הוי כל צמא לכו לרבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

מסכת תענית ז. רבי חנינא בר פפא רמי, כתיב (ישעיה כא:יד) לקראת צמא התיו מים, וכתיב (ישעיה נה:א) הוי כל צמא לכו למים, אם תלמיד הגון הוא, לקראת צמא התיו מים, ואי לא, הוי כל צמא לכו למים, ע"כ. פרש"י התיו, משמע להוליך לו מים. וכתיב לכו למים, ילך הוא עצמו. אם תלמיד הגון, שרוצה ללמוד ממך מצוה לרב לילך אצלו במקומו. ואם לאו, ילך הוא אצל הרב, עכ"ל.

קצת קשה כי כמעט לא מצינו דבר כזה שהרבי ילך לתלמיד, אלא כולם באים לבית מדרש או לביתו של החכם והוא מלמדם. ועוד, האם הרבי יעזוב שאר תלמידיו כדי ללכת לאחד. וצריכים לומר שזה הלכה (שהרמב"ם לא הביא – מהרי"ץ חיות) למקרים בודדים ומועטים מאד.

אמנם לפי מה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תורה עו אתי שפיר כמין חומר. וז"ל וזה בחי' מעלת התקרבות לצדיקים, כי יש בחי' צמאה נפשי, דהיינו כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפי' מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא ית', יש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון, ולומדים ועובדים עבודתו תמיד, והם תמיד בבחי' צמאון, כי נפשו שוקקת תמיד לעבודת השי"ת, אך שהוא בלא זמן ושכל, כי לפעמים ביטולה של תורה היא קיומה (מנחות צט) כמה שכתוב (תהלים קיט) עת לעשות לה' הפרו תורתך, וזהו מעלת התדבקות בצדיקים כי הם עושים גבול וזמן לבל יהיה בבחי' צמאון, עיין שם. ועיין שם ענין טוב מראה עינים מהלך נפש, כי בכח הראות, עושה הילוך לנפשו, והוא הגבול, עיין שם.

ולפי זה י"ל שבודאי כולם צריכים לבוא לצדיק, והצדיק כפי מה שמבחין שהתלמיד הגון ובאמת בא אליו, הרי יעשה גבול, בחי' התיו, לשון גבול, עיין רש"י בפרשת ויחי עה"פ עד תאות ז"ל עד קצות, כמו והתאויתם לכם לגבול קדמה (במדבר לד:י), תתאו לבא חמת (במדבר לד:ח), עכ"ל. ואתי שפיר לשון גבול הוא בעצמו לשון של התאוה והצמאון, והוא כפי תחרא. וזה ענין שהצדיק ילך, שהוא יעשה את הגבול. וכאשר התלמיד אינו הגון, הצדיק יניח להתלמיד ללכת – לעשות את הגבול.

ועיין בתורה ס:ז וכשעוסק לעורר בני אדם, הוא צריך לשמור עצמו מתלמידים שאינם הגונים, כדי שלא יהא נדבק בו מהרע שלהם, שלא יזיק לו וכו' וכו' אך אי אפשר לבשר ודם להיות נשמר בעצמו שלא ישמעו תלמידים שאינם הגונים ממנו, ולזה צריך שיהיה לימודו ללמוד וללמד ולשמור ולעשות, דהיינו שעל ידי למודו עם תלמידו יהיה כאלו עשאו לחבירו וכאלו עשאו לדברי תורה וכו', וכשלומד בכוונה זו, אזי השם יתברך שומר אותו, שלא יהיו דבריו נכתבים בכח הזכרון של התלמיד שאינו הגון, רק יהיו נשכחין ממנו, עיין שם. ובלימוד כזה בודאי לא יביא התורה לגבול בשביל תלמיד שאינו הגון.

ועיין במהרש"א ובבן יהוידע שנתקשו הלוא אסור ללמוד תלמיד שאינו הגון, והמרש"א פירש מדובר על זה שרוצה לשוב, והבן יהוידע פירש שאינו בכלל אינו הגון, רק הכוונה שלומד להתגדל או לשאר פניות. ולפי הדברים הנ"ל יכולים לפרש שאפילו אינו הגון ממש.

ועל כל פנים מבואר למה הרמב"ם השמיט הלכה זו, כי כבר יש חיוב ללמוד על מנת וכו', ויש איסור ללמד תלמוד שאינו הגון, והצדיק שיקיים את זה, בעיקר הוא להמשיך גבול להתלמיד ההגון, ואם הצדיק יודע לעשות את זה בודאי יעשה ואין דרך לקבוע את זה להלכה איך שהצדיק עושה את זה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

חרב על הבדים

 ב"ה

חרב על הבדים ונואלו (ירמיה נ:לו, ועיין בתענית ז).

מובן מאליו ממה שרבינו גילה בספר שיחות הר"ן עז. עיין שם באריכות (ומובן מדבריו למה ובמה יש לדעת מה שקורה בעולם), וזה מה שנוגע ממש לענינינו.

מכל שכן האדם וביתו שנכללין בהם כל האומות ונלחמין ומתגרין זה בזה כנ"ל. ועל כן לפעמים כשאחד יושב לבדו ביער יכול להיות שיהיה נעשה משוגע. וזה נעשה מחמת שהוא לבדו ונכללין בו לבד כל האומות, והם מתגרין זה בזה והוא מוכרח להשתנות בכל פעם לבחינת אומה אחרת כפי התגברות אומה על אומה שהם כולם נכללין בו לבדו. ומחמת זה יכול להשתגע לגמרי מחמת התהפכות הדעות שבו על ידי התגרות האומות שנכללין בו לבדו כנ"ל.

בענין דרשת הגמרא שלא ללמוד לבד, וראיתי הובא מדרשות האור זרוע טעם הדבר מפני שרק בשנים ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון, אכן בליקוטי מוהר"ן מבואר שזה נתקיים אפילו לבד, סא:ה, קמב.

עוד הביאו מהר"ם מינץ שבזמנינו יש לקיים על ידי קנה לך חבר, שהספרים הם חברים. רבי נתן לפני הסתלקותו אמר, עשה לך רב, ואם אין אתה יודע מי הרב, וקנה לך חבר, פרוש תתחבר את עצמך להקלמוס.

ועוד הביאו מהר' חיים פלאגי מה שמצינו בגמרא ש"חד מינייהו כתרי מינן", והיינו, שאחד מבני ארץ ישראל הרי הוא כשנים מבני בבל, היינו לענין זה, שעל בני ארץ ישראל לא נאמר מקרא זה "חרב על הבדים ונואלו". ויש להפעיל דבריו לדברי שיחות הר"ן הנ"ל שהיושב בארץ ישראל או בבחינת ארץ ישראל שעוסק בהתבודדות, יכול לעלות מעל כל המלחמות שנתקיימים בין האומות. ויכול לעשות שלום בין עצמותיו, ומזה לבוא להביא שלום להעולם (על פי תורה יד).

נ נח נחמ נחמן מאומן

התבודדות -- צריך להיות כראוי עם לא זה אסור ומסוכן חס ושלום

ב"ה

ספר המדות ערך התבודדות א. מי שמתבודד את עצמו ובודל את עצמו מבני אדם מזדקקין עליו מלמעלה, ע"כ. ע' במראה מקומות של ר' נחמן מטשהרין שמבואר שהוא הבין שהזדקקות הזו הוא לפרעניות (ציין לישעיה כו:כ-כא לך עמי בא בחדריך וסגר דלתיך בעד וגו' – הינו ענין התבודדות – כי הנה ה' יצא ממקומו לפקד עון וכו'). ואכן המעיין בהשימוש של המלה מזדקק בספרים הקדושים יראה שמשמעותו כך. וכן באות ב' פה רבינו מביא תוצאה רעה על התבודדות שלא על נכון. וכן ע' ברמב"ם הלכות תשובה ד:א שהבודל מהצבור מונע מעצמו מלעשות תשובה. וכתבתי כל זה כי ראיתי הרבה שטעו פה לפרש ההיפוך.

וע"ע בשיחות הר"ן אות פא, שאם בן אדם היה לבד לגמרי, אפילו אם היה לו שטף קצף של מחשבות זרות וכדומה בסוף היה מחזיר לטוב, אכן בהמשך הדברים משמע שזה רק לענין הצלה מהשפעה לרע מהסביבה.

וע"ע שיחות הר"ן עז, שהאדם כולל בתוכו ע' אומות וכו' ע”ש.

התבודדות א, ב. ע' מש"כ לעיל אות א', הרי שני משפטים על התבודדות לגריעותא. וע' בשערי קדושה למהרח"ו חלק ד' שיש תנאים קודם שהאדם יבוא להתבודדות. ע"ש ד:א:י – שיתרחק מן האשמות והזדונות והפשעים הגורמים סילוק אור השכינה מן הנפש החוטאת וכו' ע”ש. ד:ב:א – ולכן צריך הבא להתבודד, כי תחילה יעשה תשובה מכל אשר חטא, ואח"כ יזהר שלא יוסיף לחטוא באחד מהם, ואח"כ ירגיל עצמו להסיר מעליו המדות רעות המוטבעות בו, כמו מדת הכעס, והעצבון, וההקפדה, ושיחה בטיה, וכיוצא בהן, ואחר שתתיקן חויי הנפש, הן בחטאות, והן במדות, אז אין כח ברוח הטומאה להפסיק דבקותו בעליונים, ואז ירגיל עצמו בביטול דברי החומר וכו' ע"ש. ד:ב:ה – והנה אחר שיזכה האדם אל סוד ההתדבקות הנזכר, יזכה לסוד ההשתוות, ואם יזכה לסוד ההשתוות יזכה לסוד ההתבודדות וכו' ע"ש.

וע' בתענית דף ז. דאמר רבי יוסי בר חנינא מאי דכתיב חרב על הבדים ונואלו, חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים (לשון סגי נהור) שעוסקין בד בבד בתורה, ולא עוד אלא שמטפשין שנאמר ונואלו וכו' ולא עוד שחוטאין וכו' ע"ש. ועיין בספר ארצות החיים לר' חיים פלאגי שכ' שמה שמצינו בגמרא 'חד מיניהו כתרי מינן' מלמד שבן ארץ ישראל אינו בכלל אזהרה זו (ובמנחת שלמה תנינא סימן ק' תמה על זה). והיעב"ץ כתב שאזהרה זו היא רק על מי שיש לו רבי או חברים טובים עם מי להתחבר. ולפי זה בודאי, לא מבעי היום שהמלך בשדה ואין בנמצא חברים טובים, אבל אפילו כאשר הם בנמצא, בודאי אי אפשר בלי כמה שעות של התבודדות, שאותם שעות אין להם חליפין משום בר נש שיכול לעזור לו בזה. ובן ארץ ישראל הוא בחי' מי שהולך בעצת רבינו, ועליו לעסוק בהתבודדות כפי יכולתו. ועוד הרי בהתבודדות עושים תפילה מהתורה, וזה אינו בכלל האזהרה. אבל על כל פנים מבואר הדבר שסתם התבודדות, לפרוש מן הציבור לחשוב לבד ולחיות לבד סתם, לא מכח רבינו הקדוש, הוא מסוכן ברוחני ובגשמי חס ושלום.

נ נח נחמ נחמן מאומן