קרח פקח היה

 ב"ה

פרשת קרח

טז:ז ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת לפני יקוה מחר והיה האיש אשר יבחר יקוה הוא הקדוש רב לכם בני לוי.

ותנו בהן אש ע"ה בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה. אשר יבחר ה', עם הג' תיבות, בגמטריא רבינו נחמן מברסלב, ובגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. בני לוי, בגמטריא נ נח. רב לכם, עם הב' תיבות, בגמטריא ברסלב. רב לכם בני, בגמטריא נ נח נחמ נחמן. הוא הקדוש רב ע"ה בגמטריא נון נון חית.

פרש"י רב לכם בני לוי, דבר גדול אמרתי לכם. ולא טפשים היו, שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב, אלא הם חטאו על נפשותם, שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשות, וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו וכו' עיין שם. (רש"י חקת כ:י המרים, סרבנים, לשון יוני – שוטים, מורים את מוריהם).

ידוע בשם הבעלי מוסר, מה התירוץ על טפשותם שהם חטאו על נפשותם, הרי על כל פנים טפשים הם, אלא שזה ענין החטא, כידוע שאין אדם חוטא עד שנכנס בו רוח שטות. ולפי זה יש להבין שפקחותו של קרה הוא שמירה מיוחדת מרוח שטות של חטא, ויש להבין מה ענינו ומנא לן שהיה לו לקרח.

רש"י בריש הפרשה הביא מחז"ל בן יצרה בן קהת בן לוי, ולא הזכיר בן יעקב, שבקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם, שנאמר ובקהלם אל תחד כבודי, והיכן נזכר שמו על קרח, בהתיחסם על הדוכן בדברי הימים, שנאמר בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל (דברי הימים א:ו:כב-כג, תנחומא ד), ע"כ. הרי לולא תפילת יעקב היה מיחסו אפילו אליו. ויש לדייק גם מלשון רש"י שהיה כותב בן יעקב, ולא בן ישראל כמו שכתוב בדברי הימים. וכבר הקשו המפרשים שקיימא לן במסכת מגילה (טו.) כשמזכיר הצדיק ומזכיר אביו ואבי אביו הם כולם צדיקים, אז למה פירט הכתוב כן לקרח. ויש לראות מזה שהתורה קובעת פקחותו, שהיה נוטה לצדקות. כי כן ענין של יעקב הוא פקחות, כמו שכתב הרמח"ל בענין תיקון חצות שהאריז"ל גילה לכוון 'כל"ך סעפ"ה יאעוצ"ה', ועל התיבה אחרונה יאעוצ"ה יש לכוון שעם הו' אותיות הוא גמטריא פקח, והרמח"ל כתב לכוון בגמטריא שלו: יעקב. הרי שהשם יעקב מכוון לפקחות. וזה ויקח קרח, יקח בגמטריא מיוחס, כי יחסו הכתוב על הדוכן, ומצינו בכמה מזמורי תהלים (מב) משכיל לבני קרח, (מד) לבני קרח משכיל וכו' (מה, פח), והשכלה זו ענין של שירה, אבל משותף לענין פקחות השכל, וכמו (דניאל יב:ג) והמשכלים יזהירו כזהר הרקיע, ושכל טוב לכל עושיהם. ומבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא סג, שעל ידי הנגון נצול מרוח הבהמיות, כי נתברר רוח האדם מרוח הבהמה על ידי הנגון עיין שם. ולכן דייקא בענין המשוררים יחסו הכתוב עד ישראל, אותיות שיר א-ל, ששמרו בניו את רוח האדם (כי צריכים למלאות את העולם עם בני אדם שיש להם דעת, ליקוטי מוהר"ן תנינא ז). ובזה גופא עינו של קרח הטעתו, ולא ראה נכון איך בניו ישמרו את רוח האדם מהבלי השטות.

והנה מבואר בליקוטי מוהר"ן ובכמה מקומות שכל מה שיש חסרון דעת יש יותר כעס ומריבה, ולעתיד לבוא ומלאה הארץ דעה ויהיה שלום גדול וגר זאב וכו'. והרי עוז הוא מידת שלום, כמו שכתוב (תהלים כט:יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (וכתיב בישעיה כז:ה או יחזיק במעוזי שלום יעשה לי, עיין דרוש ג' במגלה עמוקות מהדורה תנינא לפרשת קרח, שקרח פגם במדת עז שהוא מדת השלום). והרי השלום מהותו של גן עדן, ועזי פנים לגיהנם, הרי עזות היפוך של עוז. ומצינו קרח באלופי עשו, עיין ברש"י (בראשית לו:ה) ואהליבמה ילדה וגו' קרח זה ממזר היה, ובן אליפז היה, שבא על אשת אביו אל אהליבמה אשת עשו וכו' עיין שם. וממזר בחי' עזות, עז פנים (קידושין מט: רש"י, וכן מצינו בעוד כמה מקומות, שכל ממזר עז פנים הוא מטבע כמו שנולד בעזות). ולכן קרח בגמטריא ד' פעמים עז, דאיתא במסכת ביצה דף כה. דתיהם של אלו אש, שאלמלא לא נתנה תורה לישראל אין כל אמה ולשון יכולין לעמד מפניהם, והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש, שלשה עזין הן, ישראל באמות, כלב בחיות, תרנגול בעופות, ויש אומרים אף עז בבהמה דקה. ולכן קרח היה צריך לצאת משולש מד' צדיקים, יעקב לוי יצהר קהת, לתקן הד' בחינות של עזות של רוח הבהמה לבחי' עוז ושלום, ויעקב ראה ברוח קדשו שכולי האי לא יספיק, וביקש, ובקהלם אל תחד כבודי (בראשית מט:ו), תחד לשון אחד, גם לשון חת-ד היינו למטה מד', שיהיה חסר לו אחד מהד' עוז של קדושה, ויהיה נשאר לו ג' עז, בגמטריא רל"א, והוא גמטריא של 'פקח כבודי', שהרי עם הכבודי של יעקב, הג' דורות צדיקים שיצאו ממנו, קרח היה נשאר פקח נגד הג' אבל לא היה בידו לעמוד בכל הד' בחינות, כי חלק בענין הכהונה שהוא למעלה מבחי' ישראל באומות. וזה מש"כ רש"י (פסוק ז) עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן וכו', טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה, ע"כ. עינו הטעתו לשון אחד, כי תפס גדולה לעצמו כאילו אוחז בבחינת ארך אנפין שיש רק עין אחד לטובה, ולא ראה יפה שהרי שמואל לוי היה בסטרא דשמאל, מסטרא דנגונא דלוים, שבניו עשו תשובה ושמרו משמרת הלוי והמתיקו העזות השייך לסטרא דשמאל. ובזה מובן איך משה רבינו היה רואה, כי נתקשו המפרשים איך רואים בבעל בחירה מה יבחר, ולפי מש"פ העיקר היה שראה ששמואל היה אוחז בסטרא דשמאל, וממילא הבין שלא בזכותו קרח יצלח לקחת הימין.

ויעקב אבק עם המלאך, עד שנתן לו לעלות לאמר שירה, ואז קביל השם ישראל, שהוא אותיות שיר א"ל, ולכן התיחסו דייקא לשם ישראל, כי על ידי השירה מסטרא דשמאל נשתמרו לדורות.

וכיון שקרח נפל בד' עז שלו, הכשיל את ישראל בסרחון רביעי, כמו שכתב רש"י עה"פ (ד) וישמע משה ויפל על פניו. והנה אור הפנים שע"ח (ליקוטי מוהר"ן מא, ש"ע נהורין המאירין ח' חורתא-) גימטריא בשלום. והפנים הם פן פן, כל פן אל"ף למ"ד, ביחד הם ש"ע. ובפנים מאירים הד' הויות של המוחין, חכמה בינה וחסדים וגבורות של הדעת. וקרח היה חסר רביעית כנ"ל, הרי אל"ף למ"ד אל"ף, עם י"ב אותיות של ג' הויות, בגמטריא קרח. הוה, עז פנים, שחיסר לתקן עז אחד בפנים, וירד לגיהנם.

וזה מבקשי פניך יעקב סלה. כי ש"ע נהורי הפנים הנ"ל בגמטריא יעקב פקח. והראשי תיבות: מפיס, וז"ל הרע"ב במסכת יומא ב:ב ארבעה פיסות היו שם, ארבע פעמים ביום נאספים לפיס, ולא היו מפיסים על כלם באספה אחת, כדי להשמיע קול ארבע פעמים שיש עם רב בעזרה, וזהו כבודו של מלך, שנאמר (תהלים נה) בבית אלקים נהלך ברגש, ע"כ. והד' קולות האלו הם בחי' עזות, כמו שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תורה כב [והכלבים עזי נפש המה רעים, והן פני הדור כפני הכלב, ועל כן כדי להנצל מהם מתחת ממשלתם אי אפשר רק על ידי עזות לעמד נגד עזותם, ואז, נהלת בעזך אל נו הקדשך, שנכנס לתוך הקדשה, וכל הקולות, הן של צעקה הן של אנחה הן קול שופר הן קול זמרה, כלם הם בחינת עזות, בבחינת, הן יתן בקולו קול עז, עכ"ל], ד' ע"ז של הכהונה שרצה קרח. ולא היה אלא עזות פנים, ולכן ותפתח הארץ וכו' וכל ישראל וכו' נסו לקלם (פסוק לד), לקולם דייקא. כי אמרו פן תבלענו הארץ, פ"ן דייקא, היינו מחמת שהיה חסר בפן אחת מהפנים. אמרו לשון המרה וחילופין, שנתחלף עז דקדושה ושלום לעזות פנים.

והנה במסכת ביצה שנינו הד' עזים בבחי' בעלי חיים ובני אדם, ואיכא עוד י"א צלף באילנות, ורש"י כז"ל לא ידעתי מהו עזות שלו, ע"כ. ותוספות הביא מהתוספתא משום דעושה ג' פירות וכו', ור"י פירש שהוא יין קפריסין שהיו שורין בו הצפורן של הקטרת כדי שתהא עזה. ויתכן שרש"י לא נחית ליה לפרש כן, כי אדרבה לשני הענינים האלו שקדים יותר עזים. כי דייקא על ידי השקדים היה עדות למשמרת לאות לבני מרי (פסוק כה), ולמה שקדים הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות אף המעורר על הכהונה וכו' כמו שמצינו בעוזיה וכו' (רש"י פסוק כג). וכל ענין האות הזה היה נגד העזות של קרח ועוזיה, ולכן לא ידע למה תהיה המעלות של הצלף יותר בבחינת עזות מהשקדים, וכן אין לפרש כר"י, כי קרח ועוזיה פגמו בעזותם בקטרת (וימעל בה' אלקיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטורת (דהי"ב כ"ו)), והשקדים אות כנגד העזות הזה, והרי זה יותר עזה משריית הצפורן.

אכן באמת מרומז הצלף בשקדים של מטה אהרן, דכתיב (יז:כג) פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים. פ' של פרח, צ' של צ'יץ, ויגמל, גמל ע"ה למ"ד, הרי צל"ף. וכן צלף בגמטריא צל כהנה. צל פ' – צל פקח, בגמטריא קרח. 

נ נח נחמ נחמן מאומן