חומרות

 ב"ה

ספר שיחות הר"ן

רלה. כבר מבאר בלקוטי תנינא סימן מד שרבנו ז"ל הזהיר מאד לבלי להחמיר חמרות יתרות בשום דבר וכו' ע"ש.

עיין במסכת פסחים (צא:) א"ר יעקב א"ר יוחנן אין עושין חבורה שכולה גרים שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פסול, ופרש"י ז"ל ידקדקו בו, משום שאינן בני תורה יחמירו עליו לדקדק ויפסילוהו על חנם, עכ"ל.

 

וע"ע לעיל אות עו שרבינו כתב ללמוד בלי דקדוקים ע"ש.

אכן בענין תיקון הברית רבינו אמר לדקדק ככל האפשר.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה סב:ב שכז"ל אם היה יודע האדם ידיעה בלב שלם, שמלא כל הארץ כבודו, והקב"ה עומד בשעת התפילה, ושומע התפילה, וודאי היה מתפלל בהתלהבות גדול, והי' מדקדק מאוד לכוין את דבריו, ובשביל שהאדם אינו יודע זאת ידיעה בלב שלם, בשביל זה אינו מתלהב כ"כ, ואינו מדקדק כ"כ וכו' ע"ש.

ובהספד לאמא שלי הכ"מ ביארתי שמבואר שהיכא שעוצם הכרה וידיעה במציאות השם מביא האדם לדקדק, הרי זה מעולה, וזה המכוון. אבל לא להיפוך, לא לדקדק סתם אפילו כדי להשיג הידיעה, כי לא זה הדרך לבוא ולהשיג הידיעה. ולכן רבינו הזהיר נגד הדקדוקים, ואפילו אמר על עצמו שאין לו את הדקדוקים, כי כן היה דרכו לתפוס דרך הפשוט, וכמו שאמר על עצמו (חיי מוהר"ן קנח) בליל שבועות כאשר היו מביאים לו אוכל, מנה אחר מנה, והוא היה עוסק בלימוד, ואמר שהם מחזיקים בו שהוא לומד על מנת לדעת לאכול, כדרך הגדולים, ואילו הוא אוכל על מנת שיהיה לו כח ללמוד, כפשוטי העם. אכן כאשר האדם יזכה לידיעה בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו כנ"ל אז מאליו הוא כבר יעשה כל הדקדוקים, ולא יהיו נחשבים כעסק בקטנות כלל. וכמו שרבינו גילה בענין תיקון הכללי (ליקוטי מוהר"ן כט:ד) ז"ל ולתקן כל העבירות בפרטיות הם רבים מאוד, וכבד על האדם, וא"א לתקן אותם, כי יש דיקדוקים ופרטים רבים בכל לאו ולאו, בכן צריך לתקן כלליות הגידים, שהוא בחי' (דברים ד) ויגד לכם את בריתו, ואז ע"י תיקון הברית שהוא כלליות הגידין, נתתקן ממילא כל הלאווין שעבר, ונמשך להם לבנונית וכו' ויורה כחץ לבנונית ותיקונין לכל פרט ופרט כפי צורכו, ואפי' למקומות הצרים והדקים, כי יש מקומות צרים ודקים שא"א לבא לשם שום תיקון כ"א ע"י תיקון הכלל וכו' ע"ש. [והשתא דאתית להכי, נראה כאילו הדקדוקים הם מאת ה', שאדם מדביק עצמו להשם, וממילא בא לדייק. כי ודאי השם יתברך מדייק בהשגחה בתכלית הדיוק].

וע' בהקדמת ספרא דצניעותא (זהר פרשת תרומה קעו.) אמר רבי יהודה אי כלילן הני, מכלהו עדיפי. אמר רבי שמעון הכי הוא למען דעאל ונפק. מתלא לבר נש דהוה דיוריה ביני טורין, ולא ידע ביורי מתא, זרע חטין ואכיל חטי בגופייהו. יומא חד עאל למתא, אקריבו ליה נהמא טבא, מאר ההוא בר נש, דנא למה, אמרו נהמא הוא למיכל, אכל וטעם לחדא לחכיה, אמר וממה אתעביד דא, אמרו מחטין, לבתר אקריבו ליה גריצין דלישין במשחא, טעם מנייהו, אמר ואלין ממה אתעבידו, אמרו מחטין וכו' אמר ודאי אנא מארי דכל אלין, דאנא אכיל עקרא דכל אלין, דאיהו חטה. בגין ההוא דעתא, מעדוני עלמא לא ידע ואתאבידו מנה. כך מאן דנקיט כלל, ולא ידע בכלהו עדונין דמהניין, דנפקין מההוא כללא, ע"כ. והנה מסוף הדברים מבואר כדברינו, שצריכים להבין את הכלל כל כך עד שידע אותו לכל פעולותיו ותוצאתיו. וזה למאן דעאל ונפק, שהוא חי את התורה והסודות האלו למעשה, וזה בחי' הידיעה שרבינו דיבר עליה, שיודע בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו והקב"ה עומד וכו'. ולכן ממילא יבין מהכלל כל מה שצריך למעשה. אכן מאן דלא עאל ונפק לא ישיג את המבוקש בלימוד רק את הכללים שם, והוא יצטרך ללמוד מכל שאר המקומות, אין זאת אומרת שיעסוק בדקדוקים ופרטים ממש, אלא יצטרך לרכוש ידיעות בהפעולות והתוצאות. שצריכים לעשות כאלו, כאלו הוא חי את זה.

ועוד עיין בספר אדיר במרום (תל-תלא, מכון רמח"ל) בענין ראית העינים, ז"ל כי הפרטים הם חלקי הכלל, ובנשמה מושרש הכל, הכלל והפרטים. והנה בכל פרט שתראה, תסתכל עליו עד שתדבקהו וכו' ואמר לך ענין הכללים איך נודעים. כי באמת מציור הפרטים בכח ההסתכלות עליהם, יצטייר גם הכלל הבונה אותם, כי שורש הכלל גם כן מושרש בנשמה. וסוד הדבר, כי אף על פי שלא נמצאים בעה"ז אלא הפרטים, אך בשורש דהיינו במאורות יש כח הכלל וכח הפרט, וכן מושרש גם כן בנשמה וכו' וכו' כי מכח הפרטים מצטייר בנשמה ציור הכלל ואז היא יודעת, ע"ש. הרי שיש כח בראית הפרטים לחזור להיות כלל.

ויש לעיין בזה גם כן בענין יחוד היראה של הרמח"ל שבו הוא כותב שכל מי שירא את השם יתברך ביראת הרוממות תקיפה, מיד נחתם בחותם ומגלים לו סודות ע"ש. ולפי זה צע"ק למה הקפיד במכתבו שהלוה להיחוד ז"ל הזהר והזהר מאד ושמור את נפשך, ולא תכוין זה היחוד עד שתדעהו בעל פה, ותחזור עליו כמה פעמים עד שתהיה שגורה בפיך, ותדע מקודם כל פירשו של מאמר ע"ש. אם באמת החותם והגילוים הם ממילא, למה יש כל כך הקפדה על כל הפרטים. ולכאורה הענין כמו מי שפותח סכר של הרבה מים, שמיד עצומה של מים משתחרר ושוטף בכח אדיר, וחייבים להכין היטב דרכי מסלול לזרימת המים. והרי כאשר באים מכח עוצם הכלל היטב, אז כבר צריכים לדעת לדייק ולדקדק היטב. ומענין לענין זה קרוב לענין וסביביו נשערה מאד, מה שהקב"ה מדייק עם הצדיקים, ובאשר משפטו שם פעלו (יבמות עח).

וי"ל בזה לשון חז"ל בריש פ"ו דמסכת אבות, ומלבשתו ענוה ויראה, כי יש דרך להשיג ענוה על ידי הליכה והנהגה תמידית של ענוה כמפורש באגרת הרמב"ן, כל דבריך יהיו בנחת, וראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ וכו' ע"ש. והרי בזה האדם עוסק ללבוש את מדת הענוה. אכן על ידי לימוד תורה לשמה זוכה שהענוה מלבשתו – השראה של ענוה ויראה. ואז הלומד, מכח עוצם ההשראה יבוא לקיים כל דקדוקי הליכות ודרכי ההנהגה של ענוה ויראה.

 

רלה. שאיתא שראוי לכל אדם שיבחר לעצמו מצוה אחת, שבאותה המצוה ידקדק הרבה ויקים אותה המצוה עם כל החומרות והדקדוקים וכו' ע"ש. עיין מסכת שבת (קיח:) אמר רב נחמן תיתי (תית"י ע"ה בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה) לי דקיימית שלש סעודות בשבת וכו' וכו' אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה, אבוך במאי זהיר טפי וכו' ע"ש. ופרש הריטב"א [החדש] שבמצוות אלו הם דקדקו מאד לקיימם בכל פרטיהם בשלימות, וכתב שכל תלמיד חכם ראוי שיקח לו מצוה אחת לדקדק בה לקיימה בשלימות, וכך פירש בספר חרדים (סוף הפרק על חיבת ארץ ישראל), ע"ש.

(סבא סיפר על ר' ישראל קרדונר שהיה לו הרבה חומרות על פסח, שלכאורה זה בניגוד לדרך ברסלב, ואולי זה היה המצוה שלו). ועיין לעיל אות עה, שכן מצינו בתפלה, שכל אחד מתעורר וזוכה להתפלל בכונה חלק מהתפלה כפי בחינתו, ועמש"כ שם.

בציונים של רא"ק ציין לספר החסידים תקכט, ולפירוש המשנה של הרמב"ם מסכת מכות ג:טז (וכתבתי את זה, כי בטעות כתבו ג:טו). וזה לשון הרמב"ם מעקרי האמונה בתורה כשיקיים אדם מצוה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך הנה זכה בה לחיי העולם הבא ועל זה אמר רבי חנניא כי המצות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה, ע"ש.

ועיין בלקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב, ומה שביארנו שם, ומה שהבאתי מהרמח"ל, שלכל יהודי יש נקודה טובה בשורשו, וידוע כבר מהאריז"ל ששים רבוא נשמות ישראל מששים רבוא אותיות התורה, הרי פשוט שלכל יהודי יש ענין להתחזק ולהשלים נקודת שרשו בענין שלו.

והנה עיין במסכת מכות (כד.) שמבואר שם בפירוש הקונטרס גישה ממש להיפוך, שחז"ל רצו להעמיד את כל התורה על אחת, כי בדורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה וכו' ע"ש.

וכעין השני אופנים האלו מצינו בענין החזקת ממון, שיש צדיקים שאין מניחים אצלם ממון מיום לחברו (חיי מוהר"ן אות תצט) ורבינו היה משתוקק לזכות אותנו להגיע להנהגה הקדושה הזאת למדרגת בטחון הנ"ל (חיי מוהר"ן תק). אכן עם כל זה רבינו העדיף (חיי מוהר"ן אות תקא) שיהיה לאדם פרנסה, כי במקום עבודת הבטחון במקום זה יעשה עבודה אחרת בשאר עניני עבודת השם, ואעפ"כ אמר שהעקר הוא בטחון עיין שם. וממש מבואר היטב כנ"ל, שמצד אחד חז"ל רצו שיתפסו את העיקר שבו כלול הכל, ולאידך גיסא יכולים לזכות הכל דרך מצוה אחת, וזה הדרך היועץ כמש"נ.

 

בענין אישה חומרה בפסח איך להתנהג וכו' וכו' כי אין צריכין לחפש אחר חומרות יתרו אפלו בפסח, וכו' וכו' בלי לחפש לחדש דוקא חומרות יתרות, רק לילך בדרך אבותינו הקדמונים וכו' וכו' ע"ש.

כבר הזכרתי לעיל שר' ישראל קרדונר שמר הרבה חומרות בפסח. ובספר מגלה עמוקות (מהדורה תנינא, פרשת וירא, סוף ד"ה ומה שאמר, כז"ל וקיים אברהם כל החומרות של אחרונים בפסח, ע"ש לעיל שתיאר הזהירות והזריזות של אברהם אבינו להישמר מחמץ.

נ נח נחמ נחמן מאומן