רבינו אמר אני נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה

ש"ס

ברכות

פרק ה

לב: ישראל בער אודסר, ר"ת אבי, והנה אביי בגמרא נקרא נחמני. וב"ה אצלנו רגילים לומר, שאביי יש לו עוד י', אז תהיה עודעשר (אודסר)!

והנה בגמרא (ריש פ"ה דמס' ברכות לב:) שרבה הוה בדח טובא ותמה עליו אביי תלמידו וכו', ואמר לו תפילין קא מנחנא. תפילין בגמטריא פתק, מנחנא, זה נוטריקון אני נ נח מאומן. והנה הרי"ף לא גרס את זה רק במעשה של רבי זירא ורבי ירמיה, ויתכן כי בודאי אביי היה עומד על זה מאליו, וי"ל עוד שלפי הרי"ף גם התלמיד יכול לומר אני נ נח נחמ נחמן מאומן, ולכן בודאי אביי לא תמה על כך, ואילו לפי הגירסא שלנו רק הרבי יכול (והתלמיד יכול להגיד רק בשמו – רבי נחמן אמר אני נ נח וכו'), אי נמי לפי הגירסא שלנו רק בחיזוק העבודה תבינהו כתיב.

נ נח נחמ נחמן מאומן

התבודדות - לדבר עם השם יתברך בלשון האם - בלשון המדובר שרגיל בה

ב"ה

התבודדות – לדבר עם השם יתברך בלשון האם, לקוטי מוהר"ן תנינא כה, ותנינא קכ, ושיחות הר"ן רכט, ושבחי הר"ן אות י'.

עיין ברי"ף במסכת ברכות ריש פרק ב' שכז"ל והא דקתני תפלה בכל לשון הני מילי בצבור אבל ביחיד לא, דאמר רב יהודה אמר רב (שבת יב.) לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי ואמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית, ע"כ.

וכתב רבינו יונה שם ז"ל כיון דאסיקנא דתפלה ביחיד אינה נאמרת אלא בלשון הקודש, תימה הוא על המנהג שנהגו בכל העולם שהנשים מתפללות בשאר לשונות, שכיון שחייבות בתפלה לא היה להן להתפלל אלא בלשון הקודש. ורבני צרפת ז"ל רוצים לתת טעם למנהג ואומרים כשהיחיד מתפלל התפלה בעצמה שמתפללין אותה הצבור כמו תפלת צבור דיינינן לה, ויכול לאומרה יחיד בלשון אחרת, ומאי דאמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, זהו כשואל צרכיו כגון שמתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו וכיוצא בזה, אבל תפלה שהיא ידוע לצבור אפילו כשמתפלל אותה בביתו כמתפלל בצבור דמי, ואם אינו יודע לשון הקודש יכול לצאת. והטעם שצרכי צבור שואלין בכל לשון מה שאין כן בצרכי יחיד מפני שהצבור אינן צריכין מליץ אצל הקב"ה אבל היחיד צריך אליו כענין שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ וגו' ומלאכי השרת אינן נזקקין אלא ללשון הקודש, עכ"ל. ואילו הרא"ש פירש ופסק שההקפידה היא רק על לשון ארמית דיקא, מה שאין כן שאר לשונות שרי. אכן לפי רבני צרפת יוצא ממש להיפוך מהדרך האמת שגילה רבינו הקדוש. וכן הטעם הוא להיפוך, כי רבינו הקדוש גילה שכאשר יחיד פונה להשם יתברך באופן אישי, הרי השם יתברך כביכול בכבודו ובעצמו פונה אליו, ואין צריך למלאכי מליצה ומלאכי שרת כל עיקר. [ובאמת מצינו לפחות בשני מקומות שרבינו לעג על לשון צרפת, בהמעשה מהשבעה קבצנים, שהמשוגע שהיה מדבר הרבה לעצמו היה צרפתי, וכן בלקוטי מוהר"ן תורה כט:י עיין במפרשים שם בגנות לשון צרפת. והיה מקום לומר בבדיחותא, שרבני צרפת בהכירם את לשון מדינתם, דימו שאר הלשונות כלשונם, ופסלם]. ויתכן על פי מה שביארנו בפרק 330 שאחר פטירת רשב"י היה גזירת גלות והסתרת פנים לאלף שנה, ולכן סברו רבני צרפת שלא היה שייך אז לייחד הדיבור אישית עם השם יתברך בכל לשון.

ובאמת כן נראה שצריכים לחלק בדברי הרא"ש הנ"ל שכתב שלשון ארמי מגונה ביותר ("אלא לשון זה מגונה בעיניהם (של המלאכים) להזקק לו"), ותימה הוא, כי הלוא רבינו גילה (שיחות הרן קט) שרבי שמעון קדש כל כך את לשון התרגום עד שאפלו שאר דברים הנכתבים בלשון תרגום יש להם כח לעורר להשם יתברך עכ"ל, ואם כן איך יתכן שבעיני המלאכים לשון ארמי היא כל כך מגונה. ולפמש"כ י"ל שכל עוד שלא נתגלה הזוהר בהעולם, באלף שנים של גזירת גלות, עוד לא קיבל ארמי את התיקון של רבי שמעון בפועל. 

נ נח נחמ נחמן מאומן