נקודה טובה יכול להיות לרע

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן 

תורה רפב

צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב.

יש להעיר שמצינו ענין אבק לשון הרע שלא לספר אפילו מהטוב, שמתוך שבחו בא לגנותו. וכן מצינו בפרשת בהעלותך שבני ישראל עשו את הפסח בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון, ואילו חומש במדבר מתחלת באחד לחדש השני, ופרש רש"י ז"ל (במדבר ט:א) ולמה לא פתח בזו, מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד, ע"כ. הרי נקודה טובה – שעשו את הפסח, חשוב גנות.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

חומרות

 ב"ה

ספר שיחות הר"ן

רלה. כבר מבאר בלקוטי תנינא סימן מד שרבנו ז"ל הזהיר מאד לבלי להחמיר חמרות יתרות בשום דבר וכו' ע"ש.

עיין במסכת פסחים (צא:) א"ר יעקב א"ר יוחנן אין עושין חבורה שכולה גרים שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פסול, ופרש"י ז"ל ידקדקו בו, משום שאינן בני תורה יחמירו עליו לדקדק ויפסילוהו על חנם, עכ"ל.

 

וע"ע לעיל אות עו שרבינו כתב ללמוד בלי דקדוקים ע"ש.

אכן בענין תיקון הברית רבינו אמר לדקדק ככל האפשר.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה סב:ב שכז"ל אם היה יודע האדם ידיעה בלב שלם, שמלא כל הארץ כבודו, והקב"ה עומד בשעת התפילה, ושומע התפילה, וודאי היה מתפלל בהתלהבות גדול, והי' מדקדק מאוד לכוין את דבריו, ובשביל שהאדם אינו יודע זאת ידיעה בלב שלם, בשביל זה אינו מתלהב כ"כ, ואינו מדקדק כ"כ וכו' ע"ש.

ובהספד לאמא שלי הכ"מ ביארתי שמבואר שהיכא שעוצם הכרה וידיעה במציאות השם מביא האדם לדקדק, הרי זה מעולה, וזה המכוון. אבל לא להיפוך, לא לדקדק סתם אפילו כדי להשיג הידיעה, כי לא זה הדרך לבוא ולהשיג הידיעה. ולכן רבינו הזהיר נגד הדקדוקים, ואפילו אמר על עצמו שאין לו את הדקדוקים, כי כן היה דרכו לתפוס דרך הפשוט, וכמו שאמר על עצמו (חיי מוהר"ן קנח) בליל שבועות כאשר היו מביאים לו אוכל, מנה אחר מנה, והוא היה עוסק בלימוד, ואמר שהם מחזיקים בו שהוא לומד על מנת לדעת לאכול, כדרך הגדולים, ואילו הוא אוכל על מנת שיהיה לו כח ללמוד, כפשוטי העם. אכן כאשר האדם יזכה לידיעה בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו כנ"ל אז מאליו הוא כבר יעשה כל הדקדוקים, ולא יהיו נחשבים כעסק בקטנות כלל. וכמו שרבינו גילה בענין תיקון הכללי (ליקוטי מוהר"ן כט:ד) ז"ל ולתקן כל העבירות בפרטיות הם רבים מאוד, וכבד על האדם, וא"א לתקן אותם, כי יש דיקדוקים ופרטים רבים בכל לאו ולאו, בכן צריך לתקן כלליות הגידים, שהוא בחי' (דברים ד) ויגד לכם את בריתו, ואז ע"י תיקון הברית שהוא כלליות הגידין, נתתקן ממילא כל הלאווין שעבר, ונמשך להם לבנונית וכו' ויורה כחץ לבנונית ותיקונין לכל פרט ופרט כפי צורכו, ואפי' למקומות הצרים והדקים, כי יש מקומות צרים ודקים שא"א לבא לשם שום תיקון כ"א ע"י תיקון הכלל וכו' ע"ש. [והשתא דאתית להכי, נראה כאילו הדקדוקים הם מאת ה', שאדם מדביק עצמו להשם, וממילא בא לדייק. כי ודאי השם יתברך מדייק בהשגחה בתכלית הדיוק].

וע' בהקדמת ספרא דצניעותא (זהר פרשת תרומה קעו.) אמר רבי יהודה אי כלילן הני, מכלהו עדיפי. אמר רבי שמעון הכי הוא למען דעאל ונפק. מתלא לבר נש דהוה דיוריה ביני טורין, ולא ידע ביורי מתא, זרע חטין ואכיל חטי בגופייהו. יומא חד עאל למתא, אקריבו ליה נהמא טבא, מאר ההוא בר נש, דנא למה, אמרו נהמא הוא למיכל, אכל וטעם לחדא לחכיה, אמר וממה אתעביד דא, אמרו מחטין, לבתר אקריבו ליה גריצין דלישין במשחא, טעם מנייהו, אמר ואלין ממה אתעבידו, אמרו מחטין וכו' אמר ודאי אנא מארי דכל אלין, דאנא אכיל עקרא דכל אלין, דאיהו חטה. בגין ההוא דעתא, מעדוני עלמא לא ידע ואתאבידו מנה. כך מאן דנקיט כלל, ולא ידע בכלהו עדונין דמהניין, דנפקין מההוא כללא, ע"כ. והנה מסוף הדברים מבואר כדברינו, שצריכים להבין את הכלל כל כך עד שידע אותו לכל פעולותיו ותוצאתיו. וזה למאן דעאל ונפק, שהוא חי את התורה והסודות האלו למעשה, וזה בחי' הידיעה שרבינו דיבר עליה, שיודע בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו והקב"ה עומד וכו'. ולכן ממילא יבין מהכלל כל מה שצריך למעשה. אכן מאן דלא עאל ונפק לא ישיג את המבוקש בלימוד רק את הכללים שם, והוא יצטרך ללמוד מכל שאר המקומות, אין זאת אומרת שיעסוק בדקדוקים ופרטים ממש, אלא יצטרך לרכוש ידיעות בהפעולות והתוצאות. שצריכים לעשות כאלו, כאלו הוא חי את זה.

ועוד עיין בספר אדיר במרום (תל-תלא, מכון רמח"ל) בענין ראית העינים, ז"ל כי הפרטים הם חלקי הכלל, ובנשמה מושרש הכל, הכלל והפרטים. והנה בכל פרט שתראה, תסתכל עליו עד שתדבקהו וכו' ואמר לך ענין הכללים איך נודעים. כי באמת מציור הפרטים בכח ההסתכלות עליהם, יצטייר גם הכלל הבונה אותם, כי שורש הכלל גם כן מושרש בנשמה. וסוד הדבר, כי אף על פי שלא נמצאים בעה"ז אלא הפרטים, אך בשורש דהיינו במאורות יש כח הכלל וכח הפרט, וכן מושרש גם כן בנשמה וכו' וכו' כי מכח הפרטים מצטייר בנשמה ציור הכלל ואז היא יודעת, ע"ש. הרי שיש כח בראית הפרטים לחזור להיות כלל.

ויש לעיין בזה גם כן בענין יחוד היראה של הרמח"ל שבו הוא כותב שכל מי שירא את השם יתברך ביראת הרוממות תקיפה, מיד נחתם בחותם ומגלים לו סודות ע"ש. ולפי זה צע"ק למה הקפיד במכתבו שהלוה להיחוד ז"ל הזהר והזהר מאד ושמור את נפשך, ולא תכוין זה היחוד עד שתדעהו בעל פה, ותחזור עליו כמה פעמים עד שתהיה שגורה בפיך, ותדע מקודם כל פירשו של מאמר ע"ש. אם באמת החותם והגילוים הם ממילא, למה יש כל כך הקפדה על כל הפרטים. ולכאורה הענין כמו מי שפותח סכר של הרבה מים, שמיד עצומה של מים משתחרר ושוטף בכח אדיר, וחייבים להכין היטב דרכי מסלול לזרימת המים. והרי כאשר באים מכח עוצם הכלל היטב, אז כבר צריכים לדעת לדייק ולדקדק היטב. ומענין לענין זה קרוב לענין וסביביו נשערה מאד, מה שהקב"ה מדייק עם הצדיקים, ובאשר משפטו שם פעלו (יבמות עח).

וי"ל בזה לשון חז"ל בריש פ"ו דמסכת אבות, ומלבשתו ענוה ויראה, כי יש דרך להשיג ענוה על ידי הליכה והנהגה תמידית של ענוה כמפורש באגרת הרמב"ן, כל דבריך יהיו בנחת, וראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ וכו' ע"ש. והרי בזה האדם עוסק ללבוש את מדת הענוה. אכן על ידי לימוד תורה לשמה זוכה שהענוה מלבשתו – השראה של ענוה ויראה. ואז הלומד, מכח עוצם ההשראה יבוא לקיים כל דקדוקי הליכות ודרכי ההנהגה של ענוה ויראה.

 

רלה. שאיתא שראוי לכל אדם שיבחר לעצמו מצוה אחת, שבאותה המצוה ידקדק הרבה ויקים אותה המצוה עם כל החומרות והדקדוקים וכו' ע"ש. עיין מסכת שבת (קיח:) אמר רב נחמן תיתי (תית"י ע"ה בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה) לי דקיימית שלש סעודות בשבת וכו' וכו' אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה, אבוך במאי זהיר טפי וכו' ע"ש. ופרש הריטב"א [החדש] שבמצוות אלו הם דקדקו מאד לקיימם בכל פרטיהם בשלימות, וכתב שכל תלמיד חכם ראוי שיקח לו מצוה אחת לדקדק בה לקיימה בשלימות, וכך פירש בספר חרדים (סוף הפרק על חיבת ארץ ישראל), ע"ש.

(סבא סיפר על ר' ישראל קרדונר שהיה לו הרבה חומרות על פסח, שלכאורה זה בניגוד לדרך ברסלב, ואולי זה היה המצוה שלו). ועיין לעיל אות עה, שכן מצינו בתפלה, שכל אחד מתעורר וזוכה להתפלל בכונה חלק מהתפלה כפי בחינתו, ועמש"כ שם.

בציונים של רא"ק ציין לספר החסידים תקכט, ולפירוש המשנה של הרמב"ם מסכת מכות ג:טז (וכתבתי את זה, כי בטעות כתבו ג:טו). וזה לשון הרמב"ם מעקרי האמונה בתורה כשיקיים אדם מצוה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך הנה זכה בה לחיי העולם הבא ועל זה אמר רבי חנניא כי המצות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה, ע"ש.

ועיין בלקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב, ומה שביארנו שם, ומה שהבאתי מהרמח"ל, שלכל יהודי יש נקודה טובה בשורשו, וידוע כבר מהאריז"ל ששים רבוא נשמות ישראל מששים רבוא אותיות התורה, הרי פשוט שלכל יהודי יש ענין להתחזק ולהשלים נקודת שרשו בענין שלו.

והנה עיין במסכת מכות (כד.) שמבואר שם בפירוש הקונטרס גישה ממש להיפוך, שחז"ל רצו להעמיד את כל התורה על אחת, כי בדורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה וכו' ע"ש.

וכעין השני אופנים האלו מצינו בענין החזקת ממון, שיש צדיקים שאין מניחים אצלם ממון מיום לחברו (חיי מוהר"ן אות תצט) ורבינו היה משתוקק לזכות אותנו להגיע להנהגה הקדושה הזאת למדרגת בטחון הנ"ל (חיי מוהר"ן תק). אכן עם כל זה רבינו העדיף (חיי מוהר"ן אות תקא) שיהיה לאדם פרנסה, כי במקום עבודת הבטחון במקום זה יעשה עבודה אחרת בשאר עניני עבודת השם, ואעפ"כ אמר שהעקר הוא בטחון עיין שם. וממש מבואר היטב כנ"ל, שמצד אחד חז"ל רצו שיתפסו את העיקר שבו כלול הכל, ולאידך גיסא יכולים לזכות הכל דרך מצוה אחת, וזה הדרך היועץ כמש"נ.

 

בענין אישה חומרה בפסח איך להתנהג וכו' וכו' כי אין צריכין לחפש אחר חומרות יתרו אפלו בפסח, וכו' וכו' בלי לחפש לחדש דוקא חומרות יתרות, רק לילך בדרך אבותינו הקדמונים וכו' וכו' ע"ש.

כבר הזכרתי לעיל שר' ישראל קרדונר שמר הרבה חומרות בפסח. ובספר מגלה עמוקות (מהדורה תנינא, פרשת וירא, סוף ד"ה ומה שאמר, כז"ל וקיים אברהם כל החומרות של אחרונים בפסח, ע"ש לעיל שתיאר הזהירות והזריזות של אברהם אבינו להישמר מחמץ.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פסח לעבריים

 ב"ה

פסח לשון דילוג. והרי הוא כענין מש"כ בליקוטי מוהר"ן סד:ב ז"ל וע"כ ישראל נקראים עבריים, ע"ש שהם עוברים באמונתם על כל החכמות וכו' ע"ש. ועיין בספר שרשי המצוות לרמח"ל, כלל המ"ב – בקרבן פסח שכז"ל והכלל, שקרבן פסח הוא תיקון כנסת ישראל, והבדל ישראל משאר האומות, והתחברם בשכינה ליעשות בה אומה קדושה, ע"ש. והרי מבואר שפסח ממש תואר לעם ישראל כמו עברי. ולכן כתוב (מגילת אסתר ד:יז) ויעבר מרדכי, ופרש"י על דת להתענות בי"ט ראשון של פסח ע"ש. [ועיין בספר מלכים א:ה:ד – כי הוא רדה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה בכל מלכי עבר הנהר ושלום היה לו מכל עבריו מסביב. שלום דייקא, ראשי תיבות ודע מה שתשיב לאפיקורוס, שהוא בעניני החכמה שיש עליהם יישוב, מכל עבריו מסביב, ולא מאלו החכמות שצריכים לעבור ולפסוח עליהם בעזות דקדושה בכל מלכי עבר נהורא].

נ נח נחמ נחמן מאומן

עניני פסח

 ב"ה

פסח

בגמטריא נחמן’ ועיין רש"י בפרשת בא עה"פ פסח הוא לה' (יב:יא) דרך דילוג וקפיצה, זכר לשמו שקרוי פסח, וגם פשק"א לשון פסיעה, עכ"ל (שוב ראיתי גירסאות פסק"א). והנה דרך דילוג וקפיצה הוא בחי' שיר כמבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח' כמש"כ מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, ע"ש, פשק"א עם הי' מיני נגינה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

א. מצת, מ' שאכלו מ' יום, צ"ת ע"ה בגימטריא, נ נח נחמ נחמן מאומן. וגם ע' בפנים בסוף הקונטרס בענין אמירת נ נח בלבד. שמצ"ה בגימטריא כפו"ל וכו'.

 

ב. נחמן = פסח. מאומן ע"ה = חמץ, רמז לשבועות שמביאים שתי הלחם מחמץ (מאמן בלי ו' עם הד' אותיות = מצה).

נ'חמ'ן, מ"ח גימטריא יוב"ל, סוד השבעה שבועות שסופרים מפסח לשבועות כנ"ל (שנחמן גימ' פסח, ואומן בחי' שבועות), שהוא סוד ן' כידוע. וכן ביובל מצוה לתקוע בשופר, שהוא ענין השיר כשפ"ר.

נ'- לברוח לשער נ' כידוע בס' ליל פסח וכו'. וזה נח - בחי' תיבת נח, כמבואר כל זה בריש ספר אדיר במרום. וכן בסוכה יש נ, שהסכה הוא שבעה על שבעה ומשהו (ע' ברש"י מס' סוכה ואכמ"ל).

 

חמץ במשהו:

בפסח צריכים להזהר ממשה"ו חמץ, זאת אומרת ליזהר ממשה ו', דהיינו משה רבינו ועוד צדיקים, צריכים להיות מקושר רק להצדיק הדור בחי' משה רבינו - נ נח נחמ נחמן מאומן, ולהזהר מה'ו' - המוסיף, כי כל המוסיף גורע, כידוע בסוד היום עשתי עשר (שע"י שמוסיפים הע' הי"ב נעשה י"א, ע' בזה באריכות נפלא בספר הקדוש אדיר במרום להרמח"ל).

 

חמץ – מצה. ידוע, ששניהם יש אותיות מ"צ ואין ההבדל אלא ברגל הח'. וי"ל שאותיות מ"צ בגמטריא ק"ל הם בחי' שם א"ל, כי הק' חוזר לא'. ועיין בספר אדיר במרום (עמ' שמז-שמט, מכון רמח"ל) באריכות, שיש בדיקנא י"ג א"ל, ה' תיקונים הראשונים הם בסוד הה' א"ל של החסדים, ה' אותיות של אברהם, ואח"כ ח' אחרים, בסוד הרמ"ח היוצא מהם, והוא להתפשטות יאהדונה"י. והה' הם כנגד הוי"ה הראשונה בג' הויות וחד דכליל לון שעושים הי"ג, והיא סוד הנהגת אריך אפנין לבד בסוד החסד, והי"ה דכליל שהיא מזל ונקה. ובאמת א"ל עצמו דהיינו התיקון הראשון הוא בסוד ונקה, וד' האחרים בסוד הד' אותיות של הוי"ה הא', והם העומדים להימתק באור האורחין (סוף עמ' שמח – כולם תיקונים המניחים שפע החוטם והפה להגלות בסוד הארחין). ע"ש כל זה באריכות, ועכ"פ מבואר החילוק בין הה' והח'.

 

 

הגדה של פסח:

הגדה של פסח, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, עם הד' כוללים של השיר פשוט כפול משולש מרובע.

הגדה של פסח ע"ה בגמטריא תצו(ה), כי השם יתברך אמר למשה מי אשר חטא אמחנו מספרי, ואמרו חז"ל שעכ"פ נתקיים בפרשת תצוה שלא נזכר שם של משה, וכן בהגדה של פסח שמו של משה נזכר רק פעם אחת בדרך הפסוקים. ולפי זה הגדה של פסח ממש נקרא "ספרי" הספר של השם יתברך, ואכן ספרי בגמטריא המשה.

אכן עיקר הטעם שלא נזכר שמו של משה כבר פירשתי במקום אחר, כי הגדה של פסח מפי אליהו הנביא, שהוא הפה של משה רבינו כמובא בספרי קודש, ולכן כיון שמשה רבינו הוא הוא המדבר, לא היה חוזר על שמו, וזה פשוט וברור, וממש היפוך מהטועים והמבולבלים. כי כל הגאולה של ליל פסח היה להגיע אל משה שהתחיל להוציא אותם ממצרים. ולכן בכל דור ודור כאשר אנו נזכרים ונעשים פעולות גאולתינו ופדות נפשינו, אנו קוראים בקולו של משה רבינו ומתקרבים ומתקשרים ומתבטלים אליו.

הראשי תיבות של: הגדה של פסח, השף - אחד מהשמות של השם יתברך שלא כולם מכירים, פה השף הגדול יתברך שמו מבשל ענינים, וכמו ששיבח יתרו (שמות יח:יא) עתה ידעתי וכו' כי בדבר אשר זדו עליהם, בקדרה אשר בשלו בה נתבשלו (סוטה יא, הובא ברש"י עה"פ).... להפוך לכל העמים שפ"ה ברורה לקרוא כולם בשם ה'.

 

כאן הבן שואל. כ"אן הבן" בגמטריא נ נח, היינו שואלים כננח.

 

בהגדה של פסח שרים דיינו על כל מיני טובות שהשם יתברך עשה לנו, עוד ועוד, שאילו עשה חסד זה ולא זה דיינו. ואז אומרים, על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום - כפולה מכופלת זה מרובע, הרי אחד, כמה, כפול, וכמה טובה, משולש, כפולה ומכופלת - מרובע, למקום - מקומו של עולם, עלינו - מול רבינו הקדוש שמקומו מאומן. הרי: נ נח נחמ נחמן מאומן.

 

פסח – שבועות – עיין מש"כ בערך להביא את ציון רבינו לירושלים.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

הגדה של פסח - לפי רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

הגדה של פסח:

הגדה של פסח, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, עם הד' כוללים של השיר פשוט כפול משולש מרובע.

הגדה של פסח ע"ה בגמטריא תצו(ה), כי השם יתברך אמר למשה מי אשר חטא אמחנו מספרי, ואמרו חז"ל שעכ"פ נתקיים בפרשת תצוה שלא נזכר שם של משה, וכן בהגדה של פסח שמו של משה נזכר רק פעם אחת בדרך הפסוקים. ולפי זה הגדה של פסח ממש נקרא "ספרי" הספר של השם יתברך.

אכן עיקר הטעם שלא נזכר שמו של משה כבר פירשתי במקום אחר, כי הגדה של פסח מפי אליהו הנביא, שהוא הפה של משה רבינו כמובא בספרי קודש, ולכן כיון שמשה רבינו הוא הוא המדבר, לא היה חוזר על שמו, וזה פשוט וברור, וממש היפוך מהטועים והמבולבלים. כי כל הגאולה של ליל פסח היה להגיע אל משה שהתחיל להוציא אותם ממצרים. ולכן בכל דור ודור כאשר אנו נזכרים ונעשים פעולות גאולתינו ופדות נפשינו, אנו קוראים בקולו של משה רבינו ומתקרבים ומתקשרים ומתבטלים אליו.

הראשי תיבות של: הגדה של פסח, השף - אחד מהשמות של השם יתברך שלא כולם מכירים, פה השף הגדול יתברך שמו מבשל ענינים, וכמו ששיבח יתרו (שמות יח:יא) עתה ידעתי וכו' כי בדבר אשר זדו עליהם, בקדרה אשר בשלו בה נתבשלו (סוטה יא, הובא ברש"י עה"פ).... להפוך לכל העמים שפ"ה ברורה לקרוא כולם בשם ה'.

נ נח נחמ נחמן מאומן

בתחלה כל ההתחלות היו מפסח ועכשיו יש נ נח

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תנינא תורה עד: כי פורים הוא דרך לפסח, שיהיו יכולים להיות נזהרין מחמץ. כי בתחלה היו כל ההתחלות מפסח, ועל כן כל המצוות הם זכר ליצאת מצרים. ועכשו... (ולא סיים), עכ"ל.

ובלקוטי הלכות (או"ח ב, ברכת הריח וברכת הודאה ד:כה) כתב שהבין שהכוונה שעכשיו כל ההתחלות מפורים, ור' נתן מטבריה כתב שהוא שמע ממנו שעכשיו כל ההתחלות מרבנו.

והנה להגיד שעכשיו כל התחלות מפורים, לכאורה זה ממש להיפוך מהמבואר שם בתוך התורה שפורים הוא הכנה לפסח. וחסר הרבה מאד, שהרי העיקר חסר.

ולולא דמסתפינא נלע"ד שזה עוד הוכחה למה שכתבנו בס"ד בלקוטי נ נח שענין רבינו הקדוש הוא דייקא לתקן בתיקונא דסיפא. והרי מובן לפי זה שלא סיים להגיד שעכשיו כל התתחלות, כי ההתחלות כבר היו, ועכשיו מתקנים את הסוף, וזה דייקא ענין של פורים, שרואים איך שהכל צפוי מראש בחכמה לטובה, אלא שבתחלה, בעת שעדיין היו עובדים על תיקונא דרישא, עוד היו לוקחים את פורים מבינת הראשי תיבות, מ'מצרים ו'לא י'ראו פ'ני ר'יקם, ללכת איתו לקראת הפנים, לתקן בתיקונא דרישא בפסח-פתח, בשער הכניסה. אבל עכשיו אנו מתקנים את הסיום, ואי אפשר לסיים אלא להבין שהכל עומד להתגלות מתוקן.

וי"ל שזה בחי' פורים, כי פר הוא בגמטריא מנצפ"ך כידוע, והם האותיות האחרונות שמסיימים את התיבות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

חומרות בפסח שהיה לר' ישראל קרדונר

ב"ה

סבא ישראל סיפר על החומרות הגדולות שהיה לר' ישראל בפסח, וקשה כי ידוע שרבינו אמר בפירוש שאפילו לענין פסח לא לקחת חומרות יתירות.

ויתכן, שזה היה המצוה המיוחד של ר' ישראל, כי רבינו אמר שעל כל פנים האדם יקח מצוה אחד להדר בו, ואפילו במצוה זו לא יחמיר יותר מדי, אבל על כל פנים, במצוה אחת יכול להדר טובא, אז אולי זה המצוה של ר' ישראל קרדונר.

נ נח נחמ נחמן מאומן

עיקר הפסח-נחמן זה בארץ ישרראל!

ב"ה

תוך השנה שלאחרי פטירת רבינו הקדוש רבי נתן קיים ההלכה לאמר ולכתוב הריני כפרת משכבו, כל פעם שהזכיר את רבינו. אפילו שזה חידוש גדול שכאילו באנו לכפר על רבינו, אם כל זה רבי נתן נהג בתמימות ופשיטות כהלכה. וכן עיקר הכפרה זה בקבורה בארץ ישראל כמובא.

והנה לקוטי הלכות כיבוד אב ואם הלכה ב' רבי נתן כתב באותו זמן, תוך השנה של פטירת רבינו הקדוש, כי כן מוכח כנ"ל סוף ב:י.

והנה שם (אות ט) רבי נתן מבאר שאף על פי שפסח הוא אור גאולה אפילו בתוך עמקי הטומאה של מצרים, עם כל זה עיקר הפסח הוא בארץ ישראל, וכיון שפסח היה במצרים על כן אינה גאולה שלמה, וצריכים חיפזון ושמירה מחמץ וכו' עיין שם. ואילו בשבועות זכו ממש לגאולה.

והנה ידוע שפסח בגמטריא נחמן, ויש בזה רמז גדול איך שרבי נתן שהיה בתוך שנה של אבילותו על רבינו, הבין שאף על פי שרבינו ממש אור גאולה אפילו בתוך עוצם הגלות, אפילו בתוך אומן, העיקר שיהיה רבינו בארץ ישראל.

וכן שבועות, כאשר מחליפין הש' לב' בא"ת ב"ש (שמו שרש"י מביא מחז"ל ש"קטרת" עולה תרי"ג כי מחליפין הק' לד' בא"ת ב"ש), עם הו' אותיות, עולה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. ושבועות הוא סוד היובל, ויובל הוא לשון הובלה, פשוט להוביל את הציון הקדוש לירושלים.

במהרה בימינו אמן!

נ נח נחמ נחמן מאומן

קטניות

ב"ה

כבר כתבנו בטעם המנהג לא לאכול קטניות בפסח, כי קטניות היא בחינת קטנות ובפסח משתדלים להשיג מוחין דגדלות, ובפרט באכילת מצה גמטריא ע"ב ס"ג.

ויש לומר שזה מרומז בראשי תיבות  - ואני קרבת אלוקים לי טוב, כי שם אלקים בחי' מוחין דקטנותכמבואר בכוונות לסדר פסח, על כן דוד המלך הכריז שקרבת אלקים, דהינו המלחמה - הקרב -  לצאת ממוחין דקטנות בחי' אלקים, טוב לו. וזה ענין עסקינו בפסח כנ"ל. ועל כן הראשי תיבות הם וקאל"ט - אות ל' מתחלף עם אות נ', כמו שרש"י על התורה קבע כמה פעמים כי שניהם מאותיות הלשון - דטלנ"ת, ואות א' מתחלף באות ת', בא"ת ב"ש. והכי הראשי תיבות קטנות!

נ נח נחמ נחמן מאומן

פסח כשר

ב"ה ידוע שפסח בגמטריא נחמן, והוא בחי' נ נח המובא בלקוטי מוהרן השיר יהיה לכם כליל התקדש חג... אז פסח כשר עם הכולל בגמטריא אני שר נ נח!

ולכן פסח כשר ראשי תיבות של כל החגים כמובא, 

פורים

סוכות

חנוכה

כיפור

שבועות

ראש השנה

כי נ נח כולל הכל.

טעם איסור אכילת קטניות (לאשכנזים)

ב"ה

טעם איסור אכילת קטניות בפסח לאשכנזים.

ראיתי כמה טעמים, למשל: האיסור הוא גזירה הרחקה מחמץ כי קטניות דומים לחמץ. אי נמי שדגנים המחמיצים היו מצוים בקטניות. ועוד טעמים. ותימה שעוד לא מצאתי מי שיכתוב בפירוש הטעם שקטניות זה קטנות, ואילו כל מהותה של פסח, ובפרט באכילת מצה, הוא להשיג מוחין דגדלות. וארז הוא גם כן בחינת קטנות שארוזה, וכן היא בחי' אורו מרז השם ירחם.

והנה בטעמי המצות הרמב"ם המציא טעמים קהילתי וכדומה, שכאילו המצות הם טובים בשביל שהם מסיעיים לחיי האדם והקהילה, והרמב"ן וגדולי הצדיקי אמת לעגו עליו. ואם כל זה לא אמנע לכתוב כדרכו בענין קטניות, דיש לאמר, שהרי ידוע שבדרך כלל קטניות הם קשים קצת על העיכול באיצטומיכא, והרי מצה בכלל קשה על העיכול כמו שמובא כבר בדברי חז"ל על מה שהיה קשה להכהנים המשרתים בבית המקדש שהיו אוכלים מצה ובשר והולכים יחף וכו'. והנה תינח הספרים שמותר להם מצה עבה ורכה, אז יש להם קצת נייחא על העיכול, אבל האשכנזים ובפרט המחמירים בהם הרי חל עליהם כל כובד המצה על העיכול, ולכן החמירו לאסור עליהם עוד את הקטניות כדי למנוע עוד עומס שיבקש לשבור חס ושלום את העיכול באיצטומיכא. ואם תאמר הרי ארז הוא טוב להבטן. נראה שארז הוא טעם אחר ממש הפוך, והוא כי ידוע שמצה הוא מאכל של אסוותא (רפואה), ולכן צריך להיות ניכר הדבר שהמצה מרפא ולא משהו אחר, ולכן צריכים להרחיק את האכילה של ארז שהיה נראה שהרפואה באה ממנה ולא מהמצה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

צעק נ נח

ב"ה בפסח צועקים בתפלה. אורות היה לי ואמרתי את השחרית ברמה והם ביקשו להשתיק אותי אז יצאתי לחוץ ואף שם התלוננו ור מזו לי שאני מפריע, אז התרחקתי והתפללתי בציון של ר' עקיבא.

אחר התפלה הם קיבלו צעקות מריבות בסתמא מהשתיה ואז באה האשה וצעקה ובעיות וקללות והם המשיכו בה צעקות גם כן עד שהייתי צריך להתרחק עוד הפעם לציון.

ובסתמא הם לא אפילו שמו לב למה שקרה ... כי גם לזה צריכים זכות ליישב הדעת תמיד בחשבון נפש.

כדאי לצעוק נ נח להרים את הקול בקדושה ולא תפסיד רק תרומת נ נח!