מסכת סוטה - הערות וציון מדף לב עד הסוף

 ב"ה

לב. פרק אלו נאמרין בכל לשון

משנה. ואלו נאמרין בלשון הקודש וכו' ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם.

כי דייקא על ידי לשון הקודש מפילים אותם, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה יט, לשון נופל על לשון, שכל הלשונות העמים נופלים על ידי לשון הקדש, עיין שם.

 

לו. בענין יוסף באותו שעה באתה דיוקנו של אביו וכו' וא"ל יוסף יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות וכו' מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל משם זכה יוסף ונקרא רועה ישראל וכו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

 

לו: ולמחר כל לישנא דאישתעי פרעה בהדיה אהדר ליה, אישתעי איהו בלשון הקדש לא הוה קא ידע מאי הוה אמר, א"ל אגמרי, אגמריה ולא גמר וכו' עיין שם.

כי כאשר הצדיק לומד בעל כרחו את התלמיד שאינו הגון, אזי השם יתברך שומר אותו, שלא יהיו דבריו נכתבין בכח הזכרון של התלמיד שאינו הגון, רק יהיו נשכחין ממנו – ליקוטי מוהר"ן ס"ז, עיין שם בענין לעורר מהשינה משבעים פנים של התורה, וי"ל שהם בחינת הע' לשון.

 

לח.

מפתחות:

כה תברכו בלשון הקודש: לקמ"ת ב:ה דף ד..

 

לח: פרש"י ז"ל ופטרנוהו בלא מזונות, כלומר למזונות הוצרך ולא היה לו וראה אחד נושא מזונות ובא לחוטפם ממנו לאונס רעבון ועמד זה עליו והרגו, עכ"ל. וכן פירש לקמן סוף מה: ז"ל לא בא לידינו ופטרנוהו וכו' והוצרך ללסטם את הבריות ועל (ב"ח: ידי) כך נהרג, עכ"ל. וקצת קשה דלפי אוקימתא זו יתכן שההורג פטור – לולא שיש שני עדים שם להתראותו, כמו הבא במחתרת שדינו כרודף, ואילו פרשת עגלה ערופה מדובר באוקימתא שכאשר תופסים את ההורג יכולים לחייבו מיתה, כדאיתא במשנה דף מז. נמצא ההורג הרי זה יהרג, וכמו שפירש רש"י שם בסוף פרשת שופטים ז"ל ואתה תבער, מגיד, שאם נמצא ההורג אחר שנתערפה העגלה הרי זה יהרג (כתובות לז:) והוא הישר בעיני ה', עכ"ל.

 

מ. ואמר רבי אבהו מריש הוה אמינא עינותנא אנא וכו' עיין שם.

מזה יש הוכחה גדולה כפשטות הלשון לקמן דף מט: עיין משכ"ש.

 

מא. משנה ז:ח סוף פרק ז

אַגְרִפַּס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד, וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים. וּכְשֶׁהִגִּיעַ (שם יז) לְלֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. אָמְרוּ לוֹ, אַל תִּתְיָרֵא אַגְרִפַּס, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה,

כי אגרפס בגמטריא שמד רחמנא ליצלן, ורבינו גילה (לקוטי מוהר"ן תורה רטו) שהצדיק בבחינת מש"ה - 345 - עומד בין שמ"ד- 344 לרצו"ן-346. ורצו להעלות אותו לקומה השלישי - של רצון. והרי אחינו אתה עם האותיות בגמטריא פת"ח, שזה כבר בחי' של רצון כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תנינא תורה ד) שצדקה, היא בחי' רצון, וצדקה היא בחי' פתוח תפתח, אלא שהיו צריכים להעלותו מהשמד כנ"ל, ועל כן אמרו ג' פעמים וכדי להוסיף את הג' כוללים להעלותו לבחי' 491 - נ נח נחמ נחמן מאומן! [וכן: אחינו אתה (כך אמרו להמלך אגריפס ונענשו) עם האותיות והתיבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן], אבל כבר הקדימה התורה הקדושה וצוותה "לא תוכל" עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם שני כוללים כנגד השני העליות שצריכים משמד לרצון.

 

 

מא:

מפתחות:

כל המחניף וכו' לסוף נופל ביד בנו וכו': לקמ"ת כב דף כב:.

 

מב.

מפתחות:

אל תיראו משפעת הקלגסים וקול הקרנות: שיחות הר"ן קכ.

 

 

מג:

מפתחות:

מי האיש הירא וכו' הירא מעבירות שבידו: לק"מ יא:א דף יד:.

 

מה. אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריא, עמש"כ בחיי מוהר"ן אות רצ.

 

מו. בענין שאמר אלישע לגחזי העת לקחת את הכסף וכו' באותה שעה הי' אלישע עוסק בשמונה שרצים וכו' א"ל רשע הגיע העת ליטול שכר שמונה שרצים וצרעת נעמן תדבק בך וכו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

 

מו:

תניא כוותיה דר' יוחנן בשביל שכנעני זה הראה באצבעו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות.

מכאן יש להבין קצת גודל הענין של הננח סוויף – שחותמים נ נח באצבעות.

פירוש רש"י ז"ל ולזרעו כדאמרינן שאין מלאך המות שולט בהם, ע"כ. ולא זכיתי להבין, כי זה שבלוז לא היו מתים, זה היה מחמת מידת האמת. והאם זכו למידת האמת בזכות שהראה באצבעו?

 

ואמר ר' יהושע בן לוי בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם וכו' נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה וכו'.

לא זכיתי להבין, הרי בני ישראל לא היו במצרים אלא רד"ו שנה. ולמה תהיו כל הארבע מאות שנה של הגלות נחשבים להיות לפרעה.

 

מז: משרבו מקבלי מתנות נתמעטו הימים ונתקצרו השנים דכתיב ושונא מתנות יחיה.

דורות הראשונים בבריאת העולם בבחי' אריך אנפין חיו קרוב לאלף שנים. אברהם אבינו בבחי' זעיר אנפין, חי פחות ממאתים שנה. אברהם אבינו אמר (בראשית יב:יג), למען ייטב לי בעבורך, פרש"י ז"ל יתנו לי מתנות, ע"כ. וזה מה שסיים, וחיתה נפשי בגללך, חיות הנפש בלבד בבחי' זעיר אנפין.

במסכת ברכות דף י: אמר אביי ואיתימא ר' יצחק הרוצה להנות יהנה כאלישע ושאינו רוצה להנות אל יהנה כשמואל הרמתי. שמואל הנביא חי רק נ"ב שנים, ועכ"ז חייו בבחי' ארך אנפין, כי נזיר עולם היה. אלישע קבל פי שנים מרוחו של אליהו הנביא שחי לעולם.

 

מח.

מפתחות:

משחרב ביהמ"ק בטל השמיר ונופת צופים ואמנה: לק"מ כה על התורה דף לז:.

משבטלה הטהרה בטלה הריח: לק"מ ב:ו דף ב:.

 

 

מח. משבטלו סנהדרין בטל השיר וכו' דאמר קרא זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

 

 

מח:

מפתחות:

מי בז ליום קטנות מי גרם לצדיקים: לקמ"ת פו דף לט:. שיחות הר"ן קמ.

 

מט.

מפתחות:

שאמר ריחא דחנוניתא אני מריח וכו': לק"מ ב:ו דף ב:.

בקרב שנים אל תקרי בקרב שנים אלא בקרב שניים: לק"מ יט:ט דף כז..

משמת רבן גמליאל בטל כבוד התורה: לק"מ כב השמטות דף לד:.

 

אמר ר' אילעא בר יברכיה אלמלא תפלתו של דוד היו כל ישראל מוכרי רבב שנאמר שיתה ה' מורה להם. וביאר המהר"ל שישראל מצד עצמם אין ראוי להם העושר, כיון שהם קדושים, והקדוש הוא פשוט, ואין דבר אחר מצטרף לפשיטות, ולכך היו ישראל מוכרי רבב אלמלא תפלת דוד וכו' שמצד התפילה שהשי"ת נותן בדרך הרחמים בודאי שייך הכל לישראל, אך מצד סדר העולם אין ראוי להם העשירות.

בשיח שרפי קודש ב-קכד כז"ל רבנו אמר: ראיתי, שכל אנשי יהיו עניים – ובכן פעלתי אצל הקב"ה שיזרק ביניהם 'א מיצעל (- כנוי לעשיר ההולך לבוש בכובע יפה), עיין שם.

 

וא"ר אילעא בר יברכיה שני ת"ח הדרין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה אחד מת ואחד גולה וכו'. עיין בסוף מסכת מגילה (לב.) מימרא דרב משרשיא שני תלמידי חכמים היושבים בעעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה עליהם הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם. ועמש"כ שם בדיון מה שכתוב בספר המידות מריבה מט. שני צדיקים אינם יכולים לדור בעיר אחת, עד שיהיה להם אמת, ע"כ.

 

ואלא (-כיון שכל יום ויום מרובה קללתו) עלמא אמאי קא מקיים, אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבה דאגדתא וכו' ופרש"י ז"ל אקדושה דסידרא, סדר קדושה שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט שאומר קריאתו ותרגומו והן כעוסקין בתורה, וכיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעמי הארץ, ויש כאן שתים, קדושת השם ותלמוד התורה, חביב הוא. וכן יהא שמיה רבה מברך וכו' וכו' ויש כאן תורה וקידוש השם, עכ"ל. הרי מכל התורה כולה חז"ל בחרו לקבוע הלימוד בעם ישראל במעשה המרכבה – עיין בחלק ה' מאומן בענין שעיקר הלימוד הוא בפנימיות התורה.

 

משנה.

משמת רבי יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה. עוד הוכחה נגד הגירסא המשובשת בספר ברית מנוחה.

 

משמת ר' חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה – פרש"י ז"ל בטוח בחשיבותו ועושה מעשים מופלאים וכו' עיין שם.

ענין להאמין בעצמך, עיין שיחות הר"ן קמ.

 

 

מט:

מפתחות:

פני הדור כפני הכלב: לק"מ כב:ד דף לב., סז:ג דף פד:.

והמלכות תהפך למינות: לק"מ יח:ג דף כד:.

אמר רב יוסף לא תתני ענווה דאיכא אנא: שבחי הר"ן כב.

לא תתני ענוה דאיכא אנא: קמז דף קד:.

 

מט:

אמר ליה רב יוסף לתנא, לא תיתני שבטלה ענוה, דהרי איכא אנא שאני ענוותן.  125  125 כך פירש"י, וכתב מהרש"א אף שאין דרך החכמים להתפאר ולהשתבח במעלתם, מכל מקום כדי שלא יהיה שונה הברייתא בטעות, אמרו לו שלא בטלה משמת רבי שהרי גם כעת יש בעלי ענוה כמותם, ועוד שאף בימי רבי לא היה זה שבח לומר שהיה ירא חטא שהרי נאמר ויראי חטא ימאסו. ובשם הגר"א הובא בדברי אליהו, שכוונתם היתה לאמורא שנקרא "אנא" ומוזכר בירושלמי. ובתפארת ציון כתב שרש"י פירש "שאני ענוותן" כדי לשלול פירוש זה. ורבים מהאחרונים ביארו, שמאחר שבטלו מעלות אלו אין אדם יכול להשיגן בשלימות, ואם כן יש לומר שבאו להודיע איזה מדרגות בטלו, שלא ינהגו בהם אנשים שאינם ראויים, כמו שמצינו [בבבא קמא נט.] שחבשו את אליעזר זעירא שהלך בנעלים שחורות כאבלות על החורבן, והקפידו עליו שנהג יוהרא, יותר מדרגתו. ועל כך באו רב יוסף ורב נחמן לומר שעדיין דרגות אלו קיימות בדורם, ומותר לנהוג בהם. וכן כתב החיד"א במראית העין ועיין בבן יהוידע באופן דומה. ועיין ב"עיונים" על מסילת ישרים פרק י"ד. ובאבני נזר [חו"מ צ"ה] כתב שהידיעה במעלותיו אינה סתירה לענוה, שהרי משה היה עניו מכל האדם וכתב ולא קם בישראל כמשה, והיינו דאמר רב יוסף דאיכא אנא ומצד שני אמר אי לאו ההוא יומא כמה יוסף איכא בשוקא, עכ"ל ויש להעיר עוד, שעיקר בעל הענוה האחרון לפני רב יוסף היה רבי, ודרכו של רבי היתה לומר בלשון 'אומר אני' (למשל בפסחים עה.) וע' בספר בית האוצר (מערכה א כלל לג) שכ' שרבי היה אומר כן דרך ענוה, כאילו הוא אומר רק הדעה שלו, אכן לאור דברי רב יוסף מוכח שאכן הוא דרך ענוה אמיתי לאמר אני בתוקף ולא כדברי הספר הנ"ל. ועיין לעיל דף מ. ואמר רבי אבהו מריש הוה אמינא עינותנא אנא כיון דחזינא ליה לרבי אבא דמן עכו דאמר איהו חד טעמא ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד אמינא לאו עינותנא אני ומאי עינוותנותיה דרבי אבהו וכו' עיין שם. -- ועיין שבחי הר"ן ח"א אות כב וש"נ --. אמר ליה רב נחמן לתנא, לא תיתני שבטלה יראת חטא, דהרי איכא אנא, [עיין רש"י מגילה כ"ח ב'. שרב נחמן היה מחסידי בבל].

ונראה לעניות דעתי שיש עוד דרך פשוט לפרש את המאמר הנ"ל, שרב יוסף אמר לתנא שהוא אינו ראוי להחליט כך שבטלה ענוה, כי איכא אנא, דהיינו שכל עוד שיש לו אנוכיות שלו הרי אינו בעל דבר להכיר באחרים אם באמת נתבטל מהם.

ולפי זה, רב נחמן חידש עוד יותר (כי בפשוטו יראת חטא הוא דרגה נמוכה מענוה, וכמו שכתב הרמב"ן באיגרת, וכמבואר בדברי חז"ל), שאפילו בענין יראת חטא אין האדם ראוי להכיר והחליט מצבו באחרים כל עוד שהוא בעצמו לקוי באנוכיות.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן