השמחה והפחד שיהיה בביאת המשיח בפתע פתאום

 ב"ה

ספר המידות

ערך 

אמונה לט. משיח יבוא בפתע פתאום, ועל ידי זה מחמת שמחה יפחדו ישראל, ע"כ.

המקורות: ר"ן מטשערין – (הושע ג:ד-ה) 'כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך, אחר ישבו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם – ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים', היינו שיפחדו כי פתאום ימלא בקשתם ויבא. והרבה חסר – ונשלם במקורות הבאות:

(ישעיה ס:ה) 'אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך', היינו כשתראי את הגאולה, אז 'ונהרת' – שיאירו הפנים מרוב שמחה, ומרוב השמחה שתבא בפתע פתאום, תפחד ותבהל וכו' (-בית לוי: כדרך כל דבר שבא בפתע, ע"כ, ואינו נכון, כי מביאים ראיה לדברי רבינו שכתב שהפחד יבוא מחמת השמחה, אכן קצת נראה שזה היה כוונת הר"ן מטשערין, כי לא היה לו המקור הבא מר' צדוק שיבוא פתאום, ורצה לסמוך את זה בפסוק זה, ופירש שע"כ ביאת המשיח יביא מכה פתאומית של שמחה שיביא הפחד, ולכאורה דוחק מאד).

ר' צדוק – (מלאכי ג:א) 'ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים', היינו שמשיח יבוא פתאום.

 

בפירוש בית לוי לפרש איך משמחה בא פחד ציין למש"כ בערך פחד ב:ב ז"ל לפעמים אדם מתפחד – קודם שבא עליו איזהו טוב, ע"כ. ושם לפי המקורות פירש שיודע ומובטח שיטיבו לו, רק שאינו יודע איזה הטבה, כמה גדולה תהיה, ולכן יש לו פחד. וקצת דוחק לפרש כך שהפחד הזה מחמת השמחה כמו שכתב רבינו כאן, שם הפחד מחמת שאינו יודע איזה טוב מצפה לו, ואם זה היה הבטחה על ביאת משיח, היה לו פחד איזה טוב זה יהיה לו, אבל לא מחמת שהוא כל כך שמח יפחד איזה טוב יהיה.

וי"ל בדרך אחר, ששם הפחד בא לפני השגת הטוב, ואילו כאן מחמת שמחה בא הפחד. וי"ל שמכח אותו הטוב גורם שיקדים למפרע הפחד, ואולי יכולים לפרש כזה הענין של לפני כבוד ענוה, שהכבוד שישיג גורם שלמפרע יקדימנו ענוה. כמו כאשר גל גדול בא, הרי לפני הגל יתקדם נימוכה של המים. ולפי זה ניתן לפרש שמש"כ יפחדו ישראל, היינו אפילו מקודם השמחה. ואינו נראה פשוטן של הדברים.

ובפשטות יש בכח ועוצמה של השמחה שיהיה פחד. והרי כתיב בריש ספר תהלים, גילו ברעדה. וי"ל שעל ידי השמחה עולים ועולים, וכבר משיגים הרגשה שעומד מול הקדושה ומול הקב"ה, או על כל פנים מרגישים ונכנס ללב תוקף ועוצמה של הדבר הזה שהנה משיח פה, ולכן יש גם פחד.

וראוי להעיר שמצינו להיפוך, שמחמת שמחה באים לקלות ראש ח"ו, עיין בספר שמואל בחזרת הארון מהפלשתים עה"פ (שמואל א:ו:יג) ובית שמש קצרים קציר חטים בעמק וישאו את עיניהם ויראו את הארון וישמחו לראות, ופרש"י ז"ל היו מסתכלין היאך הוא בא לבדו (-וזה היה דבר פתאומי), ומשמחתם נהגו בו קלות ראש, שלא היו מסתכלין בו באימה ודרך כבוד (תנדב"א רבא פי"א וראה סוטה לה.), עכ"ל. ויש לחלק דאותו שמחה של חזרת הארון, הוא שמחה על השגה שכבר היתה מוכר להם, כבר חיו במציאות הזה שהארון איתם. ולא כן ביאת המשיח שהוא שמחה חדשה שאינה ניכרת וידועה כל עיקר.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אל תאמרו מים מים

ב"ה

איתא בפרק אין דורשין (חגיגה יד:):

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, עלו לרקיע על ידי שם [רש"י], ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר [אלישע בן אבויה], ורבי עקיבא.

אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעים ברקיע אצל אבני שיש טהור [שהוא מבהיק כמים צלולין], הזהרו שאל תאמרו: הרי מים מים יש כאן ואיך נלך? ! משום שנאמר: דובר שקרים לא יכון לנגד עיני! וזה שיש הוא ולא מים. 

ורבו המפרשים בענין ההזהרה הזו שלא תאמרו מים מים (וע' בלקוטי מוהר"ן תורה נא שהוא ענין של שקר, כי מים מלוחים לא מרוים את הצמאה וצריכים עוד מים).

ונראה לפרש בס"ד כי מצינו כאשר דברו מרים ואהרן על משה בסוף פרשת בהעלותך, השם יתברך נגלה אליהם פתאום (במדבר יב:ד) ורש"י פירש שם: נגלה עליהם פתאום והם טמאים בדרך ארץ, והיו צועקים מים מים, להודיעם שיפה עשה משה מה שפירש מן האשה, מאחר שנגלית עליו שכינה תדיר, ואין עת קבוע לדבור: עד כאן לשונו.

ולפי זה אתי שפיר מה שרבי עקיבא אמר להם שלא תאמרו מים מים, דהיינו שיקפידו על הפרישות והטהרה שלא יקרה להם שיצטרכו לצעוק מים מים.

וזה הזהרה הוא רק כאשר מגיעים אצל אבני שיש טהור, לדרגה כזו שמשתדלים תמיד להיות באור פני ה', ולכן אם לא מתנהגים בפרישות הרי זה שקר מיניה וביה.

נ נח נחמ נחמן מאומן