קצת חידושי תורה משבוע שעבר פרשת דברים

ב"ה

 

חיי מוהר"ן תפה (בגמטריא תהלים) [כשאומרים טוב מזמור תהלים הרי הוא כמו משקה טעים], עכ"ל.

אין זה סתם ידיעה, אלא יש בו מסר למעשה בהנהגה ["פוליטקל" כמו מחאת כפים בתפלה וכדומה], להתיחס נכון לתפילה, כמו התם בסיפורי מעשיות משנים מקדמוניות מחכם ותם, שהתם היה עושה הנעלים, דהינו התפילות, בכלל לא בשלמות, ועם כל זה היה משבחם מאד כמבואר שם באריכות, וכן על כל הדברים שהיה מבקש מאשתו וכו' עיין שם. כן צריכים לחיות את המצות, כמו להבדיל בתענוגים ותאוות עולם הזה אנשים גונחים ונאנקים, או אה, ומשבחים וכו' על כל הנאה קלה עוברת וריקה, כן להבדיל צריכים לנהוג בדברים רוחנים.

 

 

ה' אב הילולה של האריז"ל, חל בערב שבת, אמרתי התפילה שלו בשביל יום הששי בסידור שערי ציון.

וז"ל ושאלתי לחכמים וכו' ויאמרו וכו' לכן אחי אתה בטח באלקים באמונתו תשתוקק ויראתו תלבש ובאהבתו תדבק והוא ידריכך לאהבו ולעבדהו. ואני כשמעי את אלה שמחתי ואען ואמר אללי לי אהה אנשים שלמים וטובי לב רחמו עלי ולמדוני איזה דרך אלך ואשוטטה יומים ולילה למצא תשוקת האמונה ומלבוש האמנה לבוש היראה וכו' עיין שם.

הנה החכמים אמרו לו שעל ידי בטחון ואמונה ויראה ואהבה, השם יתברך בעצמו ידריכו, וכן באמת ראיתי כזה מפורש באחד מהספרים, וכן לעתיד לבוא כתיב ולא יכנף עוד מורך, אבל הוא המשיך לבקש מהם איך ישיג את התנאים האלו. ואילו אותם חכמים מתחילה לא חשבו לבאר כל זה בתחילה, והסתפקו במה שאמרו. משמע אולי שפשוט להם להשיגם, וכן תירצו לו, ויענו ויאמרו הדרך הקרוב קרוב הוא לפניך, בפיך ובלבבך לעשותו וכו'. שאין תסביך בדבר.

 

ר' חיים ויטל כותב על תקופתו, שלפני חמש מאות שנים, שהגיע להעקבים בשיעור הקומה. וצריך עיון אם כן איפה אנחנו היום, כי מה יש למטה מהרגלים. ומה שנראה לי בזה, ומבאר הרבה ממה שקורה בעולם, לא אכתוב מכבוד האין סוף ב"ה. כי אפילו מי שמבין מה שהבנתי, יכול לבלבל אותו, על כן אין ראוי לכותבו. ומענין לענין כמו כן יש עוד דבר שנמנעתי לכותב והוא יחודים על מילות גסות, שהשומע יכול להתרכז ביחוד ולא להיות נתפס בהשמע הרע, ואין ראוי לכותבו כי יכול להפסיד שכרו בהפסדו. אכן בדברים כאלה, מי שכבר נפל לגמרי רחמנא ליצלן, בודאי יש לו לנסות בדברים כאלו, כי אין לו רק להרויח. וזה העיגול של האין סוף ב"ה, שכבר צריכים להשלים בזמנינו.

 

 

בחדשות יש עליה במספר אנשים ששוכחים ילדים קטנים ברכב ר"ל.

עכשיו למדו בדף יומי בבא בתרא לו. ותמהינן על רבא: והרי פשיטא הוא שהדין כן, ולמה הוצרך רבא להשמיענו דין זה!?

ומשנינן: לא צריכא דברי רבא אלא בקטן דאית ליה אימא [יש לו אם], כי מהו דתימא אם לא דברי רבא: ניחוש דלמא אימיה עיילתיה להתם, [שמא אמו שהיא כגודרות היא זו שהביאה לכאן את בנה יחד עמה], קא משמע לן: אימא לא מנשיא ברא, [אמא אינה שוכחת את בנה], ואם אמו הביאתו, אמו היתה מוציאתו.

 

רש"י פסוק יז כי המשפט לאלהים הוא. מה שאתה נוטל מזה שלא כדין, אתה מזקיקני להחזיר לו, נמצא שהטית עלי המשפט, ע"כ. ולכאורה הוא הדין בכל דבר בעולם, מה שהאדם יכול לעשות בעצמו אין לו להטיל על הקב"ה. וזה מה שכתוב בספר המדות ערך צדיק אות עא. אל תתפלל ואל תטריח את קונך כל זמן שאתה יכול לעשות בפעלה, ע"כ. ולכאורה אם הפעולה שלך יקח ממך לימוד תורה או שאר עבודת השם, הרי זה בכלל אינו יכול. ובזה יופי כוחם של התנאים והקדמונים שהיו יכולים הכל. וכן הד' דרגות של המלכים, שדוד המלך אמר ארדף אויבי וכו' וחזקיה אמר אני אשכב וכו'.

 

 

חיי מוהר"ן תמד. השיב לי מה לחשש ולדאג, מאחר שיש לך על מי לסמך שוב אין אתה מתירא כלל. פרוש מאחר שיש דעה שמכשיר ואתה סומך על אותה דעה אין להתירא עוד כלל (אמר המעתיק, זה פשוט שעל דעה שאינה מסכמת להלכה בודאי אין לסמך, רק רצונו לומר שלא לחשש חששות יתרות בענין זה), עכ"ל.

הנה לפי הערת המעתיק מבואר שלא יקח איזה דעת יחיד לפסוק כמוהו. והרי מצינו דעות שבשעת הדחק יכולים לסמוך אפילו על דעת יחיד, ויש דברים שלעולם הולכים לקולא אפילו אם יש רק דעת יחיד, ועיין בזה בט"ז יורה דעה יז:טו, ואם כן כל שכן כאשר מבררים סוגיא ויש שיקול ככה וככה, שיכולים לסמוך על איזה צד.

 

מטות לא:ו וישלח אתם משה אלף למטה לצבא אתם ואת פנחס וכו'.

פרש"י מגיד שהיה פינחס שקול כנגד כולם, ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר, אמר הקב"ה מי שהתחיל במצוה שהרג כזבי וכו' דבר אחר שהלך לנקום נקמת יוסף וכו' דבר אחר שהיה משוח מלחמה, ע"כ. והרי למעשה במלחמה זו פרנס את עם ישראל, כמו שהתורה מאריך לספור את כל השלל. וכן מצינו בגמרא כמה פעמים ועוד סיפורי צדיקים, ובזמר של איש חסיד היה, שאליהו הנביא מפרנס צדיקים הנצרכים.

 

ספר דברים.

אלה הדברים. כל הפסוק מרמז להתוכחות של משה רבינו, אבל לאו בפירוש. כי משה רבינו היה מוכיח כראוי כמבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח', שהביא מה שאמרו חז"ל עה"פ בשיר השירים (א, רש"י שם, שבת פח:) נרדי נתן ריחו, הנאמר על מעשה העגל, עזב לא נאמר, אלא נתן, שלא הוביש רוחם בתוכחתו אלא אדרבה נתן בהם ריח טוב, ורק דרך זה יכולים להוכיח, והוא בכח השיר פשוט כפול משולש מרובע כמבואר שם באריכות. וזה אלה הדברים, כי י"ם של דברים הם ן', והרי אותיות בנרד, בחי' הריח טוב של תוכחתו.

 

דברים א:כה ויקחו בידם מפרי הארץ ויורדו אלינו, פרש"י מגיד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, ע"כ. וקשה דלעיל בפרשת גבולות ארץ ישראל פרש"י (במדבר לד:יא) ז"ל וירד הגבול, כל שהגבול הולך מצפון לדרום הוא יורד והולך, ע"כ. וי"ל שכיון שכאן נכנסו ממזרחו של ארץ ישראל, לא שייך לפרש העליה והירידה לענין צפון ודרום. ועוד י"ל שרק לענין הקרקע עצמו מפרשים עליה וירידה בענין צפון ודרום, אבל לא לאדם ההולך בו, וזה צריך בדיקה.

 

א:כו ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמר.

פרש"י ז"ל אף על פי שלא צוני המקום לקרוא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני, מן התורה שקדמה לעולם, כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה, ואף על פי כן פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. דבר אחר, ממדבר קדמות, ממך למדתי שקדמת לעולם, יכול היית לשלוח בקר אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה, לאמר שלח את עמי במתון, ע"כ.

וצ"ב שהרי תניא במסכת חולין צד. היה רבי מאיר אומר אל יסרהב (-יפציר) אדם לחבירו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת (-מתנות) ויודע בו שאינו מקבל, וכן פסק הרמב"ם בהלכות דעות ב:ו.

וי"ל שלשון הגמרא מדויק שאסור להפציר שיסעוד אצלו או להרבות במתנה הניגש אליו, אבל הזמנה או מתנה בעלמא מותר. וכן עשה הקב"ה ומשה רבינו, נתנו לפניהם האפשרות סתם בלי הפצרה וריבוי (אע"פ שהתורה רב מאד, אבל לא הציגו בריבויה, רק המושג סתם שהיא התורה, ושאלו מה כתיב בה, ונתן דוגמא בעלמא). וזה הענין רש"י קורא, 'פתח להם בשלום', שאפילו למי שיודעים בו שלא יקבל, יש לפתוח לו בשלום בהזמנה בעלמא.

 

לפני שבוע הבאתי מספר ברית מנוחה שבמרכבת התפארת סידר את פישון ששם הזהב לצד מערב. אכן בהקדמה כתב שפישון מכסי לכל עבר צפונא הדא הוא דכתיב הוא הסבב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב, ועם כל דנא דדהבא דדכירנא בדין פסוקא וכו' עיין שם. ואכן גיחון, שבמרכבת התפארת סידר לצד צפון, גם בהקדמה כתב עליו, ואנפוהי לצפונא. ויהי רצון שעוד אזכה ללמוד כל זה כראוי.

 

אחד סיפר באריכות, עם מקורות, על יהודים שהיו גרים במדינה ומכא, עד שבא מוהמד והרגם, והנותרים היו חיים בהרים שם, והיו גיבורים שודדים כל אלו שבאו למכא, וחיים מהשלל. והיה להם קהילה שלמה, ומלך עליהם מגזע של דוד המלך. וזה התחיל בשנות ה600 ויש עדות שהיו עוד קיימים בערך 1870. ואז באיזה שנה עלו לארץ, ונאנסו להיות מוסלמים. ויש בזה אריכות גדול. וקבלתי חיזוק והרהורי תשובה מהסיפור. כי כל המפרשים שואלים על הבטחת התורה לא יסור שבט מיהודה, והרמב"ן כתב שעד היום יש במערב, אבל היום לא ראינו כלום. ואין תירוץ כראוי על השאלה. ופתאום מתגלה שכל הזמן היה מלך ממש של מלכות בן דוד. פלא. והרי רואים שאנחנו לא יודעים כלום, ואיך שצריכים להאמין כפשוטו בכל דברי התורה אפילו כאשר לא מבינים כלום.

 

ואתחנן אל ה' פרש"י אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם, אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים אמת המקום אלא מתנת חנם וכו' עיין שם.

בליקוטי מוהר"ן תנינא עח, רבינו מבאר שכדי לירש ארץ ישראל ביקש מכח המתנת חנם, שהוא בחי' דרך ארץ קדמה לתורה, בחי' עולם חסד יבנה וכו' עיין שם באריכות. אכן מלשון רש"י משמע שלא רק על ישראל, אלא על כל דבר ודבר מבקשים מתנת חנם. וצריך ביאור, לאחר שלא נתקבל בקשתו במתנת חנם למה לא ביקש בזכות מעשיו.

בליקוטי מוהר"ן תורה כ' רבינו מבאר חטא משה רבינו בהכאת הסלע, כי ניסה להמשיך תורה בזכות מעשיו הטובים, והיה צריך להשתמש עם זכות מעשיו הטובים להכניע את הרע שבכלל ישראל השומעים את תורתו, ולהמשיך תורה במתנת חנם. ולפי זה י"ל שהצדיקים כל בקשתם מהשם יתברך הוא עבור תורה, ולכן מבקשים במתנת חנם. וכיון שהחטא שעיכב את משה רבינו ליכנס לארץ ישראל היה דייקא בזה שהשתמש בזכיותיו להמשיך תורה כנ"ל, על כרחך בבואו לבקש ליכנס לארץ ישראל היה צריך לבקש במתנת חנם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

Dvar Torah for Parshas Devorim

HH

The first verse seems innocuous, but Rashi says it is completely rebuke.

This is the way of Nanach, as explained in Likutay Moharan volume 2 Torah-teaching 8, Moshe knew how to rebuke in such a way that they smelled better, and the only way to pull that off is by the power of the song of the future, the song which is single double triple quadruple - which we now know is Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN 

ה' אב הילולה של האריז"ל

ב"ה 

לכבוד הילולה של האריז"ל. 

- לפני כמה ימים כתבתי פה מה שהוא יפה באנגלית.

ר' חיים וויטל ציטט פה ושם כמה חומרות שהאריזל היה מחמיר בהם, ומה שאני מבין ומרגיש מזה שכך היתה הגישה של האריזל, תמיד להחמיר וכדומה, כי זה באמת הפשטות מדברי חז"ל בענין יראת שמים. וכן הלימודים של האריז"ל, כיון שנפטר מוקדם - כיון שלא התבטלו אליו כראוי - היה רק בשביל תלמידי חכמים גדולים.

ואז בא הבעל שם טוב ועשה שני הדרכות, אחד בשביל התלמידי חכמים מופלגים ואחד בשביל פשוטי העם.

ואז בא רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן, שכולם כאין נגדו, והורה לעם ישראל כולם כאחד דרך אחד, והוא דרך וחי בהם, ולא לחפש חומרות, מספיק כל מה שכבר קבעו לנו הצדיקים הקודמים, ועכשיו נשאר לנו רק להיות שמחים בכל הטוב הנפלא והנצחי שזכינו כיהודים.

נ נח נחמ נחמן מאומן 

Don't be stingy

HH one of the elements of Chasidus I think, is not to be stingy reacting to holiness. When it comes to worldly desires, everyone is ooing and ahing and moaning over every little pleasure, overating the tiny ephemeral emptiness of it. Try doing that with good deeds. Rabbainu said (CM 485 - gematria Psalms!) saying a chapter of Tehilim well is like a having a tasty drink of Punch. Smack your lips. Belt out the ahs. When you see something holy or worthy, praise it, brag and boast of it - this is not hubris, it his holy brazenness, hit it up. Rejoice and revel in it. Unfortunately most of this type of thing is only accorded to the vanities of the world, leabing the kingdom of holiness desolate.

There is a great deal more that needs to be said here, but at least I got this much down.

Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN 

There is a King of David even today and he's a Nanach

HH 

The Torah says there will always be a monarch from Yehuda until the coming of Messiah, and the commentators struggled to answer and explain what happened to this guarantee. And now boom! We learn that until recently there was a full fledged Kingdom of David in Chaibar!

Maybe that is what Saba said that he is King.

Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN 

ב"ה 

כולם שואלים על מה שכתוב בתורה, לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו, ומנסים ליישב בדוחק גדול מאד. ופתאום מתגלה שהתקיים כפשוטו!

ובזה אולי יש להבין מה שסבא ישראל הקפיד שכולם יקבלו שהוא מלך, וצריך לעיין מי היה המלך לפניו ומי עכשיו.

נ נח נחמ נחמן מאומן 

https://youtu.be/FSUCcWmSNjo?si=tAC6UR98f7WJV5ES

22 days from Rosh Hashana to Simchas Torah correspond to the three weeks

HH

Going slightly viral, it says in holy books that the 22 days from Rosh Hashana to Simchas Torah- Shmini Atzeres, correspond to the three weeks of mourning we are now in - 22 days from the fast of the 17th of Tamuz, the fast which Saba broke - corresponds to the Rosh Hashana of Rabbainu, recieving the holy Petek on the 23rd corresponding to Shabbos Shuva, till the 9th of Av - a week from now - corresponding to Simchas Torah - when the massacre of October 7 happened.

Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN 

קצת חידושי תורה מהשבוע שעבר - פרשת מטות מסעי

 

קטרת – בירור פשוט בתפלה שאומרים כל יום

יין קפריסין סאין תלתא וקבין תלתא ואם לא מצא יין קפריסין מביא חמר חורין עתיק, מלח סדומית רובע וכו'. יין קפריסין למה הוא בא כדי לשרות בו את הצפרן כדי שתהא עזה וכו'.

מבואר שיין קפריסין לכתחילה יותר טוב מחמר חורין, ועם כל זה משמע שחמר חורין באותו שיעור של היין קפריסין, דלא תימא שכיון שהוא אינו טוב כמו היין קפריסין יצטרך ליותר לעשות את הפעולה. ולכאורה מבואר שהעזות של החמר חורין שוה לזה של הקפריסין, ומן הסתם הטעם שלכתחילה מביאין של קפריסין הוא רק משום שהוא אדום [ולפי פרש"י קפריסין פירושו מקפריסין שהוא חו"ל, על כרחך יש עדיפות חזק בזה היין שמעדיפים אותו מיין של ארץ ישראל]. אכן תוספות בכריתות ו. הביא מר' משה כהן שהיו נותנים מלח רק כאשר לא מצא יין קפריסין. ולפי שיטה זו לא ראוי העזות של החמר חור כהיין קרפיסין, ואף על פי שדיו באותו שיעור, אבל צריך את המלח. ומובן שאין זה לכתחילה. והמשנה למלך (כה"מ ב:ג) דקדק מדברי הרמב"ם שהמלח מביאין מצד עצמו, ולא כדי לתקן דבר אחר.

 

 

במוסף שבת

תכנת שבת רצית קרבנותיה צוית פירושיה עם סידורי נסכיה. הבית יוסף בשם שיבולי הלקט ובעורך השלחן פירש, צוית כל המפורש בקרבנותיה, עם סידורי נסכיה, מלשון קשות הנסך, והכוונה לסידור שש המערכת של הלחם הפנים שהתרגום שית סידרין, ובפרשת הלחם פנים כתוב צו. והעורך השלחן כ' ויותר היה נראה לומר 'פירושיה' בשין שמאלית, פרישת לחם הפנים על השלחן. ולא ידעתי למה לא מפרשים שמדובר על נסכי הקרבנות.

ואולי יכולים לפרש פירושיה מלשון פרישות, שמצווים לפרוש מכל מלאכות. ולפי זה יכולים לפרש בדוחק גם כן שזה לשון נסכיה, כמו שפרש"י (שמות כה:כט) שהיו עליו כמין סכך וכסוי, והרי רש"י פרש (שמות לה:יב) כל דבר המגין בין למעלה בין מכנגד קרוי מסך וסכך וכו'. והכוונה לסדר כל ההלכות של שמירת שבת.

 

 

לך לך – הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. לפי הרמח"ל יתכן אפילו שעד אז עוד לא זכתה להיופי. זה

 לשונו (ספר רזין גניזין, תכשיטא ארבעין ותמניא) וכיון דקם בנסיונא דא, דרגא דהוד אתתקנת, ומנוגה נפקת, ובה אתקשטת כלה דא. ורזא דא ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. דהא שרה לתתא הות דוגמא דשכינתא לעילא. ובגין דא בקדמיתא דדרגא דהוא פגימא הות לעילא, שפירוד שרה נמי לא הוה מתחזי. השתא דהוד אתתקן, וחשוכא אתעבר מיניה, כדין הנה נא ידעתי וגו', השתא ולק מקדמיתא, נא ודאי, עכ"ל.

עיין בשיחות הר"ן פז, שמבאר שם באריכות מה דאמרי אנשי 'כל נער יש לו אשה נאה', ומבואר שם שפירושו בעולם הזה הוא ממש לגריעותא, שכיון שהנער לא משתמש בשכלו ומוחו, נשאר הלחות בהעצמות, וממילא כל אותו הלחות לוקחת אשתו, ומזה קונה לעצמה יופי. ואילו בקדושה יש דרך לשבח, בחי' הנה נער בוכה ביום הכיפורים, מיד ותחמול עליו, עם אתרוג יפה, ומבאר עוד שבכל הסוכות אנו עוסקים להמשיך הדעת הזו להאתרוג.

ולפי צירוף דברי הרמח"ל עם דברי רבינו, אולי י"ל שעד אותו נסיון של הוד, שרי היתה יפה רק מבחינת יניקה מלחות העצמות, ואחר שנצח את ההוד, זכה להמשיך לה היופי משרשי החסדים שבדעת. וזה מה שכתוב הנה נא ידעתי, ידעתי דייקא, כי הול"ל ראיתי (ולפי פשוטו של מקרא, שפרש"י מדובר בידיעה, כי לא מדובר שראה יופיה עכשיו, אלא שידע מכבר ועכשיו הזמן לדאג עליה, אבל לפי המדרשים הלוא העיקר הוא מה שראה עכשיו את יופיה), כי הבל היופי אין בו דעת כי הבל הוא, וכן כתיב, יפת מראה, אלא שהיופי הזה נמשכה לה מהדעת דייקא ולא סתם מהליחות הנשאר בעצמות. וזה הנ"ה, כי ממשיכים את הדעת מהו' קצות. וזה נ"א, נ' אימא ששורה עד הוד, וא' יסוד ז"א ליסוד נוקבא.

עוד י"ל הנה נא ידעתי, הן הנ"א, בגמטריא נ"ו ששרה היתה בת נ"ו כאשר אברהם נשא - וידע אותה, כפי החשבון של שני חי"י שרה שפרשנו במקומו. ואברהם היה מבוגר ממנה י' שנה, י'דעתי.  

 

 

בפרשת בלק שאלתי למה באמת בלעם לא הרג את חמורו בדיבור פיו.

אולי בלעם היה שומר כחו, וכמו שמצינו להבדיל מה שהאריז"ל גילה שכאשר אלישע שלח את גיחזי להחיות הילד, הוא כבר שם במקל הכח להחיות הילד, וגיחזי החיה בזה כלב מת, ושוב לא היה כח במקל להחיות הילד. וכן כאן בלעם היה שומר כחו הרע שבפיו להשתמש בו נגד ישראל.

ויתכן שכאשר בלעם אמר לאתון (בלק כב:כט) לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך, באמת ניסה בזה להרגו. ומיד אחר כן המלאך הרגו (רש"י כב:לג), והמלאך אמר לו את זה, אני שהרגתי אותו, ולא אתה. וזה קצת מדויק כי בלעם אמר, כי עתה הרגתיך, כי בעבר הוא הכה את החמור, ורק עכשיו אמר שרוצה להרגו. ולא צריכים חרב להרוג חמור, בסכין בעלמא יכולים להרגו בקלות, ואם היה רוצה להרגו מקודם בקלות היה יכול, אלא שניסה להרגו רק עתה בחרב פיו.

 

מטות

לא:ד אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא.

פרש"י לכל מטות ישראל, לרבות שבט לוי (ספרי קנז), ע"כ. וצב"ק שהרי הרבה יותר קצר לכתוב שבט לוי מכל האריכות של הריבוי. ויש פה כמה וכמה ריבוים, ויתכן שאדרבה יש פה ריבוי אחר ריבוי למעט אפרים ומנשה להיות נחשבים כשתים אלא כאחד. כל, ראשי תיבות כהנים לוים, שמשניהם יביאו אלף לשבט לוי, וכן מנשה אפרים יביאו אלף ליוסף.

בעל הטורים כז"ל אלף למטה אלף למטה, לכל מטה שני אלפים, הרי כ"ד אלפים הלכו עליהם למלחמה כנגד כ"ד אלפים שהפילו מישראל. הפסוק מתחיל באל"ף ומסיים באל"ף לומר לך שכולם היה להם לב א' לאביהם שבשמים, עכ"ל.

והוא תימה גדולה כי התורה אמרה בפירוש בפסוק ה', וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא, וקשה לחלק ולפרש שלשון וימסרו הוא בעל כרחם, כמו שפרש"י, ולפרש שי"ב מרצונם וי"ב בעל כרחם, שמלבד זה חידוש גדול, הרי הבעל הטורים בעצמו קבע שכולם לב א' לאביהם שבשמים, ולמה יתחלקו בענין זה, ואף שיש לדחוק שזה היה מחלקת לשם שמים, כי הלוא גם לפי רש"י כשרים היו, רק שנתעכבו בדבר שלא רצו להחיש פטירת משה, עם כל זה, זה דחיקא אחר דחיקא.

ואולי לשון הפסוק, שנים עשר אלף חלוצי צבא, מבואר לפי הבעל הטורים שי"ב אלף השני לא היו חלוצי צבא, וי"ל שהם שעמדו על הכלים, כמבואר ברש"י פרשת לך לך יד:כד וענר וחביריו ישבו על הכלים לשמור אפליו הכי יקחו חלקם וממנו למד דוד שאמר כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו וכו' עיין שם. והרי כתוב (לא:כז) וחצית את המלקוח בין תפשי המלחמה הצאים לצבא ובין כל העדה, ס"ל שזכות כל העדה אינו אלא מכח אותם י"ב אלף שממש עמדו על הכלים.

שוב מצאתי שדברי בעל הטורים הוא דעת ר' ישמעאל בספרי, והמלבי"ם פירש שהאלף השני היו שומרים על הכלים, ברוך שכוונתי.

ואולי לפי שיטה זו מנשה ואפרים שניהם שלחו אלף לצבא חלוצים, ושאר השבטים אלף חלוצים ואלף על הכלים.

 

לב:לא ויענו בני גד ובני ראובן לאמר את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה.

צריך ביאור שלא מצאנו דבר ה' אל משה בזה. ובכל מקרה כזה חז"ל דברו בו, כמו בבנות צלפחד, ובגעולי כלים, ובפסח שני, למה התגלות אותם הדברים היו דייקא על ידי אחרים, וכאן לא מצאתי התעוררות לזה.

והנה בתחלה אמרו למשה, עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה (- אדוני - לב:כה), כאשר אדני דבר (- אדוני – לב:כז), ורק אחר שצוה משה את אלעזר ויהושע וראשי אבות המטות בענין (לב:כח), אז החשיבו בני גד ובני ראובן את זה כדבר ה'. ועם כל זה קשה כנ"ל.

ועוד צריך ביאור למה האריך משה רבינו לפרש בלתי כלב בן יפנה, העיקר אמר להם שלא תניאון את לב בני ישראל, ואין שייכות בתוכחתו להזכיר זכות כלב ויהושע.

והנראה בזה בעה"י, שכל אותו הארץ מעבר לירדן היה של משה רבינו. וכל הפרשה הזו היתה תלויה בו, כי בני גד ובני ראובן רצו להשאר שם עם משה רבינו, כי שם חלקת מחוקק צפון, והדבר היה תלוי רק במשה רבינו אם יתן להם. והרי כל פעם שהתורה מזכיר פטירתו מזכיר שלא היה אלא משום שלא קידש השם על המים, ולכן גם כאן משה רבינו הקפיד שאלו לא תהיו נתפסים בחטא המרגלים. ולכן הוכיחם באריכות על זה.

והנה חלקת משה רבינו בעבר הירדן כנ"ל הוא ענין פלפול בתורה. כדאיתא במסכת נדרים לח. אמר רבי יוסי ברבי חנינא לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתב לך פסל לך וכו' והגמרא מסקת שזה פילפולא בעלמא. והפלפולים בחי' סיבובים, וכמו דאיתא (יבמות טז.) התחילו מסבבים אותו בהלכות עד שהגיעו לצרת הבת. וכן הפ' מתחלפת בג' באותיות אח"ס בט"ע גי"פ, והרי לשון גלגולים. וזה בחי' עבר הירדן שהוא מקיף ארץ ישראל – זאת תהיה לכם הארץ לגבלתיה סביב (לד:יב). ארץ ישראל בחי' ד' אמות של הלכה ממש, ועבר הירדן בחי' הפלפול של תורה. וארץ ישראל לשמאלה, וזה בחי' בשמאלה עושר וכבוד (משלי ג:טז), העשירות של פסל לך, והכבוד כעין בעלי אגדה שפרש"י (בבא בתרא י.) מתוך שהן דרשנין ומושכין את הלב הכל מכבדין אותם, ע"כ, וכעין זה בפלפול שמראים כוחם ושכלם. אבל רחוק מהם בחי' אורך ימים בימינה, כי ארץ ישראל הוא משמאלם כנ"ל, ועל כן בגלעד נפישי רוצחים וצריכים ג' ערי מקלט לשנים וחצי שבטים כמו ג' לט' שבטים (רש"י מסעי לה:יד). וזה מש"כ (מסעי לה:כג) או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות ויפל עליו, מכאן אמרו (מכות ז: הובא ברש"י כאן) ההורג דרך ירידה גולה, דרך עליה אינו גולה, ע"כ. ויפל דייקא, מלשון פלפול. כי פלפול אותיות אלף אלף (שהוא לשון חכמה ולימוד), אלא שחסר הב' אלפים, וכמו 'מת' שחסר הא' להיות אור האמת.

ולכן לא ניתן עבר הירדן אלא לב' וחצי שבטים, כי כיון שאינו בחי' גופי תורה, אלא פלפולא בעלמא כנ"ל, איכא למיחש לג' שיושבין אין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים.

ועל כן משה הדגיש להם כמה פעמים הענין למלאות אחרי השם, (לב:יא) אם יראו האנשים העלים ממצרים וכו' כי לא מלאו אחרי, (פסוק יב) בלתי כלב בן יפנה הקנזי ויהושע בן נון כי מלאו אחרי ה'. (פסוק טו) כי תשובן מאחריו ויסף עוד להניחו במדבר וכו' (וגם הגלות של רוצח בשגגה עד אחרי מות הכהן הגדול). כי זה בחי' הפלפול של תורה. וזה הענין שהזכיר להם בלתי כלב ויהושע, שלכאורה לא שייך להתוכחה, כי זה הנקודה שמשה רבינו היה דורש ומבקש, כי כלב בן יפנה הקנזי, איתא במסכת תמורה, ויהי אחרי מות משה עבד ה' וכו' אלף ושבע מאות (-פעמיים תכל"ת) קלין וחמורין וכו' נשכתחו בימי אבלו של משה, אמר רבי אבהו אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו, שנאמר (יהושע טו:יז) וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב ויתן (-כלב) לו את עכסה בתו לאשה וכו'.

ולכן אף על פי שלא מצינו שמנשה ביקש חלקו מעבר לירדן, בחרו בו להשלים מנינם, כי יש בו הכח להתגבר על השכחה, כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי (בראשית מא:נא), כי הוא בחינת משנ"ה יירשו, כי הפעם השני לדרשה, כמו שאמר יוסף (בראשית מא:לב), ועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון וכו'. ויש לו את הכח של הפלפול.

ובזה יש להבין מה שבני גד וראובן הקדימו להזכיר את צאנם לפני זרעם (רש"י לב:טז), וקשה לקחת את זה כפשוטו ממש חלילה. אלא שכמו שגילה האריז"ל על צאן יעקב שהם נשמות כל ישראל (כסא רחמים להחיד"א על מסכת סופרים כא:ט בפירוש ד"ה הא למדת), והרי הם כנגד ששים רבוא אותיות יש לתורה, ראשי תיבות ישראל, והן הם גופי הלכות של התורה, ואילו הטף הם בחי' החידושים שמולידים על ידי פלפול של התורה, ולכן בני גד ובני ראובן הקדימו גופי ההלכות, ומשה רבינו הוכיחם שמילתא דאתיא מדרשא חביבא ומקדימינן כדאיתא בגמרא כמה פעמים. וכן מצינו שמנשה הוא המליץ (רש"י בראשית מב:כג), והוא בחי' בשמאלה עושר וכבוד כנ"ל.

 

 

דברים

א:ה בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר. פרש"י הואיל, התחיל וכו' ע"כ. וצ"ב שבודאי משה רבינו היה מפרש ומבאר להם את התורה מתחילה. ודוחק מאד לפרש שזה קאי רק על באר, בשבעים לשון. ועוד צ"ב שהתורה ממשיכה (א:ו) ה' אלקינו דבר אלינו בחרב לאמר רב לכם שבת בהר הזה. וקשה וכי זה הביאור של התורה. ועוד קשה וכי זה מה שה' יתברך אמר להם בחרב, ודוחק לפרש שהכוונה לציווי חדש שמצווה אותם עכשיו לנסוע.

ויש לפרש שרק אחר שמשה רבינו הוכיחם, כמבואר ברש"י בריש הספר, רק אז התחיל ליתן להם להבין באמת את התורה, כי תורה בלי מלאכה – בלי מלאכת תיקון המידות, בטלה. וזה היה עיקר דיבור השם בחורב, רב לכם שבת בהר הזה, להתרחק מהגאוה, ולהיות ענוים וצנועים.

נ נח נחמ נחמן מאומן