כינוס ופיזור של רשעים - טוב או רע

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן

אות ו. וע"כ על ידי הפירוד שבין השונאים, על ידי זה יש להם אריכת זמן וקיום ביותר, כי הם יונקים עד שיכלה כל המותרות שבמוח, ואזי כשיכלה המותרות, והיה הדעת צח וצלול, אי יפלו, כי לא יהיה להם עוד יניקה, ועל ידי הפירוד שיש ביניהם, אין להם כח לינק הרבה, ויונקים מעט מעט, וע"כ על ידי זה מאריכין זמן יותר, עד שיגמרו לינק כל המותרות, אבל כשמתחברין השונאים יחד, אזי יונקים הרבה, ואזי יונקים במהרה כל המותרות ונופלים כנ"ל.   וזה בחי' שערות קלועין שנמצאין בבני אדם שקורין קאלטיניס, שהעולם חוששין לקצצם וכו' עיין שם.

במשנה בסנהדרין עא: פיזור לרשעים הנאה להן והנאה לעולם וכו' כנוס לרשעים רע להן ורע לעולם וכו', ע"כ. ובפירוש עוטה אור כתב שהרישא אתי שפיר לפי המבואר כאן, כי הנאה להם שמאריכין זמן, והנאה לעולם, כי אינם יונקים הרבה. וק"ק אם זה כל כך טוב לעולם, למה מעדיפים הכינוס של הרשעים כמבואר כאן. וכן לא נחית לפרש המשך המשנה שכנוס לרשעים רע להן ולעולם, ואילו לפי המבואר כאן, העולם מעדיפים הכינוס כדי שינקו מהר ויכלו ויאבדו, ולכן חוששין לקצץ הקאלטיניס, כי מעדיפים שינקו הרבה מהם ויכלו ויאבדו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לעסוק בעסק טוב ולגור בעיר גדול

 ב"ה

ספר חיי מוהר"ן

תסה. אמר רצונו שכל אנשי שלומני לא יהיה אחד מהם מלמד, וכמה פעמים דבר מזה וכו' עיין שם.

עיין מש"כ שיחות רמא.

 

גם אמר שטוב לענין פרנסה לדור בעיר גדולה. ואמר בדרך צחות שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין דבר שאין לו מקום, נמצא שכל אדם יש לו שעה. וכשעוסק במשא ובמתן יכול להיות שבאותו השעה שיש לו ירויח ממון הרבה מאחר שאותה השעה היא שלו. על כן יכול להיות שיזמין לו השם יתברך איזה הצלחה גדולה בעסק שלו שהוא עוסק, ויכול להרויח באותה השעה שלו רוח גדול. אבל כשהוא מלמד, אזי כשמגיע לו השעה שלו וכו' וכו'. וכן אין לך דבר שאין לו מקום, וכשהוא דר בעיר גדולה ששם מצויים עסקים גדולים, אזי יכול להזדמן לו איזה דבר גדול שיתעשר בו כי שם הוא מקומו, כי אין לך דבר שאין לו מקום. אבל בעיר קטנה שם יזדמן איזה דבר שבוש ופחות להרויח בו, כי הכל לפי המקום, כי אין לך דבר שאין לו מקום כנ"ל, עכ"ל.

לכאורה מבואר שיש שני תנאים, עסקי האיש, ומקומו.

והנה צ"ע במצבינו היום, שכל היכא שהאדם נמצא הוא יכול להיות מקושר לכל שוקי העולם הכי גדולים, האם זה מכשיר התנאי להיות במקום עיקר גדול. וכבר מצאנו כמה דברים שנראה שנשתנה המציאות מהזמן שבו היה חי רבינו, עיין בשיחות הר"ן רכא – היה מתלוצץ מאד מהלוחות וכו' שכותבים המארעות והשנויים כגון קר וחם וכו' ומש"כ שם.

ואכן אפילו אם נאמר כן, עכ"ז צריך התנאי שהוא מקושר לעסקים והשוקים האלו.

 

מדברי רבינו כאן על המעלה לעסוק בעסקים ולהיות בעיר גדול, יש ללמוד לענין עסקי עבודת השם. שאם האדם עוסק בחיצוניות התורה, כאשר יהיה לו סיעתא דשמיא ויזכה לחדש חידושים ולעמוד טוב על לימודו, הרי זה זכיה קטנה לעומת מה שיכול לזכות אם היה עוסק בפנימיות התורה ותפילה והתבודדות, שאז כאשר יזכה, יפתחו לו סודות ונפלאות השם. ולפי זה נפתח מובן אחר ועמוק במה שרבינו אמר (חיי מוהר"ן תקצא) לא להיות חסיד בעיר קטנה. ובאמת רבינו אמר את זה ביחד עם ענין המלמד כאן ז"ל שלשה דברים אינם חשובים בעיניו שוחט ומלמד וחסיד בעיר קטנה! ע"כ, אכן שם המשיך ז"ל שבנקל לו להכשל בגאות חס ושלום, ע"כ, אבל כל זה בסוגריים, ויתכן שהוא הוספת המעתיק (וכמו שהוסיף לענין כן להתפלל לא להתפלל – בכוונה), וצריך עיון.

נ נח נחמ נחמן מאומן

קבלת חזקיהו גזר דינו בלי התרגשות ובלי התפעלות

 ב"ה

ספר מלכים

ב:כ:יט ויאמר חזקיהו אל ישעיהו טוב דבר י' אשר דברת ויאמר הלוא אם שלום ואמת יהיה בימי.

כל הפסוק עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן (-ז' פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן).

בשטחיות התגובה של חזקיהו נראה פלא, שהלוא היה לו לקבל אבילות ולבקש ולהתחנן על רוע גזר הדין. ונראה לפרש שכבר היה פשוט לפניהם שעוד מעט יהיה גירושין וגלות, וחזקיה ידע שיוצא חלציו יצאו לתרבות רע, והיה מובן שהחטא של חזקיה שהראה את האוצר וכו' היה רק המכה בפטיש על הגזירה, ולכן לאחר שחזקיהו קבע שבימיו לא יחול הגזירה, הרי זה כאילו לא נגזר עליו כלום, ולא יחול הגזירה אלא עד דור שכבר חייב.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ליקוטי מוהר"ן תורה ע תורה עב - הערות

 ב"ה

 

תורה ע

ע' מש"כ במסכת נדה דף נט:

 

אות ב. וזה שאנו רואין כשאדם נוסע להצדיק, כל מה שמתקרב למקום הצדיק יותר, יש לו חשק יותר, מחמת שמתקרב יותר להכח המושך, ע"כ.

עיין לקמן תורה עב שמבואר לכאורה להיפוך, שאחר שמתחיל לנסוע יצרו מתגבר עליו לאבד חשקו, עמש"כ שם.

 

ג. וזה בחי' משכן וכו' להמשיך אלקות למקום וכו' עיין שם. בתחילת התורה רבינו כתב שהמשכה לכל הדברים שבעולם, וכן לכל ההשפעות, ומכאן ואילך רבינו מבאר שעיקר ההמשכה הוא לאלקות, ועיין מש"כ באות ה.

 

ה. כי כשהצדיק צריך לקרות את ראשי העם, הוא קורא אותם בזה שהוא מקים את המשכן, ששם הכבוד כנ"ל, ועל ידי זה קורא אותם וכו' עיין שם.

בהתחלת התורה רבינו כתב שהצדיק מושך כל מה שבעולם אליו, וראוי לכולם לבוא אליו לולא כח המכריח. ואולי קריאה הוא עוד יותר מסתם המשכה. ונראה עוד כמו שהערנו באות ג', שכבר מאות ב' רבינו מבאר שכח המושך הוא להמשכת אלקות. ולכן נראה שמאיזה טעם לפעמים [-כי מבואר בסוף אות ב' שאנשים באים לצדיק, ורצים אליו, על ידי כח ההמשכה] הצדיק לא מפעיל או לא סומך על הפעלת ההמשכה שכל העולם, רק המשכת אלקות, ולכן צריך לקרוא את ראשי העם על ידי הקמת המשכן.

ועיין לקמן בתורה עב, שיתכן שעל עיקר כח המושך של הצדיק, שהאדם נמשך להצדיק, יתכן שעל זה יתגבר יצרו עליו ויהיה להאדם נסיון להמשיך לרצות ולנסוע. ולפי זה י"ל שלכן הצדיק קורא אותם בדרך הקמת המשכן לקבל גדולה.

 

תורה עב

א. לפעמים בא לאדם הרהור תשובה, ונעשה באותו שעה איש כשר וכו' רוצה לנסע להצדיק, ואחר כך כשנוסע, מתגבר עליו היצר הרע ונופל מתשוקתו שהיה לו תחלה. ואחר כך כשבא להצדיק, מתגבר עליו היצר הרע עוד יותר, ואובד חשקו וכו' עיין שם.

כבר העיר בפירוש עוטה אור שהרי לעיל ע:ב כתב ז"ל וזה שאנו רואין כשאדם נוסע להצדיק, כל מה שמתקרב למקום הצדיק יותר, יש לו חשק יותר, מחמת שמתקרב יותר להכח המושך, ע"כ. והיה לו להקשות אפילו ממה שכתוב כאן שרוצה לנסע לצדיק באשר שנתעורר לבו לתשובה, ואילו לפי המבואר בתורה ע', אפילו בלי התעוררות לתשובה, כיון שעל כל פנים אין בו כח מכריח נגד הצדיק, כבר ימשיך אחר הצדיק. ואכן באמת זה מה שנראה ממש"כ בהמשך ז"ל כי בתחלה כשבא לו ההרהור תשובה מחמת הטוב שהתעורר בתוכו, אזי על ידי מעשיו באותו שעה המית יצרו, ונתבטל יצרו הרע שהיה לו, כי המיתו בזה ההרהור תשובה והעבדא של אותו השעה, ואחר כך כשרוצה לנסע מתגבר עליו יצר הרע אחר וכו', עכ"ל הרי מבואר דילוג כאן, שאחר שעשה תשובה ונתבטל יצרו הרע, עוד לא קיבל התנגדות מהיצר הרע השני עד שכבר רצה לנסע – וכאילו לא היה שום מונע והתנגדות מהיצר הרע על עצם הרצון לנסוע, רק לאחר שכבר רצה לנסע אז מתגבר עליו. וקשה הרי כאשר בא לצדיק, המית את יצרו עוד הפעם, והוא אובד כל חשקו – אין לו שום רצון, ואילו כאן כאשר המית יצרו בהרהורי תשובה – כן יש לו רצון לנסוע.

והנה בתחלה רבינו כותב שאחר התשובה רצה לעשות עבדא, ומשמע קצת שהתשובה אינה עבדא, אלא ז"ל ואחר כך רוצה לעשות עבדא באשר נתעורר לבו לתושבה בכן רוצה לנסע, ע"כ. ואילו אחר כך כותב בפירוש שהתשובה נחשבת עבדא ז"ל כי המיתו בזה ההרהור תשובה והעבדא של אותו השעה ואחר כך וכו', ע"כ. והיה נראה בזה שעצם הרצון לנסוע להצדיק עוד נמשך לו מהתשובה, ואולי הוא פרי מיתת היצר הרע, ורק כאשר לרצות לנסוע ממש, אז יתגבר היצר הרע החדש. וכיון שהוא נוסע, כל זמן הנסיעה אינו עושה פעולה ועבדא חדשה, ועם כל זה מתקרב להצדיק ומתגבר הרצון כמו שמבואר בתורה ע', עד שמגיע ממש להצדיק, הרי זה פעולה ועבדא חדשה, והרי זה ממית יצרו ומתגבר יצרו החדש, ואובד חשקו.

ועל עיקר הקושיא הנ"ל אם החשק מתגבר או נאבד, הרי זה קשה רק אם נאמר שכל פעם ופעם שנוסעים לצדיק מתגברים המניעות והיצר הרע, דאילו לשון תורה עב מדבר על נסיעה מיוחדת של החוזר בתשובה, וניתן לומר שכן כל נסיעה מיוחדת, אבל יתכן שתורה ע' מדבר על אדם הרגיל להמשך ולנסוע לצדיק שאין לו התגברות היצר הרע בנסיעה.

ועוד י"ל שהעבדא שהבעל תשובה רוצה לעשות, אינו רק לנסוע להצדיק, אלא גם לעשות על פי הצדיק, וכן מדוייק במש"כ ז"ל ואחר כך כשבא להצדיק מתגבר עליו היצר הרע עוד יותר, ואובד כל חשקו, ע"כ, הרי שהחשק שלו היה עוד לעשות על פי הצדיק. ואם כן יש לאמר שלעולם יתחזק ברצונו והמשכתו להצדיק, והנידון על איבוד חשקו מדובר רק על העובדא שרוצה לעשות על פי הצדיק. ולפי זה צריכים לדחוק מה שכתוב "ואחר כך כשרוצה לנסע מתגבר עליו יצר הרע חדש" היינו על ענין העבדא.

ובפירוש הנ"ל יישב ששניהם נכונים כאחד. שמצד אחד מתגבר הכח המושך והתשוקה, ומצד היצר הרע מתגבר כח המכריח ע"ש. אבל אם רק על ידי נצחון היצר הרע יזכה להמשיך בנסיעה, עכשיו שתהיה לו יותר חשק אינו אלא בשביל שנצח יצרו ועלה למעלה, ואיך קבע רבינו בתורה ע' שזה בשביל שהתקרב יותר. ויש לדחות, שזה גופא שמנצח את יצרו היה בסיוע של התחזקות החשק מחמת קרבתו.

ועיין מש"כ לעיל ע:ה בענין שמלבד כח המושך הרגיל יש להצדיק כח המושך דרך הקמת המשכן.

עוד יש לדייק מהלשון כאן 'ונופל מתשוקתו שהיה לו תחלה' משמע שמדובר על התשוקה הראשונה בלבד, ולמה אין לו כבר יותר תשוקה. ועוד כתב רבינו ז"ל כי צריך התגברות חדש ביותר נגד זה היצר הרע החדש שבא לו כנ"ל, עד כאן. והלוא כיון שהתחילה לנסוע כבר כח המושך יותר חזקה. ועוד מבואר במקום אחר שכל מה שיותר חשוב יש עליו יותר מניעות כדי לבנות החשק הנדרש. הרי מצד אחד יש כח המושך של הצדיק, ומצד שני יש התגברות היצר הרע והתגברות המניעות.

 

ואחר כך כשבא להצדיק, מתגבר עליו היצר הרע עוד יותר, ואובד חשקו וכו', ע"כ. ר' שמואל הורוביץ כותב איך שכאשר בא לציון של צדיק גדול כמו רשב"י תיכף רוצים כבר ללכת.

 

וזה שנאמר בדוד לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת הינו שלא המתיק הגבורות על כן לא זכה לבנות הבית. ואף שמלחמת ה' נלחם עם כל זה למעלה למעלה בתכלית המעלה במקום שצריך להכלל הינו באין סוף שם כלו טוב וצריך להיות רק טוב בלי שום דינים כלל, עד כאן לשונו.

בזה יש להבין מה שאומרים בשם רבינו שמשיח יכבוש את העולם בלי יריית כדור אחד (שיח שרפי קודש ב:סז, והגם שאין לסמוך על הספר הנ"ל כל עיקר, הרי בלקוטי הלכות, אורח חיים ג, יום ה:ט כתוב שמשיח יכבש העולם בלי מלחמה כלל, וכן מובא באוצר היראה), כי אפילו מלחמת השם לאבד את הרשעים יש בזה איזה בחינת דינים בשרש עליון המעכבים את בנין בית המקדש.

 

יש שהקשה על דברים הנ''ל של הנביא ושל רבינו הקדוש ממה שאיתא במדרש:

אם דוד המלך יבנה את המקדש- המקדש לא יחרב לעולם, ואז ה' יצטרך להיפרע מישראל עצמם.

אמר לו דוד: "ולמה איני בונה אותו?"

אמר לו הקדוש ברוך הוא: "שאם אתה בונה אותו, הוי קיים ואינו חרב."

אמר לו: "והרי יפה!"

אמר לו הקב"ה: "גלוי וצפוי לפני שעתידים לחטא, ואני מפיג חמתי בו ומחריבו וישראל ניצולין" שכן כתב באהל בת ציון שפך כאש חמתו (איכה ב' ד') אמר לו הקדוש ברוך הוא: "חייך, הואיל וחשבת לבנותו, אף על פי ששלמה בנך בונה אותו- לשמך אני כותבו מזמור שיר חנוכת הבית לדוד":

ויש לומר שאכן מה שדוד היה בונה לא היה נחרב, ואכן לא נתנו לו מן השמים לבנות, כי לא זכה להמתיק את הגבורות ולייסד תיקון נצחי כזה לבנות בית המקדש לנצח, כמבואר במדרש. נ נח

 

ועוד צריך ביאור, מה באמת היה לו לדוד המלך לעשות אם לא להרוג את הרשעים במלחמת מצוה?! ויש לומר אילו היה זוכה היה נתקיים אצלו הנאמר במשיח צדקנו (ישעיה יא:ד) והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, וצריכים לומר שיש הפרש גדול בין עוצם הדינים שיש בהריגה בידים להריגה בשפתים, ואף על פי שרבינו אמר (לקוטי מוהר"ן תנינא תורה ה) על הרבנים שמזיקים במאמר פיהם שהם מזיקים ממש, יש לחלק, ואכמ"ל. ועוד יתכן ענין של נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות (ברכות נח ושם נאמר) עיין ענינו מפורש בלקוטי מוהר"ן תורה צח.

 

 

וכבר מונח כלל בידינו, שמי שהוא חכם אמת קצת, אינו נחשב אצלו זאת התאוה לשום נסיון, ע"ש.

עיין בספר פרי הארץ, פרשת שופטים שכז"ל באם העדר האהבה זו הרי הוא (הצדיק) ככל האדם בעניני הגשמיים: פעם במדות פעם בחוץ פעם ברחוב – "כחץ יעוף יומם" מחשבות כאלו לאלפים לכל צדיק וצדיק, והנה בהיותו במדה זו – הוא הוא כאותו אדם, ובמדה זו – הרי כאותו בעל תאוה, עכ"ל. ומשמע מדבריו שלא השיג דרגה זו שרבינו כותב "חכם אמת קצת", שמשמע שרק מצד החכמה לא יהיה לו שום נסיון מהתאוה כשאר בני אדם.

 

שהיצר הרע של רב העולם, שהוא עכירת הדמים הוא שטות ושגעון וסכלות גדול וכו' וכו' שידוע לכל מי שנלכד בזה ויש לו אלו המחשבות, רחמנא לצלן שהוא שטות ושגעון גדול והא רק מעכירת הדמים, מעכירת ובלבול המח, כי זה ידוע לכל שעבודה זה אין בה ממש, ואף על פי כן קשה לו מאד לסלק מחשבתו מהם וכו' וכו' בפרט כשרואה בעיניו כגון בעת שנזדמן לפניו אשה וכו' וכו' ובאמת מי שיש לו דעה, הוא אצלו שטות גדול וכו' וכו' שרבי שמעון בר יוחאי כד חזא נשין שפירין, אמר אל תפנו אלא האלילים (זהר קדושים פד, ואילו במסכת שבת קמט. דרשו מזה לא להסתכל בדיוקני ע"ז, אל תפנו א-ל מדעתכם, ופירשו אלילים מלשון חללים, חלל לבבכם), כי הם בחינת אלילים, וכמו שהרהורי עבודה זרה הם שטות נגלה לכל העולם כן אלו ההרהורי זנות כוו' וכו' ע"ש.

וכעין זה במסכת נדרים נא. שדרש בר קפרא לפני רבי, מאי זימה, זו מה היא, ורבו המפרשים בזה על דרך שאין ידוע מי האב של הוולד, ואכן המהר"ל בחידושי אגדות, וביתר ביאור בנתיבות עולם (נתיב התשובה פח) ביאר שהכוונה שאין בעריות ממש, ואין זה כי אם עצת יצר הרע (-כתרגומו – עצת חטאין).

עיין בזה מש"כ בתורה ס' על הבל היופי.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

קרח פקח היה

 ב"ה

פרשת קרח

טז:ז ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת לפני יקוה מחר והיה האיש אשר יבחר יקוה הוא הקדוש רב לכם בני לוי.

ותנו בהן אש ע"ה בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה. אשר יבחר ה', עם הג' תיבות, בגמטריא רבינו נחמן מברסלב, ובגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. בני לוי, בגמטריא נ נח. רב לכם, עם הב' תיבות, בגמטריא ברסלב. רב לכם בני, בגמטריא נ נח נחמ נחמן. הוא הקדוש רב ע"ה בגמטריא נון נון חית.

פרש"י רב לכם בני לוי, דבר גדול אמרתי לכם. ולא טפשים היו, שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב, אלא הם חטאו על נפשותם, שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשות, וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו וכו' עיין שם. (רש"י חקת כ:י המרים, סרבנים, לשון יוני – שוטים, מורים את מוריהם).

ידוע בשם הבעלי מוסר, מה התירוץ על טפשותם שהם חטאו על נפשותם, הרי על כל פנים טפשים הם, אלא שזה ענין החטא, כידוע שאין אדם חוטא עד שנכנס בו רוח שטות. ולפי זה יש להבין שפקחותו של קרה הוא שמירה מיוחדת מרוח שטות של חטא, ויש להבין מה ענינו ומנא לן שהיה לו לקרח.

רש"י בריש הפרשה הביא מחז"ל בן יצרה בן קהת בן לוי, ולא הזכיר בן יעקב, שבקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם, שנאמר ובקהלם אל תחד כבודי, והיכן נזכר שמו על קרח, בהתיחסם על הדוכן בדברי הימים, שנאמר בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל (דברי הימים א:ו:כב-כג, תנחומא ד), ע"כ. הרי לולא תפילת יעקב היה מיחסו אפילו אליו. ויש לדייק גם מלשון רש"י שהיה כותב בן יעקב, ולא בן ישראל כמו שכתוב בדברי הימים. וכבר הקשו המפרשים שקיימא לן במסכת מגילה (טו.) כשמזכיר הצדיק ומזכיר אביו ואבי אביו הם כולם צדיקים, אז למה פירט הכתוב כן לקרח. ויש לראות מזה שהתורה קובעת פקחותו, שהיה נוטה לצדקות. כי כן ענין של יעקב הוא פקחות, כמו שכתב הרמח"ל בענין תיקון חצות שהאריז"ל גילה לכוון 'כל"ך סעפ"ה יאעוצ"ה', ועל התיבה אחרונה יאעוצ"ה יש לכוון שעם הו' אותיות הוא גמטריא פקח, והרמח"ל כתב לכוון בגמטריא שלו: יעקב. הרי שהשם יעקב מכוון לפקחות. וזה ויקח קרח, יקח בגמטריא מיוחס, כי יחסו הכתוב על הדוכן, ומצינו בכמה מזמורי תהלים (מב) משכיל לבני קרח, (מד) לבני קרח משכיל וכו' (מה, פח), והשכלה זו ענין של שירה, אבל משותף לענין פקחות השכל, וכמו (דניאל יב:ג) והמשכלים יזהירו כזהר הרקיע, ושכל טוב לכל עושיהם. ומבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא סג, שעל ידי הנגון נצול מרוח הבהמיות, כי נתברר רוח האדם מרוח הבהמה על ידי הנגון עיין שם. ולכן דייקא בענין המשוררים יחסו הכתוב עד ישראל, אותיות שיר א-ל, ששמרו בניו את רוח האדם (כי צריכים למלאות את העולם עם בני אדם שיש להם דעת, ליקוטי מוהר"ן תנינא ז). ובזה גופא עינו של קרח הטעתו, ולא ראה נכון איך בניו ישמרו את רוח האדם מהבלי השטות.

והנה מבואר בליקוטי מוהר"ן ובכמה מקומות שכל מה שיש חסרון דעת יש יותר כעס ומריבה, ולעתיד לבוא ומלאה הארץ דעה ויהיה שלום גדול וגר זאב וכו'. והרי עוז הוא מידת שלום, כמו שכתוב (תהלים כט:יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (וכתיב בישעיה כז:ה או יחזיק במעוזי שלום יעשה לי, עיין דרוש ג' במגלה עמוקות מהדורה תנינא לפרשת קרח, שקרח פגם במדת עז שהוא מדת השלום). והרי השלום מהותו של גן עדן, ועזי פנים לגיהנם, הרי עזות היפוך של עוז. ומצינו קרח באלופי עשו, עיין ברש"י (בראשית לו:ה) ואהליבמה ילדה וגו' קרח זה ממזר היה, ובן אליפז היה, שבא על אשת אביו אל אהליבמה אשת עשו וכו' עיין שם. וממזר בחי' עזות, עז פנים (קידושין מט: רש"י, וכן מצינו בעוד כמה מקומות, שכל ממזר עז פנים הוא מטבע כמו שנולד בעזות). ולכן קרח בגמטריא ד' פעמים עז, דאיתא במסכת ביצה דף כה. דתיהם של אלו אש, שאלמלא לא נתנה תורה לישראל אין כל אמה ולשון יכולין לעמד מפניהם, והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש, שלשה עזין הן, ישראל באמות, כלב בחיות, תרנגול בעופות, ויש אומרים אף עז בבהמה דקה. ולכן קרח היה צריך לצאת משולש מד' צדיקים, יעקב לוי יצהר קהת, לתקן הד' בחינות של עזות של רוח הבהמה לבחי' עוז ושלום, ויעקב ראה ברוח קדשו שכולי האי לא יספיק, וביקש, ובקהלם אל תחד כבודי (בראשית מט:ו), תחד לשון אחד, גם לשון חת-ד היינו למטה מד', שיהיה חסר לו אחד מהד' עוז של קדושה, ויהיה נשאר לו ג' עז, בגמטריא רל"א, והוא גמטריא של 'פקח כבודי', שהרי עם הכבודי של יעקב, הג' דורות צדיקים שיצאו ממנו, קרח היה נשאר פקח נגד הג' אבל לא היה בידו לעמוד בכל הד' בחינות, כי חלק בענין הכהונה שהוא למעלה מבחי' ישראל באומות. וזה מש"כ רש"י (פסוק ז) עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן וכו', טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה, ע"כ. עינו הטעתו לשון אחד, כי תפס גדולה לעצמו כאילו אוחז בבחינת ארך אנפין שיש רק עין אחד לטובה, ולא ראה יפה שהרי שמואל לוי היה בסטרא דשמאל, מסטרא דנגונא דלוים, שבניו עשו תשובה ושמרו משמרת הלוי והמתיקו העזות השייך לסטרא דשמאל. ובזה מובן איך משה רבינו היה רואה, כי נתקשו המפרשים איך רואים בבעל בחירה מה יבחר, ולפי מש"פ העיקר היה שראה ששמואל היה אוחז בסטרא דשמאל, וממילא הבין שלא בזכותו קרח יצלח לקחת הימין.

ויעקב אבק עם המלאך, עד שנתן לו לעלות לאמר שירה, ואז קביל השם ישראל, שהוא אותיות שיר א"ל, ולכן התיחסו דייקא לשם ישראל, כי על ידי השירה מסטרא דשמאל נשתמרו לדורות.

וכיון שקרח נפל בד' עז שלו, הכשיל את ישראל בסרחון רביעי, כמו שכתב רש"י עה"פ (ד) וישמע משה ויפל על פניו. והנה אור הפנים שע"ח (ליקוטי מוהר"ן מא, ש"ע נהורין המאירין ח' חורתא-) גימטריא בשלום. והפנים הם פן פן, כל פן אל"ף למ"ד, ביחד הם ש"ע. ובפנים מאירים הד' הויות של המוחין, חכמה בינה וחסדים וגבורות של הדעת. וקרח היה חסר רביעית כנ"ל, הרי אל"ף למ"ד אל"ף, עם י"ב אותיות של ג' הויות, בגמטריא קרח. הוה, עז פנים, שחיסר לתקן עז אחד בפנים, וירד לגיהנם.

וזה מבקשי פניך יעקב סלה. כי ש"ע נהורי הפנים הנ"ל בגמטריא יעקב פקח. והראשי תיבות: מפיס, וז"ל הרע"ב במסכת יומא ב:ב ארבעה פיסות היו שם, ארבע פעמים ביום נאספים לפיס, ולא היו מפיסים על כלם באספה אחת, כדי להשמיע קול ארבע פעמים שיש עם רב בעזרה, וזהו כבודו של מלך, שנאמר (תהלים נה) בבית אלקים נהלך ברגש, ע"כ. והד' קולות האלו הם בחי' עזות, כמו שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תורה כב [והכלבים עזי נפש המה רעים, והן פני הדור כפני הכלב, ועל כן כדי להנצל מהם מתחת ממשלתם אי אפשר רק על ידי עזות לעמד נגד עזותם, ואז, נהלת בעזך אל נו הקדשך, שנכנס לתוך הקדשה, וכל הקולות, הן של צעקה הן של אנחה הן קול שופר הן קול זמרה, כלם הם בחינת עזות, בבחינת, הן יתן בקולו קול עז, עכ"ל], ד' ע"ז של הכהונה שרצה קרח. ולא היה אלא עזות פנים, ולכן ותפתח הארץ וכו' וכל ישראל וכו' נסו לקלם (פסוק לד), לקולם דייקא. כי אמרו פן תבלענו הארץ, פ"ן דייקא, היינו מחמת שהיה חסר בפן אחת מהפנים. אמרו לשון המרה וחילופין, שנתחלף עז דקדושה ושלום לעזות פנים.

והנה במסכת ביצה שנינו הד' עזים בבחי' בעלי חיים ובני אדם, ואיכא עוד י"א צלף באילנות, ורש"י כז"ל לא ידעתי מהו עזות שלו, ע"כ. ותוספות הביא מהתוספתא משום דעושה ג' פירות וכו', ור"י פירש שהוא יין קפריסין שהיו שורין בו הצפורן של הקטרת כדי שתהא עזה. ויתכן שרש"י לא נחית ליה לפרש כן, כי אדרבה לשני הענינים האלו שקדים יותר עזים. כי דייקא על ידי השקדים היה עדות למשמרת לאות לבני מרי (פסוק כה), ולמה שקדים הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות אף המעורר על הכהונה וכו' כמו שמצינו בעוזיה וכו' (רש"י פסוק כג). וכל ענין האות הזה היה נגד העזות של קרח ועוזיה, ולכן לא ידע למה תהיה המעלות של הצלף יותר בבחינת עזות מהשקדים, וכן אין לפרש כר"י, כי קרח ועוזיה פגמו בעזותם בקטרת (וימעל בה' אלקיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטורת (דהי"ב כ"ו)), והשקדים אות כנגד העזות הזה, והרי זה יותר עזה משריית הצפורן.

אכן באמת מרומז הצלף בשקדים של מטה אהרן, דכתיב (יז:כג) פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים. פ' של פרח, צ' של צ'יץ, ויגמל, גמל ע"ה למ"ד, הרי צל"ף. וכן צלף בגמטריא צל כהנה. צל פ' – צל פקח, בגמטריא קרח. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

Modesty Police?

 HH

The Talmud is Sanhedrin 109b relates that although Oan ben Peles was originally together with Korach (Korach - Numbers 16:1), his wife saved him from continuing on that evil path. She got him drunk and lay him down inside, and she sat outside at the entrance to their house and let her hair out, anyone who came by, saw her hair out and retreated, she kept this up until they were swallowed up....

It is interesting to note that there were no modesty police or attacks or graffiti (-they didn't have Nanach back then), just everyone stayed away.

Na Nach Nachma Nachman MayUman

סנחריב

ב"ה

סנחריב היה עובד נסר מתיבת נח. והוא בלבל את כל העולם. ואחר ששני בניו הרגו אותו הם ברחו לאררט - איפה שתיבת נח נח.

וי"ל סנחריב, ס' ע"ה בגמטריא אני, נח שנמלט מהמבול, הרי: אני נח. חריב - כל העולם חרוב.

והתיקון: אני נ נח....