נטילת הכהונה משם והעברתו לאברהם אבינו

 ב"ה

מסכת נדרים

דף 

לב:

מפתחות:

שאמר הקב"ה לאברהם אתה כהן וכו': לק"מ טו דף כא..

ביקש הקב"ה להוציא כהנה משם וכו': לק"מ לד:ז דף מח:.

 

אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם שנאמר (בראשית יד) והוא כהן לא-ל עליון, כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם שנאמר (בראשית יד:יט) ויברכהו ויאמר ברוך אברם לא-ל עליון קונה שמים וארץ וברוך א-ל עליון, אמר לו אברהם, וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו, מיד נתנה לאברהם שנאמר (תהלים קי) נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך ובתריה כתיב נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, על דיבורו של מלכי צדק, והיינו דכתיב והוא כהן לא-ל עליון הוא כהן ואין זרעו כהן, ע"כ.

מצינו שרשב"י ברך את בנו בלשון זה, בריך בני לעתיק יומין, ועל כרחך אין בברכה זו פגם של הקדמת ברכת עבד לברכת קונו, והוא דומה ממש לברכת שם, ברוך אברם לא-ל עליון. ולכן ניתן לפרש בשני דרכים, או שבעלמא זה נחשב ברכת עבד, וזה בסדר לברך מישהו, ורק כאשר באים גם לברך את השם יתברך, צריכים להקדים ברכת הרב. אי נמי יש לפרש שאין זה נחשב אלא לברכת הרב, והגמרא מדייקת מיתור הלשון ויברכהו ויאמר, שמשמע להדיא שקודם כל ברך את אברם, ואחר כך יש ברכת קונו, בברכו לא-ל עליון קונה שמים וארץ.

והנה עוד יש לדייק כאן, שכל ההקפדה על שם היה על שהקדים העבד לרבו, ובגלל זה ניתן הכהונה לאברהם כמו שכתוב בפסוק נאם ה' לאדוני – שבו השם יתברך מכנה אברהם אבינו אדוני!

עוד מדוייק ששם ברך את אברם – דהיינו קודם היותו אברהם, ורק בהיותו אברהם חזר לתמוה על שם, וכי מקדימין ברכת עבד.

והנראה בזה בעזה"י שברכת שם, ברוך אברם לא-ל עליון קונה וכו', עזר לו לאברם לקבל את ה' יתירה, להיות נקרא אברהם. ובבחי' אברהם הוא בחינת אדון, אב המון גוים שולט על רמ"ח אברים, בחינת בהברא"ם, יסוד של כל הבריאה. וזה ממש בחי' ברכת קונו. שהוא המרכבה למלכות השם יתברך בעולם. וכיון שהגיע לזה תמה על מה שהקדים שם לברכו סתם על מהותו כאברם, כי העיקר היה להגיע להיות אברהם. ובתמיה זו, שהכיר שאין תכלית להיות אברם סתם אפילו מבורך בברכת שם, והרי כמוהו לענין הכהונה, ולכן מיד נתנה הכהונה לאברהם.

בתחילת המימרא כתוב, כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, ומשמע שאינה מדייק שהברכה היה לאברם. אכן קשה כי משמע שממילא, מאחר שהקדים הקב"ה העביר הכהונה להוציאה מאברהם, ואילו בהמשך הגמרא משמע שרק לאחר שאברהם אבינו בעצמו תמה על שם, וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו, ורק אז, מיד נתנה לאברהם. ומשמע קצת אולי, שממילא הכהונה העוברה להוציאה מאברהם, אבל אחר שאברהם אבינו תמה בעצמו על שם, מיד קיבל את הכהונה בעצמו – נתנה לאברהם עצמו. כי הגמרא דרשה מהפסוקים שני דרשות, א' מהפסוק בתהלים, והיא תוספת על העיקר – אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק על דיבורו של מלכי צדק, כי הדיבור של מלכי צדק הוא גופא הקים אותו להיות אברהם, וכיון שהכיר במעלתו של אברהם, ותמה על הברכה הראשונה לאברם סתם, מיד נתנה לו בעצמו הכהונה. והדרשה השניה, שהוא מעיקר הפסוק בתורה, והוא כהן לא-ל עליון, הוא כהן ואין זרעו כהן, זה היה ממילא באשר הקדים ברכת אברהם לברכת המקום. וכאן הגמרא כתבה אברהם, ולא אברם, וכתבה המקום, ולא כתבה קונו או רבו. אלו הדיוקים שייכים להתוספת הנ"ל שבא על ידי אברהם, שעלה לבחינת אדון. אבל קודם שהגיע לזה, אפילו שנודע שלעתיד יגיע לזה, שיהיה אברהם, אין ראוי אלא לברך קודם את המקום, המקום דייקא, כי זה השם מורה שכל הבריאה כולל הזמן נסבלת בו יתברך, ובמציאותו יתברך דהיינו בבריאה שלו יש להבחין מידותיו. רק לאחר שכבר קיים מידה שמורה על אדנותו יתברך, והוא באברהם עצמו, ניתן אפילו לפתוח בברכתו.

 נ נח נחמ נחמן מאומן