פסוקי ופתגמי שמחה

 ב"ה

נ נח נחמ נחמן (=שמחה ע"ה) מאומן

רבינו נחמן בן שמחה

מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד. צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד, ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל ואפילו במלי דשטותא (תנינא כד), לעשות עצמו כשוטה ולעשות עניני שטות וצחוק או קפיצות ורקודים כדי לבוא לשמחה שהוא דבר גדול מאד (תנינא מח)

אילו יהודי היה יודע מה זה יהודי היה שמח ורוקד מאה ועשרים שנה.

אנא בריה קלה שבים, הינו למעלה מכל העולמות (י"ם - ם- ד' עולמות, י' – החכמה שמתפשט בכל העולמות), שכל העולמות נבראו בשביל ישראל אשר בך אתפאר, והמה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו (ד"ה א:ד), כי הקב"ה נמלך עם נשמות ישראל לברוא את העולם. – תורה יז

והשמחה של הקב"ה היא מלבשת בהמצוות כי הם אחדותו, ומי שעושה המצוה בשמחה מהמצוה בעצמה נמצא כשנכנס בהשמחה שבמצוה הוא נכנס בשמחת הקב"ה שמשמח במעשיו, וזה בחי' (תהלים קמט) ישמח ישראל בעושיו.                                            ועקר השמחה היא בלב. – תורה ה

שמחה הוא קומה שלמה מרמ"ח אברים ושס"ה גידים, ועל כן כשהוא שמח או מרקד צריך לראות שיעבר בכל השמה מראש ועד עקב... בכל הקומה שיש בהשמחה. – תורה קעח

כשיזכר היטב חסד השם יתברך עליו, שלא עשהו גוי, בודאי ראוי שתגדל שמחתו מאד. והיא שאין עליה עצבות, מאחר שהוא רק מעשה השם יתברך. ועל ידי זה יכולים להגיע להשמחה שהיה למשה רבנו ע"ה בעת שעלה לקבל הלוחות. – שיחות שלאחר סיפורי מעשיות.

תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה, אבל כשתהיה בשמחה, אזי אהיה בשמחה יתרה מאד. סיפורי מעשיות מעשה יג מהשבעה בעטלירס.

 

אמר רבי יהודה, אלמלא היו יודעים בני אדם את האהבה שהקב"ה אוהב את ישראל, היו שואגים כמו כפיר לרדף אחריו. זוהר שמות דף ה:.

 

לֵ֣ב שָׂ֭מֵחַ יֵיטִ֣ב פָּנִ֑ים וּבְעַצְּבַת-לֵ֝ב ר֣וּחַ נְכֵאָֽה. משלי טו:יג

 

כָּל-יְמֵ֣י עָנִ֣י רָעִ֑ים וְטֽוֹב-לֵ֝֗ב מִשְׁתֶּ֥ה תָמִֽיד. טו:טו

 

וְיָסְפ֧וּ עֲנָוִ֛ים בַּֽיקוָ֖ה שִׂמְחָ֑ה וְאֶבְיוֹנֵ֣י אָדָ֔ם בִּקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל יָגִֽילוּ. ישעיה כט:יט

 

וּפְדוּיֵ֨י יְקוָ֜ה יְשֻׁב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל-רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂ֔יגוּ וְנָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה. ישעיה לה:י, נא:יא

 

לָשׂ֣וּם | לַאֲבֵלֵ֣י צִיּ֗וֹן לָתֵת֩ לָהֶ֨ם פְּאֵ֜ר תַּ֣חַת אֵ֗פֶר שֶׁ֤מֶן שָׂשׂוֹן֙ תַּ֣חַת אֵ֔בֶל מַעֲטֵ֣ה תְהִלָּ֔ה תַּ֖חַת ר֣וּחַ כֵּהָ֑ה וְקֹרָ֤א לָהֶם֙ אֵילֵ֣י הַצֶּ֔דֶק מַטַּ֥ע יְקוָ֖ה לְהִתְפָּאֵֽר. ישעיה סא:ג

 

תַּ֤חַת בָּשְׁתְּכֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה וּכְלִמָּ֖ה יָרֹ֣נּוּ חֶלְקָ֑ם לָכֵ֤ן בְּאַרְצָם֙ מִשְׁנֶ֣ה יִירָ֔שׁוּ שִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם תִּהְיֶ֥ה לָהֶֽם. ישעיה סא:ז

 

שׂ֧וֹשׂ אָשִׂ֣ישׂ בַּֽיקוָ֗ה תָּגֵ֤ל נַפְשִׁי֙ בֵּֽאלֹקַ֔י כִּ֤י הִלְבִּישַׁ֙נִי֙ בִּגְדֵי-יֶ֔שַׁע מְעִ֥יל צְדָקָ֖ה יְעָטָ֑נִי כֶּֽחָתָן֙ יְכַהֵ֣ן פְּאֵ֔ר וְכַכַּלָּ֖ה תַּעְדֶּ֥ה כֵלֶֽיהָ. ישעיה סא:י

 

מֵרָח֕וֹק יְקוָ֖ה נִרְאָ֣ה לִ֑י וְאַהֲבַ֤ת עוֹלָם֙ אֲהַבְתִּ֔יךְ עַל-כֵּ֖ן מְשַׁכְתִּ֥יךְ חָֽסֶד. ירמיה לא:ב

ע֤וֹד אֶבְנֵךְ֙ וְֽנִבְנֵ֔ית בְּתוּלַ֖ת יִשְׂרָאֵ֑ל ע֚וֹד תַּעְדִּ֣י תֻפַּ֔יִךְ וְיָצָ֖את בִּמְח֥וֹל מְשַׂחֲקִֽים. ירמיה לא:ג

כִּי-כֹ֣ה | אָמַ֣ר יְקוָ֗ה רָנּ֤וּ לְיַֽעֲקֹב֙ שִׂמְחָ֔ה וְצַהֲל֖וּ בְּרֹ֣אשׁ הַגּוֹיִ֑ם הַשְׁמִ֤יעוּ הַֽלְלוּ֙ וְאִמְר֔וּ הוֹשַׁ֤ע יְקוָה֙ אֶֽת-עַמְּךָ֔ אֵ֖ת שְׁאֵרִ֥ית יִשְׂרָאֵֽל. ירמיה לא:ו

 

וַיִּשְׂמְח֤וּ הָעָם֙ עַל-הִֽתְנַדְּבָ֔ם כִּ֚י בְּלֵ֣ב שָׁלֵ֔ם הִֽתְנַדְּב֖וּ לַיקוָ֑ה וְגַם֙ דָּוִ֣יד הַמֶּ֔לֶךְ שָׂמַ֖ח שִׂמְחָ֥ה גְדוֹלָֽה. דה"י א:כט:ט

 

נָתַ֣תָּה שִׂמְחָ֣ה בְלִבִּ֑י מֵעֵ֬ת דְּגָנָ֖ם וְתִֽירוֹשָׁ֣ם רָֽבּוּ. תהלים ד:ח

 

וְיִשְׂמְח֨וּ כָל-ח֪וֹסֵי בָ֡ךְ לְעוֹלָ֣ם יְ֭רַנֵּנוּ וְתָסֵ֣ךְ עָלֵ֑ימוֹ וְֽיַעְלְצ֥וּ בְ֝ךָ֗ אֹהֲבֵ֥י שְׁמֶֽךָ. תהלים ה:יב.

 

וַאֲנִ֤י | בְּחַסְדְּךָ֣ בָטַחְתִּי֮ יָ֤גֵ֥ל לִבִּ֗י בִּֽישׁוּעָ֫תֶ֥ךָ אָשִׁ֥ירָה לַיקוָ֑ה כִּ֖י גָמַ֣ל עָלָֽי. תהלים יג:ו

 

הָפַ֣כְתָּ מִסְפְּדִי֮ לְמָח֪וֹל לִ֥י פִּתַּ֥חְתָּ שַׂקִּ֑י וַֽתְּאַזְּרֵ֥נִי שִׂמְחָֽה. תהלים ל:יב

 

שִׂמְח֬וּ בַֽיקוָ֣ה וְ֭גִילוּ צַדִּיקִ֑ים וְ֝הַרְנִ֗ינוּ כָּל-יִשְׁרֵי-לֵֽב. תהלים לב:יא

 

כִּי-ב֭וֹ יִשְׂמַ֣ח לִבֵּ֑נוּ כִּ֤י בְשֵׁ֖ם קָדְשׁ֣וֹ בָטָֽחְנוּ. תהלים לג:כא

 

שְׁלַח-אוֹרְךָ֣ וַ֭אֲמִתְּךָ הֵ֣מָּה יַנְח֑וּנִי יְבִיא֥וּנִי אֶל-הַֽר-קָ֝דְשְׁךָ֗ וְאֶל-מִשְׁכְּנוֹתֶֽיךָ.

וְאָב֤וֹאָה | אֶל-מִזְבַּ֬ח אֱלֹקִ֗ים אֶל-אֵל֮ שִׂמְחַ֪ת גִּ֫ילִ֥י וְאוֹדְךָ֥ בְכִנּ֗וֹר אֱלֹקִ֥ים אֱלֹקָֽי. תהלים מג:ג-ד (תיקון לאה)

 

תַּ֭שְׁמִיעֵנִי שָׂשׂ֣וֹן וְשִׂמְחָ֑ה תָּ֝גֵ֗לְנָה עֲצָמ֥וֹת דִּכִּֽיתָ. תהלים נא:י

הָשִׁ֣יבָה לִּ֭י שְׂשׂ֣וֹן יִשְׁעֶ֑ךָ וְר֖וּחַ נְדִיבָ֣ה תִסְמְכֵֽנִי. תהלים נא:יד

 

שַׂמֵּחַ נֶפֶשׁ עַבְדֶּךָ כִּי אֵלֶיךָ אֲ-דֹנָי נַפְשִׁי אֶשָּֽׂא. תהלים פו:ד (סוף שחרית)

 

שַׂבְּעֵ֣נוּ בַבֹּ֣קֶר חַסְדֶּ֑ךָ וּֽנְרַנְּנָ֥ה וְ֝נִשְׂמְחָ֗ה בְּכָל-יָמֵֽינוּ. תהלים צ:יד

 

א֖וֹר זָרֻ֣עַ לַצַּדִּ֑יק וּֽלְיִשְׁרֵי-לֵ֥ב שִׂמְחָֽה (ביסץ). שִׂמְח֣וּ צַ֭דִּיקִים בַּֽיקוָ֑ה וְ֝הוֹד֗וּ לְזֵ֣כֶר קָדְשֽׁוֹ. תהלים צז:יא-יב

 

עִבְד֣וּ אֶת-יְקוָ֣ה בְּשִׂמְחָ֑ה בֹּ֥אוּ לְ֝פָנָ֗יו בִּרְנָנָֽה. תהלים ק:ב

 

יִרְא֣וּ יְשָׁרִ֣ים וְיִשְׂמָ֑חוּ וְכָל-עַ֝וְלָ֗ה קָ֣פְצָה פִּֽיהָ. תהלים קז:מב

 

יִשְׂמַ֣ח יִשְׂרָאֵ֣ל בְּעֹשָׂ֑יו בְּנֵֽי-צִ֝יּ֗וֹן יָגִ֥ילוּ בְמַלְכָּֽם. תהלים קמט:ב

 

תּוֹחֶ֣לֶת צַדִּיקִ֣ים שִׂמְחָ֑ה וְתִקְוַ֖ת רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד. משלי י:כח

 

מִ֭רְמָה בְּלֶב-חֹ֣רְשֵׁי רָ֑ע וּֽלְיֹעֲצֵ֖י שָׁל֣וֹם שִׂמְחָֽה. משלי יב:כ

 

שִׂמְחָ֣ה לָ֭אִישׁ בְּמַעֲנֵה-פִ֑יו וְדָבָ֖ר בְּעִתּ֣וֹ מַה-טּֽוֹב. משלי טו:כג

 

שִׂמְחָ֣ה לַ֭צַּדִּיק עֲשׂ֣וֹת מִשְׁפָּ֑ט וּ֝מְחִתָּ֗ה לְפֹ֣עֲלֵי אָֽוֶן. משלי כא:טו

 

וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר שָֽׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י לֹ֥א אָצַ֖לְתִּי מֵהֶ֑ם לֹֽא-מָנַ֨עְתִּי אֶת-לִבִּ֜י מִכָּל-שִׂמְחָ֗ה כִּֽי-לִבִּ֤י שָׂמֵ֙חַ֙ מִכָּל-עֲמָלִ֔י וְזֶֽה-הָיָ֥ה חֶלְקִ֖י מִכָּל-עֲמָלִֽי. קהלת ב:י

 

וְשִׁבַּ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ אֶת-הַשִּׂמְחָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אֵֽין-ט֤וֹב לָֽאָדָם֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּ֛י אִם-לֶאֱכ֥וֹל וְלִשְׁתּ֖וֹת וְלִשְׂמ֑וֹחַ וְה֞וּא יִלְוֶ֣נּוּ בַעֲמָל֗וֹ יְמֵ֥י חַיָּ֛יו אֲשֶׁר-נָֽתַן-ל֥וֹ הָאֱלֹהִ֖ים תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ. – קהלת ח:טו

 

כִּ֣י אִם-שָׁנִ֥ים הַרְבֵּ֛ה יִחְיֶ֥ה הָאָדָ֖ם בְּכֻלָּ֣ם יִשְׂמָ֑ח וְיִזְכֹּר֙ אֶת-יְמֵ֣י הַחֹ֔שֶׁךְ כִּֽי-הַרְבֵּ֥ה יִהְי֖וּ כָּל-שֶׁבָּ֥א הָֽבֶל. – קהלת יא:ח

 

וּמָרְדֳּכַ֞י יָצָ֣א | מִלִּפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ בִּלְב֤וּשׁ מַלְכוּת֙ תְּכֵ֣לֶת וָח֔וּר וַעֲטֶ֤רֶת זָהָב֙ גְּדוֹלָ֔ה וְתַכְרִ֥יךְ בּ֖וּץ וְאַרְגָּמָ֑ן וְהָעִ֣יר שׁוּשָׁ֔ן צָהֲלָ֖ה וְשָׂמֵֽחָה.

לַיְּהוּדִ֕ים הָֽיְתָ֥ה אוֹרָ֖ה וְשִׂמְחָ֑ה וְשָׂשֹׂ֖ן וִיקָֽר.

וּבְכָל-מְדִינָ֨ה וּמְדִינָ֜ה וּבְכָל-עִ֣יר וָעִ֗יר מְקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר דְּבַר-הַמֶּ֤לֶךְ וְדָתוֹ֙ מַגִּ֔יעַ שִׂמְחָ֤ה וְשָׂשׂוֹן֙ לַיְּהוּדִ֔ים מִשְׁתֶּ֖ה וְי֣וֹם ט֑וֹב וְרַבִּ֞ים מֵֽעַמֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ מִֽתְיַהֲדִ֔ים כִּֽי-נָפַ֥ל פַּֽחַד-הַיְּהוּדִ֖ים עֲלֵיהֶֽם. מגילת אסתר ח:טו-יז

 

וַיִּזְבְּח֣וּ בַיּוֹם-הַ֠הוּא זְבָחִ֨ים גְּדוֹלִ֜ים וַיִּשְׂמָ֗חוּ כִּ֤י הָאֱלֹקִים֙ שִׂמְּחָם֙ שִׂמְחָ֣ה גְדוֹלָ֔ה וְגַ֧ם הַנָּשִׁ֛ים וְהַיְלָדִ֖ים שָׂמֵ֑חוּ וַתִּשָּׁמַ֛ע שִׂמְחַ֥ת יְרוּשָׁלִַ֖ם מֵרָחֽוֹק. נחמיה יב:מג

 

שִׂימֵ֨נִי כַֽחוֹתָ֜ם עַל-לִבֶּ֗ךָ כַּֽחוֹתָם֙ עַל-זְרוֹעֶ֔ךָ כִּֽי-עַזָּ֤ה כַמָּ֙וֶת֙ אַהֲבָ֔ה קָשָׁ֥ה כִשְׁא֖וֹל קִנְאָ֑ה רְשָׁפֶ֕יהָ רִשְׁפֵּ֕י אֵ֖שׁ שַׁלְהֶ֥בֶתְיָֽה.

מַ֣יִם רַבִּ֗ים לֹ֤א יֽוּכְלוּ֙ לְכַבּ֣וֹת אֶת-הָֽאַהֲבָ֔ה וּנְהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּהָ אִם-יִתֵּ֨ן אִ֜ישׁ אֶת-כָּל-ה֤וֹן בֵּיתוֹ֙ בָּאַהֲבָ֔ה בּ֖וֹז יָב֥וּזוּ לֽוֹ.

שיר השירים ח:ו-ז

 

כד יתבין ישראל ועסקין בשמחת התורה קודשא בריך הוא אומר לפמליא דיליה חזו בני חביבי דמשתכחין בצערא דילהון ועסקין בחדוותא דילי

 

על ידי הביטול שנתבטל אל התכלית, והשיג שכל היסורין הם טובות גדולות מאוד, על ידי זה נתמלא שמחה, והשמחה הוא כלי אל חידושין דאורייתא, כמו שאמרו רז"ל (שבת פח) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, ירדו ס' רבוא מלאכים ונתנו שני כתרים בראש כל אחד וכו', ועתיד הקב"ה להחזירן לנו, שנאמר ושמחת עולם על ראשם, נמצא שהשמחה היא בחי' נעשה ונשמע, שהוא בחי' קבלת התורה. לק"מ סה:ד

ומרוב השמחה שחשב בהצדיקים, היה משתעשע ומתענג איך יהיה לו עם קדוש, ומזאת התנועה נולדה כח דכח של הדין [היינו] קימוץ האותיות, אשר נולדו מן הנקודות שברשימו הנשאר בתוך העיגול, כי כל אות ואות יש לו גבול על הנייר. וכדי לשבר את האזן וכו' האדם הגשמי כשיש לו איזה שמחה, או יחשוב שיבוא לידו ריוח גדול, הוא משתעשע בעצמו וכו' מתנועע, וידוע כי השחוק באדם הגשמי בא לו מן הטחול, והטחול כולו מותרי הדם וכו' כח הדין וכו' וכו' כן אין סוף יתברך שמו היה מתנועע בעצמו, ומבהיק ומבריק בהעיגול, מתוכו אלא תוכו, ואותו הנענוע נקרא שעשוע. ומאותו השעשוע מחלקי עצמו אל עצמו, נולד ממנו כח שיעור החקיקה של האותיות היא התורה, הנמצאת בכח גנוז בהאלפא ביתות וכו' . ספר עמק המלך (א:ב).

-------

המלך הו' שאול מרחובות הנהר. והענין כי המלבוש בהיות מאיר בו האור הפנימי, היו האלפא ביתות שבו מתנוצצים בסוד רל"א שערים, ובוטשים זה בזה. ומרוב הבטישה היו האורות מתרחבים ומתלהטים בכל המילואים, ובכל הקשרים שהם מתקשרים. וזה תלויה כל שמחת האורות הנמשכת מן ההתלהטות. וז"ס רנה של התורה המוזכרת ברז"ל (שמו"ר מז:ה) – שהאורות בהאירם מכים זה בזה, ומתלהטים זה בזה. וז"ס: הניגונים של החיות. וכשהיו האורות מאירים בישראל הארה גדולה – היתה שמחה זאת של התורה נמצאת. ... ... ... דוד דגלי מסכתא (עירובין נג.) כתיב בו: ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (שמואל א:יח:יד). כי התורה אינה מתפרשת בכל מדריגותיה, אך השמחה של התורה היא תלויה ביסוד, והוא בשעה שמוציאים אותה, ומשפיעים אותה לאחרים, אז היא מתלהטת. ותבין כל זה איך השמחה אינו אלא בזיווג, בשעה שהוא [הז"א] מתעורר נגד הנוק', אז כל אורותיו מתלהטים בכל מיני הרוחה. וכל זה תלוי ביד הצדיק, וסימנך: הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים (ירמיה לא:יט): שעשועים – דיקא. וכל זה יען הוא נתון כולו לשכינה, ואין הכונה בו אלא להשפיע האורות. על כן כשהוא מתעורר, נעשה כל ההתלהטות הגדול הזה, ואימא מתעוררת לקראתו. וזהו קשר שיש בין אימא לצדיק. וה"ס: כל – נ' שערי בינה. כי הוא מתעורר. ואימא עונה אותו להגביר השמחה בכל המדריגות. אדיר במרום תשיב-ג.

נ נח נחמ נחמן מאומן