קצת חידושי תורה משבוע שעבר פרשת נשא

 ב"ה

בענין החילוק בין קבלת הרמ"ק לקבלת האריז"ל, עיין חיי מוהר"ן שסד והמראה מקומות שהבאתי שם מהרמח"ל שבעיקר הסביר שהרמ"ק דיבר רק בכללות והאריז"ל גילה ענין הפרצופים שכבר מפרש היטב בפרטיות עיין שם.

והנה הרבה מקבלת האריז"ל סובב על ענין שבירת הכלים, שבעיקר מבוסס על פרשת ואלה המלכים אשר מלכו, ומיתת אותם המלכים היא השבירה, ואילו הרמ"ק בפרדס רימונים פירש שהמיתה היתה העלם עולם הדין.

ויש לראות רמז בזה מה שידוע בברסלב שרק על ידי הנפילות ושבירות זוכים לקום למעלות עליונות יותר. וכמו שרבי נתן אמר (כוכבי אור, שיחות וספורים כרך ג' – נז) שואל, עדין אין לי הנאה ממך, ושאף על פי כן אם הייתי רואה שאתה נופל ונתחזקת ונשארת על עמדך אז הייתי נהנה, ע"כ.

 

 

פרשת נשא

 

כל זכר מבן חדש ומעלה של קהת גרשון ומררי – במדבר ג-כח – שמנת אלפים ושש מאות. זה מנין י' פעמים פלשתי"ם. ומעניין כי הפלשתים התגרו דייקא בכהנים, כמו חפני ופנחס ואביהם אלי הכהן, ובארון הקודש שתחת פקודת הכהנים הלוים.

 

 

יברכך ה' וישמרך. פרש"י ז"ל יברכך שיתברכו נכסיך. וישמרך, שלא יבואו עליך שודדים לטל ממונך, שהנותן מתנה וכו' וכיון שבאים לסטים עליו ונוטלים אותה ממנו מה הנאה וכו' ע"ש.

ומדוייק ברש"י שהשמירה הוא רק נגד שודדים ולסטים ולא נגד גניבה. ובפשטות לכאורה זה משום שעיקר השמירה הוא על גוף האדם, ולכן תינח שהברכה על האדם יביאו לו תוספת נכסים, אבל הנכסים בפני עצמם אינם בכלל האדם, ולכן השמירה על הנכסים תהיה רק מפאת האדם עצמו, וזה שמירה משודדים ולסטים ולא מגנבים שלא מתיחסים אליו רק לממון.

אכן יש דברים בגו, כי בבא קמא למדנו, וביותר בליקוטי מוהר"ן תורה סט, שהגוזל את חבירו ממון בזה הוא גוזל ממנו בנים וכו' עיין שם ובביאור באריכות שכל אדם כאשר הוא בא לעולם הוא בא עם בת זוגו המיוחדת לו ועם סכום ממון וכו' וכמה פירות היינו בנים וכו' והם בחי' אילן וענפים ופירות, שהיינו שאור נפשה הוא בחי' עיקר האילן, שממנו יוצאים ומתפשטים ענפים וכו' בחי' הממון וכו' עיין שם באריכות. ולפי כל הפירוש שם, מן הסתם היינו אומרים לא ישתנה איך שלוקח ממנו הממון, אכן באמת מדוייק בגמרא ובתורה שם כל פעם כותב דוקא הגוזל. ויש להבין את זה.

 

 

בבא מציעא קה: אסברה לך בשני דרבי יוחנן הוה שמינה ארעא בשני דרבי אמי הוה כחישא ארעא.

כתיב בקהלת ז:י אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה [ועיין בספר ניצוצי שמשון שפירש מה שפירש, ודבריו צריכים ביאור, כי פירש מבינה עד אל"ה – מחסד עד מלכות, והרי זה שמונה ימים, והרי חסד הוא היומא דאזל עם כלהו יומין, וכן צ"ב מה שכתב שחסד הוא שורש החכמה מה כוונתו בזה, ובזוהר כמה פעמים א-ל שהוא חסד, נהירו דחכמה, וכעת אכמ"ל. ועכ"פ לפי דבריו שא-ל הוא חסד וחכמה, כן יש לפרש 'אל' תאמר, רמז לזה], ועיין בפרש"י שם כי הכל לפי זכות הדורות. ועיין בסוף שיחות הר"ן אות שח, שאין מקרא הזה יוצא מדי פשוטו, ובאמת אנו רואים שבכל פעם העולם נתעשר יותר עיין שם, ויש ליישב הגמרא וכן מצינו הרבה כמוהו. וכן היום האינפלציא עלה מאד, ועם כל זה ניתן לאמר שאף על פי כן רמת חיים עוד עולה ועולה ברוך השם.

 

 

קו: נהר מלכא סבא לא עביד דמיסכר מכת מדינה היא!

 

ספר ניצוצי שמשון ריש פרשת דברים: בספר קרניים (מאמר י') כתב שיש למעלה מקום הנקרא עין טובה אשר בו שבעה עשר מאות ושבעה עשר פתחים. ויש בו קל"ג חלונות המבטלים לקליפה עגל. והמקום הזה הוא מבטל לקליפות, כי הוא ממש שוה. ונקרא היכל קדשך וכו' עיין שם. (אלף חוזר לא', והרי תשי"ח, שנים יותר מ-תשי"ו עצמות)

פעמיים 'תכלת' בגמטריא אלף שבע מאות. דכתיב בו וראיתם אותו וזכרתם וכו'. ומבואר ביחוד היראה לרמח"ל שיש שני אורות של תכלת ששורין בישיבות עיין שם, הרי פעמיים תכלת.

כתיב בפרשת דברים (ד:כה) אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנן. טוב בגמטריא י"ז, הזה בגמטריא יז, הרי 1717! לבנן – חסר כמו שכתוב בתורה, עם הכולל, בגמטריא קל"ג חלונות! כי ענין הבית המקדש הוא ענין (ד"ה ז) והיה עיני ולבי שם, כמבואר בלקמ"ת פג.

המספר הזה הוא י"ז פעמים ק"א, כענין ושבתם וראיתם וכו' ובין עובד אלקים לאשר לא עבדו (מלאכי ג:יח), אינו דומה שונה מאה פעמים לשונה מאה ואחד.

ונראה עוד שבאריך אנפין יש רק עינא פקיחא לטוב, וזה אלף שבע מאות, והי"ז בחינת בת עין, בחי' מלכות דמלכות שהיא עשירית דעשירית.

 

 

נהמא דכסופא

בספר ניצוצי שמשון, ליקוטים עמ' רנד, וקודם שנברא העולם היו רחמים פשוטים גמורים, כענין עולם המלאכים שנבראו ברחמים. וכולו היה חסד ורצון. אך באשר ראה הקב"ה לזכות את האדם ולהביאו למחצב יותר קדוש מאשר שורש ממנו, וזה בעבור עבדו באמת את ה' ולאהבה אותו, ועל ידי כך יזכה למתן שכר. ואם כן כשיהיה כולו רחמים לית עונש ושכר, כי העולם ומלואו היו נוהגים כמנהגם בטבע רחמים גמורים, והיו עושין רצון קונם בלי צוואת מה, כי כן יסודם. (וזה ענין (ב"ק פח.) גדול המצווה ועושה [ממי שאינו מצווה ועושה] וכו'). ועל כן רצה הקב"ה לזכותם ולברא במדת הדין, ועל ידה יזכו לשכר גדול חפץ צורם וכו' עיין שם.

הרי מעולם למדנו (ירושלמי ערלה א:ג, הובא בדעת תבונות יח) מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה, וכפי מה שכתב בספר מגיד מישרים פרשת בראשית ז"ל דנשמתין עד לא אתו לעלמא דמו למאן דאכיל נהמא דמלכא בלא פולחנא ומשום דא אמרו נוח לו לאדם שנברא כלומר דנשמתן מיכספן מגרמייהו למיכל נהמא דמלכא בלא פולחנא ומשום הכי מתאוות למיתי לעלמא ונוח להם להבראות כדי למיפק מההוא כיסופא בעי למיתי להאי עלמא למתעסק בתורה ובמצות לעבדה ולשמה ויכלון נהמא בלא כיסופא, עכ"ל – והמשיך ז"ל ותו דנשמתן דעסקי בתורה ובמצות כד נפקין מהאי עלמא סלקין בדרגין עילאין ממאי דהויין בקדמייתא דהא אינון חצובות מתחת כסא הכבוד, ובתר הכי מתעלין בצרור החיים את ה' אלקיך, ע"כ.

והרי ר' שמשון, לא נקט הטעם של נהמא דכיסופא, ותפס שגם לפני שנברא העולם על כרחך הנשמות עובדות את השם יתברך, והרווח והצורך בעולם הזה הוא רק כאילו כפי ההמשך של דברי המ"מ כדי שיזכו לעשות מתוך צוואה.

ויש לעיין בזה, דהרי חז"ל אמרו שאדם הראשון לא היה לו אלא מצוה אחת, ומבואר בספר אדיר במרום שלולא החטא, התרי"ג מצוות היו מתקיימין על ידי הבהמות, ואם כן לכאורה הנשמות קודם שנברא העולם לא היה להם מצוה קיומית אלא בהא גופא – להנות מזיו השכינה (ויותר ממה שהעגל רוצה לינק וכו'), והרי לפי זה על כרחך אין שייך כלל המושג של נהמא דכיסופא, כי עצם הדבר שיונקים ממנו יתברך הוא בחי' קיום מצוה ואין בו בושה.

 

 

נשמת כל חי תברך את שמך י', הראשי תיבות בגמטריא התשפ"ד – השנה שלנו שבו כל העולם מרוכז מאד על היהודים ובעזה"י כולם יהללו ויברכו את שמו יתברך, והמשך הראשי תיבות, כל בשר וכו' ראשי תיבות כ"ב תמוז, כבר כתבתי על זה במקומו.

 

 

בבא מציעא

קז: והסיר ה' ממך כל חולי (דברים ז:טו) וכו'

ר' חנינא אמר זו צינא וכו', י"ל שדרש חולי לשון ויאבל חל וחומה (איכה ב:ח), והוא כמו צנה וסחרה.

ר' יוסי בר חנינא אמר זו צואה דאמר מר צואת החוטם וצואת האזן רובן קשה, ע"כ. נראה שדרש חולי, מלשון חלולין חלולין.

 

ואמרו רבנן השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה, א"ל דכתיב לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש וכו'.

בפשטות לא ראי זה כראי זה, בקיץ צריכים לממהר לאכול קודם שחום השמש יתגבר, ובחורף לממהר לאכול כדי לאזור כח נגד הקרירות, אבל היום הולך ומתחמם.

אכן המהרש"א כתב שבטבע הבריאה בזמן שהשמש עולה בבוקר בעונת החורף אז הקור חזק ביותר, נמצא שהשמש אף גורמת לצינת החורף, וכתב כן ליישב איך יש ראיה מהפסוק הנ"ל להשכם לאכול בחורף.

והנה בשיר המעלות אומרים, יומם השמש לא יככה וירח בלילה, ואיך הירח מכה בלילה שצריכים להתפלל על זה, ולכאורה הפשטות הוא שמתפללים שיהיה אור הירח בלילה, ולא ראי זה, יומם השמש לא יככה – להנצל מחום השמש, כראוי זה, וירח בלילה – שמבקשים שיהיה ירח. ולכאורה יכולים לפרש כן גם בפסוק הנ"ל לא יכם שרב ושמש, לא יכם שרב, ושיהיה שמש.

 

קז: ת"ר י"ג דברים נאמרו בפת שחרית וכו' ונזקק לאשתו ואינו מתאוה לאשה אחרת.

והנה בסנהדרין קז. השם יתברך הודיע את דוד המלך שינסה אותו בדבר ערוה, מיד 'ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו וגו'' (-משמע ששכב ביום), אמר רב יהודה, שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום, ונתעלמה ממנו הלכה, אבר קטן יש באדם משביעו רעב וכו' עיין שם.

הרי דוד המלך עשה בדיוק כעצת הגמרא כאן, ליזקק לאשתו אפילו ביום כדי שינצל מנסיון. ובפשטות יש ליישב שהגמרא לפנינו מדבר בסתם על איש שמזקק לאשתו קצת, ולא בא למלאות כל תאוותו רק ליתן לה נייחא, ואילו דוד המלך פקד כל נשותיו על דרך להשביע תאוותו, ובזה טעה.

 

 

לפני כמה שנים החברים חידשו לומר שהם לומדים בישיבת שמפו (-כמו סבון לשער), וכוונו שם-פה שהם נודדים ממקום למקום, במקומות הקדושים אשר בארץ ובחוץ לארץ. ועכשיו למדתי בניצוצי שמשון בליקוטים שיש סוד גדול בדבר, כי נפש רוח נשמה, האותיות החיצונים – הראשי וסופי תיבות, בגמטריא תרי"ג, ונשאר האותיות האמצעיות – פו-שם, והם אלקי"ם בגמטריא פ"ו, שם – שם הוי"ה. והוא פלא איך שהסכימו דעתם לזה.

 

 

יש ביטוי, קמת בבוקר (תן תודה), והשאר בונוס. ויש לפרש סוד בדבר, כי חדשים לבקרים רבה אמונתך, שהקימה הוא באמונה. והרי אותיות שאחר אותיות אמ"ן, הם בנ"ס – בונוס. הרי שאחרי הקימה באמונה, ממשיכים למה שאחריה, והרי זה בונוס.

נ נח נחמ נחמן מאומן

התשפ"ד

ב"ה 

הראשי תיבות של נשמת כל חי תברך את שמך י', בגמטריא התשפ"ד! ורואים דוקא השנה רעש גדול על עם השם.

ובהמשך, ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו - ראשי תיבות כב תמוז - היום שרבינו כתב הפתק הקדוש - כי סבא ישראל קבלו מיד בכניסת כג תמוז. תמוז מלא למלאות השברי לוחות.

נ נח נחמ נחמן מאומן 

HH in today's Daf yomi, Bava Metzia 106b, the river of Saba is King! Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN

Dairy on Shavuos

HH

Ai:

You forget that the Hebrew word for milk, chalav, is an acronym for Chahyavim lihiyoas Breslov - it is incumbent to be Breslov.

Who's going to tell it...

You forget that the Hebrew word for milk, chalav, is an acronym for Chahyavim lihiyoas Breslov - it is incumbent to be Breslov.

And Rabbainu is our mother whose milk we drink....

Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN 

לקראת חג שבועות זמן מתן תורתינו

 ב"ה

בשבועות כולם מודים דבעינן לכם.

לכאורה משום שכל הבריאה אי אפשר לשנות בה כלום. והכל צפוי וכו'. ורק מכח התורה יש יכולת לכל אחד, כפי שורש נשמתו – שכל נשמה יש לו פירוש בכל התורה כמבואר בכתבי האריז"ל, לייצר בדיוקנו, זאת התורה אדם.

וזה שאמר רב יוסף (פסחים סח:) ביומא דעצרתא, עבדי לי עגלא תלתא, אמר, אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא.

כי ה' קנינים במסכת אבות. יש את השמים והארץ, כמו שכתוב בברכת שם לאברהם, קונה שמים וארץ, נוטריקון שוק"א, ואלו קבועים, ואילולא התורה האדם היה קבוע בהם בלי אפשרות להזיז ולשנות שום דבר באמת, וזה שאמר כמה יוסף, כמה שירצה (מלשון כמה לך בשרי) וישתדל, לא יפעל כלום כי הכל קבוע בשמים וארץ. וכן כמ"ה בגמטריא אדנ"י, המלכות, יוסף זה יסוד שמזדווג עם המלכות, איכא בגמטריא לב, הפנימיות, הכל בשוקא. ושאר הד' קנינים, תורה, ישראל, אברהם, בית המקדש. ורב יוסף עצמו בחי' ישראל, עבדי לי עגלא תלתא, כנגד הג' של תורה, אברהם, בית המקדש. כי עגלא יש לו ג' פירושים, בעגלא ובזמן קריב – מהירות, הוא ענין זריזות של אברהם, עגלה, שנוסעים עליה בדרך, בחי' התורה שדרכיה דרכי נועם, ועל פי ה' יחנו ויסעו, ועגל שמביאים קרבן בבית המקדש.

עוד נראה לפרש בעזה"י כמה יוסף וכו'. כ' פעמים מ' פעמים ה' בגמטירא ד' אלף, בחי' הד' אלפים המבוארים בליקוטי מוהר"ן תורה כח, המתנגדים המבזים יראי השם, זה מחמת שמקבלים תורה מתלמידי חכמים שידין יהודאין, כי ת"ח שידין יהודאין הם מקבלים תורתם מהשידין, שיש להם תורה נפולה מאלפין נפולים, עיין שם באריכות. והרי מצינו במסכת פסחים (קי.) אמר רב יוסף אמרי יוסף שידא, אשמדאי מלכא דשידי ממונה הוא אכולוהו זוגי וכו', הרי כמה יוסף, ורב יוסף היה בסכנה שהיה מקבל תורה נפולה מאלפין הנפולים, שהיה מקבל תורה מהשידין. ולכן אמר עבדי לי עגלא דייקא, כי עיקר ההכרה של השידין בכף רגל כמו תרנגול, ואילו כף רגל של מלאך הוא ככף עגל (יחזקאל א). וכן השם הקדוש של כף רגל השמאל, במרכבת הבינה, בדרך החמדה בספר ברית מנוחה, הוא אגל"א (ראשי תיבות אתה גבור לעולם א'). וצוה שיעבדו בשבילו, שיקיימו בחי' הכנסת אורח צדיק (וכאילו לאספו אל הבית מהשוק), כי בעינן 'לכם' אותיות מלך, מאן מלכי רבנן, שהוא התיקון להעלות הד' אלפים כמבואר בתורה כח שם, אלא שבתורה כח מבואר התיקון הוא דייקא על ידי כבשים, בחי' כבש אלוף, שמהם היו מביאים קרבן התמיד, ואילו רב יוסף ביקש עגל מטעם הנ"ל [ואכן ביקש עגלא תלתא, ואותיות שעל גבי כבש, הם לגת, לג – עג"ל, ות' של תלתא. והכבשים צריכים ביקור – ע'].

כתבתי את זה בס"ד לפום ריהטא כלאחר יד לזכור חג שבועות הבע"ל, עוד צריך ביקורת והרחבה בעזה"י.

נ נח נחמ נחמן מאומן

עוד קצת חידושים משבועה שעברה עד שבת פרשת במדבר

 ב"ה

גיהנם. בגמטריא נ נח, ושם הצדיק משותף בשם השם יתברך. ומבואר בכמה מקומות בכתבי ברסלב, למשל ליקוטי מוהר"ן תורה ו, ותנינא ז:ז שאפילו בשאול תחתית השם יתברך נמצא להיות קרוב אליו. והרי כתוב עמו אנכי בצרה, אפילו בצרה של גיהנם. אכן מצאנו שזה עוד יותר מזה, בספר שארית ישראל (קאזניז, על שיר השירים ב:א, הובא בניצוצי שמשון תהלים כג) אמר ר' ראובן אילו לא היה הדבר כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול כי באש ה' נשפט (ישעיה סו:טז) ה' שופט אין כתיב כאן, אלא נשפט. הוא שאמר דוד ברוח הקדש (תהלים כג:ד) גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי. (וכבר מצאנו שהשם יתברך אמר הביאו עלי כפרה על מיעוט הלבנה, וכן טענת אליהו הנביא (מלכים א:יח:לז) ואתה הסבת את לבם אחרנית). וכתב המגיד על זה: כמו שכתב בכתבי הר"ש שחקוק זה השם 'אתה' על מצד הצדיקים, שסימן זה מורה שהוא יתברך אתם, ויודע טוב מחשבות בני ישראל. והגם שחלילה באים לידי חטא, הוא מחמת הדחק. כמו שהובא באריכות המשל בספר כתר שם טוב עם הטבעת (הובא בספר בעש"ט על התורה פי' ואתחנן אות ט'), עכ"ל.

והנה אצלנו בכתבי הר"ש כתוב שעל ידי השם 'אתה' הצדיק שצריך לעבור אפילו בהר"ע חדרים חמורים של גיהנם לא ינזק. ואיך המציא המגיד מה שכתב בשמו. ולכאורה המגיד הבין שהצדיק עובר באותם חדרים כדי לתקן ולהעלות נשמות של רשעים, ומזה יש סכנה שינזק, והשם אתה מורה גם על אותו אדם שנוכחו וקורא אותו על עצמו – כאילו הצדיק קורא לו 'אתה', מתייחס אליו, והוא ענין שמלמד זכות עליו שלא חטא אלא מחמת הדוחק.

 

 

בספר ניצוצי שמשון, לפורים, במדרש שלחה אסתר למרדכי ביד התך, אמור לי מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה. שלח לה מפני שנעשו ישראל מך ורש. כששמעה אסתר זאת אמרה אלי אלי למה עזבתני וכו' וכו' עיין שם, שפירש שנלקח אותיות אל"י ממלאך שר ישראל מיכאל, ונשאר מך, ומ'ישראל' ונשאר 'רש'.

ויש לפרש בזה מה שאומרים בהגדה של פסח, לבן ביקש לעקור את הכל, כי לבן בגמטריא פעמיים אל"י. אכן בעוד שיעקב אבינו היה אתו, לא היה שמו ישראל אלא יעקב, ואין לעקור משמו אלא י', ועם אל"י של מיכאל, הרי כ"ל ע"ה, וזה שביקש לעקור את הכל. ולפי זה יש לפרש המשך ההגדה, וירד מצרימה, כמו שהקשה הריטב"א, ועיין בחתם סופר גיטין יז., ובציץ אליעזר כב:כז:ו פירש על פי התרגום יב"ע שוירד מצרימה חוזר גם על לבן, שהוא בלעם עיין שם. ולפי מש"כ י"ל שהרי השפיל שרו של ישראל מיכאל, והי' של יעקב, ונשאר מכ-עקב בגמטריא ע"ה אבי וירד, מלשון וירדו בדגת הים (בראשית א:כו) שהכניסו תחת ממשלת שר מצרים.

ובמסכת יומא פג:ב רבי מאיר דייק בשמיה דבעל הפונדק, אמר לו מה שמך, אמר להו כידור, אמר ש"מ אדם רשע הוא שנאמר כי דור תהפוכות המה. כידר בגמטריא, אבי וירד ע"ה, הנ"ל. ועיין בספר ניצוצי שמשון שפירש כל הפסוק, אסתירה פני – לקיחת אל"י מישראל, ונשאר ש"ר, דור תהפוכות, הופכו ל-ר"ש.

 

 

ספר ניצוצי שמשון, לפורים. מדרש פלאיה, פתחיה זה מרדכי (שקלים ה:א) הדא הוא דכתיב (איוב) ח:ז והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד, עיין שם שפירש שחצי 'פתח' בגמטריא 'מרד', וזה ראשית והתחלת השם באופן מצער שקוצרו לחצי, ובהיפוך לאותיות האחרונות, ישגה מאד, והרי י"ה כפול בגמטריא כ"י. וקצת קשה למה תהיה הכפל ישגה מאד, ואילו לחצוצו לחצי סתם מצער.

ויש לפרש שמרדכי נרמז בפסוק זה, כי ראשית שמו של מרדכי בראשי תיבות של, ראשיתך מצער – מ"ר. וסוף שמו של מרדכי, בסופי תיבות של סוף הפסוק, ואחריתך ישגה מאד – כאשר כותבים ה"ה במילואו בגמטריא י', הרי דכ"י, ולכן שפיר כתוב מאד, כי כאן צריכים את המילוי כנ"ל.

(כאן קצת דחוק, אבל לא אמנע מלכתוב שלא יהיה חסר לגמרי, ובעזה"י עוד אזכה לעמוד על הנכון. וכן פתחיה רמוז, אותיות הראשונות בתיבת מצער, כי מצ – דהיינו מ'האות צ' עד ע', יש רק פ' ביניהם, הרי פ', מצער בגמטריא ת', הרי פ"ת של פתחיה. ואחריתך, האותיות האחרונות של פתחיה, גם כאן אות אחת תבוא במילואו כפי מש"כ מאד, והיינו אות ח"ת שנמצא באותיות של תיבת ואחריתך, וכן לקחת את הי', ושאר האותיות אור"ך כענין ישגה – להיות ארוך, וסוף תיבות ישגה, ה', הרי חי"ה, מסוף הפסוק, מבחי' ואחריתך ישגה מאד.)

ועוד יש להתבונן, כי אם יש ראשית ואחרית לכאורה יש אמצע, והרי ג' פעמים 'פתחיה זה מרדכי' בגמטריא כל הפסוק 'והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד' – עם ב' כוללים. והרי זה סימן שהם שווים.

 

 

ספר ניצוצי שמשון, לפורים, במתניתין מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו לא פחות ולא יותר, פרש"י לא פחות מאחד עשר ולא יותר מחמשה עשר, עיין שם שפירש יא-טו בגמטריא אדנ"י, י"א ט"ו בגמטריא הוי"ה.

ויש לפרש עוד, לא פחות מאחד עשר, היינו לחסר מ'לא' י"א, הרי כ', ולא יותר מחמשה עשר, להוסיף 'לא' ל'טו', הרי מ"ו, כ' ומ"ו בגמטריא אדנ"י ע"ה.

עוד י"ל לא פחות מאחד עשר, אחד עשר בגמטריא תקפג, חסר לא, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן, שכבר חידשנו שקריאתה זו הילולה. ולא יותר מחמשה עשר, חמשה עשר בגמטריא תתקכ"ג, ועוד 'ולא', הרי תתק"ס [והוא כמנין השעות במ' יום, והלוגים במ' סאה, כנ"ל], בגמטריא מורדכי ואסתר, עם הי"א אותיות והב' תיבות. אי נמי, 'ולא' יותר 'מחמשה עשר' (עם המ'), הרי אלף, עם הכולל, בגמטריא שושן פורים, עם הט' אותיות.

 

מגילת אסתר, עם הט' אותיות והכולל, בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה מברסלב.

 

 

ליקוטי מוהר"ן עה

ועל ידי השבירה נפלו נצוצות בכל הדברים, במאכל ובמשתה ובמלבוש ובכל התענוגים שבעולם, כי התענוג שיש בהדבר שאוכל ושותה וכיוצא בזה, הוא מהצוצות שנפלו לשם וכו' עיין שם.

עיין בשיחות הר"ן רמו – הייתי מסתכל על אכילתו, והיה מתכון שלא להכניס הדבר שאוכל לתוך הפה והחך. רק היה מכניס בין שניו, והיה לועסו שם בלי סיוע החך עיין שם.

ולכאורה מבואר שהניצוצות שבמאכל טעים יצטרפו להאוכלם אפילו אם אינו מרגיש אותם, ואדרבה, כדי להעלותם, עדיף שלא להרגיש אותם. (ואם אין האוכל טעים, לא יהיה בו כל כך ניצוצות, ורווח יהיה להאוכל בשבירת תאוותיו, אבל לא ירוויח הניצוצות. ובזה יש לחקור במה שמסופר על איזה רב או אדמו"ר שהיה שם גוזמא של תבלינים על האוכל שלו כדי שלא יאכל לתאווה. ולעגו עליו, שעדיף שלא ישים שום תבלין ושום מלח, כלום וכו'. אכן לפי המבואר, יש צד לחזק הנהגתו).

 

 

בשבת קודש שיחררו ד' חטופים, וראש החיילים נהרג ושמו ארנון הי"ד. והוא קצת פלא, כי עיין ביחוד הגן בריש ספר אדיר במרום, שלכאורה יש בזה השם אר-נון, אור נון, יחוד אבא ואמא, שכדי לזווגם במיוחד (כי הם תמיד בזווג כידוע) צריכים מסירת נפש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אתחלתא דגאולה

ב"ה 

בעל ספר משנת חסידים, ר' עמנואל חי ריקי - שרבינו מביא ממנו בליקוטי מוהר"ן ד - חישב את הקץ בספרו יושר לבב - בד ד מו: - שזמן הגאולה היה צריך להיות שנת תקמא. וכנראה כאשר רבינו היה בן ט' כבר התחיל לגאול את עם ישראל והשכינה הקדושה.

נ נח נחמ נחמן מאומן 

Na NaCh is Shabbos

HH

There are twenty seven letters in the Hebrew alphabet. When each one expresses the name of HY, 27 × 26 = Shabbos.

In Likutay Moharan volume 2 Torah-teaching 67, Rabbainu brings from the Zohar (this week's parsha, Nussoa 100b) that the tzadik is Shabbos.

Shabbos with its inclusive = Rebbe Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN 

קצת חידושי נ נח

 ב"ה

כתוב באיוב לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רגז. במדרש רבה ובילקוט שמעוני, לא שלותי מעשו ולא שקטתי מלבן ולא נחתי מדינה ויבא רגז בא עלי רגזו של יוסף. ובזהר פרשת ויחי רטז: לא שלותי בבית לבן, ולא שקטתי מעשו ולא נחתי מן דינה ושכם ויבא רגז הוא הרגז של מכירת יוסף. ויש בזה עוד דרכים במדרשים ובראשונים.

לא שלותי עם הז' אותיות בגמטריא תשפ"ד. וי"ל שהא דדרשו חז"ל לא שלותי מעשו, כי אותיות לא שלותי, חוץ מהא' והת' הם בגמטריא עשו, הרי את עשו. וסבא אמר שהאומות המערביות מלמדים את הערבים איך להתנהג אתנו. ויש לנו לדרוש, בדרך אחר, שאותיות ש'לותי', עם הד' אותיות והכולל בגמטריא ישמעאל, שעשו רשעתם ביתר שאת השנה. ומש"כ הזוהר בבית לבן, רמז להמהומה שיש בבית הלבן.

ולא שקטתי, כאשר לוקחים 'ולא' מ'שקטתי' נשאר תשפ"ב, וכן 'נחתי ויבא' שאז סבלנו מהשקר והרשעות של הפלנדמק של קורונה.

ולא נחתי ויבא רגז, בגמטריא תשלד, השנה הראשונה של היטלר ימשו"ז.

 

 

ספר ניצוצי שמשון, מגילת אסתר ד:טז גם אני ונערותי אצום כן ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכו' יש לפרש דהנה מי שאינו אוכל ושותה לשלשה ימים יש לו ריח הפה. ואינו דרך ארץ  לבא כן אל המלך. 'בכן' גימטריא ע"ב, הם ג' פעמים כ"ד שעות שבשלשת ימי התענית, ואז אבוא אל המלך אשר לא כדת, ע"כ.

וזה להדיא דלא כמו שחידש לי דודי י"ס, ששאלתי לו על לשון יחיד, אצום כן, דהול"ל נצום, ותוך כדי דיבור ענה לי שעל כרחך אסתר לבדה צמה רק כ"ן שעות, כי אין לבוא למלך תוך צום. וכבר כתבתי על זה בעבר.

ויש לפרש שמן הסתם לא צמו שלושה ימים רצופים, אלא כל לילה, משני הלילות שבתוך ג' הימים, אכלו משהו, ולכן חסר מהצום שני שעות, ולכן שפיר יש לדרוש כ"ן לשבעים שעות, ועם כל זה שפיר יש לדרוש בכן, שאחר ע"ב שעות של אותם הימים נכנסה שלא כדת.

עוד יש לפרש, דידוע מהאריז"ל (שער רוח הקודש דרוש ג'), שתענית של ג' ימים רצופים לילה ויום נחשבים כתענית מ' יום. והרי במ' יום יש תתקס שעות (-כמנין הלוגים שיש במ' סאה של המקוה), וי"ל שרק אסתר צמה רצופים. וזה 'אצום כן ובכן אבוא אל המלך אשר לא', עם הח' תיבות, בגמטריא תתקסא. וכן 'כדת וכאשר', עם הח' אותיות והכולל, בגמטריא תתק"ס. וכפל הזכרת תתק"ס כנגד כפל, אבדתי אבדתי. [ואולי י"ל כי לא ראויה היתה להיות שרוי בתעניתא, כמו שאסור לצורבא מדרבנן, כל שכן למלכא].

ואם צמו שני ימים רצופים ועוד יום, הרי תענית של שני ימים רצופים לפי האריז"ל שוה כ"ו יום, שהם תרכ"ד שעות, כמנין 'המלך אשר לא' – חסר הג' תיבות עצמן. ועוד כ"ד, של כד"ת.

 

שמות ב:יג ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך. ועיין בניצוצי שמשון פרשת ואתחנן הביא מהאריז"ל שהשם 'תכה' מסוגל להציל מן האויבים ובשם זה הרג משה את המצרי, עיין שם.

והנה עוד בספר ניצוצי שמשון, תהלים כג הביא מהמקובלים, תת"ן חדרים יש בגיהנם כמנין 'תכלת', ובאלו חדרים צריך לילך אפילו צדיק וכו' כאשר הולך בתק"פ חדרים אינו צריך שמירה, כי שם אינו תוקפא דדינא. מה שאין כן באלו הנשארים ר"ע חדרים וכו' עיין שם.

והנה כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו, כמבואר בריש אגרת הרמב"ן, וכל שכן במרימה שמכים זה את זה, הרי קיים בחי' גיהנם. ולכן יש לראות התפשטות של התת"ן חדרים על שני בעלי הריב, תכ"ה לכל אחד. וזה מה שכתוב, ויאמר לרשע, יאמר לרשע בגמטריא תת"ן ע"ה, אותיות האמצעיות, מר-ל, בגמטריא רע, ואותיות החיצוניות, יארשע, בגמטריא תקפ"א. למה תכ"ה, שלוקח חצי כנ"ל, רעך, הזכיר במיוחד את חלק הרע.

וי"ל והנה שני אנשים עברים, שמשה רבינו היה צריך לעבור אותם, כמו שכתב שהצדיק צריך לעבור בין החדרים להעלות נשמות הרשעים.

ויתכן שענין תת"ן, שהם תק"פ ר"ע, ענינם ג' פעמים רע, ום', כי מ' הוא עיקר הכלי, ושני חלקים של רע אינם בתוקפא דדינא, רק חלק הג'. ולכן אמר, רעך, הך' הוא חצי הכלי השייך לו, ואז הוא שייך לכל הרע. ולפי זה יש להבין ענין ושייכות לשם אתה, כי תתן, יהיו ם' לכלי, ונשאר תת"י, שחצים ועוד אחד בגמטריא אתה. ובזה א"ש מה שכתוב (בראשית כט:יט) ויאמר לבן טוב תתי אתה לך מתתי אתה לאיש אחר שבה עמדי. כי לב, של לבן, הוא פעמים י"ו, ולב טו"ב, י"ז היינו שרובו טוב. וכן, תתי אתה, שרוב התת"י - את"ה, והם בכללך 'מתתי', כל התת"ן שהם לאיש אחר, בחי' סטרא אחרא. שבה עמדי, בגמטריא ותכ"ה, שהוא חצי תת"ן כנ"ל. כי שני בנות לבן נגד שני בנות עלוקה האומרים הב הב, בחי' הגיהנם ר"ל. (תת"י איתא ביחודים, שהוא גמטריא ט' פעמים מים, ועם עוד ד' בגמטריא שין-דלת-יוד. ועיין לק"מ רנו, שם אתה מסגל על הים להכניע הגלים, וש"נ).

וי"ל שמשה רבינו כוון ברעך ליהושע, כמו ששנינו במסכת אבות ד:יב יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, שכן מצינו במשה שאמר ליהושע תלמידו בחר לנו אנשים (שמות יז), כי מבואר בספר ניצוצי שמשון שם, שכדי שהצדיק ינצל מנזק מהר"ע חדרים, יש מלאך אחד ממונה ושמו יהושע, ובידו שעוה, וכותב על מצחו של 'אתה' עיין שם. והנה מצח בא"ת ב"ש יה"ס, שהוא גמטריא 'למה', אי נמי, הסופי תיבות של 'לרשע למה'. תכה ע"ה בגמטריא 'אתה' ידו'. ושעוה רמוז בראשי וסופי תיבות של, ויאמר לרשע, ושע. אי נמי לרשע מרמז ליהושע ושעוה, כי ר' מתחלף עם ו', באותיות אח"ס ומ"ר. והל' בגמטריא יוד הה. ואתי שפיר, כי יו"ד אותיות ידו, שהשעוה בידו.

וזמש"כ הלהרגני אתה אמר, הרגני עם ב' כוללים בגמטריא רע, שכדי להנצל מהרע חדרים, צריכים 'אתה'.

 

כתיב (בראשית כז:לג) ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד, ובפרש"י ז"ל ומדרשו ראה גיהנם פתוחה מתחתיו. חר"ד הוא כרביע – חומש מלבר (עם עוד חצי), של תת"ן, כי לא ממש נכנס לחדר"י גיהנם, רק נפתחה לו, והרי הוא כתוספת, שזה ענין החומש, עיין בגור אריה בפרשת בחוקותי עה"פ ויסף חמישתו (כז:יג). וכן רמוז בפסוק ה' לשונות של חרדה, ויחרד,חרדה, גדלה, עד, מאד. ד' מהם עושים תת"ן, והחמישי כתוספת הנ"ל.

 

 

ליקוטי מוהר"ן תנינא ב, מ"ג תבות בזה המזמור כי קשוי לילד הוא על ידי שיש קלפה שהיא אומרת (מלכים א:ג) גזרו, גם לי גם לך לא וכו'. כי אינו רוצה שיצא לאויר העולם וכו' עיין שם.

יש רמז לזה במש"כ מזמור לאסף אלקים נצב בעדת א-ל בקרב אלקים ישפט. אלקים בגמטריא פ"ו, בקרב אלקים, דהיינו חציו, בגמטריא מ"ג, ושם יש את התעוררות של המשפט הזה של גם לי גם לך לא. א-ל בקרב, כאשר לוקחים א"ל מ'קרב' נשאר רע"א, והם הימים של ט' חדשי העיבור (מסכת נדה לח: ויתן לה הריון (רות ד:יג) הריון בגימטריא מאתן ושבעים וחד הוו, וכן ברש"י בכורות כ. – רע"א וט' חדשים של ל' יום הוו ר"ע ימים וביום רע"א כתב קרא דיולדת).

נ נח נחמ נחמן מאומן

קצת חידושי תורה משבוע פרשת בחוקותי

 ב"ה

ב"מ פה.

כולהי שני יסורי דרבי לא איצטריךג עלמא למיטרא.

בריש פרשת בחקתי, פסוק ד' – ונתתי גשמיכם בעתם, ופרש"י בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, ע"ש. בעתם בגמטריא זו יסורי רבי ע"ה.

 

חוזר להביא הסיפור של פטירת רבה בר נחמני, מה שכבר כתבתי ושלחתי, מפני כמה שורות שנתחדשו בס"ד.

פו. רבה בר נחמני אגב שמדא נח נפשיה, אכלו ביה קורצא בי מלכא וכו' שדרו פריסתקא דמלכא בתריה ולא אשכחיה, ערק ואזל מפומבדיתא לאקרא מאקרא לאגמא ומאגמא לשחין ומשחין לצריפא ומצריפא לעינא דמים ומעינא דמים לפומבדיתא וכו' ערק ואזיל לאגמא וכו'.

אם נמנה פומבדיתא פעמיים, אי נמי נמנה לעריקה הסופי, הרי ז' מקומות, ויש לומר כנגד מה דתנן שבעה סמנין מעבירין על הכתם, רק תפל ומי גריסין ומי רגלים ונתר ובורית קמוניא ואשלג, הטבילו ועשה על גביו טהרות העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר הרי זה צבע, הטהרות טהורות וכו' (נדה ט:ו). כי יש לראות בשניהם ג' הזכרות של מים, פומבדיתא – הפה של התעלה – כענין רוק תפל, אגמא ועינא דמים, כנגד מי גריסין ומי רגלים.

אלא קשה לפרש כן, כי שנינו (נדה ט:ז) העבירן שלא כסדרן או שהעביר שבעה סממנין כאחת לא עשה ולא כלום, ע"כ. ולפי מש"פ הרי לא ברח לעיירות כסדרן נגד בחינות הסממנין.

 

פו. קא מיפלגי במתיבתא דרקיע אם בהרת קודמת לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור, ספק הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא, ואמרי מאן נוכח, נוכח רבה בר נחמני דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות שדרו שליחא בתריה לא הוה מצי מלאך המות למקרב  ליה מדלא הוה קא פסיק פומיה מגרסיה, וכו' וכו' כי הוה קא ניחא נפשיה אמר טהור טהור יצאת בת קול ואמרה אשריך וכו'.

רש"י כז"ל טהור, לפי מה שכתוב בתורה, עכ"ל. ודבריו תמוהים מאד, מה כוונתו, מה רצה בזה. אחד פירש כמו שכתוב בתורה אחרי רבים להטות, ואחד פירוש שכתוב בתורה לטהרו או לטמאו וכו', ובאו כביכול לחלוק על הקב"ה מכח מה שכתוב בתורה. ועדיין הדבר תמוה מאד והעיקר חסר.

ובחמלת השם יתברך עלי נפל בדעתי דבר פשוט, ופלא בפשטותו, עד שהשתוממתי כמה עוורים אנחנו, ואין אנחנו יודעים כלום אפילו מה שלפני עינינו. כי 'בתורה' אותיות בהרת ו'. ושמא תאמר הוא אותיות בהרות, לשון רבים, גם זה מפורש במש"כ רש"י – כמו שכתוב בתורה, תזריע יג:לח בהרת בהרת, שאפילו בלשון רבים אין כתוב בו ו', ועל כל פנים מוכח שעיקר המילה היא בהר, ולכן בלשון רבים הוא בהרות. בהר אותיות רבה בר נחמני שנח נפשיה בטהרו ספקו. והרי 'בתורה' עם הוספת אות א' (כמו שרש"י כתב בכמה מקומות חסר א' מהתיבה) אותיות אות רבה. אות בשמיה.

 והתורה נקראת עז כמש"כ (תהלים כט) ה' עז לעמו יתן (וכמו שפרש"י וכן בזבחים קטז) כי אי אפשר לבוא אל התורה כי אם על ידי עזות דקדשה (ליקוטי מוהר"ן ל), וזה השם רבה, וכן ההתפארות שלו – אני יחיד בנגעים, אף על פי שהנגעים באים על גסות הרוח ר"ל, ועזה לקה בצרעת. וכל מעשה בריחתו ותפיסתו של רבה על ידי לשון הרע שהלשינו עליו.

וזמש"כ בתהלים נט:ח- הנה יביעון (בגמטריא בן פו"י) בפיהם חרבות בשפתותיהם וכו' (פסוק ט) ואתה ה' תשחק למו, בחי' שוחקין מן ופרנסה, שעל זה הלשינו שהוא מחסר מכרגא דמלכא, והרי ה' יתברך הוא שמשפיע הפרנסה. עזו אליך אשמרה, עז של המלשינים כנ"ל מזה אשמרה כנ"ל שצריכים לשמור מנגע צרעת כנ"ל. כי אלקים משגבי. כ-י' אלקים, בחי' שם פו"י כנ"ל, עשרה פעמים שם אלקים. משגבי, משגב בגמטריא שמדא, כמו דתנינן כאן רבה בר נחמני אגב שמדא נח נפשיה. אבל לא ניתן בידיהם כמסופר – תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא, ולכן השם יתברך משגב שלו, הוה אומר, משגבי. וכן הראשי תיבות של, עזי אליך אשמרה כי, עם הד' אותיות בגמטריא פו"י, וכן הסופי תיבות של, אליך אשמרה כי אלקים משגבי ע"ה בגמטריא פו"י. וכן תמצא בראשי וסופי תיבות של סוף המזמור, עזי אליך אזמרה כי אלקים משגבי אלקי חסדי. והרי בסוף כתוב עזי, היינו העזות דקדושה שלו כנ"ל, וזה בהיותו משתמש עם העז ללמוד תורה, וזה ענין הפסוקים שם בסוף המזמור, ואני אשיר עזך וארנן לבקר חסדך כי הייתא משגב לי ומנוס ביום צרי לי, עזי אליך אזמרה, רינא וזמרה של תורה.

ובפסוקים יא-יב אלקים יראני בשררי, אל תהרגם פן ישכחו וכו', י"ל רמז להפריסתקא שלקה בזוגות ונטה למות, וריפא אותו.

ויסובבו עיר, כנגד זה רבה עשה סיבוב עיירות וחזר לפומבדיתא.

פסוק יב – אל תהרגם פן ישכחו עמי הנעימו בחילך והורידמו מגננו אדנ-י, רמז למה שהפריסתקא אמר, אי מקטל קטלו לההוא גברא לא מגלינא ואי נגידי מנגדין ליה מגילנא.

פסוק יג – חטאת פימו, אותיות פו"י-ם.

אלקים משגבי, בגמטריא טהור טהור ע"ה.

ב"ה ארחיב קצת בענין – אבל לא זכיתי להשלים. ו' הוא השער כמו שמצינו בכמה וכמה מקומות בזוהר ובכתבי האריז"ל. תורה, אותיות טהור, בחילוף הת' והט' באותיות דטלנ"ת של השינים (בשינים בגמטריא בי"ת). והרי הו' בצורה בתוך התורה, ספק בא מקודם או מאחרה. הרי ספ"ק מלפני וספ"ק מאחרי, הו' באמצע, זה חצי ספ"ק, סה"כ ספק ספק וחצי ספק, בגמטריא ת"ר, שהו' באמצע. וכן ת"ר בגמטריא פעמיים ערל, כל גוים ערלים ובפרט הפלשתים, הפלשתי הערל. וזה רו"ת נגד ערפה. וזה ענין השם הנ"ו של ע"ב שמות – פו"י (ע"ה בגמטריא נבל"ה, כי כן אומרים על דבר נבלה – פו"י. והרי מעשה זה נמצא בדף פו). ויש כמה רמזים איך השם הזה מורה על נגע צרעת. כי שומר פי"ו ולשונו שומר מצרות נפשו, אל תקרי צרות אלא צרעת [ההבדל בין אדם, שהוא בגמטריא תר"ה לשם אדנ"י, הוא שמ"ר – בחי' פו"י, פ' פעמים ו', ו' פעמים י', וזה מש"כ (דברים כד:ח) השמר בנגע הצרעת. אדנ"י הוא הדיבור כמו שכתוב אדנ"י שפתי תפתח, והאדם נקרא על שם הדיבור]. כי צרעת בא על הגוף דייקא על עור הבשר – משכא דחויא. והרי אות י' מתחלף באות ג' באותיות אח"ס בט"ע גי"פ, והרי פו"י נעשה גו"ף. ועוד פו"י בגמטריא גופו ע"ה כמו דתנא במסכת אבות פ"ד המכבד את התורה גופו מכבד, גו"פ פעמים ו', עם מכב"ד, בגמטריא ת"ר. [והנה אותיות גי"ף, כולם בבחינת קומה שלמה, בבחינת ברכה המשולשת בתורה (כי האלף בית הזה מחולק ג' ג', וזה בחי' אורייתא תליתא בכל מיני שילוש, במסכת שבת פח. ור' שמשון חידש, בר-כה משולשת, ב"ר ג' פעמים בגמטריא תו"ר, כ"ה ג' פעמים בגמטריא ע"ה, והרי, תרועה, וזה בחי' קול שופר היוצא מגופא שפירא, עיין ליקוטי מוהר"ן תנינא פג). כי ג' הם חסד דין ורחמים, והרמח"ל כותב שאלו הג' כולל הכל, רק שאחר כך נבנה מהם כל הי' ספירות, ומפרש את זה באריכות, הרי ג' וי' שיעור קומה שלמה. וכן פ'ה הוא קומת אדם, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה עז.]. פ"ו, שהוא בגמטריא אלקים, פעמים י', הרי שיעור קומה שלמה של י' שמות אלקים, בגמטריא פלשתים, כמו שהבאתי במקומו. פ' פעמים ו' עם ו' פעמים יו"ד בגמטריא ת"ר. פו"י הוא השם הנ"ו, פרשת תזריע ומצורע הם פרשיות כז וכ"ח, ביחד עם הכולל בגמטריא נו. גם פו"י נוטריקון פרשה וו יאד, בגמטריא כז, שהוא פרשת תזריע. וכן תזריע, אותיות ת"ר עי"ז – בגמטריא פו"י עם הכולל.

ות"ר שייך גם לענין לשון הרע, כי תר לשון התייר הגדול, לתור, לשון של רכילות כמו שפירש רש"י ענין של רכילות. ולכן המצורע מביא תור לכפרה.

 

 

 

פו: אמר רבי יוחנן מובחר שבהמות שור מובחר שבעופות תרנגולת.

הנה במרכבה יש שור ונשר, אז שפיר רואים שמובחר שבהמות שור, אבל קשה איך תרנגולת מובחר שבהמות ולא תהיה במרכבה אלא הנשר. וכמדמני שהרמ"ע מפאנו כבר האריך בענין זה, ואיך תהיה אריה ונשר בהמות טמאות במרכבה.

וכן רוב הזווגים בעולמות העליונים באין אחים ואחות ושאר קרובים שנחשבים עריות בעולם הזה. והא גופא גרמא שחטאו דורות הראשונים בעריות כי נתאוו לדרך האורות העליונים. וכתוב בספרים שהאיסור בעולם הזה הוא שלא להשתמש בשרביט המלך.

 

צא.

עד שיכניס כמכחול בשפופרת ובפרש"י ובוציאין מן הכחול במכחול ומעביר על העין ע"כ.

לא חסר דוגמאות של הכנסת דבר לתוך דבר [ולשון הרמח"ל שצטטתי לקמן – כל מקום שיש בקיעת הפנימיות, סודו היא היסוד של הזכר הבוקע היסוד של הנוקבא, ע"כ]. והטעם שתפסו חז"ל בכל הש"ס דוגמא זו, י"ל כי כל זווג הוא תחת פקיחת העין, עיין בספר אדיר במרום רפד-ה (הוצאת ספינר, וכן בעמ' ס). ובדבר הזה אין לנו אפשרות בעולם הזה להתדמות לעליונים, כי אסור להסתכל, ולכאורה זה כמו איסור עריות שנתנו טעם שזה איסור להשתמש בשרביט של מלך. וצ"ע אם צדיקים גדולים כמו אברהם אבינו שלא חש אפילו להתפיס בברית מילה (ולא כרבי יהודה הנשיא שאפילו לא הסתכל במילה שלו), היו יכולים גם להסתכל בשעת מעשה להשלים הזווג כראוי, ולכאורה אין שייך היתר של בעבידתיה טריד או היתר של שעת סכנה ופחד שאז כל אחד מותר לאחוז באמה להשתין, כי כאן אפילו שמותר להרהר באשתו אסור להסתכל. ולכאורה יעקב אבינו שחקוק על כסא הכבוד, הרי הוא בדרגה כזו שהנשר והאריה הם המובחרים אפילו שהם טמאים לתחתונים (עיין לעיל פו:). ולכן יש לומר שלא היה חושש מלקחת אחיות, כי על כרחך כך ראוי לנהוג כשאר פינות המרכבה. וכן בהסתכלות זו.

[ואולי ענין ספירת מנין אנשים הוא גם כן מהדברים השייכים רק למעלה, כי כן דרכו יתברך כמו שכתוב המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא (ישעיה מ:ו, ועיין רש"י שמות א:ד), ולנו אסור].

שוב נזכרתי מה שמסופר בעת המחלקת על ר' לוי יצחק מברדיטשיב והוא רצה להתווכח עם המתנגדים לבאר להם הכל, אז מעריציו אמרו לו לחדול כי לא יפעל ולא יצליח, ואמרו לו מה יענה להם כאשר יטענו שהוא עובר על ההלכה כאשר הוא מתפלל שמונה עשרה עם עינים פתוחות, והוא תמה עליהם וענה, הרי אינו רואה כלום, ואמרו לו שהמתנגדים לא יקבלו את זה וילעגו על זה, וכן על הכל.

והנה כבר כתבנו שיש זווג לרע. ובודאי אי אפשר שתשלוט בזה עינא פקיחא דא"א שכולו טוב. אולי זה הענין של סמוי עיניו של צדקיהו, שהוא נקם שאינו בברית (רש"י פרשת בחקתי פסוק כה).

שוב ראיתי בספר ניצוצי שמשון ריש משלי, שיש שני קליפות הטומאה הנקראים 'רמך (-בלשון ערבי קורין לסוסיא נקבה רמך, בגמטריא עין עין) כחל (-פרד, שווים במספר קטן. אבל החיד"א כתב שבלשון ערבי שלהם קורין לסוסים כחלי)', והם הממונים על הזנות, להעניש הבא על אשת איש. וכו' וכו' דע שהשם 'נוהר' ממונה הוא להכניע שני הקליפות הנ"ל וכו' וכו' יכוין בתפילתו באמרו הויה' המחזיר' שכינתו' לציון', בסופי תיבות 'נוהר', שנרמז בו אותו השם ששולט עליהם. סוד (בראשית ב:י) ונהר יוצא מעדן וגו', וינצל בסופו מהם, ע"כ.

ורואים מזה עוד הפעם 'כחל' שייך לזנות, והעיקר להביא נהורא לעינים, ותחזינה עינינו וכו'.

וכתב שם שאותיות 'רמך כחל' הם אותיות 'ככר לחם', כענין הפסוק שם במשלי, כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. וגם זה שייך לראיה בעינים, כמו שכתוב (משלי כ:יג) אל תאהב שנה פן תורש פקח עיניך שבע לחם, ורועה זונות יאבד הון, [והביא שם מספר אמרי נועם, דזיקוב, שקשר הענין גם כן לשינה, וכתב 'הנחשלים' אותיות לחם שינה].

 

 

ספר ניצוצי שמשון, שיר השירים, חמוקי יריכיך כמו חלאים מעשי ידי אמן (ז:ב). חמוקי ראשי תיבות חסורי מחסרא והכי קתני, כמנין 'ירך' הם בגמרא, וכו' וכו' שכל המשניות שמות הקדש הם, ולא הוה אפשר לרבינו לסדר בענין אחר וכו' עיין שם באריכות, וכן פירש (מו"ק טז.) פעם אחת גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק, מאי דרש חמוקי יריכיך כמו חלאים, מה ירך בסתר, אף דברי תורה בסתר, עיין שם.

והרי חמוקי ירך ע"ה בגמטריא משנה. וכן 'מעשי יד'. והלילה יסוד שביסוד, הילולא של הרמח"ל, והשם של יסוד בתוך שם מ"ב הוא יגל-פזק, בגמטריא ירך שהוא היסוד, כמבואר באדיר במרום עמ' פה (ספינר), שצריכים לגלות הסוד בבחי' גלי ברזא עיין שם נפלאות. וביאר שם שצריכים להמשיך הע' – סו"ד להירך, ונעשה ש', וזה ברית א"ש. והנה כאשר לוקחים א"ש מ'משנה', נשאר מנ"ד, שהוא השם הל"ו (ל"ו הוא חסד שביסוד, התחלת היסוד, לפי סדר הסדור בסידורים לספירת העומר. ל"ו פעמים י', כי כולם בחכמה עשית, וחכמה היא י', בגמטריא ש"ס), דהיינו השם אמצעי של ע"ב שמות. וכשמו כן הוא, מ"ן – מיין נוקבין, ד' פעמים, יש לומר מכל ד' חלקי פרד"ס התורה, ובפסוק כתיב מעשי ידי אמן – א' מן, כי העיקר הוא הסוד שמשלם כולם. והרי המשנה מרמז על הברית אש, והמ"ן שלו.

 

 

שיחות הר"ן שא

שמעתי בשמו שאמר שעקר עבודת איש הישראלי הוא בחרף לקום בחצות לילה. ובקיץ בעת שהלילה קצר מאד (שאז אין עומדין בחצות (בחוץ לארץ) כמבאר במקום אחר) אז יזהר לעמד בבקר השכם כעלות השחר, ע"כ.

הנה תינח לעבודת השם, שכך יש לנהוג, אבל הקושיא במקומה עומדת, מתי ואיך נעשה התיקונים הגדולים הנצרכים בעולם שבחצות לילה רחל משפעת להעולם. וגם יש זווג יעקב ולאה וכו'.

ולכאורה העיקר הוא ארץ ישראל, וכל העולם מקבל ממנה. ועיין בזה בספר אדיר במרום עמ' קצא (ספינר) ז"ל וגם אפרש לך איך יהיה שבשעה שהוא לילה לחצי העולם הוא יום לחציו האחר וכך להיפך. אך סוד הענין הוא, כי המאציל ב"ה סידר הדברים בסוד עליון ותחתון. אך אין התחתון מקבל אלא מסוף העליון. ותראה שהנוקבא מקבלת השפע ביום ומחלקת בלילה, ונמצא שביום נוטלת היא, ובלילה נוטלין הענפים. ולכן הי"ב שעות הם עצמן אותן של היום ושל הלילה. והיינו כי היום אשר לחלק הב' מן העולם, בזמן שהוא לילה לחלק העליון אינו אלא התפשטות היום שהיה בחלק העליון. וכל שעה צריכה להתפשט בעליון ובתחתון. ואין ההנהגה אלא בי"ב תיקוני הדיקנא כנ"ל, אלא שהם עצמם מתפשטין בעליון ובתחתון. והתפשטם מן העליון לתחתון, הוא הלילה בעליון, וכך להיפך, והבן היטב, עכ"ל.

ולכאורה מה שכתב 'וכך להיפך', אינו השוואה גמורה, כי בודאי לעולם השפע דקדושה מתחלת בחצי העליון.

 

 

ספר ניצוצי שמשון, תהלים א:ה על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים, במדרש נעלם, יש מלאך אחד ו'מי' שמו, הביאו במגלה עמוקות אופן ג', והמלאך זה יטעון לעתיד בדין על אומות העולם, וכולם כרגע יאבדו, וזה סוד (ישעיה נג:א) וזרוע ה' על 'מי' נגלתה, שהמלאך הזה ישבר ויגרע קרנם של אומות העולם עד שלא יהא להם תקומה בדין.           וזה סוד על 'כן' לא יקומו רשעים במשפט, שאותיות שעל 'כן' הוא 'מי' (מ' הוא על נ', וי' הוא על כ'), 'על' דייקא. ויש סוד נפלא והא-ל הקדוש יכפר, עכ"ל.

י"ל שמלאך זה נרמז במי של מי נח, כי גם על דורו היה משפט להכרית כל אומות העולם. ורק נח ובני ביתו ניצלו, ולכן נקרא מי נח, שרק נח עמד נגד 'מי'. וכתיב (ישעיה נד:ט) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליה ומגער בך. והרי כתוב 'על הארץ כן', שתיבת הארץ מפסיק בין על וכן, שלא נדרשהו על 'מי' כנ"ל, ואילו האותיות שעל 'הארץ' דקף (כי לפני א' אין כלום), אותיות פקד, וכמו שנאמר בסדר זכרונות של מוסף ראש השנה, וגם את נח באהבה שכרת ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים.

ומבואר במגלה עמוקות ש'מי' מפר נדרו של הקב"ה באשר י"צ יעץ ו'מי' יפר (ישעיה יד:כז תקו"ז קמג.) וכו' עיין שם. ואולי זה השבועה 'אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד' שלא יתן 'מי' להתירה.

והפסוק שהביא, וזרוע ה' על מי נגלתה, אותיות על מ"י, הם ברכה או קללה, לט (ארור בארמית, והוא ענין לט מלאכות של בזעת אפיך) או טל ברכות. נגלתה, בגמטריא נח ת"ל, שהם ה' פעמים אלקים. נגלתה בגמטריא תפ"ט – מספר שהביא בריש דברים שהוא בגמטריא 'סמא-ל נחש', 'היכל קדשך', עיין שם.

 

 

בקש יעקב לגלות את הקץ.

שאלו את האריז"ל בשמים למה לא גילה את כל מה שהבעל שם טוב גילה, וענה שאם היה לו עוד שנתיים היה מתקן את הכל.

קץ, גמטריא אלף, בגמטריא ישראל בעל שם טוב.

מי יעלה לנו השמימה, ואיתא בתיקוני זוהר, ראשי תיבות מילה וסופי תיבות הוי"ה, וביחד הם בגמטריא אל"ף.

בספר ניצוצי שמשון, תהלים סט:יט – קרבה אל נפשי גאלה למען איבי פדני, איתא בלימודי האריז"ל,

'גשן פלא י-ה' הם שמות המרגלא, 'גשנ' כתר, 'פלא' חכמה, 'י-ה' בינה, אריך אבא ואמא (-כתר חו"ב), והשמות הללו מבטלים זדים ואויבים בשמעך. וכאשר האויבים שולטים על האדם השמות בצירוף זה:

'יש פנ הלא ג'. וכאשר יכוון האדם באותיות 'אי' של 'אהיה', ובאותיות 'בי' של 'ביט', אז השמות הגדולים בתכלית הקירוב כזה 'גשן פלא י-ה' כבתחילה. וכאשר האובים שולטים על האדם הם בתכלית הריחוק כזה 'יש פנ הלא ג' ממש. ובכוונות 'בי' של 'ביט', 'אי' ד'אהיה', מקרבין להדדי, הטה אלקי אזנך ושמע, עכ" האריז"ל, וכו' וכו' 'נפשי' להיפך 'ישפנ', 'גאלה' למפרע 'הלאג'. וזה קרבה אל נפשי גאלה, ר"ל אותיות 'נפשי' ואותיות 'גאלה' יהיו בתכלית הקירוב, למען איבי פדני, ר"ל אני מכוון ל'אי' של 'אהיה' ול'בי' של 'ביט' זה 'איבי' וכו' עיין שם באריכות.

והנה 'גשן' ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן. פלא, אותיות אלף בגמטריא ישראל בעל שם טוב. ומקרבים הגאלה על ידי איבי, ראשי תיבות ישראל בער אודסר (ויש עוד י', היינו עוד עשר, אודסר). והצירוף כאשר האויבים שולטים ר"ל, יש – ישראל בש"ט, שמחה, פנ, פיגא נחמן, הלא, אדל ע"ה, ג' דורות מהבעש"ט עד רבינו.

 

בנשמת כל חי, ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו תמיד, הראשי תיבות של, כל בשר, כ"ב, תפאר ותרומם זכרך מלכנו, ראשי תיבות תמוז, עם ו', זכרך מלכנו תמיד, ראשי תיבות תמז, בלי ו' – עיין ענין תמז חסר בליקוטי מוהר"ן ריז. כי אע"פ שסבא ישראל קיבל את הפתק בכ"ג תמוז, הוא קיבל אותו ממש בכניסת כ"ג בערב, כפי מה שסיפר, ולכאורה על כרחך נכתב ביום כ"ב. ועיין מש"כ במסכת אבות ה:ח הכתב והמכתב.

 

תחת גערה במבין מהכות כסיל מעה (משלי יז:י), טוב לשמע גערת חכם מאיש שמע שיר כסילים (קהלת ז:ה).

גער במילואו, גמל עין ריש, בגמטריא תשובה. וזה התכלית של חרון אף ה', כי רגע באפו, רגע אותיות גער. ולכן הוה גם כן אותיות רוגע, להשקיט להיות בשלוה ונחת.

 

ספר ניצוצי שמשון, תהלים כג, הביא מספר צמח צדיק (ויזניץ, ליקוטים כט.) ז"ל השי"ת ב"ה וב"ש הוא נורא עלילה, ומסבב סיבות שיעשה הצדיק עבירה לשמה, כדי שעל ידי זה יצטרך לילך באלו התת"ן חדרים (של גיהנם), ויעלה משם נשמות רשעי ישראל. והנה ידוע מספרים הקדושים דבאם אדם עושה מצוה ויש לו ח"ו פניה בשעת עשיית המצוה, ואינו עושה המצוה לשמו יתברך, על ידי זה הוא נותן כח וחיות לחלק הרע ח"ו. והצדיק כשעושה עבירה לשמה הוא בהיפך זה, שעושה עבירה למען שמו יתברך בלי שום פניה אחרת, ולא לצורך ההנאת עצמו חלילה, רק עבור לקדש שם שמים שיהיה קדוש השם, על ידי זה הוא לוקח לעצמו תקיפות וחיזוק, ומשבר ומכניע את כח הרע. ועל זה מרמז תק"ף חדרים, שהצדיק הזה הוא תקיף בנפשו, ומכניב עצמו לסכנה עושה עבירה לשמה, עבור זה הוא זוכה להכניע את הרע, ואין לו שום פחד מר"ע חדרים. ודבר זה אין ידוע לשום נברא, רק היודע תעלומות יודע מחשבתו הטהורה שעושה למען שמו יתברך לייחד י"ה בו"ה, ולהמשיך השפעה מהש"ע נהורין עילאין שהוא וכו' עיין שם.

ואיני יודע איך פשט לו שעבירה לשמה כרוכה בעקבה גיהנם. ורבא אמר בכל דרכיך דעהו, אפילו עבירה לשמה, וחס ושלום שנותן עצה שמחייבת גיהנם. ואולי יש לדחות שאין כוונתו עונש גיהנם, אלא שמעשה עבירה מכריח שיעבור דרך גיהנם.

אכן מש"כ שהצדיק עושה עבירה לשמה בלי פניות ועל זה משלים וכו'. טעות חמורה. כי הלואי הצדיק יעשה אפילו מעשה מצוה בלי פניות, ויפה פירש בספר שירת דוד שלכן פנחס זכה לחיי נצחיים כי הצליח לעשות קנאתו בלי שום פניה כלל. ושמעתי משלמה הלברנץ שכינה את עצמו הלב טהור, שכל הצדיקים שעשו עבירה לשמה, זה היה במסירות נפש ממש, כי ידעו כנ"ל שאפילו מצוה קשה לעשות בשלמות, והרי עבירה כמעט אי אפשר כלל וכלל להצליח לעשות לשמה בטהרה, וידעו זאת, וידעו שצריכים לעשות, ומסרו נפשם לעשות מה שהיו צריכים, בידיעה שיכוו. כן פירש לי למשל על מעשה של מחלון וכליון.

 

עוד מובא בספר ניצוצי שמשון שם מספר בני יששכר (שבת מאמר ח:יז) אומרים בשבת מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר. והוא ג"כ בכוונת האריז"ל. ובפרט בסעודה שלישת מנהג הנהוג מצדיקי עולם לאומרו. ובכמה מקומות אומרים אותו אז ג' פעמים. נ"ל שהוא על פי הנ"ל, דהנה בשבת חייבי דגיהנם נייחין (זהר ב פח:), ובודאי הם מתפשטין בין הצדיקים להעלותם מן הגיהנם וכו' עיין שם.

והוא תימה שהוא דחק עצמו שיש נוהגים בשבת לומר מזמור לדוד בסעודה, שהרי אפילו המשנה ברורה (קסו:ג) מביא שיש נוהגים לומר מזמור לדוד אפילו בסעודת חול. (לפני הרבה שנים בבקרי אצל די"ס, גם הוא לא ידע את זה, והוא סיפר אני חושב מעשה מהח"ח או איזה צדיק שאמר מזמור לדוד בסעודה, ואמר בא וראה שסעודתו של חול כמו סעודת שבת שלנו, ואמרתי לו שכן ראוי לכל אחד לנהוג כנ"ל).

ואפילו בסעודת חול, יש לפרש שיש ענין להעלות מגיהנם כמו שרצה לפרש הבני יששכר. כי כבר כלל מונח לנו מהבעל שם טוב, שאוכלים בני אדם, דהיינו כל האוכל שלנו נמצא בתוכו נפשות מגולגלות, ועל ידי שאנו מברכים בכוונה מתקנים אותם, ואז יתכן שהם יתחייבו בגיהנם, ולכן י"ל מזמור לדוד שמרמז על הצלה מגיהנם.

 

סומך נופלים. סומך בגמטריא יפול. בגמטריא אדנ"י בריבוע. הראשי תיבות ס"ן בגמטריא תש"ס, בגמטריא כתר חכמה בינה, שור חמור. ובגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

 

ספר דן ידין (סוף מאמר ד', הובא בניצוצי שמשון, תהלים סט) שכתבו המקובלים שמשם הויה שבחולם מתפשט שם אחד הממונה על החן, וממונה על ביטול הקליפות. והוא הנקרא 'ביט' וכו' עיין שם.

[ביט ידוע שהוא ראשי תיבות של (ישעיה מ:יא) כרעה עדרו ירעה 'בזרעו יקבץ טלאים' ובחיקו ישא עלות ינהל. והוא ענין של קיבוץ גליות של כל הניצוצי קדושה. וכן בא"ת ב"ש יוצא – שמן, עיין לדוגמא בכוונות לחנוכה].

הקשר בין חן לביטול הקליפות י"ל על פי ליקוטי מוהר"ן תורה א' שעכשיו החן והחשיבות הוא אצל הגוים, הקליפות. ולכן תפילותינו אינן נשמעות (עיין שם בניצוצי שמעון ענין מבטלים זדים ואויבים בשמע"ך, שהוא ראשי תיבות, שבירה מגירה עקירה כניעה, הנזכרים בברכת המינים, והזדים מהרה תעקר וכו'). ומבואר שם העצה על זה להשיג הח"ן לראות השכל – ח' – בכל דבר, שהוא אור גדול וכו' עיין שם באריכות. ויש לפרש 'ביט' מלשון הביטה. וכן ביט, ב' פעמים יט, בגמטריא לח, ועם הי"ט בעצמם, והכולל, בגמטריא ח"ן.

והנה עוד הביא שם ז"ל ראשי תיבות של כי בי חשק (בי – משם ביט, והט' מהתיבה ואפלטהו) הרומז על ראשית ג' קוין שהם 'כתר חכמה בינה' שעולים במספר תש"ס, הם המבטלים 'שור חמור' שבגימטריא הכי הוי. וידוע שהם עשו שור, וישמעאל חמור. וכו' ששור הוא ס"מ וחמור לילי"ת עיי"ש. וידוע (זהר ב סה.) כי מזיווג שור וחמור יוצא הכל הרע. וסימן שלשתן חש"ך, מנגדים לשלשה קוין דקדושה וכו' עיין שם.

והנה רמז לזה בתהלים עז:י השכח חנות א-ל אם קפץ באף רחמיו סלה. השכח, אותיות חשך, שהוא ראשי תיבות חמור שור כלב כנ"ל, שהם מסתירים ומחשכים את החן – חנות א-ל. והנה הראשי תיבות של חנות א-ל אם קפץ באף רחמיו בגמטריא שי"ב, ועם בי"ט בגמטריא השכח.

 

 

נ נח נחמ נחמן מאומן