Twenty Adornments of the Bride - עשרים וארבע - כד - קישוטי כלה

 HH

ספר פרי עץ חיים שבועות

(זה נמצא בס"א - ויכוין בשמות היוצאים מהם, שהם כ"ד קישוטי כלה, שם אחד בכל ספר,
והוא יוצא מאות ראשונה ואחרונה, של תיבה שניה, של פסוק אחרון של הספר, אות א' נקוד
קבוץ, ושניה קמץ. ואם התיבה בת ב' אותיות היא השם, ובספרים שכופלים פסוק אחד, אין
השם יוצא מפסוק הנכפל, אלא מפסוק אחרון ממש. ועוד יכוין שם אחד, בתיבה שלפני תיבה
אחרונה ע"ד הראשון, ויצרף זה השם השני עם שם הראשון, ויכוין אותו מצורף בשם א' של
ד' אותיות. ויכוין בו צרוף א' של אדני, וכה יעשה בכל הכ"ד ספרים, בספר ראשון צירוף
א' של אדני, ובשני השני עד כלותם. והכ"ד ספרים, הם ה' חומשי תורה, ה' מגילות, ח'
נביאים, והם - יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ישעיה, ירמיה, יחזקאל, ותרי עשר כחד
חשיבי. והשם יוצא מפסוק אחרון של מלאכי. וה' כתובים והם - תהלים, והשם יוצא מפסוק
אחרון דספר חמישי, איוב, משלי, ד"ה, ודניאל עזרא ונחמיה כחד חשיבי, והשם יוצא מפסוק
אחרון דנחמיה ע"כ. ובכח הלימוד זה, אנו מושכין כתר לז"א, כמ"ש לעיל.):
(נ"א מע"ח - צריך לקרות דניאל קודם דברי הימים, ואחר כל הסדר נוהגים החברים לקרות
אדרא רבא, מן זמן הרב רבי אפרים ז"ל. אמנם הכתובים של מגלת איכה יקרא בלחש, כי הוא
י"ט. ותקרא הפטרה דיום א' דשבועות, ביחזקאל, ובחבקוק הפטורה דיום ב', ותכוין בסיום
כל ספר, בהשמות היוצאין מס"ת הספרים כ"ד, שהם נגד כ"ד תכשיטי כלה, הנזכר בימי אלול,
מכתב יד מורי זלה"ה, והניקוד אות א' בקיבוץ, ואות אחרונה בקמץ, והם בסוד דע"ק וכ"ע
עתיקא, והם התדפ עב וכו', ה'ד'ע' בשורוק, ת' פ' ב' בקמץ, ואיני יודע מנין לו. ומה
שאני עיינתי וחקרתי הוא, כי אלו השמות יוצאין מר"ת ומס"ת של תיבה שנייה של פסוק
אחרון מכל ספר וספר. (מתלמידי אר"י ז"ל, כתבו כ"ד צרופים אחרים, כגון בו, ב' בשורוק
ו' בקמץ, היוצא מתיבה הסמוכה לאחרונה שבסוף הספר, כגון בארון. בן, ב' בשורוק בקמץ,
וכן בספר ב' בכל מסעיהם בל וכו', ב' בשורוק ל' בקמץ) מהרי"ס, שהם טובים להצלחה
ולזכירה, ומסוגלים מאוד לכוין בהם) ע"כ: 

יש כמה דעות איך לסדר הכ"ד ספרים. (ועיין הסדר באוצרות רמח"ל עמ' רצ רצ"ד)

כאן אסדרם: ה' חומשי תורה, ה' מגילות - שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר. נביאים (...ישעיה, ירמיה, יחזקאל), כתובים: תהלים, איוב, משלי, דברי הימים, דניאל, עזרא-נחמיה.

 וכן יש דעה אחר בסדר צירופי אדנ"י.

חמשה חומשי תורה

בראשית

וַיָּמָ֥ת יוֹסֵ֖ף בֶּן־מֵאָ֣ה וָעֶשְׂרִ֗ים שָׁנָ֛ה וַיְחַסְּר֥וּ אֹת֖וֹ וַיִּתְּנ֣וּ אֹת֗וֹ בָּאָר֛וֹן בְּמִצְרָֽיִם׃

יֻףָ בֻןָ

יֻבֻףָןָ

1. עֲכָסִים - anklets

אדני

Tikun 1

שמות

כִּי֩ עֲנַ֨ן יְהֹוָ֤ה עַל-הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכָל-מַסְעֵיהֶֽם:

עֻןָ בֻלָ

עֻבֻןָלָ

2. שְׁבִיסִים - ribbons

אנדי

Tikun 2

ויקרא

אֵ֚לֶּה הַמִּצְוֺ֔ת אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּהַ֥ר סִינָֽי׃

הֻתָ בֻרָ

הֻבֻתָרָ

3. שַׂהֲרֹנִים - crescents

אידנ

Tikun 3

במדבר

אֵ֚לֶּה הַמִּצְוֺ֔ת וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֤ר צִוָּה֙ יְהוָ֣ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעַרְב֥וֹת מוֹאָ֖ב עַל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃

הֻתָ יֻןָ

הֻיֻתָןָ

4. נְטִיפוֹת - pendants

אדינ

Tikun 4

דברים

וּלְכֹ֤ל הַיָּד֙ הַחֲזָקָ֔ה וּלְכֹ֖ל הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה מֹשֶׁה֙ לְעֵינֵ֖י כָל־יִשְׂרָאֵֽל׃

הֻדָ כֻלָ

הֻכֻדָלָ

5. שֵׁירוֹת - bracelets

אניד

Tikun 5

חמש מגילות

שיר השירים

בְּרַ֣ח | דּוֹדִ֗י וּֽדְמֵה-לְךָ֤ לִצְבִי֙ א֚וֹ לְעֹ֣פֶר הָֽאַיָּלִ֔ים עַ֖ל הָרֵ֥י בְשָׂמִֽים׃

דֻיָ הֻיָ

דֻהֻיָיָ

6. רְעָלוֹת - veils

אינד

Tikun 6

רות

וְעֹבֵד֙ הוֹלִ֣יד אֶת-יִשָׁ֔י וְיִשַׁ֖י הוֹלִ֥יד אֶת-דָּוִֽד׃

הֻדָ אֻתָ

הֻאֻדָתָ

7. פְּאֵרִים - headdresses

דאני

Tikun 7

איכה

כִּ֚י אִם-מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד-מְאֹֽד׃

אֻםָ עֻדָ

אֻעֻםָדָ

8. צְעָדוֹת - armlets

דנאי

Tikun 8

קהלת

כִּ֤י אֶת-כָּל-מַֽעֲשֶׂ֔ה הָאֱלֹהִ֛ים יָבִ֥א בְמִשְׁפָּ֖ט עַ֣ל כָּל-נֶעְלָ֑ם אִם-ט֖וֹב וְאִם-רָֽע׃

אֻתָ וֻםָ

אֻוֻתָםָ

9. קִשֻּׁרִים - sashes

דיאנ

Tikun 9

אסתר

כִּ֣י | מָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֗י מִשְׁנֶה֙ לַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ וְגָדוֹל֙ לַיְּהוּדִ֔ים וְרָצ֖וּי לְרֹ֣ב אֶחָ֑יו דֹּרֵ֥שׁ טוֹב֙ לְעַמּ֔וֹ וְדֹבֵ֥ר שָׁל֖וֹם לְכָל-זַרְעֽוֹ׃

מֻיָ לֻלָ

מֻלֻיָלָ

10. בָתֵּי הַנֶּפֶשׁ - corselettes

דאינ

Tikun 10

נביאים

יהושע

וְאֶלְעָזָ֥ר בֶּֽן-אַהֲרֹ֖ן מֵ֑ת וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֗וֹ בְּגִבְעַת֙ פִּֽינְחָ֣ס בְּנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר נִתַּן-ל֖וֹ בְּהַ֥ר אֶפְרָֽיִם׃

בֻןָ בֻרָ

בֻבֻןָרָ

11. לְחָשִׁים - amulets

דניא

Tikun 11

שופטים

בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין מֶ֖לֶךְ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אִ֥ישׁ הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינָ֥יו יַעֲשֶֽׂה׃

הֻםָ בֻוָ

הֻבֻםָוָ

12. טַבָּעוֹת - rings

דינא

Tikun 12

שמואל

וַיִּבֶן֩ שָׁ֨ם דָּוִ֤ד מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהוָ֔ה וַיַּ֥עַל עֹל֖וֹת וּשְׁלָמִ֑ים וַיֵּעָתֵ֤ר יְהוָה֙ לָאָ֔רֶץ וַתֵּעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל:

שֻׁםָ מֻלָ

שֻׁמֻםָלָ

13. נִזְמֵי הָאָף - nose-rings

נאדי

Tikun 1

מלכים

וַאֲרֻחָת֗וֹ אֲרֻחַ֨ת תָּמִ֧יד נִתְּנָה-לּ֛וֹ מֵאֵ֥ת הַמֶּ֖לֶךְ דְּבַר-י֣וֹם בְּיוֹמ֑וֹ כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיָּֽו׃

אֻתָ יֻיָ

אֻיֻתָיָ

14. מַחֲלָצוֹת - aprons

נדאי

Tikun 2

ישעיהו

וְיָצְא֣וּ וְרָא֔וּ בְּפִגְרֵי֙ הָאֲנָשִׁ֔ים הַפֹּשְׁעִ֖ים בִּ֑י כִּ֣י תוֹלַעְתָּ֞ם לֹ֣א תָמ֗וּת וְאִשָּׁם֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וְהָי֥וּ דֵרָא֖וֹן לְכָל-בָּשָֽׂר׃

וֻוָ לֻלָ

וֻלֻוָלָ

15. מַעֲטָפוֹת - shawls

ניאד

Tikun 3

ירמיהו

וַאֲרֻחָת֗וֹ אֲרֻחַת֩ תָּמִ֨יד נִתְּנָה-לּ֜וֹ מֵאֵ֧ת מֶֽלֶךְ-בָּבֶ֛ל דְּבַר-י֥וֹם בְּיוֹמ֖וֹ עַד-י֣וֹם מוֹת֑וֹ כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיָּֽיו׃

אֻתָ יֻיָ

אֻיֻתָיָ

16. מִטְפָּחוֹת - hair-coverings

נאיד

Tikun 4

יחזקאל

סָבִ֕יב שְׁמֹנָ֥ה עָשָׂ֖ר אָ֑לֶף וְשֵׁם-הָעִ֥יר מִיּ֖וֹם יְהוָ֥ה | שָֽׁמָּה׃

שֻׁהָ יֻהָ

שֻׁיֻהָהָ

17. חֲרִיטִים - girdles

נדיא

Tikun 5

תרי עשר

וְהֵשִׁ֤יב לֵב-אָבוֹת֙ עַל-בָּנִ֔ים וְלֵ֥ב בָּנִ֖ים עַל-אֲבוֹתָ֑ם פֶּן-אָב֕וֹא וְהִכֵּיתִ֥י אֶת-הָאָ֖רֶץ חֵֽרֶם:

לֻבָ הֻץָ

לֻהֻבָץָ

18. גִּלְיֹנִים - robes

נידא

Tikun 6

כתובים

תהלים

כֹּ֭ל הַנְּשָׁמָ֣ה תְּהַלֵּ֣ל יָ֑הּ הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃

הֻהָ יֻהָ

הֻיֻהָהָ

19. סְדִינִים - fine linen

יאדנ

Tikun 7

איוב

וַיָּ֤מָת אִיּ֣וֹב זָקֵן֮ וּשְׂבַ֪ע יָמִ֫ים׃

אֻבָ וֻעָ

אֻוֻבָעָ

20. צְנִיפוֹת - headscarves

ידאנ

Tikun 8

משלי

תְּנוּ-לָ֭הּ מִפְּרִ֣י יָדֶ֑יהָ וִֽיהַלְל֖וּהָ בַשְּׁעָרִ֣ים מַעֲשֶֽׂיהָ:

לֻהָ בֻםָ

לֻבֻהָםָ

21. רְדִידִים - mantles

ינאד

Tikun 9

דברי הימים

כֹּ֣ה אָמַ֞ר כֹּרֶשׁ מֶֽלֶךְ־פָּרַ֗ס כֹּ֤ל מַמְלְכוֹת֙ הָאָ֣רֶץ נָתַ֣ן לִֽי יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְה֣וּא פָּקַ֣ד עָלַ֔י לִבְנ֥וֹת ל֛וֹ בַּ֥יִת בִּֽירוּשָׁלִַ֖ם אֲשֶׁ֖ר בִּֽיהוּדָ֑ה מִֽי־בָכֶ֥ם מִכָּל־עַֽם־יְהוָ֨ה אֱלֹהָ֤יו עִמָּהוּ֙ וְיַ֔עַל׃

אֻרָ עֻוָ

אֻעֻרָוָ

22. בֹּשֶׂם - perfume

יאנד

Tikun 10

דניאל

וְאַתָּ֖ה לֵ֣ךְ לַקֵּ֑ץ וְתָנ֛וּחַ וְתַעֲמֹ֥ד לְגֹרָלְךָ֖ לְקֵ֥ץ הַיָּמִֽין׃

לֻךָ לֻץָ

לֻלֻךָץָ

23. חֲגוֹרָה - belt

ידנא

Tikun 11

עזרא נחמיה

וּלְקֻרְבַּ֧ן הָעֵצִ֛ים בְּעִתִּ֥ים מְזֻמָּנ֖וֹת וְלַבִּכּוּרִ֑ים זָכְרָה-לִּ֥י אֱלֹהַ֖י לְטוֹבָֽה׃

הֻםָ אֻיָ

הֻאֻםָיָ

24. פְּתִיגִיל - hair curls

ינדא

Tikun 12

נ נח נחמ נחמן מאומן

הצום של אסתר

 ב"ה

מגילת אסתר

ד:טז לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן וְצ֣וּמוּ עָ֠לַי וְאַל-תֹּאכְל֨וּ וְאַל-תִּשְׁתּ֜וּ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם גַּם-אֲנִ֥י וְנַעֲרֹתַ֖י אָצ֣וּם כֵּ֑ן וּבְכֵ֞ן אָב֤וֹא אֶל-הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא-כַדָּ֔ת וְכַאֲשֶׁ֥ר אָבַ֖דְתִּי אָבָֽדְתִּי.

עמש"פ בחלק ד' ערך אדר – ז' אדר – פורים.

אצום כן. לכאורה כיון שהיא המלכה אין נערותיה נחשבים חוץ ממנה, ולכן אמרה אצום לשון יחיד. פעם שאלתי את דודי יצחק סאלאוויציק שלכאורה הול"ל נצום כן, וכמעט תוך כדי דיבור ענה לי ש"כן" בגמטריא שבעים, כי כולם צמו שלשה ימים שהם ע"ב שעות, ואילו אסתר לא היתה יכולה להשלים את יום השלישי כי היתה צריכה לבוא לפני המלך, ולכן דייק אצום כן, כי היא צמה רק שבעים שעות. והנה מזה הסיפור שלא צמה אותם שתי שעות נולדה מגילה ארוכה. ואילו סבא ישראל לא צם, ואכל בתחילת י"ז תמוז, ומזה זכה להפתק הקדוש.

עוד יש לפרש כעין מה שפירש ר' שמשון מאוסטרופוליא עה"פ אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, אכן ראשי תיבות אריה כרוב נשר, ואנכי זה אדם שהוא ציור ודיוקן יעקב אבינו. וכן כאן כתיב 'גם אני' ראשי תיבות של ג' פינות של המרכבה, גבריאל, מיכאל, אוריאל-נוריאל (זוהר פקודי רנד: שהם אחד), ועל ראשינו – י' שכינת א-ל. וחסר ר' – רפאל. וכן הא' של אצום, עם האותיות כן, ראשי תיבות של ג' פינות כנ"ל, אריה כרוב נשר. חסר אדם. והרי רפאל גמטריא איש. ובספר מעולפת ספירים מביא מהזוהר במדבר קנד. הדגל הד' אדם (-מהד' חיות הנ"ל), רפאל לצד מערב, עמו יש רפואה (-ועיין בתיקוני זוהר תיקון סח, ובספר פליאה, דרכים אחרים בזה), ע"כ, והרי בצד מערב חנו בנימין שבטה של מרדכי ואסתר, וכן חז"ל אמרו שכינה במערה, ותלבש אסתר מלכות מבחינת השכינה. והרי שבשני הסדרים של המרכבה, של החיות של המלאכים, אסתר השמיטה צד מערב, שבאתה היא בעצמה להשלימו.

ובכן אבוא, ובכן, אותיות נבוך. היינו הפוך מנבוך, כמו נגע הפוך מענג, כתר הפוך מכרת (ספר יצירה), ובכן צדיקים יראו וישמחו. אבל, אשר לא כדת, 'אשר' גם כן אותיות 'ראש', אבל בזאת לא תהיה ראש, אלא יצא אשור, וכן, 'וכאשר', היה אמור להיות כתר ראש, אבל בזאת, אבדתי אבדתי, כי אבדה את מרדכי, בחי' מור ראש, ראשה.

וצומו בגמטריא נחמן. גם אני, עם הה' אותיות, בגמטריא נ נח ע"ה.

הראשי תיבות של: כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי, בגמטריא נ נח. הראשי תיבות של: בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הראשי תיבות של: תשתו שלשת ימים, בגמטריא נון חית מם נון. הראשי תיבות של: תשתו שלשת ימים לילה ויום גם, בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן. הראשי תיבות של: תשתו שלשת ימים לילה ויום גם אני בגמטריא רבינו נחמן מברסלב.

הסופי תיבות של: כנוס את כל ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של:  תשתו שלשת ימים לילה ויום, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: אל המלך אשר לא כדת, בגמטריא נון נון חית ע"ה. הסופי תיבות של: המלך אשר לא כדת וכאשר, בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לב ישראל כסא לשכינה ובבחינת למעלה מן המקום

ב"ה

בספר לקוטי מוהר"ן

תנינא נו

(– שיחות הר"ן קלט, והלשון שם מעות, כי כתוב שהלב הוא אלקות, ואנשים טועים בזה, השם ירחם)

כשיש להאדם לב איך שייך אצלו מקום כלל, כי אדרבא הוא מקומו של עולם וכו' כי האלקות הוא בלב וכו' נמצא מי שיש לו לב ישראלי אין ראוי לו לומר שמקום זה אין טוב לפניו, כי אין שייך אצלו מקום כלל, כי אדרבא הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו כנ"ל עכ"ל.

עמש"כ על הקבצן בעל החטוטרת שלא זכה אלא להיות מיעוט מחזיק את המרובה.

ועיין כדברי רבינו כמעט מפורש בבראשית רבה (ה:ז) אמר להן יהושע, ממה שהחזיקו שני בדי הארון אתכם, אתם יודעים ששכינתו של הקב"ה ביניכם, הדא הוא דכתיב ויאמר יהושע בזאת תדעון כי א-ל חי בקרבכם, ע"כ.

נ נח נחמ נחמן מאומן

יחידה שביחידה

ב"ה

חיי מוהר"ן רסז (גדלת נוראות השגתו כז): שמעתי בשמו שאמר שהשיג יחיד בתכלית מדרגה עליונה. כי זה ידוע, שנפש דנשמה גבוה יותר מיחיד דרוח, וכן כיוצא בכלם, והוא השיג יחידה בתכלית מדרגה העליונה, עכ"ל.

והנה ידוע מהאריז"ל שאפילו משיח לא ישיג יחידה עד אחר שיצליח לגאול את עם ישראל. ואולי רבינו כיוון שהשיג תכלית יחידה שביחידה בעולם הבריאה או כדומה, אבל לא משמע כן מדבריו.

ויש להעיר שעיקר מה שצריכים להבין מדבריו, זה לא הענין שהוא ז"ל זכה למדרגה כזו שלא היה אמור להיות נזכה עד ביאת גואל, כי לא נמנע מהצדיק לזכות מה שהוא יזכה, אכן מה שצריך ביאור הוא איך העולם כמנהגו נוהג לאחר שהיה רבינו חי בו בהשגת יחידה שביחידה. עיין בספר נפש החיים שער ב' פרק יז, ואביא כל דבריו אגב, כי יש בו הרבה מראה מקומות והוא מפרש את הדבר בפשיטות מה שהרבה מתחילים לא יודעים וטועים בהם.

אמנם עוד יש לאלוה מלין לפני העובד אלהים בקדושה. בבחי' יותר פרטית. והוא בבחי' שורש הנשמה היא נשמתא לנשמתא הנזכר בזוהר: ונקראת חיה. ואד''הר השיגה ולבחי' היחידה הנכללת בה סוד עולם אדם קדמאה. וכמבואר למבין בע''ח סוף שער המוחין שאד''הר זכה לבחי' חיה יחידה האמיתים במקומם העיקרי. וע' ריש גלגולים ובפי''ז שם. וזהו עיקר כוונתם ז''ל שדרשו בפסוק תוצא הארץ נפש חיה אפי' נפשו של אד''הר אפי' נפשו של משיח. כי זאת הבחי' היא סוד כ''י ארץ החיים העליונה. (היינו שרש יסור העפר מהד' יסודין שרשין קדמאין אבהן דכלהו עלמין הנזכר בזוהר וארא כ''ג ע''ב ע''ש). וע' זוהר שמות י''ב א' ובפ' שלח קע''ו ב' רזא וכתיב תוצא הארץ נפש חיה וכו'. ובפ' שמיני ל''ט ב' ואת כל נפש החיה כו'. וע' ס''פ ואתחנן במתני'. וע' רמב''ן בפסוק נעשה אדם. כי רוח ה' דיבר בו. ולכן היה אד''הר מובן לחיות לעולם. כי היא החכמ' תחי' בעליה. ולכן נקראת חיה. וזהו תוצא הארץ נפש חיה. ובחטאו נסתלקה הימנו. וע' מ''ש האר''י ז''ל בפט''ו ובריש פ' כ''א ובפ' ל''ה מהגלגולים. ומאז לא זכה עליה שום אד' בעודו בזה העולם. וחנוך כשהגיע לזאת המדרגה וירש מעלתו של אד''הר כמ''ש בז''ח תרומה ל''ה ע''ג ושם בשה''ש נ''ד ע''ד ע''ש וברע''מ קדושים פ''ג ובמתניתין ס''פ ואתחנן כמו שפירשם האריז''ל בפ' בראשית בדרוש אדה''ר ובגלגולים פי''ח ע''ש וכמ''ש שם פל''ה. לא הוה יכיל עלמא למסבלי' והוכרח להסתלק מזה העולם. וכן אליהו נסתלק מזה העולם כשהשיג קצת מאותה הזיהרא עלאה כמ''ש בפי''ט מהגלגולים וכמ''ש בזוהר ויגש ר''ט ריש ע''ב א''ל קב''ה כו' ועלמא לא יכיל למסבלך עם בני נשא. ואנחנו מקוים להשיגה אחר התחי' אי''ה שיערה עלינו רוח ממרום והוא בחי' שורש המחשבה של אדם. כי בחי' המחשבה הוא כשמדבק מחשבתו לחשוב איזה ענין פרטי. והוא בחי' נשמה כמ''ש ונשמת שדי תבינם (איוב ל''ב). ואז המחשבה מושגת עכ''פ להאדם עצמו המחשב. אבל שורש מקור מוצא כללית כח המחשבה. הוא טמיר ונעלם לגמרי שאינו מושג גם להאדם עצמו מאין תמצא. והוא בחי' שורש נשמתו. וזאת הבחינה הנעלמה. הוא בחי' צרופי האותיות של התיבה. שהוא שורש נשמת האותיו' וכח רוחניותיהם בשרשם העליון. ואמיתת מהות סדרי צרופם בשרש' העליון אינו מושג לנו עתה. אחר שאין אנחנו משיגי' עתה. בחי' שורש הנשמה. ואחר התחי' נתבונן בינה בסוד סדרי צרופי האותיו' בשורש קדושתם. והוא שאמרו בזוה' בהעלותך קנ''ב א' אורייתא כו' ולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא לנשמתא דאורייתא:

והוא בחי' שורש נשמות כלל ישראל יחד. מ''ל דאצילות לזא' נקרא' כנ''י:

הגהה: ונקראת בתו''הק אל אלהי הרוחות לכל בשר ע' זוהר קרח קע''ו ב' ויאמרו אל אלהי הרוחות כו' דאיהו אתר דנשמתין וכו' תמן סלקין ומתמן אתיין. רז''ל דרשו אביו ואמו כו' אמו זו כ''י. וע' זוהר במדבר קי''ט א' ובריש פ' פנחס ושם ר''מ ע''ב וברע''מ תצא רע''ז ב' ובסוף האד''ז רצ''ו א' ובז''ח רות נ''ט ב'. וע' בע''ח שער המלכי' ריש פ''ז ובפע''ח שער עולם העשי' פ''ב ובשע' הק''ש פ''ה ובשער העמידה סוף פט''ז. והוא ענין הכתוב העמוסים מני בטן וגו'. וע' בפע''ח שער ר''ח פ''ג. ולכן כלל ישראל יחד נקראין איב

רין דשכינתא. ע' זוהר פנחס רל''א ב' ושם רל''ח ריש ע''ב ורנ''ב סוף ע''ב. וזהו ענין הכתוב הלוך וקראת באזני ירושלים כו' זכרתי לך כו' לכתך אחרי במדבר כו'. כינה הכתוב כל ישראל בשם ירושלים. כי היא היתה כנסית כלל ישראל בעלותם ליראות פני האדון ה' ברגל. ושם קבלו כלל ישראל שפע תורה קדושה ויראה כ''א לפי שרש אחיזת נשמתו מכנ''י {מכנסת ישראל} . ולזה נקראת ירושלים של מעלה ז''ש אהבת כלולתיך ר''ל כלילות. וזהו ענין שכינה הנזכר בכל מקום פי' הפשוט של שכינה. היינו קביעות דירה. כמאמרם ז''ל (ב''ר פ''ד ובתנחומא בחקתי) מיום שברא הקב''ה עולמו נתאוה שיהא לו דירה בתחתוני' ועיקר קביעת דירתו ית''ש היה בירושלים התגלות קדושתו בלי התלבשות לבושין. והוא שאמרו ז''ל (שבת קמ''ה ב') דאתרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי. ושיחתם ז''ל צריכה תלמוד:

והנה ראית בדבריו שהעולם לא היה יכול לסבול את חנוך לאחר שהוא השיג מעלה זו, וכן אליהו נסתלק. אז איך העולם התקיים עם רבינו. ולכאורה צריכים לומר שרבינו גם כן השיג את המעלה איך לעשות צמצום על אורו, כי כן מצינו שצדיקים היו עושים כן.

ועיין שם עוד בספר נפש החיים שער א' פרק טו ופרק טז, ואביא דרך אגב הרבה מדבריו מטעם הנ"ל.

אמנם בחינת הנשמה. היא הנשימה עצמה שפנימיות עצמותה מסתתרת בהעלם ומקורה ברוך כביכול בתוך נשימת פיו ית''ש. שאין עצמות מהותה נכנסת כלל בתוך גוף האדם ואדה''ר קודם החטא זכה לעצמותה ובסיבת החטא נסתלקה מתוכו ונשארה רק חופפת עליו. לבד משרע''ה שזכה לעצמותה תוך גופו ולכן נקרא איש האלקים כידוע שכל ג' עולמות בי''ע. מבחי' הנשמה דלהון ולמעלה הוא אלקות גמור (הג"ה הרמח"ל כותב שזה רק בעולם הבריאה). כמ''ש בע''ת שער הצלם פ''א. ובריש שער ציור. עולמות אבי''ע. בהקדמת הרח''ו ז''ל. ובשער השמות פ''א. וזולתו לא זכה אליה שום אדם. רק בהירות נצוצי אור מתנוצצים ממנה על ראש האדם הזוכה אליה. כל אחד לפי מדרגתו ולפום שיעורא דילי'. וע' רע''מ נשא קכ''ג ב' ויפח באפיו נשמת חיים דא איהי דיוקנא דעל ב''נ כו'. ובז''ח רות ס''ד ע''ג ואי זכי כו' כדין נחתא עלי' רבו יתיר מלעילא כו'. אתער עלי' מלעילא אתערו קדישא ושרי' עלי' דב''נ וסחרא לי' מכל סטרין. וההוא אתערו דשריא עלי' מאתר עלאה הוא ומאי שמי' נשמה שמיה ע''ש.. והיא הנותנת להאדם בינה יתירה להשכיל השכליות הפנימים הגנוזים בתוה''ק. וכמ''ש בס''ת לך לך ע''ט ב' נשמה אתערת לאינש בבינה ובז''ח רות ס''ד א' ואתער בי' בחכמתא עלאה כו'. ועיין בע''ח שער מוחין דקטנות פ''ג ז''ל אמנם לא כל אדם זוכה לזה. ודע כי מי שיש בידו כח במעשיו כו' אז יהיה לו זכירה נפלאה בתורה ויבין כל רזי התורה כו' ויתגלו לו רזי התורה כתקונן ע''כ. ועיין להלן הענין בשורשו העליון. ותבין:

וז''ש הכתוב (איוב ל''ב) אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם. ר''ל שבחי' הרוח הוא מתשלשל ומושפע ונכנס בתוך האדם. אבל הנשמה שהיא נשמת שדי ר''ל נשימת פיו יתב' אין עצמותה מושפע ומתגלה בתוך האדם כי היא מרומים תשכון בתוך פיו ית' כביכול רק שהיא הנותנת לו בינ' בנצוצי אורה עליו להשכילו בעמקי מצפוני התוה''ק:

ומ''ש בזוהר והמקובלים ז''ל שבחי' הנשמה משכנה במוח האדם. כוונתם ז''ל על הנצוצי זיו אורה המשכלת מוחו ושכלו. לא עצמותה ממש. ועיקר כוונתם ז''ל על בחי' ג''ר של הרוח סוד המוחין. שהן פעמים מתנוצצים פעמים מסתלקין ובאים בסוד תוספת למי שזוכה לזה כידוע לא על בחי' הנשמה העקרית. וכ''כ רבינו הגדול הגאון החסיד מוהר''א ז''ל בביאורו על ההיכלות בהיכלא תניינא. והכל א' שבחי' התחתונה של הנשמה המתנוצצת בדעו ושכלו להשכילו. היא היא הג''ר של הרוח במוחין שלו כמ''ש לפנינו אי''ה:

וע"ש עוד מזה בריש פרק טז.

                                                                                                                     

והנה מבואר שמשה רבינו ע"ה זכה שנכנס בו הנשמה לגמרי, לא רק ניצוצין, והרי משה רבינו לא נסתלק מן העולם משום זה כמו חנוך ואליהו כמו שכתוב בשער ב' כנ"ל, ואולי זה הענין שכתבנו שמעלה זו שזוכים לגמרי להכניס את החיה או יחידה לגמרי בתוך הגוף, זאת אומרת שבעל הנשמה זו מצמצם את אורו נגד העולם. והאמת נראה כן, כי הלוא מבואר שזאת הנשמה הוא ממש חלק אלוה, ולכן לרוב צדיקים זה רק מתנוצץ להם מרחוק, ואם כן אפילו הצדיקים שזוכים לזה בוגפם ממש, הרי זה רק בבחינת מה שהם קשורים בה, כי היא אלוקות והם בני אדם נבראים, ומשה רבינו שנקרא איש האלקים, שהוא היה האיש שבו ממש היה שורה נשמה אלוקית, ואם כן מהותו היה לצמצם את האלקות, והיעבתוהק"א.

אכן האמת נראה לעניות דעתי שיש טעות חמורה מאד בדברי הנפש החיים, שהוא הבין שנפש רוח נשמה דאצילות שהיה לאדה"ר כמש"כ האריז"ל הם ממש אצילות, דהינו אלוקות ח"ו, ולכן משה נקרא איש האלקים כי ממש אלקות בתוך גופו, ולא רק שאסור להגיד דבר כזה שנברא יהיה בורא, אלא בכלל אינו מובן איך יתכן דבר כזה שהאדם יהיה שניהם ויתחלק באמצע. ותמוה לי מאד איך הבין וכתב דברים כאלו. ומה שהביא מהעץ חיים שלמעלה שמנשמה ולמעלה הוא אלקות, זה רק במאורות, דהינו בספירות ולא ח"ו בנשמות חלילה (ומעניין שעמדתי על טעות החמורה הזו דוקא בלמדי לקוטי מוהר"ן תורה יז, שהצדיק מראה בספרים שלהם היפך אמונתם, והוא פלאי).

אלא פירושו שנפש ר"נ בני אדם מעולם אצילות, מקבילות לאצילות, ואמנם אינם אלא תולדות זו"נ ומתחת לאצילות. וכן יש להבין ממש"כ הרמח"ל בספר אדיר במרום (תט-תי) ז"ל ותבין שהנשמות יוצאות מבריאה. אך נשמה לנשמה דאצילות נקראת בת חורין, והיא כמעט השראת השכינה עצמה וכו' ע"ש. הרי שהרמח"ל כותב שהחלק הכי עליון של הנשמה שהיא נשמה לנשמה דאצילות הרי היא כמעט השראת השכינה – דהיינו לא ממש נכנס כלל למלכות דאצילות.

וכן יש לראות בעוד כמה מקומות ברמח"ל, ע' בפירוש מ"א דספר יצירה (אוצרות רמח"ל עמ' ריח-) ז"ל והנה כאן שולטות נשמותיהם של ישראל בסוד "עם המלך במלאכתו ישבו שם" [ובלקוטי מוהר"ן יז:ו דיבר מענין זה, והמה היוצרים יושבי נטעים על המלך במלאכתו, ע"ש אלא שצ"ב מש"כ שם באות ח' כותב אנא בריה קלה שבים – הינו שאני למעלה מכל העולמות. ים – הינו המ"ם הוא ארבעה עולמות, יו"ד הוא בחינת החכמה שמתפשט בכל העולמות ע"ש הרי שקבע שנשמות ישראל הם למעלה אפילו מעולם אצילות, אלא שזה גופא סתירה מיניה וביה כי אז איך הוא בריה – בריאה קלה שבים, ובאמת מבאור מדברי רבינו בעצמו שאין הכוונה אלא שהם בדרגה הכי גבוה של הברואים – כמו שכתוב שם ז"ל שכמו שהדבר הקל הוא צף למעלה כן הנשמה וכו' עכ"ל הרי מדוייק שאכן הנשמה ודאי שייך להנבראים אלא שהוא צף למעלה כי היא חשובה ומעולה בכל הבריאה. (ויתכן שהד' עולמות שהנשמה גבוה מהם אינם אלא הד' עולמות של עשיה ויצירה, שכל אחד מהם כלול מד' עולמות. ויש לציין שבאמת בבחינת היחוד הכללי, הנשמות למרות שהם נפרדים נבראים יש להם יחוד עד אין סוף ותכלית כמבואר בכוונה הכללי שגילה הרמח"ל בספר קיצור הכוונות ואכמ"ל. ויש להזכיר עוד נקודה שמבחינתה נשמות ישראל הם הכי מעולים, והיא שכל העולמות מתנהגים כרצונם, כמבואר בכמה מקומות, למשל באוצרות הרמח"ל עמוד רל).] וזה אלקי ישראל, וכל השמות הנקראים כאן אלקי ישראל מורים שהם הולכים על ענין הנשמות וכו' וכו' כך כל הנבראים כולם הם ממש שמו של הקב"ה, וזה "כל הנקרא בשמי". וזה בבחינת השראת הצורה על החומר שפירשתי למעלה, שאז חוזרים כולם להיות רק שמו של הקב"ה. ואז בבחינה זאת נרשמים למעלה בשכינה עצמה בסוד ספר וכו' וכו' וזה נקרא שם, כי זה שמו של הקב"ה, שכל צורה מן הצורות האלה הגשמיות מראה אחת מן הכחות העליונים, אך לא שהם כך, אלא שהם משל אל החות ההם וכו' וכו' נמצא לפי זה כל הנבראים אינם אלא לבושים שלובשים האורות עליונים על עצמם וכו' עכ"ל.

וכן ע"ש במאמר סעודת ליל טו"ב בשבט (אוצרות רמח"ל עמוד רמא-ב, רמד) שכנסת ישראל היא עוד למטה מהשכינה.

והרמח"ל כותב בפירוש (פירוש הזוהר ריש משפטים, גנזי עמ' רעט) ז"ל והוא סוד "ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", כי בלא זה אי אפשר להשיג האלקות, יען אין ערך בין הנברא לבוראו כלל [!!!!!!] אבל זה הוא מציאות אחת שהמציא הרצון העליון לצורך [זה]. והנה באמת נשמתו של משה נשרשת הרבה בענין זה, והוא סוד "איה השם בקרבו את רוח קדשו", שפי' בתיקונים (תיקון סט): השם – אותיות משה" עכ"ל. הרי הרמח"ל כותב בפירוש שאין האדם משיג רוח הקודש מצד שורש נשמתו שהוא אצילות-אלוקות- כי אין הנשמה אלא נברא ולא בורא ח"ו, וגבוה ולמעלה שהיא בשורשו אין ערך בינה לבין הבורא אותה, ועיין שם באריכות איך שיש בחי' נשמתא דצדיק, שהוא אלקות מבחי' השכינה עצמה, והוא מחבר אל הבת יחידה, וממנו הרוח הקודש עיין שם באריכות ביאור הדבר הנפלא והנורא הזה.

וכן עיין שם (גנזי רמח"ל) במאמר סוד המרכבה דמות האדם והיחוד, עמ' רסא, רסב. ושם (עמ' רסג) מאמר סוד דמות אדם הכללי ז"ל יש ג' נוקבין, דהיינו שכינה, שהיא מלכות שבמאורות, כנסת ישראל, שהיא כללות הנפרדים שנקשרים בה, ועמה מזדווגים הזכר וכו' ואמנם עוד בחינה שלישית יש, ונקרא "כלת משה", והוא התפשטות מן השכינה עצמה, והיא עשויה להזדווג בה הנשמות, שהם נעשים זכרים לגבה. ובכנסת ישראל נכללין כל ישראל בדוד: ולצורך כלת משה נכללים כל ישראל במשה, והוא מזדווג עמה. והוא סוד הג' נשים שהזכירו בספר התיקונים, עכ"ל.

הרי מבואר שמצד שורש הנשמה, אפילו יחידה דאצילות אינה ממש אצילות אלא נברא, רק שיש בחי' נשמתא דצדיק בסוד כלת משה, שהיא התפשטות של השכינה ומתחבר להבת יחידה (ואפילו מי שאין לו אלא נשמה פחותה יכול לזכות לרוח הקודש דרך מלבושים שמתלבשים נשמות יותר גדולות בו עד היחידה, ואז מתחבר נשמתא דצדיק כמבואר שם) וממנו יש רוה"ק ונותן כח להזדווג עם השכינה גופא.

נחזור לענינינו שרבינו זכה ליחידה שביחידה, ועל כל פנים מזה מובן יותר מה שרבינו אמר ניצחתי ואנצח, כי מאחר שהשיג את היחידה ונשאר חי וקיים בעולם, אז בודאי הוא כבר שינה לגמרי את כל מהות העולם לחלוטין.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

לקוטי מוהר"ן - תורה יב - "תהלה לדוד" - בענין נשיקה של רוח הקודש - ביאורים

ב"ה

יב:ג ויתישב בדבר עם רוח התנא איך לחזר בתשובה וכו', ע"כ. והנה לעיל רבינו כתב בריש אות ב', ואם יקשה לך: הלא תכף כשלומד הלמדן החדוש של הצדיק, היה לו לחזר בתשובה וכו' ע"כ. ועל כרחך צריך לומר שאין הכוונה שיחזור לגמרי בתשובה, אלא שיתחיל להתישב איך לחזור בתשובה. ואגב כמו כן מצינו בתורה רפ"ב – אזמרה – שעל ידי שדנין את האדם לכף זכות, עוד מעט ואין רשע – אין הכוונה שממילא האדם נהפך לכולו טוב, אלא לשון רבינו שם הוא שעל ידי זה האדם יחזור לעשות תשובה.

יב:ד והצדיק שנופל לתוך פה הלמדן, שהלמדן דובר עליו עתק, והוא מבין שאלו הדברים שהלמדן דובר עליו הם צרופים מאותיות שבתורה שבעל פה, ובמין מאיזה הלכות נעשו הדבורים אלו, ומקבל אותם בשמחה ובאהבה וכו' ע"ש.

כותב שמחה לפני אהבה, וכן במאמר חז"ל שמחים ביסורים ועושים מאהבה, השמחה לפני האהבה, אבל רבינו מפרש קודם את האהבה.

וראיתי בפרפראות לחכמה שכתב בסוגריים שזה מה שהצדיק מבין שאלו הדברים וכו' זה בחי' בינה. ואילו עצם תיקון הצירופים לבנות חזרה את ההלכה בצירוף הנכונה, זה חכמה, וצריך לאמר שעל כל פנים בתחלה ההבנה הכללי זה בחינת בינה. ויש לומר עוד אולי שזה בחי' שמאלו תחת ראשי, שקודם לימינו תחבקני, ומבואר בכתבי האר"י, שזה הקודם בחיבוק, ואילו רבינו כאילו דילג על בחינה זו של שמאלו תחת ראשי, ופירש רק ענין הימין של החיבוק. ויש לומר כי זה פשוט, שעצם ההבנה של הצדיק שמתיחס בכלל להלמדן שמחרפו, והיה ראוי לנקום בו, אבל הצדיק הבין את השורש של החירוף, ובוחר להתיחס לזה באהבה, זה בחי' השמאל של החיבוק, שיש את הדין מתוחה נגד הצדיק, והצדיק מתחיל לחבק עם זה.

אכן עיין בקיצור לקוטי מוהר"ן (יב:ט) שסתם וכז"ל על ידי ששמחים ביסורים ועושים מאהבה (שבת פח) לקבל חרפת השונאים באהבה, על ידי זה מעלין את השכינה לבחינת חבוק, עכ"ל. הרי שלא תלה דבר החבוק בכלל לענין ההלכה, וצ"ע קצת, הגם שכל חרפת השונאיםי תהיה מקלקול צירופים קדושים.

ישמחו במלכותך – מלכותך בחי' מלך, בחי' לב, בחי' חיבוק, כמבואר בסוף התורה, ובינה זה בחי' יין המשמח, כמבואר בפנים.

אהבה רבה, אשמ"ח של שמע-אחד, - בחי' החיבוק ואח"כ השמחה, ואח"כ בונים הנוקבה בחכמה בברכה שלאחר ק"ש.

יב:ד כשנתעוררים השפתים עליונים וכו' לבחי' התדבקות רוחא ברוחא, אזי נתעוררין נצח והוד תחתונים לזווג, לאתדקבא גופא בגופא. נמצא כשהצדיק משכיל בחכמתו ויודע מאיזה צרופין וכו' ועושה מהם צרוף הלכה וכו' אזי על ידי החכמה הזאת השכינה וכו' נשיקין וכו' ואז מתעורר זווגא דגופא בגופא, שהשכינה בין תרין צדיקיא יתבא – בין צדיק עליון שהוא התנא שחדש זאת התורה ועכשו משפיע בה, ובין צדיק התחתון הלומד להתורה וכו', ע"ש.

וצריך עיון על איזה תורה מדובר, אם מדובר על התורה שהתנא חידש לפני כמה זמן, ואחר כך בא הלמדן ודיבר בגנותו, והתנא עשה מדיבוריו צירופין בחכמה, הרי הצדיק התחתון אינו לומד הצירפים החדשים רק ההלכה הישנה שקבע התנא. ולכאורה על כרחך צריך לאמר שתנא מעיקרא כאשר קבע את ההלכה, הוא הוציא את ההלכה הזו יקר מזולל, והם צירופים בחכמה מהדיבורים הרעים שדיברו עליו. וקצת קשה לאמר שכל או אפילו הרבה מעיקרי ההלכות הם בבחינה זו, כי התורה הוא העיקר, אפילו אם מצילים הרבה מהזולל, אבל עיקר הרוב זה טוב מעיקרא, לכאורה. ועוד, לשני הפירושים קשה מאד, איך הזיווג של נשיקין שהתנא עשה בצירופיו, מעורר את הזיווג התחתון גופא בגופא, הרי זה פועלה אחרת לגמרי שבא הצדיק התחתון ומתחיל ללמוד את ההלכה הזו של הצדיק העליון, ולכאורה אינו תלוי בכלל זה בזה.

וזה בכלל צ"ע שמצד אחד רבינו כותב בתחילת התורה שאדם הלומד בקדשה ובטהרה איזה דין ופסק שחדש איזה תנא או צדיק אחר, על ידי זה נעשה בחי' נשיקין, ונשיקין זה בחינת התדבקות רוחא ברוחא, ואילו באות ד' רבינו כותב שהנשיקין על ידי החכמה, שהצדיק עליון מצרף כראוי הצירופין המקולקלין של המחרף, ועל ידי זה יש התדבקות רוחא ברוחא. והרי זה נשיקין אחרים לגמרי.

והרי עוד חילוקים צריכים לברר בתורה. יש "תנא או צדיק אחר" ובכלל הצדיק אחר יש "ואפילו צדיקים שכבר הלכו לעולמם", דהינו יש צדיק חי שהלומד תורתו מנשק עצמו עם הצדיק, וכן אפילו אחר פטירתו, כמו התנא. ויש את הצדיק הדור שהלמדן רודף בכוונה לחרפו. כל אלו נזכרים באות א. ואילו רדיפת התנא אינו בכוונה אלא ממילא (אות ד' בביאור דברי רבב"ח). והמכוון גדול שהשם יתברך מסבב שהלמדן ידבר על "צדיק גדול", ומן הסתם מדובר בצדיק שעדיין חי, שעל כן הלמדן רודפו, ואותו צדיק הוא עושה את התיקון של החיבוק בבינה והנשיקין בחכמה.

והנה רבינו כותב ז"ל והצדיק לומד אלו הצרופין ועושה מהם צרוף הלכה, שהיה מקדם שנתקלקל ע"כ. הרי שהצדיק הגדול החי, מתקן הצרופין של ההלכה שכבר חידש התנא, רק שנתקלקל כי רשעים יכשלו בהם כמבואר בתורה שם. וכתב עוד ז"ל ואז מתעורר זווגא דגופא בגופא, שהשכינה בין תרין צדיקיא יתבא – בין צדיק עליון, שהוא התנא שחדש זאת התורה ועכשו משפיע בה, ובין צדיק התחתוון הלומד להתורה ומעלה להשכינה מיין נוקבין, כדי שתתדבק, ע"כ. הרי שעל ידי הנשיקין של הצדיק הגדול החי, הוא מעורר את התנא להשפיע בה, והתנא הוא הצדיק העליון, ואילו הצדיק הגדול החי הוא הצדיק התחתון.

וזה החילוק בין הלימוד של אדם רגיל, שגם כן גורם לנשיקין עם הצדיק העליון, אבל אינו מעורר בזה החכמה השם השפתים עליונים, כי גם לא עשה את החיבוק בבינה, ולכן על כל פנים הוא מתדקב ברוח הצדיק העליון, ויש נשיקין, אבל אינו מעלה מ"ן לשכינה, ולא מעורר את הזיווג גופא בגופא [וע' בעץ חיים (שער לט דרוש ד) שהזיווג תמידי של או"א אינו אלא זיווג דנשיקין, ואינו זיווג גופני תחתון של יסוד אלא כאשר צריכים לעשות בירור על זו"נ, ע"ש. ולכאורה כן הדבר כאן לפי מש"פ, כי רק כאשר הצדיק התחתון עושה את הבירור והתיקון של הצירופי אותיות של ההלכה אז יש זיווג גופא בגופא, אבל אדם רגיל שלומד התורה של התנא, אפילו שיש זיווג רוחא ברוחא, אין יש את הבירורים ולכן אין יש את הזיווג דגופא בגופא]. רק הצדיק התחתון, שמקבל את החירופין בשמחה ואהבה, מעלה את השכינה לחיבוק, ובונה את השכינה בחכמה כאשר הוא מתקן את הצירופי אותיות של ההלכה, והרי יש בזה שני בחי' נשיקין, נשיקין בבחי' התעוררות השפתיים העליונים, וכן מצד שהוא לומד התורה של התנא כמו כל אדם רגיל, שעל ידי לימוד התורה של התנא מנשק עצמו עם התנא, אבל כאן הצדיק התחתון יש לו את הנשיקין מהשפתיים העליונים, ומעורר את התנא בזה להשפיע בהתורה, ואילו הצדיק התחתון ממשיך להעלות לה מיין נוקבין, וזוכין להקים גם את הזיווגא דגופא בגופא. כן נראה לע"ד מוכרח בביאור הדברים. [ולענין זיווג האותיות התורה בלימודן, עיין תורה יד ותורה לא]

שכינה בין תרין צדיקיא יתבא.

ולכאורה פלא, כי איתתא לבי תרי לא חזיא (קידושין ז. וש"נ). ורבינו מפרש ז"ל בין צדיק עליון שהוא התנא שחדש זאת התורה ועכשו משפיע בה, ובין צדיק התחתון, הלומד להתורה ומעלה להשכינה מיין נוקבין, כדי שתתדבק.

ומצינו כזה בכוונות, למשל בקדושה של מוסף שבת כתב הרמח"ל בקיצור הכוונות ז"ל להעלות נשמה לנשמה שלך על ידי שם ע"ב למיין דוכרין ליסוד ז"א, ונשמה שלך על ידי שם ס"ג למיין נוקבין אל יסוד נוק', ומזדווגים ישראל ורחל.

והנה בתחילה חשבתי שצדיק עליון, עליון זה בחי' אבא עילאה, כמובא בכוונות לפני שמונה עשרה ש"א-ל עליון" זה יסוד אבא, ולענינינו גם כן, רבינו הביא את הזוהר שעיקר בנינה של השכינה על ידי חכמה בסוד וגם אמנה אחותי בת אבי, ולכאורה מבואר שהצדיק עליון פועל בבחי' אבא עילאה, ודרכו יבוא המיין דוכרין למטה ליסוד ז"א. אבל אחר העיון הנכון בתורה מבואר שהצדיק העליון הכוונה להתנא שחידש את ההלכה מעיקרא, והצדיק התחתון הוא שבונה ומתקן שוב את הצירוף של ההלכה, והוא בא מכח המלכות של השכינה, ואבא יסד ברתא, אז הוא מעורר את החכמה עליונה.

וע"ע בפירוש הזוהר ריש משפטים להרמח"ל (גנזי רמח"ל עמ' רעט) – ענין רוח הקודש, ונשמת הצדיק, נשמה המשפעת, שבא מהיסוד דרך המלכות, ואילו שאר הנשמות מבחי' מלכות עצמה:

וזה הכלל: שכמה בחינות הם שמתחברות זו בזו, וכלם נקראות נשמה, כי הגוף הוא כלי אחד, מוכן לקבל בו בחינות פנימיות הרבה, שכל אחד מהם יש לו ענין בפני עצמו. והנה זה הרוח הקודש גם הוא בחינת נשמה ממש, המתחברת בנשמת האדם עצמו, אלא שבחינת הנשמה הזאת נקרא: נשמתא דצדיק, מה שאין כן הנשמות ממש, שהם נשמות המלכות. וזה שרש אחד וכו'. וזה הרוח הוא מה שכתוב בתיקון י"ח: רוח הקודש דאיהי שכינתא לא שריא עלייהו, דכתיב: "ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב".                   וסוד זה – דע כי כל השראה, היא בסוד מלכות, ולכן השכינה היא השורה: אבל בסוד צדיק – נקראת רוח הקודש, והיינו שההשפעה באה ממנו, אלא שאין שום ספירה משפעת לתחתונים, אלא כל ההשפעה לשכינה, והיא לתחתונים. ואמנם רוח הקודש היא בחינה אחת גדולה, שבו מגיע גילוי אלקות ב"ה אל הנשמות, והוא סוד: "ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", כי בלא זה אי אפשר להשיג האלקות, יען אין ערך בין הנברא לבוראו כלל. אבל זה הוא מציאות אחת שהמציא הרצון העליון לצורך זה. והנה באמת נשמתו של משה נשרשת הרבה בענין זה, והוא סוד "איה השם בקרבו את רוח קדשו (ישעיה סג:יא)", שפי' בתיקונים (תיקון סט): השם – אותיות משה. ע"כ, ועיין שם עוד איך שרוח הקודש שייך לכל אחד מישראל.

וכתב עוד שם (עמוד רפ) ז"ל:

והאמת, שכל הנשמות שהם נשמות בני אדם ממש, שהם מקבלות כלם – מתיחסות למלכות. אך זה שאינו אלא נשמה משפעת, לא מקבלת – מתיחסת לצדיק, וגם אינו דבר נפרד אלא שכינתא עצמה, ע"כ.

וע"ע שם (גנזי רמח"ל עמוד רסג) במאמר סוד דמות אדם הכללי שכז"ל:

שהאלקות כולו נקרא זכר שכולו משפיע, והנפרדים הם הנוקבא המקבלת. ובסוד זה יש ג' נוקבין, דהיינו שכינה, שהיא מלכות שבמאורות, כנסת ישראל, שהיא כללות הנפרדים שנקשרים בה, ועמה מזדווגים הזכר, דהיינו המאורות.              ואמנם עוד בחינה שלישית יש, ונקרא: "כלת משה", והוא התפשטות מן השכינה עצמה, והיא עשויה להזדווג בה הנשמות, שהם נעשים זכרים לגבה. ובכנסת ישראל נכללין כל ישראל בדוד: ולצורך כלת משה נכללים כל ישראל במשה, והוא מזדווג עמה. והוא סוד הג' נשים שהזכירו בספר התיקונים (תיקון סט, קט:), עכ"ל.

הרי מבואר לכאורה שהתנא שמשפעת לתורה שבעל פה שהיא בחי' השכינה, והוא מנשק ומדבק רוחו ברוח הקודש שבשכינה, זה בחי' נשמת הצדיק, מבחי' היסוד ומבחי' כלת משה, והוא הצדיק העליון. והצדיק הגדול שהוא הצדיק התחתון, הוא בא מבחי' כנסת ישראל, מבחי' דוד, מבחי' השכינה עצמה, ומתקן הצירוף של ההלכה ומעלה מ"ן לזיווג.

נ נח נחמ נחמן מאומן

העיקר זה התבודדות בשדה

ב"ה

יעקב אבינו היה איש תם יושב אהלים - יושב ולומד תורה יומם ולילה, ועם כל זה יצחק לא רצה ליתן הברכות אלא לעשו שהיה איש ידע ציד איש שדה (פרשת תולדות, בראשית כה:כז). וכאשר יעקב נכנס בחכמה לקבל את הברכות, יצחק שיבח אותו, ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' (כז:כז), כי ביצחק עצמו כתיב (חיי שרה כד:סג) ויצא יצחק לשוח בשדה, וזה מה שהיה חשוב לו, השיחה בשדה, ההתבודדות עם השכינה הקדושה המכונה שדה (כי שד"י זה בחי' יסוד הזכר, ושדה זה נקבה של שד"י).

אכן קשה, הלוא באמת יעקב אבינו לכאורה עוד לא זכה אלא להיות יושב אהלים, על התורה, ואיך זכה שהתורה יעיד עליו כריח שדה אשר ברכו ה', שיכנס עמו ריח גן עדן (רש"י שם). ולכאורה זה היה מכחה של רבקה, וכמו שרבינו אמר (חיי מוהר"ן תקסג) שבימי יצחק השכינה היתה נקראת רבקה, וכן רבקה עם השני כוללים (- על פי כללי ר' אברהם אבולפיה כל שני אותיות יש להם כולל) בגמטריא שדה, אז כאשר יעקב קיים אל תטוש תורה אמך, אמך זו השכינה, זו רבקה, הוא זכה לבחינת שדה. אבל עם כל זה, זה היה רק בכח אמו, ועוד לא זכה בעצמו להשיג את זה, עד שיצחק אבינו הטיף לו מוסר (בסוף הפרשה - כח:א-ב) לא תקח אשה מבנות כנען, קום לך פדנה ארם וכו', ואז קיים שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, ואז ממש קיים אל תטוש, כי הוא כבר התחיל לשמוע אל רבקה אמו, ועכשיו לא נטש פיקודיה כאשר שמע למוסר אביו, ואז הוא היה בשדה עשרים ושנים שנים. וראה שחז"ל גילו לנו שיושב אהלים זה לימוד התורה, ועוד הוכיחו וגילו שקודם שיעקב הלך לפדן ארם לבית בתואל הוא היה י"ד שנים בישיבת של עבר, אבל זה לא מפורש בתורה, רק מה שמפורש בתורה באריכות גדול הוא כל עבודתו בשדה, יפה שיחתן של עבדי האבות יותר מגופה של תורה. וזה בחי' רחל ולאה כמבואר באריכות בלקוטי הלכות מובא בסוף ספר השתפכות הנפש איך הם בחי' לעשות תפילות מהתורות, כי רחל זה בחי' תורה שבעל פה, ולאה בחי' התפילות על התורות. וכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך, ראשי תיבות רחל, והסופי תיבות בגמטריא ק"ה כמבואר ביחודים שגילה האריז"ל שזה הגדלת לאה - ס"ג - על ידי הג' י"דים - מ"ב. והרי רחל וס"ג עם הששה אותיות של רחל לאה, בגמטריא רבקה, ולאה במילואה - למד אלף הי עם ק"ה הנ"ל ושני כוללים בגמטריא רבקה.

ואף על פי שיעקב כבר זכה לרחל ולאה, הוא עוד לא התפאר שיש לו רב כמו עשו (וישלח לג:ח), אלא אמר יש לי כל (שם פסוק יא) ופרש"י ז"ל כל ספוקי, ע"ש, כל ספוקי עם הכולל בגמטריא רבקה. ורק כאשר יעקב שמע שעוד יוסף חי, כתיב (ויגש מה:כה) ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה - הראשי תיבות בגמטריא רבקה, וכן אותיות היסוד (-אלו שלפני הסופי תיבות, כי הס"ת בחי' מלכות, ושלפניה בחי' יסוד) של ויאמ'ר ישרא'ל ר'ב עו'ד יוס'ף - בגמטריא רבקה, אז בכח של יסוד יוסף, בחי' שד"י זכה לבחי' שד"ה, לבחי' רבקה. כי אז ותחי רוח יעקב, שרתה עליו שכינה (רש"י), בחי' ראה ריח בני, ופרש"י ז"ל רב לי עוד שמחה וחדוה הואיל ועוד יוסף בני חי, עכ"ל רב לי עוד שמחה וחדוה הואיל, ראשי תיבות בגמטריא תורה, בחי' תורה אמך, ועוד יוסף בני חי ראשי תיבות בגמטריא הוי"ה בחינת מוסר אביך. כי דייקא על ידי יוסף לקה על חסרונו בכיבוד אב ואם, ועכשיו שעוד יוסף חי, השלים לקיים את זה במילואו. כי אפילו כל אותן שנם של התבודדות שזכה לבחי' רחל ולאה ואפילו להביא יוסף בעולם, הוא עוד לא זכה אלא לבחי' כל, ועשו לעומתו היה שולט ברשעתו על ה"רב", והוא עוד לא זכה כראוי ליכנס לקחת את הברכות, עד שזכה לרב עוד יוסף, רב עם ו' (בחי' יוסף כידוע), בגמטריא יצחק. וי"ל על פי תורה נב בלקוטי מוהר"ן שאפילו אחר הרבה התבודדות שזוכין לבטל כל המדות רעות, עדיין נשאר ממנו כלום, דהינו שעדין לא בטל לגמרי הגאות הוגסות עד שנחשב בעיניו לאיזה דבר, ועל כן צריכין להתיגע ולהרבות בהתבודדות עד שלא ישאר ממנו כלום, שיהיה בבחינת מה באמת עד שיזכה לבחינת בטול באמת ע"ש. ומ"ה זה בחי' משה רבינו ע"ה כידוע, ולכן יעקב יוסף עם הח' אותיות בגמטריא משה ע"ה. ואז זכה לבחי' רב ושליט. וזה מה שאמר אלכה ואראנו בטרם אמות, שלכאורה היה יכול לומר ואראנו טרם אמות, אלא שכאן רימזה שבאמת בטרם, עוד לפני, הוא מת, הוא ביטל את עצמו לגמרי להשם יתברך. ולכן כאן זכה לכלול כל האבות והאמהות, ויאמר "ישראל רב" - ראשי תיבות, יצחק, שרה, רבקה, אברהם, לאה, ב' - בלהה (וזלפה י"ל זה הכולל של השבעה אותיות - ז, אי נמי, ע' של עוד, במספר קטן ז).

נ נח נחמ נחמן מאומן

השכינה המלכה

ב"ה

המלך אנו יודעים, מאן מלכי רבנן... אבל מי המלכה?

השכינה המלכה ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ענין הקשת

ב"ה

במשנה מסכת חגיגה (ריש פרק ב' - יא:) וכל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם: ובגמרא (טו:)  מאי היא ר' אבא אמר זה המסתכל בקשת רב יוסף אמר זה העובר עבירה בסתר ע"ש. והיום עוברים עבירות בגלוי ומרימים את הקשת.

ובתיקוני זהר (ריש צב:) בפירוש שענין הגוונים של הקשת הוא הבושת של עריות, ולכן אסור להסכתל בקשת.

וסוד הקשת מבואר בספר קנאת ה' צבאות של הרמח"ל (נדפס בתוך ספר גנזי רמח"ל, עמוד צב-צג), והוא כאשר השכינה צריכה להיות מתלבשת בתוך הקליפות, בסוד תיבת נח, לשמור ענפיה הקדושים, - והיא הבחינה ששומרת את ישראל בזמן הגלות, אבל שנותנת לסטרא אחרא גם כן מקום לשלוט שליטה הראויה לה, ע"ש באריכות.

והרמח"ל כותב שם ז"ל ואני כבר הקדמתי לך כי המקומות בקדושה שמשם ניתן מקום לקליפות - הם מסוכנים מאד להסתכל בהם, כי על זה נאמר: כבוד אלהים הסתר דבר, שלא לתת גאון לס"א. והמסתכל בו - אינו חס על כבוד קונו. ובאמת, זהו המקום שמשם יצאו וטעו הזונים האלה. כי הס"א מראה להם שקר כאמת, אשר מרוב התקרבה שם אי אפשר לראות ההבחנה היטב. אלא שכבר הקדים להזהיר היוצר עצמו "לא תשמע". כי כל אשר ישנה מדברי תורה אפילו כמלא נימא - ודאי פיתוי הס"א הוא. וזה יתד נאמן של ימוט, ע"כ.

ועיין שם באריכות ביאור כל הענין.

גם ידוע שהבעל שם טוב פעם הראו לו הליסטים דרך לארץ ישראל, והלך איתם עד שראה שזה דרך החרב המתהפכת ופחד לעבור דרכו וחזר לאחוריו, ולא זכה להגיע לארץ ישראל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הכח של נ נח לגלות זיו השכינה!

ב"ה

מגלה זיו השכינה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

עריכת תפילה בציבור בציון הקדוש של רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה בספר שיח שרפי קודש מביא דעה מזקני אנ"ש שהתנגדו בכל תקף שיהיה תפילות נערכות בציון, כי זה מפריע כל אלו בציון העומדים לבקש על נפשם וכמו שרבינו אמר בפירוש שד ר כי התפילות הס דורות מוכרים לבורא אחר א שכבר יודע איך לעמוד ולארבן.

והנה אהרן חי טוען שהלוא גדול הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה, והציון הקדוש הוא המקום שרבינו מכניס אורחיו, אז אין להפסיק לתפילות.

אכן האמת נראה לעניות דעתי פשוט, שהלכה שאסור להתפלל את התפילות בבית קברות, וזה מה שאנחנו כן מתפללים התפילות בציון רבינו הוא מדין קביעת ישיבה על קברו שמובא מציאות וענין זה בגמרא, שמצינו שאיך שהוא קביעות הישיבה על הקבר מעקר את האיסור של בית הקברות.

ולפי זה פשוט שההנהגה בציון צריך להדמות לישיבה, אבל מה זה אמור להיות איני יודע, אבל בסתמא יש בזה איזה סדר של תפילות סדורות, ולא יותר מפעמיים של תפילה אחת של הג' תפילות, ולא יכול שום אחד לעשות לו קדיש או קדושה סתם מתי שהוא רוצה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

סיפורי מעשיות – מעשה יג – הקבצן הששי בלי ידים

סיפורי מעשיות – מעשה יג – הקבצן הששי בלי ידים

'כי אחד היה מתפאר שיש לו כח וגבורה בידיו שכשהוא מורה חץ הוא יכול לחזר ולמשכה אליו וכו' אם כן אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה מאחר שאין אתה יכול לחזר ולמשך כי אם מין חץ אחד וכו', ע"כ.

וצ"ב שלכאו' יש חילוק גדול בין כח להחזיר חץ שהאדם בעצמו ירה, מהחזרת חץ שמי שהוא אחר ירה. ולכאו' מבואר שבענין תקון השכינה כל אחד עולם כללי ובעלים כללי שלה, ודו"ק כי אכמ"ל (ומענין לענין ע"ע בלקוטי מוהר"ן תורה ח' שהצדיק יורד להמדה רעה, ואכמ"ל).

רבינו אמר שכל הענין שלו זה תפילה, אז אין פלא שגם בשירותים באומן שמים תפילות על הקירות, "אנו מבקשים בכל מיני בקשה .... (לא לשים את הנייר באסלה)