קצת חידושי תורה משבוע שעבר פרשת דברים

ב"ה

 

חיי מוהר"ן תפה (בגמטריא תהלים) [כשאומרים טוב מזמור תהלים הרי הוא כמו משקה טעים], עכ"ל.

אין זה סתם ידיעה, אלא יש בו מסר למעשה בהנהגה ["פוליטקל" כמו מחאת כפים בתפלה וכדומה], להתיחס נכון לתפילה, כמו התם בסיפורי מעשיות משנים מקדמוניות מחכם ותם, שהתם היה עושה הנעלים, דהינו התפילות, בכלל לא בשלמות, ועם כל זה היה משבחם מאד כמבואר שם באריכות, וכן על כל הדברים שהיה מבקש מאשתו וכו' עיין שם. כן צריכים לחיות את המצות, כמו להבדיל בתענוגים ותאוות עולם הזה אנשים גונחים ונאנקים, או אה, ומשבחים וכו' על כל הנאה קלה עוברת וריקה, כן להבדיל צריכים לנהוג בדברים רוחנים.

 

 

ה' אב הילולה של האריז"ל, חל בערב שבת, אמרתי התפילה שלו בשביל יום הששי בסידור שערי ציון.

וז"ל ושאלתי לחכמים וכו' ויאמרו וכו' לכן אחי אתה בטח באלקים באמונתו תשתוקק ויראתו תלבש ובאהבתו תדבק והוא ידריכך לאהבו ולעבדהו. ואני כשמעי את אלה שמחתי ואען ואמר אללי לי אהה אנשים שלמים וטובי לב רחמו עלי ולמדוני איזה דרך אלך ואשוטטה יומים ולילה למצא תשוקת האמונה ומלבוש האמנה לבוש היראה וכו' עיין שם.

הנה החכמים אמרו לו שעל ידי בטחון ואמונה ויראה ואהבה, השם יתברך בעצמו ידריכו, וכן באמת ראיתי כזה מפורש באחד מהספרים, וכן לעתיד לבוא כתיב ולא יכנף עוד מורך, אבל הוא המשיך לבקש מהם איך ישיג את התנאים האלו. ואילו אותם חכמים מתחילה לא חשבו לבאר כל זה בתחילה, והסתפקו במה שאמרו. משמע אולי שפשוט להם להשיגם, וכן תירצו לו, ויענו ויאמרו הדרך הקרוב קרוב הוא לפניך, בפיך ובלבבך לעשותו וכו'. שאין תסביך בדבר.

 

ר' חיים ויטל כותב על תקופתו, שלפני חמש מאות שנים, שהגיע להעקבים בשיעור הקומה. וצריך עיון אם כן איפה אנחנו היום, כי מה יש למטה מהרגלים. ומה שנראה לי בזה, ומבאר הרבה ממה שקורה בעולם, לא אכתוב מכבוד האין סוף ב"ה. כי אפילו מי שמבין מה שהבנתי, יכול לבלבל אותו, על כן אין ראוי לכותבו. ומענין לענין כמו כן יש עוד דבר שנמנעתי לכותב והוא יחודים על מילות גסות, שהשומע יכול להתרכז ביחוד ולא להיות נתפס בהשמע הרע, ואין ראוי לכותבו כי יכול להפסיד שכרו בהפסדו. אכן בדברים כאלה, מי שכבר נפל לגמרי רחמנא ליצלן, בודאי יש לו לנסות בדברים כאלו, כי אין לו רק להרויח. וזה העיגול של האין סוף ב"ה, שכבר צריכים להשלים בזמנינו.

 

 

בחדשות יש עליה במספר אנשים ששוכחים ילדים קטנים ברכב ר"ל.

עכשיו למדו בדף יומי בבא בתרא לו. ותמהינן על רבא: והרי פשיטא הוא שהדין כן, ולמה הוצרך רבא להשמיענו דין זה!?

ומשנינן: לא צריכא דברי רבא אלא בקטן דאית ליה אימא [יש לו אם], כי מהו דתימא אם לא דברי רבא: ניחוש דלמא אימיה עיילתיה להתם, [שמא אמו שהיא כגודרות היא זו שהביאה לכאן את בנה יחד עמה], קא משמע לן: אימא לא מנשיא ברא, [אמא אינה שוכחת את בנה], ואם אמו הביאתו, אמו היתה מוציאתו.

 

רש"י פסוק יז כי המשפט לאלהים הוא. מה שאתה נוטל מזה שלא כדין, אתה מזקיקני להחזיר לו, נמצא שהטית עלי המשפט, ע"כ. ולכאורה הוא הדין בכל דבר בעולם, מה שהאדם יכול לעשות בעצמו אין לו להטיל על הקב"ה. וזה מה שכתוב בספר המדות ערך צדיק אות עא. אל תתפלל ואל תטריח את קונך כל זמן שאתה יכול לעשות בפעלה, ע"כ. ולכאורה אם הפעולה שלך יקח ממך לימוד תורה או שאר עבודת השם, הרי זה בכלל אינו יכול. ובזה יופי כוחם של התנאים והקדמונים שהיו יכולים הכל. וכן הד' דרגות של המלכים, שדוד המלך אמר ארדף אויבי וכו' וחזקיה אמר אני אשכב וכו'.

 

 

חיי מוהר"ן תמד. השיב לי מה לחשש ולדאג, מאחר שיש לך על מי לסמך שוב אין אתה מתירא כלל. פרוש מאחר שיש דעה שמכשיר ואתה סומך על אותה דעה אין להתירא עוד כלל (אמר המעתיק, זה פשוט שעל דעה שאינה מסכמת להלכה בודאי אין לסמך, רק רצונו לומר שלא לחשש חששות יתרות בענין זה), עכ"ל.

הנה לפי הערת המעתיק מבואר שלא יקח איזה דעת יחיד לפסוק כמוהו. והרי מצינו דעות שבשעת הדחק יכולים לסמוך אפילו על דעת יחיד, ויש דברים שלעולם הולכים לקולא אפילו אם יש רק דעת יחיד, ועיין בזה בט"ז יורה דעה יז:טו, ואם כן כל שכן כאשר מבררים סוגיא ויש שיקול ככה וככה, שיכולים לסמוך על איזה צד.

 

מטות לא:ו וישלח אתם משה אלף למטה לצבא אתם ואת פנחס וכו'.

פרש"י מגיד שהיה פינחס שקול כנגד כולם, ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר, אמר הקב"ה מי שהתחיל במצוה שהרג כזבי וכו' דבר אחר שהלך לנקום נקמת יוסף וכו' דבר אחר שהיה משוח מלחמה, ע"כ. והרי למעשה במלחמה זו פרנס את עם ישראל, כמו שהתורה מאריך לספור את כל השלל. וכן מצינו בגמרא כמה פעמים ועוד סיפורי צדיקים, ובזמר של איש חסיד היה, שאליהו הנביא מפרנס צדיקים הנצרכים.

 

ספר דברים.

אלה הדברים. כל הפסוק מרמז להתוכחות של משה רבינו, אבל לאו בפירוש. כי משה רבינו היה מוכיח כראוי כמבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח', שהביא מה שאמרו חז"ל עה"פ בשיר השירים (א, רש"י שם, שבת פח:) נרדי נתן ריחו, הנאמר על מעשה העגל, עזב לא נאמר, אלא נתן, שלא הוביש רוחם בתוכחתו אלא אדרבה נתן בהם ריח טוב, ורק דרך זה יכולים להוכיח, והוא בכח השיר פשוט כפול משולש מרובע כמבואר שם באריכות. וזה אלה הדברים, כי י"ם של דברים הם ן', והרי אותיות בנרד, בחי' הריח טוב של תוכחתו.

 

דברים א:כה ויקחו בידם מפרי הארץ ויורדו אלינו, פרש"י מגיד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, ע"כ. וקשה דלעיל בפרשת גבולות ארץ ישראל פרש"י (במדבר לד:יא) ז"ל וירד הגבול, כל שהגבול הולך מצפון לדרום הוא יורד והולך, ע"כ. וי"ל שכיון שכאן נכנסו ממזרחו של ארץ ישראל, לא שייך לפרש העליה והירידה לענין צפון ודרום. ועוד י"ל שרק לענין הקרקע עצמו מפרשים עליה וירידה בענין צפון ודרום, אבל לא לאדם ההולך בו, וזה צריך בדיקה.

 

א:כו ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמר.

פרש"י ז"ל אף על פי שלא צוני המקום לקרוא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני, מן התורה שקדמה לעולם, כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה, ואף על פי כן פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. דבר אחר, ממדבר קדמות, ממך למדתי שקדמת לעולם, יכול היית לשלוח בקר אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה, לאמר שלח את עמי במתון, ע"כ.

וצ"ב שהרי תניא במסכת חולין צד. היה רבי מאיר אומר אל יסרהב (-יפציר) אדם לחבירו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת (-מתנות) ויודע בו שאינו מקבל, וכן פסק הרמב"ם בהלכות דעות ב:ו.

וי"ל שלשון הגמרא מדויק שאסור להפציר שיסעוד אצלו או להרבות במתנה הניגש אליו, אבל הזמנה או מתנה בעלמא מותר. וכן עשה הקב"ה ומשה רבינו, נתנו לפניהם האפשרות סתם בלי הפצרה וריבוי (אע"פ שהתורה רב מאד, אבל לא הציגו בריבויה, רק המושג סתם שהיא התורה, ושאלו מה כתיב בה, ונתן דוגמא בעלמא). וזה הענין רש"י קורא, 'פתח להם בשלום', שאפילו למי שיודעים בו שלא יקבל, יש לפתוח לו בשלום בהזמנה בעלמא.

 

לפני שבוע הבאתי מספר ברית מנוחה שבמרכבת התפארת סידר את פישון ששם הזהב לצד מערב. אכן בהקדמה כתב שפישון מכסי לכל עבר צפונא הדא הוא דכתיב הוא הסבב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב, ועם כל דנא דדהבא דדכירנא בדין פסוקא וכו' עיין שם. ואכן גיחון, שבמרכבת התפארת סידר לצד צפון, גם בהקדמה כתב עליו, ואנפוהי לצפונא. ויהי רצון שעוד אזכה ללמוד כל זה כראוי.

 

אחד סיפר באריכות, עם מקורות, על יהודים שהיו גרים במדינה ומכא, עד שבא מוהמד והרגם, והנותרים היו חיים בהרים שם, והיו גיבורים שודדים כל אלו שבאו למכא, וחיים מהשלל. והיה להם קהילה שלמה, ומלך עליהם מגזע של דוד המלך. וזה התחיל בשנות ה600 ויש עדות שהיו עוד קיימים בערך 1870. ואז באיזה שנה עלו לארץ, ונאנסו להיות מוסלמים. ויש בזה אריכות גדול. וקבלתי חיזוק והרהורי תשובה מהסיפור. כי כל המפרשים שואלים על הבטחת התורה לא יסור שבט מיהודה, והרמב"ן כתב שעד היום יש במערב, אבל היום לא ראינו כלום. ואין תירוץ כראוי על השאלה. ופתאום מתגלה שכל הזמן היה מלך ממש של מלכות בן דוד. פלא. והרי רואים שאנחנו לא יודעים כלום, ואיך שצריכים להאמין כפשוטו בכל דברי התורה אפילו כאשר לא מבינים כלום.

 

ואתחנן אל ה' פרש"י אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם, אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים אמת המקום אלא מתנת חנם וכו' עיין שם.

בליקוטי מוהר"ן תנינא עח, רבינו מבאר שכדי לירש ארץ ישראל ביקש מכח המתנת חנם, שהוא בחי' דרך ארץ קדמה לתורה, בחי' עולם חסד יבנה וכו' עיין שם באריכות. אכן מלשון רש"י משמע שלא רק על ישראל, אלא על כל דבר ודבר מבקשים מתנת חנם. וצריך ביאור, לאחר שלא נתקבל בקשתו במתנת חנם למה לא ביקש בזכות מעשיו.

בליקוטי מוהר"ן תורה כ' רבינו מבאר חטא משה רבינו בהכאת הסלע, כי ניסה להמשיך תורה בזכות מעשיו הטובים, והיה צריך להשתמש עם זכות מעשיו הטובים להכניע את הרע שבכלל ישראל השומעים את תורתו, ולהמשיך תורה במתנת חנם. ולפי זה י"ל שהצדיקים כל בקשתם מהשם יתברך הוא עבור תורה, ולכן מבקשים במתנת חנם. וכיון שהחטא שעיכב את משה רבינו ליכנס לארץ ישראל היה דייקא בזה שהשתמש בזכיותיו להמשיך תורה כנ"ל, על כרחך בבואו לבקש ליכנס לארץ ישראל היה צריך לבקש במתנת חנם.

נ נח נחמ נחמן מאומן