לא להתפחד כלל - לקוטי מוהר"ן תנינא מח

ב"ה כבר דנו החברים הרבה בדקדוק לשון רבינו לא להתפחד, ולא כתב לפחד. ואחר העיון בכל הראשונים שלפעמים גם כן כתבו והשתמשו בלשון זה של להתפחד לא נראה שיש חילוק גדול ביניהם, אלא שאולי להתפחד מדגיש שסוף סוף האדם נותן את עצמו להיות מפחד, אף על פי שהפחד בא מאליו, העיקר שלא ליתן לו קיום.
אכן שוב שמתי לב ללשון רבינו בלקוטי מוהר"ן תורה טו:ב שכתב ז"ל שהאדם מפחד את עצמו מאיזה דבר, עיין שם שרבינו גילה כל הענין של יראה נפולה, שבאמת אין בשום דבר ליתן פחד באדם רק שהיראה שהיה צריך להיות מהשם יתברך נופלת ומתלבשת בהדברים, ואזי האדם מפחד מהם. ועל כל פנים רבינו כתב ממש באריכות ענין הפחד הוא שהאדם מפחד את עצמו. וזה בכל היראות והפחדים. וידוע מה שרבינו גילה בחיי מוהרן שיש משהו באדם שנותן לו את זה, ואין כאן מקום להאריך.
אז הכלל והעיקר לא להתפחד כלל, אינו יוצא מהמשמעות של כל הפחדים, שלא יפחד, אלא שבכל הפחדים גופא הוא ענין שהאדם מפחד את עצמו.
וכן תראה לשון רבינו בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה מג, "על ידי חלישות הלב נופלים פחדים עליו" - שהפחד בא מאליו - "רכי לבב הם מתפחדים" - הם נותנים קיום להפחד.
נ נח נחמ נחמן מאומן