעקב מתוקן בסוד שנים עשר שבטים שלו כראוי וכו' ואז נקרא הוא גם כן – עשו: וסוד זה (בראשית כז:יט) אנכי עשו בכורך וכו' ע"ש (ב' פעמים יעק"ב עם י"ב שבטים, בסוד ויעקבני ז"ה פעמים – בראשית כז:לו).

וזה ממש קיום הענין (דברים כה:ו) והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת. שהבכור עושה את היבום, והוא יורש את המת. (גם ירש בחי' יבם, כי ר' מתחלף במ' באלף בית של אח"ס בט"ע ומ"ר, וש' מתחלף בב' בא"ת ב"ש). ואז ביעקב מתקיים (בראשית כד:ס), ואת היי לאלפי רבבה, הי"י השם הע"א

וזה הענין שאם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו השערה (דברים כה:ז), השערה, דייקא, כדי לתקן הב' מנצפ"ך.

והרמח"ל ממשיך שם (עמ' תקכט) והנה כל אלה הדברים הוא סוד המשי"ח העומד בגלות להלחם עם עמלק וכו' ע"ש. וידענו שמשיח בה מבחינת יבום שעשה יהודה לתמר, ומבחי' יבום עשה בועז לרות. אכן עיקר הכנעת עמלק על ידי זרעו של יוסף, וזה הראשי תיבות של יב"ם כנ"ל, משיח בן יוסף .

יבום וחליצה, בגמטריא אור, גדר, זר!

יבום בגמטריא נח (נ' זה הנפילה ליבום), יבום וחליצה בגמטריא נ נח נחמ ע"ה. נחמן מאומן בחי' הפ"ר הנ"ל שהוא תיקון הע'. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

מצרים

ב"ה

מצרים

רבינו מביא בכמה מקומות (לק"מ תורה א, ז, ט) מהבראשית רבה (טז) שכל הגלויות נקראים על שם גלות מצרים. והרי עיקר הגלות הוא תאות נאוף, בחי' ערות מצרים. ולכן מצרים הוא בגמטריא שד"י אדנ"י – בחי' זווג יסוד ומלכות, עם עוד א', בחי' הע' של ערוה, בחי' הע' של עשתי עשר, שמוריד הי"ב לי"א, בבחי' כל המוסיף גורע, וכל מקום שאתה מוצא קדושה שם אתה מוצא גדר של ערוה.

וד' גלויות הם, ותכליתם גלות אדום של עשו, ועל כן מצרים בגמטריא עשו ד'. שזה גם כן הוראה על זווג יסוד ומלכות, כי עשו בגמטריא שלום בחי' יסוד, וד' היא המלכות. עשו בגמטריא רבינו נ נח.

ובעצם מצרים גופא מורה על זה, כי מצר בחי' יסוד שהוא צר, וים בחי' המלכות כנודע (א"נ י' זה הזרע, ום' זה המלכות).

נ נח נחמ נחמן מאומן 

ליקוטי מוהר"ן תורה ריד הסכנה בלימוד גמרא

 ב"ה

 

תורה ריד

בדורות הראשונים כשהיו יודעים יום מיתתם היו עוסקים בתורה כל היום ולא היה שליטה להבעל דבר עליהם וכו' אבל אין הלמוד כראוי, בפרט למוד גמרא, אם אין הלמוד כראוי, אזי הוא מקבל יותר כח מהלמוד, כי תלמוד בגימטריא אותיות של שמה לילית, על כן יש כח בלמוד התלמוד או להכניע אותה, או להפך חס ושלום, עכ"ל.

והנה גם "תורה" בגמטריא סמא"ל לילי"ת, בגמטריא תרי"א מצות, שביחיד עם אנכי ולא יהיה ששמענו ישר מפי הגבורה עולים תרי"ג, כמנין רמ"ח אברים ושס"ה גידין. והרי קי"ל זכה נעשה סם חיים לא זכה וכו'. ועיין בהקדמת החיד"א לחק לישראל (ד"ה ועוד אפשר) ז"ל ועוד כי תורה גימטריא ס"מ לי' להכניעם, ע"כ. וצ"ל שמה שרבינו מגלה דוקא לענין תלמוד, ולא לכל התורה שהיא כולה מלחמה על הרע ותבלין להיצר הרע, כי יש הבדל כאשר הדבר בכללות, שהתורה בא לתקן את הכל, ובין כאשר הלימוד ממש מיוחד נגד ליל'.

ובספר תורת נתן, לר' נתן שפירא תלמיד האריז"ל, פרשת תולדות  על מש"כ בעשו כי ציד בפיו, כתב, ציד עשו, בגמטריא תלמוד. ושם דיבר גם על לילי"ת אבל לא הזכיר הגמטריא.

ויש להעיר עוד, שכל עסקינו בתורה הוא ללמדה לשמה, ומתוך שלא לשמה נבוא לשמה. לשמה ע"ה בגמטריא עשו, וכן להבדיל בגמטריא רבינו נ נח.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרשת ויצא - יצחק ויעקב שני צדיקים בדור

 ב"ה

ויצא

קמ"ח פסוקים כמנין נחמן

כח:י ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויצא ע"ה בגמטריא נ נח.

הראשי תיבות של: מבאר שבע וילך חרנה, בגמטריא נ נח נחמ נחמן.

הסופי תיבות של: ויצא יעקב מבאר שבע וילך ע"ה בגמטריא ברסלב. הסופי תיבות של: מבאר שבע וילך חרנה בגמטריא ברסלב ע"ה.

רש"י פירש ז"ל לא היה צירך וכו' ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רשם, שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם, פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. וכן ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות (רות א), ע"כ, והוא המדרש רבה (סח:ו). ויש לדייק בלשונה, שיציאת צדיק, ולא כתב הצדיק (ומש"כ אח"ר שבזמן שהצדיק, הצדיק, היינו אותו צדיק שאנחנו מדברים בו), היינו שאין הדבר תלוי כאן במה שיעקב הוא מיוחד, וכמו שמצינו שהוא בחי' שבאבות, אלא אפילו כל צדיק. והגור אריה הוכיח את זה לענין מה שרש"י הביא דוגמא מנעמי.

והנה במדרש רבה שאלו על זה, שתינח אצל נעמי, שלא היתה שם אלא אותה הצדקת בלבד, אלא הכא דהוי יצחק ורבקה, ותירצו ז"ל רבי עזריה בשם רבי סימון אמר לא דומה זכותו של צדיק אחד לזכותו של שני צדיקים, ע"כ. והכוונה בשני צדיקים לכאורה לשלושה צדיקים שהיו שם מעיקרא, יצחק ורבקה ויעקב. ואף על פי שהתירוץ נראה קצת דחוק, כי לשון חז"ל היה שהצדיק הוא הדרה וזיוה, ולשון זה אינו משמע סתם תוספת, וצ"ל שבדרך כלל הצדיק הוא הודה וזיוה, ולכן אפילו כאשר יש עוד צדיקים שנותנים הוד וזיו למקום, מ"מ כאשר אחד מהם עוזבת, יש פגם בהודה זיוה והדרה. על כל פנים גם כאן מדוייק במדרש שלא דחו לתרץ שיעקב יותר מיוחד מיצחק ורבקה, שיעקב הוא בחיר שבאבות וכדומה, ולכן אע"פ שהשאיר שם שני צדיקים, הוא היה הודה וזיוה וכו', אלא דחקו ליישב כנ"ל שכל צדיק בעלמא מוסיף ומגרע בהודה וזיוה של המקום.

ומכאן יש לפקפק טובא על מכתב ר' געצ'י ז"ל לחבריו בפולין (ספר נחלי אמונה, מכתב כא) שרצה שכולם יקראו ויקחו מוסר הלכה למעשה, וכמה הבינו שעיקר הנקודה והמסר של המכתב במש"כ ז"ל וזה פירוש ויהי עשו איש שדה, היינו שינק רק מבחי' שדה מבחי' יצחק. והוא היה צריך לבוא לצדיק שבדורו בחי' יעקב, והבן כי נכון הוא בע"ה.     ונצרך לעובדה ולמעשה בכל דור ודור ופלאי הוא, ע"ש.

והרי הוכחנו לעיל כמה שמדוייק במדרש ובלשון רש"י לא לעשות יעקב אבינו באותו מעמד כבחיר ומיוחד מעל ליצחק, והשוו אותם שהיו שני צדיקים. וזה לא מונע לפרש שעשו היה צריך להכניע את עצמו ליעקב וללמוד ממנו, אבל לא מחמת ענין של "צדיק הדור".

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרשת וישלח - רמזים של רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן על הפרשה

ב"ה

וישלח

וישלח = נ נח נחמ נחמן.

לב:ד וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום: וישלח בגמטריא נ נח נחמ נחמן, מלאכים עם האותיות והכולל בגמטריא נחמן, שעיר בגמטריא פתק.

לב:ט ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה, הס"ת של ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת, בגמטריא תרפ"ב, השנה שסבא קיבל את הפתק. והכהו, תרגום אונקלוס וימחני, ימ = נ, הרי וננחי. המחנה בגמטריא נ נח.

לב:יא, קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות.

קטנתי מכל החסדים, ר"ת קמה, שזה השם שמשתמשין בו כאשר רוצין להמליך מלכים כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תורה רלד), והוא ראשי תיבות של המילים הראשונים של הפתק הקדוש, מאד היה קשה.

'ומכל האמת' בגמטריא – ומהנ נח נחמ נחמן מאומן.

'את עבדך' בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם התיבות והכולל.

'כי במקלי' בגמטריא בקלף – היינו הפתק.

'עברתי' תרפ"ב, השנה שסבא קיבל את הפתק.

'הירדן' כבר ביארנו לעיל (אות י') בס"ד שזה ענין הקשר בין ר"ן – רבינו נחמן, לי"ד – ישראל דב.

'הזה ועתה' בגמטריא ונ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. גם הס"ת של 'במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי' ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

'לשני' בגמטריא לרבי נחמן.

לב:יד מנחה. יעקב אבינו שלח לעשו מנחה, מנחה זה אותיות נחמן (ה' כפול י' זה ן'), כתב האור החיים הקדוש (לב:טו) שמעתי ממורי זקני (זאת אומרת – סבא...) זצוק"ל שנתכון יעקב בחשבון – ששלח מבעלי חיים כחשון 'שעיר', שעולה בו תק"ף (פתק!). ולזה שלח בחשבון: עזים ורחלים ארבע מאות וארבעים. וגמלים שלשים, עם בניהם, הם ששים – הרי חמש-מאות. פרות ופרים חמשים. אתונות ועירים שלשים. הרי תק"ף (פתק!) - לשבק תקפו, עכ"ל.

ובזה י"ל השאלה המפורסמת על מה שכתוב בפתק הקדוש, מאד היה קשה לי, למה היה קשה לרבינו (ועיין לקמן אות נב"ש שאכתוב עוד על זה בעזה"י, ולעיל פרק 330:כ), אלא י"ל, דהרי מצינו בהפטרה לפרשת וישלח, מהנביא עובדיא, והוא שייך ללידת יוסף (פרשת ויצא ל:כה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי, ופרש"י ז"ל משנולד שטנו של עשו שנאמר (עובדיה א:יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, אש בלא להבה אינו שולט למרחוק (מרחו"ק = נ נח נחמ נחמן), משנולד יוסף, בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב, ע"כ. וכאן בפגישה עם עשו יעקב רצה לראות הקיום הזה שבית עשו יהיה לקש, אז הוא שלח לו תק"פו של יוסף (בענין תקפו של יוסף ע' לק"מ תורה קל, ובשיחות הר"ן קיד. וע' בזוהר הקדוש בהאבק יעקב עם שרו של עשו, שהמלאך ראה את יעקב תק”יף בכל) – כח של הפתק. וזה י"ל מאד היה קשה לי – דהיינו שרבינו פעל את זה שהמאד – שהוא בחי' היצר הרע, שרו של עשו (כמובא בלק"מ ובחז"ל, בפירוש המלה מאד) היה לקש – קשה-לי!

וע' בתרגום אונקלוס על הפסוק (לג:יא) קח נא את ברכתי אשר הבאת לך כי חנני אלהים וכי יש לי כל ויפצר בו ויקח – ויפצר ת"א ואתק"ף! כי יש בפסוק הזה הרבה רמזים על הננח – קח בגמטריא נ נח, וחנני – זה ננח. ושוב שמעתי מחבר אופיר ל. כי חנני בגמטריא נחמן. ועוד רמזים.

והנה אע"פ שעיקר הכח של הפתק הוא רק מרבינו הקדוש – נ נח נחמ נחמן מאומן. זה מטעם שהגענו אז בסוף הגלות, עד שכבר מאיר לנו האור חוזר של הגאולה, אז רבינו פעל ישועות בקרב הארץ בסוד תיקונא דסיפא, כמו שביארנו בס"ד במ"א, אבל יעקב אבינו היה עוד מתקן ומשתדל מצד תיקונא דרישא, וכמו שיעקב אמר כי ראיתי אלהים פנים אל פנים, ואילו הכח של רבינו זה באחוריים, ואכמ"ל יותר.

(ושרו של עשו ראה כי יעקב תקיף בכל כנ"ל, ויהיה לק"ש כנ"ל, אז בא על עצה ליגע בכף ירך יעקב – בשו"ק, בגיד הנ"שה – נחמן שמחה'ס, ואלו הת' עלמין דכסופין של הצ'דיק (כמו שמובא בשיחות הר"ן רנט מהזוה"ק, ובלקוטי הלכות), שהם באמת אלף עולמות של כסופין ע' בזוה"ק מזה, הרי = תצא = נ נח נחמ נחמן מאומן).

לב:כד רש"י כותב שיעקב אבינו עשה את עצמו כגשר להעביר את משפחתו, וכן מבואר בספרי אמת שהצדיק הוא הגשר להעביר את האדם להשי"ת. ובזה נוכל להבין יותר טוב מה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן, כל העולם כולו גשר צר מאד והכלל והעיקר לא לפחד כלל. דהיינו שכל העולם זה רק הצדיק, וזה נראה כאילו שהוא דרך צר מאד לשמוע ולעשות כדעת ורצון הצדיק, והכלל והעיקר זה להיות חזקים בצדיק ולא לפחד כלל, כי זה בעצמו המדה של הצדיק, שהוא הכלל והעיקר.

לג:ה ויאמר הילדים אשר חנן אלקים את עבדך. הילדים - נחמ ע"ה. אשר חנ"ן - נ נח. חנן אלקים את - ס"ת ע"ה גי' נ נח נחמ נחמן מאומן.

לג:ז ותגש גם לאה וילדיה וישתחוו ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו ותגש עם הכולל בגמטריא נחמן במילוי - נון חית מם נון, ואחר נגש יוסף, סופי תיבות בגמטריא פתק. נגש ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן.

לג:יד יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה: וחז"ל אמרו שזה הולך על כל הגלות שאנו נמצאים בה עכשיו עד אשר אנו עולים מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו. ואני -- "אתנהלה" בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. "שעירה" בגמטריא הפתק!

לו:לט הדר מלך השמיני שלאחר הז' מלכים שנשברו, שהוא התיקון הכללי (לשון הרמח"ל אדיר במרום עמ' תעז, הבאתי דבריו באני רן כט:ח) כידוע. מלך שמונה, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

ושם אשתו מהיטבאל, שזה סוד המתקלא, בחי' מ"ה ב"ן, בגמטריא זמן, ובגמטריא אומן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה טז - כמה הערות

ב"ה

תורה טז

אי אפשר לצדיק להיות מחשבו משוטט תמיד בחכמות עליונות, כי לפעמים צריך לצאת לחוץ לעסק בדברי העולם וכו' עד סוף התורה – ובשביל זה צריך הצדיק לבטל את דבקותו כדי שלא יתגברו האמין עשו וישמעאל על עיניו ויתבטל חס ושלום חכמתו לגמרי, אבל על ידי תרין משיחין וכו' לא יצטרך לבטל מדבקותו.

לכאורה רבינו נתן שני טעמים נפרדים – עיין בלקוטי הלכות שכבר מפרש את זה.

ובענין הצורך להפסיק, כן כתב רבינו בתנינא עח, ולכאורה יש למידק היטב שההפסקה הוא רק מהחכמה והלימודים של התורה, אבל לא מעצם הדבקות, כי ידוע מהראשונים כבר שהאבות הקדושים היו תמיד דבקים בהשם יתברך כל רגע מחייהם. וכן נראה מדברי רבי נתן בלקוטי הלכות בהלכות נדה שמפרש שעל כרחך צריכים ההפסקה בהזיווגים שנעשים בהמשכת הדעת להאמונה, אבל על כל פנים תמיד יהיו נשארים דבקים להאמונה הקדושה [וע' בריש ספר שיחות הר"ן שכבר מקטנותו רבינו היה מקיים שויתי ה' לנגדי תמיד בכל עת ממש, וכן ע' ב חיי מוהר"ן רמג – שתמיד היה מרתת ביראת שמים אפילו כאשר היה עוסק עם אנשים וכדומה, וכן ע' ב לקוטי הלכות, אורח חיים ג' תחומין כט – שהצדיק אפילו בעת אכילה ועוסק עם אנשים בודאי דבוק בה'].

ועיין בתורה רפ, שרבינו גילה שמשא ומתן הוא גופא תורה, ולפי זה אפילו כאשר הצדיק צריך לצאת לחוץ לעסק דברי העולם הוא יהיה דבוק בתורה, רק י"ל שהוא לא יהיה ממש בלימודים של התורה בהשגות חדשות ולא בחכמות עליונות, כי על כל פנים המשא ומתן הוא ניחא להמוחין כמבואר בתורה לה.

אכן קשה ממה שרבינו גילה בחיי מוהר"ן (אות פה) מהאיש שהשיג את לבוש גן עדן לנשמתו, והרי למעט עם גופו הוא היה מדבר עם בני אדם ואילו מצד נשמתו הוא היה משוטט בגן עדן ומשיג מה שהיה משיג. והרי מצד גופו היה יכול להיות נפסק לגמרי מהלימוד כאשר באותו רגע היה משוטט בנשמתו בהשגה (ולא נראה בכלל שהגיע לבחינת משיח, כי הוא בעצמו לא ידע את הענין). ולמה אין הצדיק יכול לעשות את זה כאשר הוא צריך להפסיק מלימודו על כל פנים ימשיך מצד נשמתו. ולכאורה צריכים לחלק שעל כל פנים מצד גופו יצטרך להפסיק. אי נמי שאפילו בכי האי גוונא על כרחך צריכים ההפסקה שלא יתגברו הקליפה של עשו וישמעאל ח"ו.

ויש לעיין לענין רבינו הקדוש בעצמו, כי מפשטות המבואר בתורה עח תנינא אפילו הצדיק הכי גדול במעלה צריך לפעמים להיות בטל מהלימוד, ואדרבה אז אותו הצדיק מחיה את כלם כמבואר שם, ועל פי פשוטו רבינו מגלה דבר זה על עצמו. אכן רבינו גילה על עצמו בשיחות הר"ן קנח שהיה יכול להיות דבוק בה' ועוסק בתורה ממש בעת שהיה מדבר עם העולם, וצריכים לאמר כנ"ל שעם כל זה על כל פנים היה צריך להיות בטל לפעמים. אלא שאכתי צריך לפרט כי רבינו גילה על עצמו שהשיג תכלית יחידה שביחידה שזה השגה השייך רק למשיח צדקינו אחר שיתגלה, ואם כן מה שמבואר לפנינו שעל ידי תרין משיחין לא יצטרך לבטל, היינו לאחר שיפעלו בפועל ממש להביא קיום של ונהרו אליו כל הגוים. ויש לסמוך על זה, ששיירי המן היה נמס ונוזל ומתערב בנהרות והגויים היו טועמים מעין דמעין של המן כמבואר במדרש, והרי רק אז כאשר משיח ממש יביא השראת קדושה שהצדיקים יזונו במן שנבלע באיברים, אז לא יצטרכו לבטל כלל אפילו בעשיית צרכים.

ועוד יש לדייק מה שכתב רבינו שעל ידי תרין משיחין הצדיק לא יצטרך לבטל מלימודו כל עיקר, שהצדיק הוא עוד למעלה מהתרין משיחין, וכמו שמבואר בכתבי הרמח"ל שעל אף שהאריז"ל גילה שמשיח צדקנו גבוה במעלה אפילו ממשה רבינו, זה רק כפי דרגת משה רבינו מאז, אבל עם ביאת משיח צדקנו גם משה רבינו יעלה עוד במעלה וירום אפילו מהם.

נ נח נחמ נחמן מאומן!