קצת חידושי תורה מהשבוע של פרשת חקת

 ב"ה

שבוע שעבר כתבתי על הפסוקים אין אלקים עמדי, זיז שדי עמדי. ומעניין ש'עמדי' בגמטריא עדן, שעליו כתיב, עין לא ראתה אלקים זולתך (ישעיה סד:ג).

  

פרשת חקת

כ:ו ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד ויפלו על פניהם וירא כבוד ה' אליהם.

בתחילה כתוב לשון יחיד על שניהם, ויבא משה ואהרן, ובסוף כתוב לשון רבים, ויפלו על פניהם. וי"ל שביאתם מפני הקהל היה שוה, וזה כאילו הלכה גשמי, לעבור בגשמי אל אהל מועד, אז שניהם כאחד באו. מה שאין כן כאשר נפלו על פניהם לפני ה', לא ראוי זה כראוי זה כלל.

 

 

כ:כג ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמר.

פרש"י ז"ל על גבול ארץ אדום, מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה וכו' ע"כ. ויש לעיין מה היה אמור להיות אם אדום היה נותן לבני ישראל לעבור דרך ארצם. שבפשטות לפי זה, היה חיבור עוד הרבה יותר גדול, כי עכשיו אדום יצא ממש להלחם בהם, ועם כל זה נחשב התחברות, וכל שכן אם היו עוברים בשלום בארצם. ונמצא שזה שאדום מאן ליתן בני ישראל לעבור בגבלו היה הצלה גדולה לעם ישראל (- וכעין הסיפור שתלמידי הבעש"ט היו הולכים בדרך ולקראתם באו חבורת ערלים, ולא רצו החסידים להטמאות, והתפללו, והערלים הכריזו, בא נתרחק מהיהודים המאוסים האלו...).

אמנם יתכן שאם היו עוברים בגבול אדום והיו משלמים להם על כל דבר, כמבואר ברש"י שכך היו מוכנים לעשות, אז היו פודים ופורקים מעליהם דין זה.

 

 

כ:כט וירא כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל.

פרש"י ז"ל כשראו משה ואלעזר יורדים ואהרן לא ירד, אמרו היכן הוא אהרן, אמר להם, מת. אמרו, אפשר מי שעמד כנגד המלאך ועצר את המגפה ישלט בו מלאך המות, מיד בקש משה רחמים והראוהו מלאכי השרת להם מטל במטה, ראו והאמינו, ע"כ.

באתי לכתוב החידוש שלי, וראיתי שכמעט נכלל הוא בפירוש המשכיל לדוד, לכן אקצר לפרש קצת אחר. כי הוא פירש גם איזה הוה אמינא היתה להם כיון שאהרן עצר את המגפה שלא ישלוט בו מיתה, ולפי מה שפירש על פי מהרח"ו משה הוכיח שבאמת שאילו אהרן נפטר על ידי המלאך המות, הם צודקים בטענתם, הרי זה אי אפשר.

[ובאמת לא הבנתי אפילו לפי מה שפירש בחילוק בין חוץ לארץ ששם שולט ס"מ ואילו בארץ ישראל שולט גבריאל, עם כל זה למה לא ישלוט בו ס"מ כאשר הגיע זמנו. ועוד אפילו בשעת מעשה שאהרן מנע המגפה, כמעט לא הצליח, ואמר למלאך המות (קרח יז:יג ברש"י) אם אין אתה מאמין הרי הקב"ה ומשה אל פתח אהל מועד, בוא עמי ושאל, ומשמע שבעלמא לא היה יכול לשלוט על המלאך המות, אפילו בחוץ לארץ. ואולי י"ל שאהרן לא נפטר עכשיו אלא מפני שנתחברו כאן להקרב לעשו הרשע (רש"י כ:כג) ועל זה תמהו, שמפני זה כוחו של אהרן לעמוד נגד המלאך המות במגפה מספיק להגן בעדו נגד השפעת אדום]

ולכן משה הראה להם שאהרן מטל במטה, דהינו שנפטר בנשיקה, ראו והבינו. ואיני רואה ההכרח במה שראו שהוא מטל במטה שנפטר על ידי נשיקה, כי הרי כולם נפטרים על מטתם, ובכלל לא ידעו מהמושג של נשיקה, כי משה רבינו בעצמו, רק אז ראה את הנשיקה, וחשק בה. ולכן יש לפרש קצת אחר, שהעיקר היה מה שראו מלאכי השרת. כי מלאכי השרת הם שייכים לעולם אצילות, כמו שבזמר שלום עליכם מזכירים מלאכי השרת רק בפזמון הראשון של שלום עליכם, ואחר כך אומרים סתם מלאכי עליון. ומלאכי השרת הם כבר למעלה הרבה ממלאך המות, ולכן ראו והאמינו, ומדויק בזה גם ענין האמונה, והרי אם ראו למה לא ידעו ורק האמינו (ובהקדמה ללקוטי נ נח הארכתי בזה), אלא שכיון שראו מלאכי השרת שזה יותר מכפי מדרגתם, באו לאמונה יתירה.

 

 

בבא בתרא ז:-ח כי אתא (-ריש לקיש) לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה (-ר' יוחנן לר"ל) מאי טעמא לא תימא ליה (-שתלמידי חכמים לא צריכים שמירה) מה (שיר השירים ח:י) אני חומה ושדי כמגדלות, אני חומה זו תורה, ושדי כמגדלות אלו ת"ח, ור"ל סבר לה כדדרש רבא, אני חומה זו כנסת ישראל ושדי כמגדלות אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, ע"כ.

לפי דרשת רבי יוחנן לכאורה תלמידי חכמים יותר חשובים מהתורה, כמו שהמגדלות יותר חשובות מהחומה. ואף על פי שרבא לא דרש את הפסוק כן, לענין זה מסכים, כדאיתא במסכת מכות כב: אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בס"ת כתיב ארבעים ואתו רבנו בצרו חדא, ע"כ, אלא דיתכן שרבא סבר כן רק בגברא רבה, ורבי יוחנן סבר כן בכל תלמידי חכמים.

 

דף ח. מנדה בלו והלך (-ג' מיני מסים) לא שליט למרמא עליהם (עזרא ז:כד).

מנדה בגמטריא צ"ח והכולל, בלו והלך, בגמטריא צ"ח והכולל. וענין צ"ח הם מנין הקללות וכמנין נחמ. גם צ"ט עם הכולל בגמטריא מס.

 

יד. תוספות ד"ה שאם בא לחתוך חותך, תימה לרשב"א הא אמר לעיל בשתי כריכות חולקים ופ"ה כגון תורה בכרך אחד ונביאים בכרך א', משמע אבל תורה ונביאים בכר א' אין חולקין אפי' שניהן רוצים, ואם כן היכי אמר הכא דחותך, ויש לומר דלא הוי בזיון הספר אלא כשחותך מחמת חלוקה, עכ"ל.

והוא פלא, שאותה הפעולה תהיה אסורה בהכי, שכיון שזה בא לחלק אין התורה ניתנת לזה.

ושנינו (ברכות לא.) לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה וכו' וכו' אלא מתוך דבר הלכה. וכאן כיון שבאים לחלק, ולפרוש זה מזה, אסור לעשות להיפך עם התורה, שישאר חלוקה.

ויש לדמות את זה קצת להלכות של מכירת בית הכנסת (או"ח קנג) שאפילו כאשר מותר לאנשי כפר למכור ממכר עולם, אסור לעשות אותו מרחץ וברסקי וכו'. ואם מכרוהו ז' טובי העיר אפילו אלו מותר. וכאן אין טובי העיר, וכאשר חותכים את הספר, כל זמן ששני החלקים לאותו בן אדם שפיר, אבל אם יתחלקו לשני בני אדם, נמצא שכל חלק נתחלל המקום הסמוך לו.

 

 

יד. ת"ר אין עושין ספר תורה לא ארכו יותר על הקיפו ולא הקיפו יותר על ארכו.

לא ראיתי מפורש, אבל לכאורה שיהא דומה ללוחות, שארכן כרחבן.

 

רב הונא כתב שבעין ספרי דאורייתא ולא איתרמי ליה אלא חד (שהיה ארכו כרחבו), רב אחא בר יעקב כתב חד אמשכיה דעיגלי ואיתרמי ליה, יהבו ביה רבנן עינייהו ונח נפשיה.

יש לפרש בדרך צחות, יהבו ביה רבנן עינייהו, דהיינו הע' שלא איתרמי ליה לרב הונא.

אחא בר יעקב בגמטריא ג' פעמים עי"ן, עם הג' פעמים והכולל. חד אמשכיה, עם הב' תיבות, בגמטריא ג' פעמים עי"ן, דעיגלי, נוטריקון עין גלי, הרי עוד עי"ן, הרי שבע עינין על אבן אחת.

ונח נפשיה, פשי"ה בגמטריא אחא בר יעקב ע"ה.

 

אמרו ליה רבנן לרב המנונא כתב רבי אמי ד' מאה ספר תורה, אמר להו דילמא תורה צוה לנו משה כתב.

רבי אמי, א' פעמים מ' פעמים י', בגמטריא ת'.

צוה בגמטריא ק"א, לנו, ל-נו, נ' פעמים ו', בגמטריא ש', עם ק"א, הרי ת"א. וי"ל שרב המנונה ענה להם שמא כתב ת"א.

משה, מ' פעמים ש' פעמים ה', ששים רבוא, כענין ת"ר של תורה.

 

א"ל רבא לר' זירא נטע ר' ינאי ארבע מאה כרמי א"ל דילמא שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב.

ינאי בגמטריא יין ע"ה.

 

 

יד: לפי התוספות רי"ד (ד"ה ור"מ) לפי שיטת רבי מאיר, העמודים (-סוף יד. עמודיו עשה כסף, שיר השירים ג:ט) היו מונחים בצדי הארון לאורך הארון, דהיינו שבדי הארון היו על שני קצות הארון עם כל אורך הארון ביניהם – מקום שהיו עומדים נושאי הארון, ואילו העמודים באותו האורך מגיעים מזה אל זה אל הבדים. ודבר זה מעניין לי, כי נמצא כמעט כדוגמת איך שהמרגלים השיאו את האשכול במוט בשנים, שפירש רש"י במוט בשנים, שהיו שני מוטות, ואיך שהוא – עיין במפרשים שם שטרחו להבין, דרש מזה שהיו באמת ד' מוטות, ואחד לכל קצה של מטה.

 

 

טו. רש"י ד"ה אנשי כנסת הגדולה, חגי זכריה ומלאכי זרובבל ומרדכי וחבריהם, עכ"ל. והרי בסוף מסכת מגילה למדנו שמרדכי לא נמנה בפסוק אפילו מהראשונות, ועכ"ז רש"י מזכיר בעיקר את מרדכי, ועל כרחך ענין הקדימה בפסוק יש בו דברים בגו, וכבר הארכנו בס"ד במקומו.

 

 

והאמר רב הימן זה משה וכו' תרי הימן הוו, ע"כ. והיינו מה שכתוב (מלכים א:ה:יא) ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכו', הכוונה למשה רבינו. וכבר מבואר מהזוהר שאין זה אלא בחכמה תתאה שמשה רבינו לא התעניין בה בכלל. והנה אותיות משה נבלעות באותיות שלמה. מה שאין כן אותיות הימן, וההבדל בין 'שלמה' ל'הימן' הוא ר"ע. וזה יש לראות במה שהפסוק בחר דוקא בזה הענין לכנות למשה רבינו בשם הימן. שעדיפות החכמה של שלמה מעל הימן היה בבחי' רע.

רש"י בפרשת קרח טז:ז כז"ל וקרח שפקח היה, מה ראה לשטות זה, עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן, אמר בשבילו אני נמלט, ועשרים וארבעה משמרות עומדות לבני בניו כלם מתנבאים ברוח הקדש, שנאמר (דה"י א:כה:ה) כל אלה בנים להימן, אמר, אפשר כל הגדלה הזאת עתידה לעמד ממני וכו' וכו' טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה, ומשה ההיה רואה, עכ"ל. ויש לפרש שמשה היה רואה, וידע לפרש כל אלה בנים להימן, היינו תלמידי משה.

 

 

רבא אמר איוב בימי מרגלים היה, כתיב הכא איש היה בארץ עוץ איוב שמו, וכתיב התם היש בה עץ, עיין שם.

אע"פ שלעיל כתיב בימי משה, והמרגלים בימי משה, עכ"ז בא להדגיש שהיה שייך דייקא למרגלים. אבל תמוה לי, כי לכאורה הביא ראיה לסתור, כי הלוא סר צילם מעליהם, ונמצא שלא היתה בה עץ בזמן שליחת המרגלים, והרי יותר שייך הוא ללפני המרגלים.

 

 

טז. א"ר לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו וכו' שטן כיון דחזיא להקדוש ברוך הוא דנטיה דעתיה בתר איוב אמר חס ושלום מינשי ליה לרחמנותיה דאברהם, ע"כ.

והובא מהחתם סופר (ד"ה דילמא) שאף בזה היתה כוונת השטן לקטרג על עם ישראל, וביאת זאת על פי דברי השל"ה וכו' כדי להגדיל את התביעה על עם ישראל שהיו להם כאלו אבות קדושים ולא למדו מדרכיהם, עיין שם.

וצריך ביאור לפי החתם סופר פירוש בהמשך הגמרא, דרשה רב אחא בר יעקב בפפוניא אתא שטן נשקיה לכרעיה, ע"כ. ואם כל כוונת הס"א היה לרע, מה אהני ליה הדרשה, ויש לדחות כמו שלעתיד האומות יטענו שכל תיקון העולם שעשו היה למען ישראל ולשם שמים, כן חושב הס"א בדרשה זו מספיק לצדקו, ואינו אלא טועה.

ויש לפרש על פי מה שכתוב בספר המידות ערך דעת אות ב ז"ל דע, לפי גדל ידיעת התורה וטבעי העולם, כן נמסר ונשתעבד העולם תחתיו, ולפיכך היו נכנעים האריות תחת דניאל, כי דניאל היה חכם גדול, וכל רז לא אניס לה, והיה יודע טבע האריה, והטבע מתנהגת בידיעת התורה, והיא תחת יד הידיעה, ע"כ. ולפי זה יש לפרש, שכיון שרב אחא בר יעקב שלט על ידיעת תכונת השטן, על כרחו השטן נשתעבד לו.

 

 

טז. ומאי אהדרו ליה חבריה דאיוב, אף את תפר יראה וכו', ברא הקב"ה יצר הרע ברא לו תורה תבלין, ע"כ. והנה בגמרא יש כמה וכמה שיטות שאיוב לא היה יהודי, ואם הם מסכימים לדרשה זו, שהגמרא סתמה שמשמע שזה לכל הדעות, הרי מבואר שגם לגוים קיים כח התורה להיות תבלין. ואין זה מוכרח ממה שקי"ל (סנהדרין נט.) נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול.

 

 

טז. חברותא כלפי שמיא, פרש"י מדבר לפני השכינה כאדם המתווכח עם (\ואומר ל) חבירו, בא ונשקול מי חייב למי, עכ"ל.

עיין בהקדמה לספר השתפכות הנפש: [והלאה טוב מאד כשמשיחין את לבו לפני השם יתברך כמו לפני חבר טוב אמתי] ע"ש, ונמצא גם בספר כוכבי אור, חלק א' אנשי מוהר"ן אות ד'.

וצריכם להגדיר להשיח את לבו זה טוב, אבל להיזהר לדבר בדרך ארץ. ואכן בכמה סיפורים שהיה שלמה קרליבך מספר, ונמצאים מתקופות החסידים הראשונים, מצינו שדברו אפילו בוויכוחים. וכן מצינו אצל חוני המעגל (ברכות יט.), שלח לו שמעון בן שטח לחוני המעגל צריך אתה להתנדות, ואלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי וכו' עיין שם. ורואים שמי שמדבר לשם שמים יש אפשרות אפילו בוויכוחים.

 

 

טז. אמר רבא איוב בסער חרף וכו' שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב וכו' הרבה נימין בראתי באדם וכל נימא ונימא בראתי לה גופא בפני עצמה וכו', עיין שם.

סערה גם כן לשון שערות. וי"ל הענין על פי המבואר באריכות בליקוטי מוהר"ן סט, שאהבה ושלום תלוי בדעת, והשונאים באים מעכירת הדעת, ואלו השונאים יש להם טעם ודעת בשנאתם, אכן כאשר יש כל כך עכירת המוחין ויוצא ממנו שערות, מזה יש אויבי חנם באים מהשערות שהם מותרי המוחין, כי כבר אינם חכמה רק מותרות, ולכאן שנאתם חנם.

 

 

טז:-יז שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן, אברהם יצחק ויעקב, אברהם דכתיב ביה בכל, יצחק דכתיב ביה מכל, יעקב דכתיב ביה כל. שלשה לא שלט בהן יצר הרע וכו'

והנה ביוסף כתיב בראשית לט:ג וכל אשר הוא עשה ה' מצליח בידו. וכתיב מז:יב ויכלכל יוסף את אביו וכו', שהוא פעמיים כל. וידוע שיוסף הוא מידת היסוד המכונה כל.

ונראה שהגמרא כאן מביא כל מלשון כלי, כלי קיבול, ופרש"י ז"ל כלומר לא חסרו שום טובה, ע"כ. וכמו שהשינה הוא מעין מיתה, כן הרגשה זו שלא חסר שום טובה היא מעין עולם הבא, הרגשת השלמות. וזה השם יתברך נתן להם. מה שאין כן הכל של יוסף, הוא השפעה, שמעצמו אוחז בעולם הבא, וכמו שלמדנו במונבז, שהצדקה הוא בחי' אמת ושכר עולם הבא. ומי שמשפיע, על כרחך מראה שלא חסר לו, ובאמת לא יחסר לו כמו שמובא להלכה. והרי האבות ויוסף בחי' כלם ישבעו ויתענגו מטובך, השביעה בהאבות כנ"ל, ואז העונג בחי' יסוד בחי' יוסף.

(ועיין בתורה רפג ז"ל אמרו רז"ל (ערובין נג) דוד דגלי מסכתא כתיב בה, יראיך יראוני וישמחו, שאול דלא גלי מסכתא כתיב בה, אל כל אשר יפנה ירשיע, הינו כנ"ל כי שאול דלא גלי מסכתא, זהו בחינת טוב דטובה גניז בגוה, אבל דוד דגלי מסכתא שהיה מלמד תורתו לרבים זהו בחינת חסד דאתפשט לבר וכו' ע"כ.)

והנה הגמרא לא מזכיר משה, וי"ל שהרי כתיב במשה (חקת כ:יב) יען לא האמנתם בי וכו' לכן לא תביאו וכו'. לכן, אותיות 'כל', והן' לא בא בחשבון (כמו שמצינו בהרבה מקומות, כי אינו אלא להקטין וכדומה), והרי כאילו כתיב כל – לא, שלכן לא זכה לבחי' כל.

ואף על פי שלכאורה משה רבינו היה למעלה מהאבות, וכמו שכתוב בתורה ושמי ה' לא נודעתי, והיה ענו בחי' מה, יותר מאברהם שהיה רק בבחי' עפר ואפר וכו' וכו'. אולי יש לומר שכפי דרגתו לא זכה לזה. וכמו שמסופר על צדיק אחד שהסביר למה צדיקים גדולים לאו דוקא זכו לראות את אליהו הנביא, מה שמצינו שהרבה צדיקים פחותים מהם כן זכו, והסביר שכפי גודל נשמתם ההתגלות היתה צריכה להיות הרבה יותר גדול, ולא זכו לזה. וכן לענינינו, שמשה רבינו היה בקצה ליכנס לשער נ' בגמטריא כל, ונ' זה הוא תכלית הביטול להשם יתברך עין לא ראתה אלקים זולתך.

 

 

שבחי הר"ן טז. והיה מרבה לדבר בענין זה, בענין בטול ומאוס תאוה זו. ואמר: שאי אפשר לדבר מזה עם אנשים שכבר נתגשמו בענין זה. כי בר נתערבו דמיהם כל כך עד שנתערב דעתם עד שאין יכולים להבין כלל, ואין נכנס בלבם כלל שאפשר למאס תאוה זו, על כן אי אפשר לדבר בזה הרבה, עכ"ל.

בתחילה כתוב שהיה מרבה לדבר בענין זה, ומסיים, שאי אפשר לדבר בזה. וי"ל שהוא היה מרבה לדבר, כי ידע עם מי היה מדבר, או מכוחו שהיו נגד פניו, אבל אחרים אי אפשר להם לדבר בזה הרבה.

ובגדר זה של השתקעות בתאוה עד שאינו מוכן להבין מיאוסו. נראה שכן מצינו בזוהר הקדוש פרשת ויצא (עמ' שמב – קמח., הובא בספר זיז שדי טז.) ז"ל נוקבא דס"מ נחש אקרי, אשת זנונים, קץ כל בשר, קץ הימים וכו' וכו' קשיטת גרמה בכמה תכשיטין כזונה מרחקא, קיימא בריש אורחין ושבילין לפתאה בני נשא. שטיא דקריב בהדה, אתקפת ביה ונשקת ליה, ומסכת ליה חמרא דדורדייא (-שמרים) דמרורת פתנים. כיון דשתי אסטי אבתרה. לבתר דחמאת לי סטי אבתראה מאורחא דקשוט, אפשיטת גרמה מכל תיקונין אינון דהוה מתקנא לגבי ההוא שטיא. דיקונין דילה לפתאה בני נשא, שערהא מתקנן סומקא כוורדא. אנפהא חוורן וסומקן. באודנהא תליין שית תקוני אטון מצרים וכו' עיין שם. הרי מבואר שבתחילה האדם אינו נפתה לזנות עד שיהיו כל או הרבה תיקונין של יופי, אבל אחר שהוא כבר סוטה אחריה, אז היא מתפשטת התיקונין, והרי האדם נמשך ולהוט אחרה אפילו שהיא נשאר קיא צואה. וזה כענין מה שרבינו אמר, שבכהאי גוונא אינו מוכן להבין מיאוס התאווה.

 

 

ספר המידות, זכירה יא. מי שהוא שכחן יתן צדקה, ע"כ.

י"ל על פי המבואר באריכות בספר שערי ירושלים ששכחת התורה בא על ידי שיש לו נפש נקבה (ועיין בליקוטי מוהר"ן נד, ששכחה גורם שאין לו בן זכר, כמש"כ אשכח בניך גם אני). ובחי' נקבה היא שמקבלת ואינו משפעת. וכן על ידי צדקה מתקן להיות משפיע ולא מקבל.

ובליקוטי מוהר"ן נד מבואר שעקר השכחה היא על ידי רע עין, עיין שם. ולפי זה מובן שתיקון לזה ליתן צדקה, שהוא בחי' טוב עין.

 

 

ליקוטי מוהר"ן תנינא נח

יש בני אדם שאומרים שכשהצדיק גדול במעלה מחמת גדלתו אינו יכול להשגיח ולהסתכל על בני העולם כי הוא רחוק מהעולם, ובאמת אינו כן כי אדרבא, כשהצדיק גדול מאד הוא יכול להשגיח ולהסתכל יותר על העולם, וכמו שמצינו ברבן יוחנן בזן זכאי, שבודאי היה גדול במעלה מאד מאד יותר ויותר הרבה מהצדיקים שבזמן הזה, ואף על פי כן אמר: אוי לי אם אמר, אוי לי אם לא אמר (כלים יז:טז), וכו' וכו' וכו' כי הלא השם יתברך הוא מרומם ומנשא מאד מאד מן העולם, ואף על פי כן הוא משגיח וכו' כי באמת מי שהוא יש אזי אינו יכול להיות בכל מקום בבת אחת וכו' וכו' אבל מי שהוא אין, אין מקום שלא יהיה שם, כי אין לו מקום כלל וכו' עיין שם.

והנה לכאורה להגיע לדרגה כזו, צריך לעבור הנסיון לעמוד בעולמות של טומאה. ועיין בזה בזיז שדי עמ' טז – דע כי האבות אחרי שהכירו את בוראם בעניני האצילות הקדוש בכל המדרגות ענפיה בג' עולמות, לא היה להם עדיין שלימותם עד שנכנסו להשגת הטומא ונבחנו בה ועמדו ביראתם ובאהבתם, וכו' עיין שם.

והנה הזוכה להכיר את השם יתברך באצילות, שאין זה פחות מנבואה, ובאצילות אין קיים אלא אלוהותו יתברך, והרי זה בחי' אין ומקיף כל המציאות, ועם כל זה לאו דוקא עבר עליו להתמודד עם העולמות של טומאה, רק לא התיחס להם, ועלה מעלה מעלה, עד שנתבטל לטובו יתברך, ואין רע באצילות כלל.

ולאידך גיסא, רבן יוחנן בן זכאי לא זכה לדרגת הנביאים, והתנאים שעלו לשמים בדרך כלל מדובר רק בעולם יצירה. ועם כל זה כבר השיג ידיעות גדולות בעניני רשע כמו שהוכיח רבינו.

ולכאורה לפי תורה תנינא נח כאן מוכח דלא כמש"כ זיז שדי הנ"ל, דס"ל שאין דרך להגיע להאין סתם דרך הקדושה, ואז יגיע להתנסות בעולמות הטומאה. אלא שכדי להגיע להאין על כרחך יצטרך להתנסות כבר בעולמות הטומאה, ורק כאשר יעמוד בדביקות ובהתבטלות בהם יזכה יותר לשלמות ההתבטלות להאין סוף ברוך הוא.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן