למה אברהם אבינו נתן לאורחיו מאכלי חלבי עם בשר - פרשת וירא

ב"ה

פרשת וירא

יח:ח ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו.

בטעם למה הביא להם חמאה וחלב, שהיה קצת לאשמתם כדאיתא במדרש, נראה לפרש שבתחילה אברהם אבינו לא התכונן ליתן להם אלא סעודה של בשר, אלא כיון שאמר להם (פסוק ה) ואקחה פת לחם, ונטמאה העיסה כמו שפירש רש"י כאן, ולא היה יכול לקיים דיבורו, חלף הפת לחם נתן להם החמאה וחלב. וכן תראה באותיות חמאה וחלב יש את האותיות לחם, ונשאר אותיות אהוחב, א"ו בא"ת ב"ש הם פת. ונשאר אותיות הח"ב – דהיינו: הפת לחם חב – שהיה חייב ליתן להם. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

במה הארכת ימיך - מסכת מגילה דף כח על פי רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

מסכת מגילה דף כח.

שאל ר"ע את רבי נחוניא הגדול במה הארכת ימים, אתו גווזי וקא מחו ליה, סליק יתיב ארישא דדיקלא, א"ל רבי אם נאמר כבש למה נאמר אחד, מאר להו צורבא מדברנן הוא שבקוהו, א"ל אחד מיוחד שבעדרו, א"ל מימי לא קבלתי מתנות וכו'.

הענין שר"ע הזכיר דוקא ענין כבש אחד, י"ל על פי מה שקי"ל (ברכות י:) המכניס אורחים ת"ח אמיים לתוך ביתו כאלו הקריב תמידין, ובזה רימז ר"ע שראוי לארחו כראוי. ולפי זה יש להבין ג"כ ענין שעלה על הדקל, כי הם חשדו אותו שחס ושלום היה מהמתנגדים המבזים והמחרפים יראי השם, והתיקון לזה מבואר בליקוטי מוהר"ן תורה כח, כי אילו בני אדם הרוצים לערוך עבודתם ע"י התורה ששומעים מת"ח שידין יהודאין אין להם על מה שיסמוכו, והם בבחי' בני לן ביתא באוירא דעלמא, ואילו הת"ח האמיתי באמת בבחי' בין שמיא לארעא, בחי' ואמר שם וקם בין שמיא לארעא, והוא מתקן הטינא בלבם, וזה בחי' תיקון הד' אלפין, בגמטריא תמ"ד, וזה בחי' הדיקלא שעליה על ר' עקיבא, כי דיקלא אותיות לד' קא"י, קא"י בגמטריא אלף, היינו לד' אלפין שצריכים להעלותן כנ"ל, והתמיד היה כבש, כי ממנו נתתקנו האלפין, בבחי' (ירמיה יא) ואני ככבש אלוף, וזה בחי' כבש, שכבבוש תחת יד רבו ומשמ אותם, ע"ש. ולכן מיד כאשר ר"ע הזכיר ענין התמיד שהוא כבש אחד, ר' נחוניא הכיר שהוא צורבא מרבנן.

ועוד י"ל דהנה היסוד דא"ק שמשם יוצא המ"ה, שם יש סוד י"ג תיקוני דיקנא, והם נקראים (ע"פ ברכות י.) כבשי דרחמנא (אדיר במרום, מכון רמח"ל עמ' רלד). ויעו' בשער המצות (פרשת קדושים סי' כב) והנה מזקן התחתון דיסוד דא"א נעשית זקן העליון דז"א, וזהו ענין מן המיצר וכו' כי מאותם השערות אשר ביסוד העליון הנקרא כבש והשערות שבו נקרא צמר כבשים, משם נעשה מצר דיקנא דז"א שהוא תיקון הראשון שבו כנודע, וכמו ששערות ריש ודיקנא דא"א לבנים כעמר נקי, גם שערות היסוד שבו הם לבנים כצמר הכבשים ולכן נקרא ג"כ צמר, ע"ש. וידוע שפרצוף ארך אנפין, הוא אריכות ימים (ולכן דורות הראשונים מאדם הראשון והלאה האריכו ימים כל כך כמבואר ברמח"ל). וזה כבש אח"ד בגמטריא י"ג, ובזה רימז ר"ע שהוא ראוי לבוא בסוד הני כבשי דרחמנא במה האריך ימיו בבחי' כבש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הפתק הקדוש וספר הנשרף

ב"ה

כבר קבעתי בס"ד יסודות חזקות לייסד שענין הפתק הקדוש הוא דרך שהיה לרבינו הקדוש איך שהיה מתנהג עם המשכילים באומן, שדרך זה לא מסר לרבי נתן, ורבי נתן תמה עליו מאד ולא זכה לעמוד עליה. והארכנו על זה במקומו. והנה אולי זה הדרך של ספר הנשרף, שאילו רבי נתן היה צריך להסתלק ולעלות לרבינו כדי ללמוד ממנו (כך מסופר בשיח שרפי קודש (ב:תרלב, ד:תרכו) על חלום של רבי נתן קצת לפני פטירתו) ואילו לסבא ישראל רבינו טרח לרדת ללמדו. כי יש כמה השוויות בין הפתק הקדוש לספר הנשרף.
א. שר"ף זה בגמטירא פת"ק.

ב. וכן יש רגליים לדבר שהפתק הקדוש נשרף, שהוא באמת פליאה גדולה, כי הרי רבינו בעצמו (חיי מוהר"ן תעח) הכחיש בספר רזיאל המלאך שהעולם היו מיחסים לאדם הראשון, והביא ראיה שהרי הספר בעצמו נשרף, ואם כן תמוה מאד איך הפתק הקדוש שהוא מגן וצינה לכל חוסי ה' ישרף?! אלא אם הפתק הקדוש הוא בחי' נובלות של הספר הנשרף מובן היטב, כי כן הוא הדרך גם בגלגולי אדם, שאם בגלגול הקודם נהרג על קידוש השם אז עלול גם בגלגולו להירג על קידוש השם ר"ל, וכמו שרבינו סיפר באחד מהסיפורים על המהרש"א ומבואר בכתבי מהרח"ו, ואם כן שפיר נשרף הפתק!

ג. ספר הנשרף רבינו שלח אנשים לכל העיירות לקרוא ממנו דף אחד (כוכבי אור, אותות ומופתים מרבינו כה), וזה ענין הפתק, שהוא עיקר ההפצה. אכן גם את דפי לקוטי מוהר"ן היו משאירים.

ד. מבואר הדבר ששריפת הספר הנשרף היה להסיר עוצם טומאת קליפת האפיקורסות בעולם (פרפראות לחכמה תורה רפב), וכן היום עיקר המלחמה נגד האפיקורסות הוא על ידי הפתק, וכן ייסדנו שענין הפתק הוא הדרך שהיה לרבינו לקרב האפיקורסים ולהחזירם בתשובה.

ה. מכל הכתוב בספר הנשרף נשאר לנו לדעת רק שבתוכו דיבר גם על עוצם מצות הכנסת אורחים והצעת המטה בשבילם, וכן מענין גודל ענין סעודת ראש חודש. והנה ענין הכנסת אורחים תלמידי חכמים מבואר בלקוטי מוהר"ן שהוא סוד קרבן התמיד ותיקון הד' אלפין של התורות הנפולות, הרי שזה ממש הענין להקים תלמיד כשר, תלמיד היקר סבא ישראל. וכן ענין ראש חודש מבואר בכמה וכמה מקומות שהוא ענין התלמיד, הלבנה שמקבל מהצדיק בחי' השמש. הרי אלו הנקודות נשמרו לנו בהשגחה לדעת חשיבותם, וחזרו ונתחזקו בפתק הקדוש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אברהם אבינו תיקון תפילת שחרית

ב"ה

קשה לי, הרי אברהם אבינו היה מותר להקריב קרבנות, ולמה לא תיקן קרבן תמיד של שחר, ע' ברכות דף כו: שר' יהושע בן לוי אומר שתפלות נגד תמידין תקנום, בסדר, אבל למה לא מצינו שאברהם אבינו הביא עצם התמיד. והגם שמבואר בלקוטי מוהר"ן (תורה כח) שמצות הכנסת אורחים זה בחי' תמיד, וזה היה מצות אברהם אבינו, עדיין קשה לי למה לא מצינו שהוא הביא ממש את הקרבן. וכן יצחק, למה לא מצינו שהביא ממש את המנחה. נ נח.

שיחה עם ציפורה בתו הגדולה של סבא ישראל דוב אודסר זצוק"ל

ב"ה 

אתמול ראיתי את הספר "אמת ושלום בבית" שהוציאו החברים לפני שנה שנתיים, אולי יותר, ואיני חושב שאף פעם עיינתי בו, והאיר לי לעיין, וראיתי מיד שיחה שניהלו עם ציפורה בתו הגדולה של סבא ישראל, אז בקשתי מהחברים לשלוח לי כדי שאוכל להפיץ ולשתפה עם כולם, ומיד שלחו לי בשמחה ובברכה, והנהו:

מרת צפורה בתו של ר' ישראל - צריך לעבור ולערוך קצת

אַתְּ זוֹכֶרֶת שֶׁאָמַרְתְּ לִי פַּעַם שֶׁמֵּאָז שֶׁסַבָּא נִפְטַר לֹא הָיָה לָךְ לֵיל הַסֵּדֶר?

לֹא, זוֹ אֱמֶת,

לָמָּה?

אַבָּא הָיָה מִתְיַישֵּׁב לְלֵיל הַסֵּדֶר, וְהוּא הָיָה מַתְחִיל לְסַפֵּר אֶת הַהַגָּדָה, אָז כְּאִלּוּ הוּא הוֹצִיא אוֹתָךְ מִמִּצְרַיִם, זֶה לֹא הָיָה סְתָם סִיפּוּר, סְתָם לִקְרֹא, הוּא הָיָה מַחְדִּיר בָּנוּ אֶת הָאַהֲבָה לִיצִיאַת מִצְרַיִם, וְהִרְגַּשְׁנוּ כֻּלָּנוּ אֵיךְ הַיָּם נִבְקַע, וְאֵיךְ אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים מִמִּצְרַיִם.

אַתָּה זוֹכֵר אֶת זֶה פַּעַם, הָיִיתָ אֶצְלֵנוּ?

אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ זֶּה הָיָה דָּבָר כָּזֶה שֶּׁקָּשֶׁה לְתָאֵר.

סַבָּא הָיָה אֶצְלִי בַּסֵּדֶר פַּעַם.

אָז הָיְתָה דּוֹדָהּ חַנְצֶ'ה, וְדוֹד בָּרוּךְ הָיָה אֶצְלֵנוּ בְּלֵיל הַסֵּדֶר, וּמֵאָז, הַבָּנוֹת בְּחֶדֶר אֶחָד רָקַדְנוּ, הַגְּבָרִים בַּחֶדֶר שֶׁהָיָה לֵיל הַסֵּדֶר, הָיְתָה שִׂמְחָה כָּזֹאת שֶּׁקָּשֶׁה לְתָאֵר. כְּשֶׁהֵם הָלְכוּ הַבַּיְתָה, הֵם אָמְרוּ שֶׁלֵּיל הַסֵּדֶר אָסוּר לַעֲשׂוֹת לְבַד, רַק עִם דּוֹד יִשְׂרָאֵל בֶּער. יִשְׂרָאֵל בֶּער יוֹדֵעַ לְהַעֲבִיר אֶת לֵיל הַסֵּדֶר, כְּאִלּוּ אָתְּ בְּעַצְמֵךְ יָצָאת מִמִּצְרַיִם.

הוּא הָיָה הַרְבֵּה בַּבַּיִת? הַרְבֵּה בַּבַּיִת לֹא, אַבָּא הָיָה הַרְבֵּה מְאֹד בַּחוּץ, הוּא הָיָה בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ נוֹתֵן הַרְבֵּה תְּשׂוּמַת לֵב לַחֲסִידִים, בִּשְׁבִיל לְהַחְדִּיר אוֹתָם לִבְרֶסְלַב וּלְסַפֵּר לָהֶם. עַמְרָם עוֹד זוֹכֵר אֶת זֶה, אֲנִי לֹא צְרִיכָה אֲפִילוּ לְסַפֵּר, זֶה אַתָּה יָכוֹל לְסַפֵּר עַמְרָם. אֵיךְ הוּא הָיָה מַחְדִּיר לְכָל אָדָם. הוּא הָיָה גַּם שׁוֹמֵעַ הַרְבֵּה, כְּשֶׁיָּדַע שֶׁמִּישֶׁהוּ, תַּלְמִיד חָכָם יוֹשֵׁב וּמְדַבֵּר, הוּא אָהַב לִשְׁמוֹעַ, וְאַחַר כַּךְ גַּם לְסַפֵּר, וּלְהַעֲבִיר כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ גַּם בְּמִישֶׁהוּ אַחֵר. זֶה הָיָה מַדְהִים, אַתָּה זוֹכֵר אֶת זֶה?

... זֶה אַתָּה זוֹכֵר? אָז אַבָּא הָיָה הוֹלֵךְ אֵלָיו כָּל הַזְּמַן, מַה זֶה, הַנֶּכֶד שֶׁל הָרֶבֶּ'ה, (ר' אברום) לִשְׁמוֹעַ מִמֶּנּוּ, וּלְסַפֵּר. שַׁבָּתוֹת הוּא הָיָה מֵבִיא אוֹתָם אֵלֵינוּ הביתה. וְאָז אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶרְ' אַבְרוּם אָמַר לוֹ... (ביידיש)

רָצָה לִשְׁמוֹעַ מַה אַבָּא מְסַפֵּר.

לֹא הָיוּ לוֹ יְלָדִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת (לנכד), אוּלַי בְּחוּץ לָאָרֶץ, אֲבָל פֹּה לֹא הָיוּ לוֹ. וְהָאִשָּׁה כָּל כָּךְ אַהֲבָה אֶת הַיְלָדִים, וְכָל כָּךְ פִּינְקָה אוֹתָנוּ וְלִיטְפָה אוֹתָנוּ. הִיא תָּמִיד הָיְתָה אוֹמֶרֶת, אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֶּן כָּזֶה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַבָּא כָּזֶה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּעַל כָּזֶה. הָיְתָה אוֹמֶרֶת לְאִמָּא וְלָנוּ. הָיְתָה כָּל הַזְּמַן, הִיא אָהֲבָה אֶת אַבָּא אַהֲבַת נֶפֶשׁ.

דְּבָרִים אִישִׁיִּים מִטְּבֶרְיָה, זִכְרוֹנוֹת שֶׁלָּךְ מַמָּשׁ חֲזָקִים ?

דָּבָר חָזָק יֵשׁ, שֶׁהַפּוֹלָנִי הִגִּיעַ, הַבֵּייקֶר הַזֶּה, וְהוּא פָּתַח לְאַבָּא מַאֲפִיָּה וְהוּא הִשְׁאִיר אוֹתוֹ עִם הַמַּאֲפִיָּה וְהוּא עָזַב אוֹתָהּ, אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה? זֶה לֹא שֶׁאַבָּא לֹא הָיָה טִפּוּס שֶׁעוֹבֵד, אוֹ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה. אֲבָל יְהוּדִי בַּתְּפִלָּה נִיגַשׁ אֵלָיו, וְאוֹמֵר, תִּרְאֶה, אֲנִי בָּא מִחוּץ לָאָרֶץ, פָּלִיט, וְאֵין לִי מַה לַעֲשׂוֹת. אֲנִי עָבַדְתִּי בְּמַאֲפִיָּה, בִּטְבֶרְיָה אֵין מַאֲפִיָּה וְאֵין לִי מַה לַעֲשׂוֹת פֹּה, אוּלַי אַתָּה יָכוֹל לְהַצִּיעַ לִי, אוּלַי אַתָּה יוֹדֵעַ מִישֶׁהוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ קְצָת כֶּסֶף, שֶׁהוּא יִפְתָּח מַאֲפִיָּה, אֲנִי אֶעֱשֶׂה אוֹתוֹ לְעָשִׁיר. הוּא אוֹמֵר, אַתָּה לֹא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לְעָשִׁיר, אַתָּה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ פַּרְנָסָה. עָשִׁיר זֶה לֹא חָשׁוּב. אָז הוּא אוֹמֵר לוֹ, נוּ, תְּנַסֶּה וְתִרְאֶה. אַבָּא הֵצִיץ עַל כַּמָּה אֲנָשִׁים, אֲבָל אַף אֶחָד.. חָשַׁב, מַה טְבֶרְיָה צְרִיכָה מַאֲפִיָּה, אָז אַבָּא הִתְחִיל לְהִתְעַסֵּק עִם זֶה, וְהוּא לָקַח הַלְוָאָה שֶׁל כֶּסֶף, וּפָתַח מַאֲפִיָּה, וְהַמַּאֲפִיָּה הִצְלִיחָה בְּצוּרָה יוֹצֵאת מִן הַכְּלָל, הָאִישׁ הַזֶּה עָבַד, וְעָשָׂה לֶחֶם וְעוּגוֹת, וְעוּגִיּוֹת, וְלַחֲמָנִיוֹת, בֶּאֱמֶת הוּא מְאֹד הִצְלִיחַ, חַלּוֹת מְאֹד טוֹבוֹת, וְהָיוּ בָּאִים מִקִּיבּוּצִים לִקְנוֹת. וּבֶאֱמֶת הַמַּצָּב שֶׁל אַבָּא, הוּא הֶחְזִיר אֶת הַחוֹבוֹת, וּמַצָבוֹ הָלַךְ וְהִשְׁתַּפֵּר.

יוֹם אֶחָד בָּא יְהוּדִי לְהִתְרַחֵץ לִטְבֶרְיָה, הוּא נִכְנַס וְרוֹאֶה אֶת הַלֶּחֶם, אֶת הַחַלּוֹת, אָז הוּא אוֹמֵר מִי עוֹשֶׂה אֶת הַמַּאֲפֶה הַזֶּה, הוּא רוֹצֶה לָדַעַת מִי הַמּוּמְחֶה לַאֲפִיָּה. אָז הָלְכוּ וְקָרְאוּ לוֹ, וְהוּא בָּא וְדִבֵּר אִתּוֹ, וְהוּא אוֹמֵר מַה אַתָּה עוֹשֶׂה בִּטְבֶרְיָה, מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים כָּאֵלֶּה תָּבוֹא לְתֵל אָבִיב, זֹאת עִיר, וְאָז תַּתְחִיל לְהַרְוִיחַ כֶּסֶף, מַה אַתָּה עוֹשֶׂה פֹּה. וְהוּא כַּנִּרְאֶה הִסְכִּים לִסּוֹעַ אִתּוֹ לְתֵל אָבִיב, וְהִשְׁאִיר אוֹתָנוּ עִם הַמַּאֲפִיָּה, וּבְלִי יֵדַע. וְאַבָּא נִכְנַס לַמַּאֲפִיָּה, לֹא הָיְתָה לוֹ בְּרֵירָה, מַה הוּא יַעֲשֶׂה, א' הַרְבֵּה אֲנָשִׁים כְּבָר קוֹנִים לֶחֶם, וְאַבָּא הָיָה מְאֹד מֻכְשָׁר, הוּא הָיָה אִתּוֹ בָּעֲרָבִים, אָז הוּא רָאָה מַה הוּא עוֹשֶׂה, וּכְשֶׁהוּא הָלַךְ, אָז בֶּאֱמֶת, הוּא נָסַע לְתֵל אָבִיב, וְאַבָּא נִכְנַס לַמַּאֲפִיָּה, הִתְחִיל לֶאֱפוֹת לֶחֶם. וְאַבָּא מְאֹד הִצְלִיחַ, אִמָּא נִכְנְסָה לַעֲבוֹד אִתּוֹ..

אָז יוֹם אֶחָד, אִמָּא שׁוֹמַעַת אֵיךְ שֶׁאַבָּא עוֹמֵד עַל יַד הַתַּנּוּר, וְאוֹמֵר, אוֹי וֵוי מִיר, זֶה הַתַּכְלִית (התכלי'ס) שֶׁלִּי? מַה אֲנִי עוֹשֶׂה עַל יַד הַתַּנּוּר הַזֶּה? אָז אִמָּא נִיגְשָׁה וְאָמְרָה, יִשְׂרָאֵל בֶּער, בְּאִידִישׁ הִיא אָמְרָה לוֹ, מֵהַיּוֹם אַתָּה יוֹתֵר לֹא נִשְׁאַר בַּמַּאֲפִיָּה, אַתָּה הוֹלֵךְ לִלְמֹד, וַאֲנִי נִכְנֶסֶת לַמַּאֲפִיָּה. וְכָךְ הָיָה, אִמָּא לֹא נָתְנָה לוֹ יוֹתֵר לִהְיוֹת. דָּבָר כָּזֶה הִיא לֹא רוֹצָה, אִם הוּא לֹא לוֹמֵד, בֶּאֱמֶת מַה הִיא עָשְׂתָה.

... שְׁרַפְרַף קָטָן, וַאֲנִי הָיִיתִי קוֹלַעַת אֶת הַחַלּוֹת לְשַׁבָּת. נַחְמָן אָחִי הָיָה עוֹשֶׂה אֶת הַ.. וַאֲנִי הָיִיתִי קוֹלַעַת אוֹתָם. וְכָכָה הִמְשַׁכְנוּ עוֹד כַּמָּה שָׁנִים לַעֲבוֹד, אֲבָל אַבָּא רָאָה שֶׁאִמָּא עוֹבֶדֶת כָּל כָּךְ קָשֶׁה, וְהוּא לֹא יָכוֹל הָיָה לַעֲמוֹד בָּזֶה, וְלִרְאוֹת אֵיךְ מִתְנַהֵל הַבַּיִת, עִם הַקּוֹשִׁי שֶׁל הַמַּאֲפִיָּה. וְאָז כְּבָר כַּנִּרְאֶה הָיָה לָהֶם קְצָת כֶּסֶף. אָז עֶרֶב אֶחָד אֲנִי שָׁמַעְתִּי שֶׁאַבָּא אוֹמֵר לְאִמָּא: אֶסְתֵּר, קוֹדֵם אַתְּ אָמַרְתָּ לִי שֶׁמֵּהָעֶרֶב אַתָּה יוֹתֵר לֹא עוֹבֵד. עַכְשָׁו אֲנִי אוֹמֵר לָךְ מֵעַכְשָׁו אֲנִי מַתְחִיל לְטַפֵּל שֶׁאַתְּ תַּעֲזְבִי אֶת הַמַּאֲפִיָּה, יוֹתֵר אִי אֶפְשָׁר כָּכָה. וְאַבָּא הִשִּׂיג מִישֶׁהוּ שֶׁקָּנָה אֶת הַמַּאֲפִיָּה, וְהֵם עָבְרוּ לִירוּשָׁלַיִם.. כְּשֶׁהוּא בָּא לִירוּשָׁלַיִם, אָז הֵם פָּתְחוּ חֲנוּת שֶׁל תַּבְלִינִים, אִמָּא עָמְדָה בַּחֲנוּת מִסְפַּר שָׁנִים, אֲבָל זֶה לֹא כָּל כָּךְ הִצְלִיחַ, הָיָה הַרְבֵּה עֲבוֹדָה, וְזֶה לֹא כָּל כָּךְ הִכְנִיס וְסָגְרוּ אֶת הַחֲנוּת. אֲבָל הַרְבֵּה שָׁנִים הָיוּ קָשִׁים מְאֹד.

הוּא(ר' ישראל) הָיָה מְטַפֵּל בָּהּ(באשתו) יָפֶה?

אַבָּא, הוּא..., א' כַּנִּרְאֶה שֶׁהָיָה בֵּינֵיהֶם כִימִיָּה כָּזֹאת שֶׁהֵם לֹא צְרִיכִים הָיוּ לְדַבֵּר, זֶה נָכוֹן? הוּא הָיָה נִכְנַס, אָז רָאִיתָ שֶׁשְּׁנֵיהֶם מְאֻשָּׁרִים, וְאִמָּא הָיְתָה מַגִּישָׁה. אַתָּה לֹא זוֹכֵר אֶת הַתְּקוּפָה שֶׁאַבָּא אָכַל שֶׁמֶן וּמֶלַח? אָז אִמָּא הָיְתָה תֵּכֶף מַגִּישָׁה לוֹ שְׁתִיָּה וּמַה שֶׁהָיָה בַּבַּיִת. אֲבָל הוּא הָיָה אוֹכֵל אֶת הַשֶּׁמֶן מֶלַח וְתֵה, אֲפִילוּ לֹא קָפֶה, לֹא חָלָב. אֲבָל פַּעַם הוּא בָּא הַבַּיְתָה, וְהִרְגִּישׁ מְאֹד לֹא טוֹב, וְהוּא שָׁכַב. אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁאִמָּא בִּשְּׁלָה לוֹ בִּמְיֻחָד מָרָק. וְאַבָּא אָמַר מַה זֶה, בַּחוֹל מָרָק, מִי אוֹכֵל, הוּא לֹא הֵבִין מַה הִיא מְדַבֶּרֶת, הוּא לֹא רָצָה לֶאֱכוֹל אֶת הַמָּרָק בַּחוֹל. אָז כָּל הַשָּׁבוּעַ הָיָה אוֹכֵל אֶת הַלֶּחֶם, הוּא הָיָה גַּם צָם פַּעֲמַיִם בַּשָּׁבוּעַ כְּשֶׁהוּא הָיָה צָעִיר, כְּשֶׁהוּא הִתְבַּגֵּר הוּא כְּבָר לֹא צָם. הָיָה צָם בְּיוֹם שֵׁנִי וּבְיוֹם חֲמִישִׁי, הוּא הָיָה צָם. וּבְיוֹם שַׁבָּת צָרִיךְ הָיָה לִהְיוֹת בַּבַּיִת מִכָּל טוּב, וְהוּא לֹא אָכַל הַרְבֵּה, רַק כָּל דָּבָר שֶׁהוּא טָעַם מַה הוּא אָמַר? "לִכְבוֹד שַׁבָּת קוֹדֶשׁ". זוֹכֵר אֶת זֶה? "לְכוֹבֶד שַׁבָּת קוֹדֶשׁ". כָּכָה הוּא הָיָה יוֹשֵׁב וְאוֹמֵר עַל כָּל אוֹכֵל שֶׁהוּא עָשָׂה.

...

מַעֲשֵׂי חֶסֶד? אָז יֵשׁ לִי סִיפּוּר מְאֹד מְעַנְיֵן, אַבָּא, זֶה כְּבָר הָיָה בַּשָּׁנִים הַמִּתְקַדְּמוֹת, כְּשֶׁכְּבָר בַּבַּיִת הַיְלָדִים עוֹד גָּדְלוּ, אֲבָל, אַבָּא הָיָה הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אָז זֶה עוֹד אֲפִילוּ לֹא הָיִינוּ כָּל כָּךְ גְּדוֹלִים, הַבֵּית כְּנֶסֶת הָיָה, יָצְאוּ מֵהַשַּׁעַר שֶׁל מֵאָה שְׁעָרִים הָאַחֲרוֹן, עַל יַד בֶּרְמָן, וְהָיוּ יוֹרְדִים, הָיָה בֵּית כְּנֶסֶת שֶׁל בְּרֶסְלַב, אַתָּה זוֹכֵר אֶת זֶה? אָז הוּא הָיָה הוֹלֵךְ לְשָׁם לְהִתְפַּלֵּל, כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל הָיָה רוֹאֶה יְלָדִים מִסְתּוֹבְבִים בָּרְחוֹב. אָז פַּעַם, פַּעֲמַיִם, שָׁלוֹשׁ, פַּעַם הוּא הוֹלֵךְ מֻקְדָּם בַּבּוֹקֶר, הַיְלָדִים בַּחוּץ, הָיָה קַר, הוּא שׁוֹאֵל מַה אַתֶּם עוֹשִׂים בַּחוּץ. אָז הוּא סִפֵּר שֶׁהָאַבָּא שֶׁלָּהֶם נִפְטַר וְהָאִמָּא יוֹצֵאת לַעֲבֹד, וְהֵם בַּבַּיִת. אֲבָל מַה יֵשׁ לָהֶם לַעֲשׂוֹת בַּבַּיִת, אָז הֵם יוֹצְאִים מִסְתּוֹבְבִים בָּרְחוֹב. אָז אַבָּא לָקַח אֶת הַיְלָדִים אִתּוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, יָדַע שֶׁהִיא הָלְכָה, הִיא לֹא תְּחַפֵּשׂ אוֹתָם. ואח"כּ הֵם סִפְּרוּ שֶׁהוּא קָנָה לָהֶם מַשֶּׁהוּ חָם, נָתַן לָהֶם. וּבָעֶרֶב הוּא הָלַךְ לָאִמָּא, וְאָמַר לָאִמָּא שֶׁהוּא מְאֹד מִצְטַעֵר שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַיְלָדִים מִסְתּוֹבְבִים בַּחוּץ, וְהוּא שָׁמַע אֶת הַסִּפּוּר וְהוּא מְאֹד מֵבִין. אֲבָל אוּלַי הִיא מַרְשָׁה לוֹ לָקַחַת אֶת הַיְלָדִים וּלְסַדֵּר אוֹתָם בְּחֵיידֶר, אָז הִיא אָמְרָה לְאַבָּא הַלְוַאי וְיִהְיֶה מִישֶׁהוּ שֶׁיִּתְעַנְיֵין שֶׁיִּסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם, שֶׁיַּעֲשֶׂה מַשֶּׁהוּ בִּשְׁבִיל הַיְלָדִים. אָז הִיא אָמְרָה כֵּן.

הוּא לָקַח אֶת הַיְלָדִים, סִדֵּר אוֹתָם בְּחֵיידֶר, אָז לֹא הָיָה חֵיידֶר בְּרֶסְלַב, בְּאוֹתָם הַיָּמִים, הָיָה אֵיזֶה בְּרֶסְלַב? לֹא. נָתַן אוֹתָם כַּנִּרְאֶה לְחֵיידֶר רָגִיל, וְהוּא הָלַךְ לָרֶבֶּ'ה לְהִתְעַנְיֵין אֵיךְ הֵם לוֹמְדִים וּמַה לַעֲשׂוֹת, וְכֵן הָלְאָה. וְהַיְלָדִים מְאֹד הִצְלִיחוּ.

אָז הִיא סִפְּרָה שֶׁלַּבַּר מִצְוָה שֶׁלָּהֶם, הוּא הֵכִין אוֹתָם לַבַּר מִצְוָה. הִיא סִפְּרָה שֶׁהוּא הָיָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֶצְלָהּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֵיפֹה שֶׁבַּעֲלָהּ הִתְפַּלֵּל, עָמַד עַל יַד הַיֶּלֶד, וְהוּא הֵבִיא אֶת כָּל מַה שֶׁאֶפְשָׁר לְהָבִיא לְבַּר מִצְוָה, אָז הָיוּ מְחַלְּקִים 'לֶעקַח'. הִיא סִפְּרָה בְּדִיּוּק אֶת הַסִּפּוּר עִם הַלֶּעקַח. וְהוּא דָּאַג לָהֶם בְּעֶצֶם עַד שֶׁהֵם גָּדְלוּ וּכְבָר הִתְחַתְּנוּ, הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁאַף שִׁדּוּךְ הִיא לֹא עָשְׂתָה בִּלְעָדָיו.

וְהִיא פַּעַם, פַּעַם אִמָּא שָׁכְבָה בַּבַּיִת, הָיְתָה בְּמַצַּב מְאֹד קָשֶׁה, נִכְנֶסֶת אִשָּׁה, וְהִיא אוֹמֶרֶת לָהּ שָׁלוֹם, וְהִיא אוֹמֶרֶת לָהּ, אֲנִי צְרִיכָה לְבַקֵּשׁ מִמֵּךְ מְחִילָה. אָז אִמָּא אוֹמֶרֶת לָהּ, לָמָּה אַתְּ צְרִיכָה לְבַקֵּשׁ מְחִילָה, הֲלֹא אֲנִי אֲפִילוּ לֹא מַכִּירָה אֹתָךְ, אָז לָמָּה אַתְּ צְרִיכָה לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה. שֵׁנִית אֲנִי סוֹלַחַת לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל, הִיא יָדְעָה שֶׁהִיא בְּמַצַּב קָשֶׁה, מִסְכֵּנָה, לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל הִיא סוֹלַחַת.

אָז הִיא אוֹמֶרֶת לָהּ, אֲנִי רוֹצָה לֹא לְעַם יִשְׂרָאֵל, שֶׁאַתְּ תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ סוֹלַחַת לִי. אָז הִיא אוֹמֶרֶת אֲנִי אֲסַפֵּר לָךְ, אֲנִי רוֹאָה שֶׁאַתְּ לֹא מְבִינָה מַה קָרָה. אָז הִיא סִפְּרָה לָהּ אֶת הַסִּפּוּר עִם הַיְלָדִים, אֵיךְ שֶׁאַבָּא טִפֵּל בָּהֶם וּמַה שֶׁהוּא הַכֹּל עָשָׂה. אָז הוּא גָּזַל זְמַן מֵהָאִשָּׁה, מֵהַבַּיִת, וְלָכֵן הִיא רוֹצָה שֶׁהִנֵּה אַתְּ יוֹדַעַת מַה הָיָה, שֶׁהִיא תַּגִּיד שֶׁהִיא מוֹחֶלֶת. אָז הִיא אָמְרָה לָהּ אִמָּא, בָּרוּךְ הַשֵּׁם שֶׁהוּא עָשָׂה מִצְוָה כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה, הֲלֹא אֲנִי צְרִיכָה לְבָרֵךְ אֹתָךְ, וְשֶׁאַתְּ צְרִיכָה לִסְלוֹחַ לִי אִם אֲנִי אַגִּיד לָךְ מִילָה לֹא טוֹבָה. הֲלֹא אַתְּ גָּרַמְתָּ לָזֶה. כָּכָה אִמָּא אָמְרָה לָהּ, מַדְהִים, הִיא אוֹמֶרֶת הֲלֹא אַתְּ גָּרַמְתְּ שֶׁבַּעֲלִי הִגִּיעַ לְמִצְוָה כָּזֹאת גְּדוֹלָה. אָז אֲנִי מוֹדָה לָךְ מְאֹד, עַל זֶה שֶׁאַתְּ.. הָיוּ דְּבָרִים מַדְהִימִים. זֶה הָיָה בַּיִת שֶׁאֲנָשִׁים לֹא יָדְעוּ.

אֲנִי אֲסַפֵּר לָכֶם סִיפּוּר, אֲנִי נוֹלַדְתִּי בִּירוּשָׁלַיִם, וְהָיְתָה תְּקוּפָה בֵּין זֶה שֶׁהֵם הָיוּ בִּטְבֶרְיָה, וְאָז הֵם בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם אֵיזֶה תְּקוּפָה, וְהָיְתָה פֹּה גִּיטָלֶ'ה, גִּיטָלֶ'ה, אָז לֹא הָיָה לָנוּ בַּיִת, בָּאנוּ הָיִינוּ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ שֶׁל ר' יִשְׂרָאֵל קָרְדוֹנֶר, הָיָה לָהּ בַּעַל, ר' נָתָן. אָז בָּאנוּ לְשָׁם, וְאִמָּא הָיְתָה שָׁם אֵיזֶה תְּקוּפָה. וְאִמָּא מָצְאָה בַּיִת, אַבָּא אַף פַּעַם לֹא הִטְרִיד אַף אֶחָד, וְהִתְחִילָה קְצָת לְבַשֵּׁל, וְזֶה, וְאֵלֶיהָ בָּאָה אֵיזֶה אִשָּׁה זְקֵנָה שֶׁכְּבָר הָיְתָה בְּמַצַּב מְאֹד, כָּכָה, קָשֶׁה, בָּעִיר הָעַתִּיקָה. אָז אִמָּא כְּשֶׁהִיא בִּשְּׁלָה לְשַׁבָּת, אָז הִיא הָיְתָה שׁוֹלַחַת אוֹתִי עִם סַל, וְאוֹמֶרֶת לִי לָתֶת לָאִשָּׁה הַזֹּאת. יָדַעְנוּ, אִמָּא הָיְתָה הוֹלֶכֶת לְבַקֵּר אוֹתָהּ לִרְאוֹת בְּאֶמְצַע הַשָּׁבוּעַ, אֵיךְ הִיא מַרְגִּישָׁה. וְכָכָה כָּל יוֹם שִׁישִׁי, הָיִיתִי הוֹלֶכֶת עִם הַסַּל הַזֶּה לָאִשָּׁה הַזֹּאת.

תִּרְאֶה, יֶלֶד הוֹלֵךְ פַּעַם פַּעֲמַיִם, שָׁלוֹשׁ, עֶשֶׂר, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, אָז לֹא הֵבַנְתִּי, הִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת שֶׁהִיא צְרִיכָה לְהַחְזִיר לָהּ, אֲנִי לֹא הֵבַנְתִּי מַה זֶה לְהַחְזִיר. אָז פַּעַם אָמַרְתִּי, אֲנִי צְרִיכָה לִרְאוֹת מַה אִמָּא מַחֲזִירָה, מַה אִמָּא שֶׁלִּי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חַיֶּבֶת. פָּתַחְתִּי אֶת הַסַּל, וְרָאִיתִי שָׁמָּה, שֶׁיֵּשׁ כָּזֶה שֶׁל אֹכֶל, אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהָיוּ כָּאֵלֶּה תָּאִים שֶׁהָיוּ מַכְנִיסִים לַפּוֹעֲלִים, אָז כָּזֶה הָיָה בִּפְנִים, וְהָיָה בְּאֶחָד מָרָק עִם אִטְרִיּוֹת, וּבַשֵּׁנִי הָיָה בָּשָׂר, דָּג, אֲנִי יוֹדַעַת, מַה שֶׁהָיָה לְשַׁבָּת שֶׁהִיא בִּשְּׁלָה הִיא שָׂמָה לָהּ, וְחַלָּה, וַחֲתִיכַת עוּגָה וְלִפְתַּן, מַה שֶׁהָיָה, אָז כָּכָה הָיָה הַכֹּל מְחֻבָּר בְּקֻפְסָא קְטַנָּה וּבְתוֹךְ הַסַּלִית הַזֹּאת וַאֲנִי הָיִיתִי הוֹלֶכֶת.

כְּשֶׁעָשִׂיתִי אֶת זֶה, אָז הִרְגַּשְׁתִּי מְאֹד לֹא נֹחַ, בָּאתִי הַבַּיְתָה לְאִמָּא, קוֹדֵם אָמַרְתִּי אֲנִי לֹא אֲסַפֵּר לָהּ, כִּי יִהְיֶה לָהּ עָגְמַת נֶפֶשׁ, הִיא רוֹצָה כָּל כָּךְ שֶׁזֶּה יִהְיֶה בְּסֵתֶר, וַאֲנִי פָּתַחְתִּי וְ.. אֲבָל לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת שֶׁקֶר בְּנַפְשִׁי, וְאָמַרְתִּי לָהּ: אִמָּא תִּרְאִי, אַתְּ כָּל שָׁבוּעַ נוֹתֶנֶת לִי אֶת הַסַּל, וְאַתְּ אוֹמֶרֶת לִי אַתְּ צְרִיכָה לְהַחְזִיר לָהּ, אָז אֲנִי מְאֹד חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתְּ חַיֶּבֶת מַשֶּׁהוּ, כָּכָה, רְצִינִי, וַאֲנִי כָּל הַזְּמַן דָּאַגְתִּי כַּמָּה שֶׁאַתְּ חַיֶּבֶת, מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה זְמַן אַתְּ צְרִיכָה לְהַחְזִיר לָהּ, אָז פָּתַחְתִּי וְרָאִיתִי מַה שֶׁיֵּשׁ. אִמָּא, אֲנִי לֹא אֲסַפֵּר לְאַף אֶחָד, כְּאִלּוּ לֹא רָאִיתִי אֶת זֶה, אֲבָל לָךְ הָיִיתִי צְרִיכָה לְסַפֵּר אֶת זֶה.

אָז הִיא אוֹמֶרֶת לֹא, אֲנִי מַחֲזִירָה לָהּ, אֶת הַכְּלִי שֶׁהִיא שָׂמָה לָהּ אֶת הַדְּבָרִים, לָהּ אֵין, אֲבָל הִיא הָיְתָה שָׁם וְהִיא רָאֲתָה שֶׁיֵּשׁ דָּבָר כָּזֶה שֶׁאֶפְשָׁר לִשְׁלֹחַ שֶׁזֶּה לֹא יִשָּׁפֵךְ, אָז הִיא הָיְתָה, אִמָּא בְּאֶמְצַע הַשָּׁבוּעַ לוֹקַחַת אֶת זֶה, וּמַחְזִירָה לָהּ אֶת זֶה. אַתָּה מֵבִין? אָז הִיא אוֹמֶרֶת חַס וְחָלִילָה, וַדַּאי צְרִיכִים לְהַחְזִיר לָהּ, זֶה שֶׁלָּהּ. אַתְּ רָאִית אֶצְלֵנוּ בַּבַּיִת שֶׁיֵּשׁ דָּבָר כָּזֶה? כָּל שָׁבוּעַ אֲנִי מַחְזִירָהּ לָהּ.

זֶה הָיָה דָּבָר מַדְהִים. חָזָק. מַתָּן בַּסֵּתֶר. זֶה הָיָה כְּשֶׁלֹּא הָיָה לָהּ, כְּשֶׁבְּקֹשִׁי הָיָה לָהּ בִּשְׁבִילֵנוּ.

אַתְּ זוֹכֶרֶת אֶת ר' יִשְׂרָאֵל מְסַפֵּר עַל ר' יִשְׂרָאֵל קָרְדוֹנֶר קְצָת? סִפּוּרִים עַל ר' יִשְׂרָאֵל קָרְדוֹנֶר כָּכָה?

מַה זֶה הוּא הָיָה מְסַפֵּר, הוּא הָיָה מְסַפֵּר הַרְבֵּה מִיִּשְׂרָאֵל קָרְדוֹנֶר, אֲבָל אֲנִי אוֹמַר לְךָ אֶת הָאֱמֶת, כְּבָר אח"כּ כָּל כָּךְ הִתְרַשַׁמְתִּי מֵאַבָּא, זֶה לֹא צְחוֹק, שֶׁנִּשְׁכָּחִים הַדְּבָרִים הַיְּשָׁנִים. אֲנִי זוֹכֶרֶת דָּבָר חָזָק, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל קָרְדוֹנֶר הָיָה נוֹסֵעַ לִצְפָת, אָז לֹא הָיוּ נוֹסְעִים הֵם הָיוּ הוֹלְכִים בָּרֶגֶל מִטְּבֶרְיָה (לְמֵירוֹן) לִצְפָת. וְאָז כְּבָר אַבָּא הָיָה נָשׂוּי, הָיְתָה לוֹ אִשָּׁה, וְסַבָּא הָיָה בָּא לְאִמָּא, וְהָיָה רוֹאֶה אֶת אִמָּא תָּמִיד לְבַד, בַּעְלָהּ אַף פַּעַם לֹא אִתָּהּ. אָז הוּא הִתְחִיל לְהַגִּיד לְאִמָּא, נָגִיד, בִּשְׁבִיל מַה חִתַּנְתִּי אֹתָךְ, שֶׁבַּיָּמִים בַּלֵּילוֹת, שֶׁיִּהְיֶה לָךְ בַּעַל, שֶׁיִּהְיֶה לָךְ מִישֶׁהוּ, וְאַתְּ כָּל הַזְּמַן לְבָד. אָז אִמָּא אָמְרָה לוֹ, יִשְׂרָאֵל בֶּער אוֹמֵר שֶׁאַף פַּעַם בֶּן אָדָם לֹא לְבָד. אָז דָּבָר רִאשׁוֹן אֲנִי לֹא לְבָד. וְזֶה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חֶסֶד, אָז בְּוַדַּאי גַּם לִי יַגִּיעַ מַשֶּׁהוּ קָטָן, לֹא הַרְבֵּה, אֲבָל מַשֶּׁהוּ קָטָן. אָז כְּבָר הִרְוַחְתִּי, וְאַתָּה אוֹמֵר שֶׁהוּא אֵינֶנּוּ אִתִּי?! הוּא אִתִּי.

...

אַתְּ זוֹכֶרֶת שֶׁסִּפַּרְתְּ לִי פַּעַם, עַל הַיַּחַס שֶׁל אִמָּא לַפֶּתֶק, שֶׁהִיא אָמְרָה לָכֶם שֶּׁאֵין לָכֶם מַה לְפַחֵד.

אֲנַחְנוּ פַּעַם הִתְכּוֹנַנּוּ לָצֵאת, וְהִתְלַבַּשְׁנוּ, אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים, הִיא מַשְׁאִירָה דֶּלֶת פְּתוּחָה וְהוֹלֶכֶת, שָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ, אִמָּא, אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַשְׁאִיר בַּיִת כָּזֶה פָּתוּחַ, אֲנָשִׁים עוֹבְרִים. הִיא אוֹמֶרֶת אֶל תִּדְאֲגִי, הֲלֹא הַפֶּתֶק בַּבַּיִת.

...

אֲבָל לָנוּ בַּבַּיִת הָיָה מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּאֹד כָּכָה שָׂמַחְנוּ הַיְלָדִים, הוּא תָּמִיד חִפֵּשׂ מַשֶּׁהוּ לְפַצּוֹת אוֹתָנוּ עַל זֶה שֶׁהוּא חָסֵר כָּל כָּךְ הַרְבֵּה בַּבַּיִת. אָז בְּיוֹם שַׁבָּת הוּא הָיָה הוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל, מֻקְדָּם מְאֹד בַּמִּנְיָן הָרִאשׁוֹן, הוּא הָיָה חוֹזֵר, אָז הוּא הָיָה נוֹטֵל לָנוּ נְטִילַת יָדַיִם, וְהוּא הָיָה נוֹתֵן לָנוּ קָפֶה. כְּשֶׁהוּא נָתַן לָנוּ אֶת הַקָּפֶה, אָז הוּא הָיָה מְסַפֵּר לָנוּ סִיפּוּר מִסִּפּוּרֵי הַמַּעֲשִׂיּוֹת, כָּל שַׁבָּת, כְּשֶׁהָיִינוּ קְטַנִּים. אָז אֲנַחְנוּ כָּל כָּךְ חִכִּינוּ לַשַּׁבָּת, שֶׁאַתָּה לֹא יָכוֹל לְתָאֵר לְךָ. זֶה גַּם כֵּן, הַצּוּרָה שֶׁהוּא הָיָה מְסַפֵּר, הוּא הָיָה מַעֲבִיר דְּבָרִים בְּצוּרָה, זֶה כָּל כָּךְ מֻנָּח לִי עוֹד עַכְשָׁו, הַהַרְגָּשָׁה שֶׁזֶּה נָתַן לִי, חִמֵּם אֶת הַלֵּב, וְלֹא יָכֹלְנוּ כְּשֶׁהוּא גָּמַר, הָיִינוּ תָּמִיד מְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ שֶׁהוּא יְסַפֵּר לָנוּ עוֹד קְצָת.

וּבַבַּיִת הָיִינוּ מְשַׂחֲקִים, הָיָה הַבֶּערְגֶּער עִם הַ.. הָיָה סִיפּוּר הֶעָשִׁיר עִם הַבַּת, הַבֶּערְגֶּער וְהֶעָנִי. אָז הַיְלָדִים הָיוּ מְשַׂחֲקִים... זֶה הִתְבַּטֵּא בַּבַּיִת הַסִּפּוּרִים שֶׁהוּא הָיָה מְסַפֵּר.

לֹא הֱיִיתֶם שׁוֹאֲלִים שְׁאֵלוֹת אֵיפֹה אַבָּא ?

וְעוֹד אֵיךְ שָׁאַלְנוּ שְׁאֵלוֹת. אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁפַּעַם אֲנִי, שֶׁכָּל כָּךְ הָיִיתִי עִם אַבָּא, אֲבָל רָאִיתִי שֶׁכֻּלָּם כְּבָר הוֹלְכִים לִישׁוֹן וְאַבָּא עוֹד לֹא הִגִּיעַ, אָז שָׁאַלְתִּי אֶת אִמָּא, תִּרְאִי אִמָּא, כֻּלָּם בָּאוּ הַבַּיְתָה, כְּבָר עָשׂוּ קִדּוּשׁ, כְּבָר אָכְלוּ, כְּבָר עָשׂוּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, כְּבָר יְשֵׁנִים, וְאַבָּא עוֹד לֹא בָּא. אִמָּא אָמְרָה כָּךְ, עַל אַבָּא אֵין מְעַרְעְרִין, מַה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה, אָז כַּנִּרְאֶה שֶׁכָּךְ זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת. וְכָכָה זֶה הָיָה. אֲבָל מַה אֲנִי אוֹמַר לָכֶם, בְּרֶגַע שֶׁאַבָּא נִכְנַס וְהִתְחִיל לְהַגִּיד אֶת הַ'שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם', שָׁכַחְנוּ בִּכְלָל מַה הָיָה, שָׁכַחְנוּ, זֶה כְּאִלּוּ הִתְחִיל הָעֶרֶב, כְּמוֹ תָּמִיד, וּכְמוֹ אֵצֶל כָּל אֶחָד, וְכֵן הָלְאָה.

הַצּוּרָה שֶׁהוּא הָיָה, מַעֲרִיף עָלֵינוּ אֶת הָאַהֲבָה, אֶת.. הַצּוּרָה, בֶּאֱמֶת אֵיךְ הוּא הָיָה מִסְתַּכֵּל עַל כָּל יֶלֶד זֶה הָיָה מַדְהִים. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה הַדָּבָר שֶּׁהֶחְזִיק אוֹתָנוּ בַּבַּיִת. כִּי יְלָדִים שֶׁסּוֹבְלִים מַה שֶׁאֲנַחְנוּ סָבַלְנוּ, אִם הוּא לֹא הָיָה נוֹתֵן לָנוּ אֶת הַחֹם הַזֶּה, אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אִם הָיִינוּ יְכוֹלִים לְהַחֲזִיק מַעֲמָד. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁגַּם לְאִמָּא, הוּא שָׂם לֵב אֵלֶיהָ עַל דְּבָרִים, וְכֵן הָלְאָה, מַשֶּׁהוּ, זֶה לֹא בָּלַט לָנוּ, אֲבָל אֲנַחְנוּ רָאִינוּ אֵיךְ הוּא מִתְנַהֵג אֵלֶיהָ, כְּשֶׁהוּא נִכְנַס, הַשַּׁבָּת שָׁלוֹם שֶׁהוּא הָיָה הוֹלֵךְ לְהַגִּיד לָהּ. זֶה הָיָה מְאֹד..

הַיַּחַס שֶׁלּוֹ, זֶה בֶּאֱמֶת, זֶה גַּם כֵּן סִיפּוּר מְאֹד מַדְהִים. אִמָּא שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, אָז כַּמּוּבָן הַבָּנוֹת מְאֹד טִפְּלוּ בָּהּ, שָׂרָה גָּרָה מִמּוּל, וַאֲנִי גַּרְתִּי בִּירוּשָׁלַיִם, וְהָיָה לָהּ טִפּוּל יוֹצֵא מִן הַכְּלָל, אַבָּא יָכוֹל הָיָה לָצֵאת מֵהַבַּיִת. אֲבָל אַבָּא לֹא הִשְׁאִיר אוֹתָהּ רֶגַע אֶחָד בַּבַּיִת. הוּא פַּחַד שֶׁאֲחוֹתִי תֵּצֵא לַיְּלָדִים, וְאִמָּא תִּשָּׁאֵר לְבַד בַּבַּיִת. אוֹ שֶׁהִיא תִּרְצֶה מַשֶּׁהוּ לִשְׁתּוֹת וְזֶה לֹא יִהְיֶה בָּרֶגַע שֶׁהִיא רוֹצָה. אָז הוּא הָיָה, הַדָּבָר הַיְּחִידִי שֶׁהוּא הָיָה עוֹשֶׂה בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם, הוּא הָיָה בַּבּוֹקֶר הוֹלֵךְ לַמִּקְוֶה, אַחֲרֵי הַמִּקְוֶה הוּא הָיָה הוֹלֵךְ לְפְּרֶעשְׁבּוּרְג לְהִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית, בַּבּוֹקֶר, וְאַחַר כָּךְ הוּא הָיָה בָּא הַבַּיְתָה וְנִשְׁאַר עִם אִמָּא עַד הָעֶרֶב שֶׁאֲנַחְנוּ הִגַּעְנוּ, שֶׁהוּא יֵלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל.

אָז סִפְּרוּ לִי, שֶׁהָרַב מִפְּרֶעשְׁבּוּרְג נִיגַשׁ לְאֶחָד הַחֲסִידִים, הוּא הָיָה כְּבָר אִישׁ מְאֹד מְבֻגָּר גַּם כֵּן, הוּא שָׁאַל אוֹתוֹ, תַּגִּיד לִי, מִי הַיְּהוּדִי הַזֶּה שֶׁשָּׁמָּה מִתְפַּלֵּל. הוּא אוֹמֵר תַּעֲזֹב אוֹתוֹ, הוּא בְּרֶסְלַב. אָז הוּא אוֹמֵר לוֹ, מַה אַתָּה אוֹמֵר לִי בְּרֶסְלַב, תַּרְאֶה לִי עוֹד יְהוּדִי אֶחָד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל כָּמוֹהוּ. מַה זֶה בְּרֶסְלַב? אֲנִי רוֹצֶה לְהַכִּיר אֶת הַיְּהוּדִי הַזֶּה.

אָז הָרֶבֶּ'ה אוֹמֵר, אַתָּה יוֹדֵעַ, אָז הוּא הָלַךְ לְחַפֵּשׂ אֶת הַכְּתֹבֶת שֶׁל אַבָּא, וְהוּא בָּא לְאַבָּא, וְאָז הוּא יָשַׁב וְדִבֵּר עִם אַבָּא, וְהוּא סִפֵּר לוֹ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה סִפּוּרִים, אָז הָיָה לָהֶם שִׁעוּר אֶחָד שֶׁהֵם הָיוּ לוֹמְדִים פַּעַם בְּשָׁבוּעַ, הָיָה בָּא אֵלָיו, וְאַבָּא הָיָה מְסַפֵּר לוֹ, מְדַבֵּר אוּלַי מִבְּרֶסְלַב, אוֹ מַשֶּׁהוּ אַחֵר, זֶה אֲנִי כְּבָר לֹא יוֹדַעַת בְּדִיּוּק, אֲבָל הֵם הָיוּ לוֹמְדִים בְּיַחַד. וַאֲנִי בַּבּוֹקֶר הָיִיתִי רָצָה לְאַבָּא, שָׂרָה כְּבָר לֹא הָיְתָה גָּרָה שָׁם, הִיא עָבְרָה כְּבָר דִּירָה. וַאֲנִי הָיִיתִי רָצָה לְאַבָּא, הָיִיתִי מְבִיאָה לוֹ דַּיְסָה, אֲנִי יוֹדַעַת, הֵבֵאתִי לוֹ אֹכֶל הַיּוֹם.

אָז בָּאתִי, רָאִיתִי שֶׁהָרַב יָשַׁב, וְהֵם לוֹמְדִים בְּיַחַד, וַאֲנִי מָזַגְתִּי לָהֶם שְׁתִיָּה וּמְזוֹנוֹת וְהִגַּשְׁתִּי לָהֶם. וּפִתְאוֹם אֲנִי רֹאָה שֶׁאֵיזֶה בֶּן אָדָם מִתְקָרֵב, אֲבָל לֹא יָדַעְתִּי לְאָן הוּא מִתְקָרֵב, אֲנִי הָיִיתִי בַּמִּרְפֶּסֶת שֶׁל הַסָּלוֹן. אָז רָאִיתִי אֵיזֶה מִין הַר אָדָם, פָּרוּעַ, עִם חֻלְצָה מֵעַל הַמִּכְנָסַיִם קְצָרִים, כְּמוֹ בַּקִּבּוּץ, עִם סַנְדָּלִים.

פִּתְאוֹם אֲנִי שׁוֹמַעַת דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת, וְאַבָּא מְבַקֵּשׁ סְלִיחָה, הוּא נִיגַשׁ, הוּא פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת, וַאֲנִי רוֹאָה הוּא מְקַבֵּל אוֹתוֹ עִם אֵיזֶה שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם כָּל כָּךְ יָפֶה, וּמַכְנִיס אוֹתוֹ לְחֶדֶר אַחֵר. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ, שָׁמַעְתִּי שֶׁאַתָּה מְקָרֵב אֲנָשִׁים לַיַּהֲדוּת, אֲנִי מְאֹד רוֹצֶה לָבוֹא לְדַבֵּר אִתְּךָ, לִשְׁמוֹעַ, יֵשׁ לִי בְּעָיוֹת. אָז הוּא אוֹמֵר לוֹ שֶׁעַכְשָׁו יֵשׁ לוֹ שִׁעוּר עִם רַב, הוּא לֹא יָכוֹל עַכְשָׁו לְדַבֵּר אִתּוֹ. אֲבָל, נִקְבָּע זְמַן, אַתָּה תָּבוֹא, אָז אֲנַחְנוּ נְּדַבֵּר, אָז הֵם קָבְעוּ זְמַן, וְהַיְּהוּדִי הַזֶּה הָלַךְ, הוּא לִוָּה אוֹתוֹ לַדֶּרֶךְ, שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, הַכֹּל בְּסֵדֶר. אֲבָל אַבָּא נִיגַשׁ לָרַב, וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה, עַל זֶה שֶׁהוּא בִּטֵּל אֶת זְמַנּוֹ, גַּם לִמּוּד. אָז הוּא אוֹמֵר לוֹ כָּךְ, כָּזֶה מְחוּצָף, אֵיךְ הוּא בָּא לִיהוּדִי כָּמוֹךָ, בְּלִי כִּפָּה, בְּצוּרָה כָּזֹאת, אֵיךְ אַתָּה יָכוֹל? פָּשׁוּט אַתָּה מַפְתִּיעַ אוֹתִי. הוּא אוֹמֵר מַה, 'בָּרוּךְ הַשֵּׁם אַז אַ יִיד וִויל הֶערן אַ יִידִישׁ וָוארְט' בָּרוּךְ הַשֵּׁם שֶׁהוּא רוֹצֶה לִשְׁמוֹעַ דְּבַר הַשֵּׁם. הַהוּא חָזַר בִּתְשׁוּבָה, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁעַכְשָׁו הוּא בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית.

וְאַחַר כָּךְ הָאִשָּׁה לֹא רָצְתָה לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. הוּא חָזַר בִּתְשׁוּבָה, וְהוּא כְּבָר הָיָה עִם פֵּאוֹת, וְעִם זָקָן, הוּא עוֹד לֹא הָלַךְ עִם הָאָרֹךְ, אֲבָל לֹא עִם קָצַר.

כָּכָה, הוּא הָיָה מַגִּיעַ לְאַבָּא. הוּא סִפֵּר שֶׁאִשְׁתּוֹ לֹא רוֹצָה לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, וְהוּא רוֹצֶה לְהִתְגָּרֵשׁ מִמֶּנָּה. הוּא אוֹמֵר לוֹ שֶׁהִיא תָּבוֹא, הוּא רוֹצֶה לְדַבֵּר אִתָּהּ. אָז הוּא הֵבִיא אוֹתָהּ, וּפַעַם רִאשׁוֹנָה הוּא דִּבֵּר אִתָּהּ, אָז הִיא אָמְרָה, בֶּאֱמֶת הוּא יְהוּדִי מְיֻחָד, אֲבָל אֲנִי רוֹצָה עוֹד פַּעַם לָבוֹא אֵלָיו, וּפַעַם הַשְּׁנִיָּה הִיא אָמְרָה לוֹ שֶׁהִיא חוֹזֶרֶת בִּתְשׁוּבָה.

וְאָז בֶּאֱמֶת, הָיוּ לָהֶם שְׁמוֹנָה יְלָדִים, וּמַצָּבָם הָיָה מְאֹד קָשֶׁה וְדָחוּק, וְהִיא מְאֹד הִתְעַנְיְנָה אִשְׁתּוֹ, וְלֹא כָּל כָּךְ יָכְלָה לַעֲמוֹד בָּזֶה, אָז הִיא נָסְעָה לְמִשְׁפַּחְתָּהּ בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית, הִיא הָיְתָה כַּנִּרְאֶה מֵאַרְצוֹת הַבְּרִית שֶׁהִיא בָּאָה לַקִּבּוּץ. אָז הֵם חָזְרוּ, מֵאָז לֹא שָׁמַעְתִּי, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהֵם כְּבָר פֹּה, אֲבָל כָּכָה הֵם הָיוּ בְּנֵי בַּיִת, הֵם הָיוּ בָּאִים הַרְבֵּה מְאֹד.

נ נח נחמ נחמן מאומן