קצת חידושי תורה מהשבוע של פרשת פנחס

 ב"ה

נשים, הם' מתחלף לב' באלף בית של א"ל ב"ם. הרי י' נב"ש נחמן בן שמחה.

 

אש – בגמטריא מוהר"ן, שרף בגמטריא פתק. והנה מצינו לשון אש ושריפה – הצתה, כמו שכתוב באיכה ויצת אש. והרי צת ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

 

 

בח"י תמוז, ג' חדשים להילולה של רבינו, למדו דף יומי מסכת בבא בתרא כט. אלמה אמר רב נחמן, פירש רש"י ז"ל לקמן בשמעתין, עד כאן פירוש רש"י זצ"ל מכאן ואילך וכו'.

הילולה של רש"י בעשרה ימים – כט תמוז.

המילים האחרונים של רש"י על רב נחמן! לקמן בשמעתין, בש'-נת מעתי"ן עם הכולל בגמטריא תקע"א השנה שבה נפטר רבינו הקדוש.

ובסוגיא האחרונה הגמרא הביאה הפסוק שירמיה אמר להחכמים שכבר הלכו בגולה, בנו בתים וכו', ועוד הביאה העצה שלו (ירמיה לב), ונתתם בכלי חרש למען ימעדו ימים רבים – דהיינו שישמרו השטרות שלהם עד שיעבור הגלות. וזה היה כאשר קנה את השדה מאת חנמאל דן דודו. והרי רש"י הוא אחיה של התורה. בכלי חרש, עם הב' תיבות והכולל בגמטריא חכם רש"י. אי נמי, כלי חרש אותיות כח לרש"י. בכלי חרש בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן חי.

 

 

שבוע שעבר הבאתי מסכת נגעים דין השוה לנגעי בגדים ונגעי בתים, וקשה על הא דנגעי בגדים למה לא אמרינן כתותי מכתת שיעוריה, וי"ל שלמדים כן מנגעי בתים, שעל האבנים אין דין שרפה. ועיין במפרשים שנחלקו אם כל הדינים בזה שווים.

 

 

שבוע שעבר פרשתי עמי זכר נא מה יעץ בלק. ויש לפרש עוד, ש'זכר' הוא ענין של מחשבה, בחי' י', וביחד עם 'נא' הרי 'אני', והוא הכלי של ברכת השם כמבואר בליקוטי מוהר"ן עג, הנ' מורה על הדיבור, והא' מורה על האלוף, הצדיק. שהמתפלל, מקשר מחשבתו לדיבורו. וידוע שתכלית התפילה הוא בהתפשטות הגשמיות, בחי' אדנ"י שפתי תפתח, ששכינה מדבר מתוך גרונו. והרי, זכר נא, הוא ענין 'אני' שמעלה דיבורו יתברך אליו יתברך. וזה לתקן ירידת הדיבור לבטלה. וכן לשון נא, היינו אינו מבושל. ואילו הזרע יוצא מבושל. ולכן התיקון, זכר נא, להחזיר הדיבור לכמו לפני יציאתה.

 

 

האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו. כמדומני ביידיש מכנים להעובר על משכב זכר, פייגעלה, שהוא גם ציפור ביידיש. אז האומר שהשם יתברך כמוותר ומרחם על דבר כזה, משתקין אותו. כי דין העובר על משכב זכר כתב רבינו שאין מלמדין עליו זכות, והרי זה דומה למסית.

 

 

אזמרה לאלקי בעודי, ראשי תיבות אבל, לשון אבן, כמו שכתוב אבל אשמים כמו שפרש רש"י כתרגומו בקושטא (בראשית מב:כא). כי מבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא ב' שעל ידי שירות ותשבחות שהם בחי' הלכות, זוכים להליכת הדמים כסדרן, ונחלץ הלב, וזוכין לאמת.

ויש לפרש גם שלכן נקרא אבלות על המת, כי המיתה הוא דבר הכי אמיתי בעולם, המיתה היא תכלית האחריות והמחייב את האדם שאי אפשר להכחישה בשום אופן. ולכן מצינו בכמה מקומות שעליה מדרגה לדרגה מכונה מיתה (ואפילו אשת אליהו ואשת ריב"ל מותרות, כמבואר בנושאי כלים בשולחן ערוך אבן עזר ריש יז), וכמו שבאמת המלאכים למעלה מקריבים א"ע ואנחנו נזהרים בדרך כלל מלהזכיר את זה, כי אי אפשר לפרש את זה לעולם שלנו שהחיים הם בגשמי – עם כל הטעמים התלוים בזה, ואילו שם גם החיים רוחני. ולכן ארץ ישראל הונחל בדרך שהמתים יורשו את החיים (רש"י פנחס כו:נה). ולכן זאת התורה אדם כי ימות באהל, כי התורה אמת ואי אפשר להשיגה כראוי אלא על ידי האמת של המיתה. אלא ש'מת' חסר הא' של האור. וזה בחי' האמת המר – באנגלית the bitter truth. והאבלות, הוא מה שמתיישבים עם האמת הזה. ומבואר בליקוטי מוהר"ן כא ענין שבעת ימי אבלות כדי שיעלה נשמתו לאור הפנים. ואור הפנים הוא בחי' אמת כידוע. ולכן טוב ללכת אל בית האבל וכו'.

 

 

במדבר יב:ז לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא.

צ"ב איך התואר הזה שבכל ביתי נאמן הוא בא לשלול ממשה רבינו נבואה בבחינת חלום. והרמב"ן פירש, נאמן הוא, שכבר יודע מעצמו כל המידות האלו.

ואולי י"ל שעל הקב"ה נאמר, אילו ידעתיו הייתיו, כי הוא יתברך אחד עם דעתו. וכל המדרגות של ההשתלשלות העולמות מאצילותו יתברך עד לתחתית המדרגות הכל כפי נשמות ישראל, כמבואר באריכות בספר נתיב מצותיך. ובעולמות הגבוהות, שבאמת כולו אחד, רק השם יתברך נותן להראות כוחות נפרדות כביכול, כמבואר בקל"ח פתחי חכמה פתח ה', אותו ההבדל הדק בין עולם לעולם, זה מנשמת ישראל כנ"ל. ולולא נשמת ישראל לא היה ניתן כלל לראות כלום, כי היה שולט יחודו יתברך בתכלית היחוד. וכן יהיה לעתיד על ידי נשמות יתברך בהיחוד העיקרי כמבואר במקומו. על כן כאשר יבוא הנבואה להנביא, יש להנביא סכנה גדולה משני צדדין, א' שלא להתבטל לגמרי, ב' כיון שמחזיק עצמו, שלא יהיה כאלישע אחר, שיראה עצמו כאילו ברשות אחר. ואחר שהיה תנא קדוש לא עמד בנסיון בעולם היצירה, ובקושי רבי עקיבא יצא בשלום, כי מבואר בספרים שגם רבי עקיבא טעה קצת ואכמ"ל, ואינו דומה כלל לעולם הבריאה, ששם נבואה ממש. ועל כן מן הנמנע מהנביאים להשיג נבואה ברורה מפורשת. ולא כן משה כי נאמן הוא באלו, ולכן פה אל פה אדבר בו, ב"ו ממש, ומראה ולא בחידות וכו'.

[ויש להעיר עוד שנאמנות הוא מידת המלכות, ומשה רבינו היה מלך ונביא, מה שכמעט לא מצינו (דוד ושלמה נמנים כנביאים הראשונים במסכת סוטה מח. וכן במדרש זוטא ריש ספר קהלת, ובמ"ח נביאים במסכת מגילה יד., וכן משמע בשמונה פרקים של הרמב"ם, ועם כל זה במו"נ ובהקדמת האברבנאל מבואר שאין הכוונה לנבואה ממש אלא רוח הקודש. ונשאר יהושע (וזה סוגיא גדולה איזה דין של מלך היה לו), כמבואר בספר בית אלקים למבי"ט, שער היסודות פרק כד, מפני שתלמידו של אדם כמותו, והיה לו הבטחת 'כאשר הייתי עם משה אהיה עמך, ומפני שהשגתו היתה רק כפני הלבנה, ויש להוסיף שהרי יהושע היה צריך לאלעזר הכהן במשפט האורים. והנה מלך קודם לנביא, עיין חיי מוהר"ן תסא, ומש"כ בלק"מ רפ. והרי הבא משני כוחות האלו, להיות מלך ונביא, ובודאי יצטרך להיות מיוסד היטב בנאמנות כמש"נ].

 

 

בבא מציעא קז. ר' יוחנן לא אמר הכי אלא ברוך אתה בעיר שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך אבל בית הכנסת לא, ורבי יוחנן לטעמיה דאמר שכר פסיעות יש, ע"כ.

רבי יוחנן לטעמיה נמצא במסכת סוכה כב. קיבול שכר מאלמנה דההיא אלמנה דהואי בי כנישתא בשיבבותה, כל יומא הות אתיא ומצלה בי מדרשיה דר' יוחנן, אמר לה בתי לא בית הכנסת בשיבבותך, אמרה ליה, רבי ולא שכר פסיעות יש לי, ע"כ.

הנה האלמנה היתה לה בית הכנסת במקומה, רק העדיפה ללכת לבית הכנסת של רבי יוחנן ולקבל שכר פסיעות על זה. ותימה גדולה איך ללמוד מזה שעדיף לחיות רחוק מבית הכנסת. ונראה לי שבאמת אילולא דברי רבי יוחנן כאן, לא היינו למדים, רק לאחר שדרש כן הגמרא קבעה שזה לשיטתיה בזה.

ונלע"ד שגם לפי רבי יוחנן כאן שלא רואה עדיפות להיות קרוב לבית הכנסת, הני מילי בית הכנסת, שהתפילה בחי' אין סוף ואין המקום תופסת קדושתה, אבל בודאי עדיף להיות קרוב לבית המדרש [אף על פי שבודאי יש קדושה לבית הכנסת, אותה קדושה הוא מחמת שהוא מקודש לדבר מצוה ובצירוף אגודת הרבים לכך. ובזה כל אדם יכול להשתייך לבית הכנסת רחוקה]. ולפי זה מובן מאליו, שאם האלמנה היתה גרה בשכונת ר' יוחנן, בודאי לא תלכי לבית הכנסת הרחוקה ולעזוב את ר' יוחנן, שאין שכר פסיעות שוה להתרחקות מהצדיק. וכן לענין אומן, בודאי זה טענה של שטות לא להביא את רבינו לארץ ישראל כדי לחייב אנשים לקבל שכר פסיעות, חוץ ממה שמפסידים רובם שישארו ריק מכל וכל רחמנא ליצלן.

והשתא דאתית להכי נראה שגם לפי הסוגיא דבבא מציעא אין לגור רחוק מבית הכנסת כדי לקבל שכר פסיעות, אלא כמבואר במסכת סוכה כנ"ל. שבאמת רואים שהגמרא לא דרשה בענין ברוך על בית המדרש, ועל כרחך הדרשה שייך לאותן דברים המוכרחים ועצמיים להבן אדם, כדאיתא במסכת שבת פט: דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא. והדרשה הוא ברוך אתה, שהברוך שאתה מברך בתפילות בבית הכנסת תהיה בעיר, (ואע"פ שגם תורה מכונה ברוך, כמו שכתב רבינו בליקוטי מוהר"ן על הפסוק יברכנו אלקים, כאן מדובר בתפלה כנ"ל), ואילו רבי יוחנן סבר שהתפילות על ידי שיצאו לרחוק להתפלל עדיף, ועם כל זה על המתפללים ועל אותה העיר יש להם לקבוע בית הכנסת, אלא שהברכה תהיה מצויה ביותר ממרחק.

ובענין שכר פסיעות נראה לע"ד, על פי סיפור ידוע, שכחתי בדיוק השמות אז אכתוב הכל סתם, שהיה כולל לתלמידי חכמים מצויינים בקבלה, ועשיר אחד שהיה מחזיק את הכולל חזר מנסיעה ארוכה באמצע החורף, ואמר להתלמידי חכמים תראה כמה יגיעות וטרחה היתה לי ואילו אתם יושבים כאן במנוחה ושלוה. אז ענה לו אחד מהתלמידי חכמים, לפי דבריך הרי הסוסים של העגלה שלקחו אותך עוד הרבה יותר חשובים מכולנו. ובזה מבואר שבודאי עיקר ההכנה והטרחה והיגיעה הוא במחשבה. וגם אדם שגר ליד הבית הכנסת ממש, יכול לקבל שכר פסיעות הליכה לבית הכנסת הרבה יותר לאין שיעור מזה שהולך כמה שעות ברגל, כפי מה שיכין עצמו במחשבה להליכתו, וידוע כמה כוונות בזה, ויכולים להוסיף מדיליה באהבה ויראה וכו'.

 

 

בתפילת י"ח

אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב הא-ל. בכוונות, הא-ל, ה' פעמים א-ל עיין שם. הנה ה"פ א"ל עם הכולל בגמטריא יוסף.

 

ישעיה כח:ו ולרוח משפט ליושב על המשפט ולגבורה משיבי מלחמה שערה.

הראשי תיבות של ולגבורה משיבי מלחמה, מו"ם השם האחרון של שם ע"ב. ועוד פעם רואים הענין שהבאתי מספר מרגליות הים שע"א של סנהדרין כנגד ע"א שמות, והם הנזכרים כאן, ליושב על המשפט, ומום אין בך, שאין להם ע"ב. וזה מראה שאפילו בעל מום יכול לזכות לכתר תורה. הראשי תיבות של, ולגבורה משיבי מלחמה שערה בגמטריא שכינה ע"ה. מלחמה שערה, פרש"י מלחמתה של תורה, כי ידברו את אויבים בשער, וכמוהו רבים, מבואר בריש ספר אדיר במרום כל הענין. אמנם הגמרא בסנהדרין קיא. דרשה, שערה, אלו שמשכימין ומעריבין בבתי כנסיות ובתי מדרשות. וי"ל מדלא כתיב השער, השער הידוע לגן עדן, אלא שערה, משמע השכינה מחוץ לשער, שהשכינה יורדת אליהם, וזה זוכין על ידי שמשכימין ומעריבין בבכוב"מ, כדאיתא בחז"ל על העשרה הראשונים.

 

 

בבא בתרא ל:

השני נוח לי הראשון קשה לי. אפילו לרבנן טענתו טענה כאשר אין מעשה רק אמירה.

הסמ"ע (קמו:לט) קבע שיש בזה איסור (ספרא ב) לפני עיור לא תתן מכשול (ויקרא יט:יד), ולא תשגה עיור בדרך (דברים כז:יח). והקשו האחרונים שהרי אין אדם משים עצמו רשע (יבמות כה:), ואינו נאמן לטעון שנתכין ליעצו באופן שיש איסור לעשות כן. ותירצו שלפי תוספות ביבמות שם, לגבי עצמו כן משים עצמו רשע.

והובא מהריטב"א (ד"ה אמר רבא) והסוכת דוד (נח) שמדובר שאצל הלוקח אין הראשון קשה לו שיש בידו להכריחו להחזיר לו מעותיו, ורק שהשני נוח 'לי' היינו רק לי השני, אבל לך המחזיק גם הראשון נוח. ואפילו שזה גם כן טירדא לחבירו לקנות את הקרקע ואחר כך לגבות המעות בחזרה, ואם כן זהו גם כן עצה רעה, יש לומר שיכול טעון לא ידעתי שזה אסור, או שמדובר שיש לו בידו כל כך שאין צריך לטרוח כלל אלא לא יתן לו את שאר המעות שחייב לו.

ולא הבנתי כל כך איך שתירץ למה לא תהיה אסור גם העצה שיטריח אותו.

ויש לומר שבכהאי גוונא באמת כל אדם, ובכללם הלוקח חייב לעזור להמוכר, אם משום לא תעמוד על דם רעיך או משום עוד כמה צדדים אחרים. ולכן באמת אין איסור בדבר – כאשר מדובר רק בטרחה, וניחא ליה לאיניש לעביד מצוה בגופיה. ועל כל פנים בודאי יש פה מקום לחשוב שהוא מותר.

 

 

בלק כה:ה הרגו איש אנשיו פרש"י כל אחד ואחד מדיני ישראל היה הורג שנים וכו', ע"כ. רש"י כבר הביא (פסוק ד) שראשי העם שפטו את העובדים, וכן מבואר בסנהדרין לה. שעשו בתי דינים. ונראה שהרגו איש אנשיו הוא כדין יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו (דברים יז:ז).

 

פנחס כו:ז אלה משפחת הראובני ויהיו בפקדיהם שלשה וארבעים אלף ושבע מאות ושלשים.

כו:נא אלה פקדי בני ישראל שש מאות אלף ואלף שבע מאות ושלשים.

רואים שהשבע מאות ושלשים של משפחת ראובן קיים לאות במנין כל בני ישראל. ונמצא שמנין בני ישראל, חוץ משבט ראובן, חמש מאות חמישים ושמונה אלף. כמנין חנ"ך (ך בגמטריא חמש מאות) אלף. ובן הבכור של ראובן היה חנוך. והרי זה כעין פי שנים של הבכור.

 

 

פנחס כו:מח-ט בני נפתלי למשפחתם ליחצאל משפחת היחצאלי לגוני משפחת הגוני. ליצר משפחת היצרי לשלם משפחת  השלמי.

בלשון הקודש הגון, הוא כראוי ומכובד, וזה למי שהולך עם חצי יצרותיו, דהיינו היצר טוב. ואם עוד זוכה לעבוד את השם יתברך עם היצר הרע, הרי שלם עבודתו ושלמות לו. אבל באנגלית היו גון זה מי שעבד כל היום ליצר הנאוף ר"ל, וזה ממש הפוך מהנ"ל.

 

 

פנחס כו:כד רש"י פז"ל חמש משפחות חסרו מבניו של בנימין, כאן נתקימה מקצת נבואת אמו שקראתו (בראשית לה:יח) בן אוני, בן אנינותי, ובפילגש בגבעה נתקימה כלה, עכ"ל. צ"ב מה הענין הזה שיתקיים מקצת הנבואה, ובפרט אם אחר כך נתקיים כלה. ואולי מפני שלא נתקיים כולה ממש, כי בפלגש בגבעה נשארו ארבע מאות, ולכן מחשבינן החמשה משפחות כאן להשלמת הנבואה.

 

 

פנחס כז:כג ויסמך את ידיו עליו ויצוהו כאשר דבר ה' ביד משה.

פרש"י בעין יפה, יותר ויותר ממה שנצטוה, שהקב"ה אמר לו (כז:יח) וסמכת את ידך, והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש ומלאו חכמתו בעין יפה, ע"כ. והא דלא עבר בזה על האיסור לא תוסיף, נראה כי 'יד' יש במשמעותו גם לשני ידים, וכמו שכתוב (שמואל א:יט:ט) ודוד מנגן ביד, שבודאי היה משתמש בשתי ידיו. וזה מה שהפסוק לא סיים כאשר דבר ה' למשה או אל משה, אלא סיים, ביד משה, ב' יד.

 

 

ליקוטי מוהר"ן ריג, צריכים להפסיק קצת בקריאת הפסוק אתה סתר לי – מצר, שלא לחתום סמא"ל בהראשי תיבות. וכבר הערתי על זה, ושוב אעיר ממסכת מגילה לב. ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן, כל הקורא בלא נעימה, ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר, וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים וגו' (-שצריכים לקרוא בלשון שאלה ותימה), מתקיף לה אביי, משום דלא ידע לבסומי קלא 'משפטים לא יחיו בהם' קרית ביה, אלא כדרב משרשיא דאמר שני תלמידי חכמים היושבים בעיר אחת וכו'. הרי לכאורה שאביי לא חש כלל שמהקריאה יצאו צירופים לא טובים. [ומעניין, כי רבינו הקדוש בסיפור משנים קדמוניות מבת מלך שנאבדה, כינה את הס"מ – הלא טוב (ועיין שם מש"פ שכן מצינו שהוא נקרא טבאל), והרי בקריאה בלא הנגינה הנכונה מייחס החוקים להלא טובים ח"ו]. ועל כל פנים שאפילו שאפילו לאביי עדיף הרבה לקרוא כנכון.

 

 

נגעים יג:יא מצורע שנכנס לבית, כל הכלים שיש שם טמאין, אפלו עד הקורות, רבי שמעון אומר עד ארבע אמות, ע"כ. ומבואר בשיטת רבי שמעון, וסתם רבי שמעון הוא רשב"י, שזה דין מיוחד ממה שכתוב במצורע 'מושבו'. ואף על פי שיש הקפידה על זה, אינו אלא להוציא למעלה מד' אמות, אבל עדיין חשיב כל הבית מושבו. והנה בענין נטילת ידים בבוקר שהזוהר קבע שההולך שחרית ד' אמות בלי נטילת ידים חייב מיתה, הרבה הקילו בזה לסמוך שכל הבית ד' אמות לזה. ואולי זה סמך לקולא זו.

 

 

שולחן ערוך צב:א היה נצרך לנקביו אל יתפלל, ועל זה כתב הרמ"א וכל הנצרך לנקביו אסור אפילו בדברי תורה, כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים, ע"כ, ומקורו בהג' מיימוניות (תפלה ד:א) ז"ל כתב רבינו שמחה דה"ה שאסור להוציא אפילו שאר דברי תורה מפיו כל זמן שגופו משוקץ מחמת שיהוי נקביו, ע"כ. (והרמב"ן במלחמות שלא מצינו שהחמירו כך בקריאת שמע, ודנו בדבריו אם מותר, או שרק בדיעבד.)

שאלה, הנוהג לקראות פרשת קדש והיה כי יביאך כאשר לובש תפילין, וצריך לנקביו, האם מותר. מלשון רבינו שמחה והרמ"א משמע שאסור להוציא דברי תורה מפיו. ואם קרא, נראה שאפילו להדעות שחייב לחזור לקראות קריאת שמע, אינו צריך לחזור לקראות פרשיות של התפילין, כי כמו שלבש אותם כן קרא פרשיותיהן ויצא ידי מנהגו.

נ נח נחמ נחמן מאומן