התחדשות

 ב"ה

ספר שיחות הרן

נא. גם אין טוב להיות זקן, הן חסיד זקן והן צדיק זקן, זקן אין טוב. כי צריך רק להתחדש בכל יום להתחיל בכל עת מחדש, ע"כ.

עי' בשיח שרפי קודש (ב-תקה – וגם אצל בעלי המוסר קיים כלל כזה): כשאדם הוא חסיד בצעירותו, אזי יש תקוה שבזקנותו יתנהג כבעל הבית פשוט, אולם כשהאדם בצעירותו נוהג כבעל הבית, אזי בזקנותו הוא כלום, ע"כ.

ורואים בזה היאוש של המחבר, שאפילו מי שיודע מרבינו לא יזכה לחדש עצמו.

ועיין בזוהר חדש (ח"א יג) אל הנער הזה התפללתי (שמואל א:א:כז) הוה ליה למימר, אל הבן הזה התפללתי, אלא אמרה חנה, יהי רצון שבשעה שיגדל ישתדל בעבודת המקום כמו עכשו שהוא נער. וכל אדם שיזכה להיות בזקנותו כמו בנערותו, יזכה למעלת שמואל הנביא, דכתיב (שמואל א:ב:יט) ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה, וכי תעלה על דעתך כך, אלא צדקתו וזכותו היה גדל עמו תמיד כתפלת אמו, ע"כ. ומסופו משמע שענין להיות בזקנותו כמו בנערותו, הוא בעצמו ענין להיות תמיד מתחדש ועולה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן - תורה ח' - באור

ב"ה

תורה ח: רוח סערה שרשה מבחינת הגוף. על כן כל צדיק יכול להמשיך הרוח חיים אבל לא נוצר מהרוח סערה של הגוף רק כאשר תיקן לגמרי הד' יסודות. והשפלת הרוח סערה דיקא על ידי תיקון הד' יסודות שבזה סותם הצנורות של הרוח סערה. ועל כן הצלחת הרוח סערה הוא רק לשעה, בחינת כל דברים הגשמיים.

במעשה מבן מלך שנחלף יש גן שבתוכו רודפים את האדם, והנה האדם בעצם נמצא בגן דא אורייתא (ח:ז) ועיקר התורה אצל הצדיקים (ח:ב) על כן כאשר הרוח סערה רודפת את האדם העצה הוא לעמוד אצל המלך בחינת שבת כמבואר שם, בחי' אנחה של וי אבד נפש, שממשיך הרוח חיים של התורה מהצדיק ולא יאנה לצדיקיא כל און. ואם מכניסים את הצדיק הזה לתוך הגן יתבטל הרוח סערה לגמרי.

ח:ו להפריש ולהבדיל ולבטל הרע מהטוב הוא על ידי תורה ותפלה: וממשיך לגלות שתפלה הוא מחדש ממש את הבריאה. ומשמע שתורה בלבד לא מחדש וצ"ע. ולכאורה כי התורה בחי' יסוד אבא בחי' כח מה, בחי' הענוה והסובלת את הכל - בחי' הגן שכולם נמצאים בה, והם קובעים כביכול מהותה, כפי השגתם והאופי והשקפה שלהם כן יהיה להם. ורק על ידי התפלה שוברים את חותם הצמצום הזו של קטנות דעות הנמצאים, ומחדשים את ההשקפה שלהם וזה בריאה בכח, ואז כאשר יסתכלו וילמדו שוב בתורה יהיה בריאה בפועל. והתורה לא שינתה, רק השגתם והשקפתם נבראה מחדש, וכן יהיה ממש בטבע הנהגת העולם, שהוא כפי ההשגה של הנמצאים, כידוע בענין נסים להצדיקים. וממילא כאשר בא להשגה ובריאה החדשה נפלה מאליו ממילא הרע, כי כבר לא נמצא אותו סתימה וצמצום שהיה בתחילה בהשקפתו הראשונה. והוא לא חיפש אחר הרעה להסירו וכדומה, רק עלה וברא הכל מחדש, ובהחידוש כבר לא עמד הרע לסתום השגתו.

צריך עיון מה החילוק בין רוח חיים של התורה לבחי' מעין גנים של התורה שהיא תפילה. ולפי הנ"ל נראה לפרש שהמעין היא התפילה שקדמה לברוא את המציאות החדשה, ואילו האווירה של המציאות החדשה בכח ובפועל על ידי התורה הוא הרוח חיים.

וזה בחינת ציצית שנותן להאדם מעמד ברוח חיים של הד' יסודות המתוקנות על פי התורה הקדושה ולא כפי מציאותם בעולם הגשמי ששולטים בהם הרוח סערה כנ"ל.

ח:ח מבואר עוצם חטאת השותים יין ושכר וכל שכן סמים ח"ו שהם ממשיכים בזה את החיים שלהם מרברבי עשו הרשע רחמנא ליצלן.

ח:ט גם דבר אז מענין שתים עשרה שעות היום ושתים עשרה שעות הלילה שיש בהם שנים עשר צרופי הוי"ה, בכל שעה יש צרוף אחר, וכל שעה נחלקת לתתר"ף חלקים וכו':

מבואר בספר אדיר במרום (עמוד קצב) שהי"ב שעות היום מכוונים כנגד הי"ב תיקוני דיקנא, ואילו הי"ב של הלילה אינם אלא התפשטות של הי"ב של היום לחלק התחתון - כמו שרואים כאשר עבר היום בארץ ישראל ונעשה לילה הוא יום בעבר השני של כדור הארץ.

ומבואר עוד שם (קצ-) שאלו הי"ב הם של הזכר בההנהגה של הששה ימים - ששת אלפים שנה. ותיקון הי"ג ונקה, היא נוקבא שכוללת כל הי"ב והיא ההנהגה של שבת - אלף השביעי. עיין שם פלאות. (ובספר באור הלקוטים האריך בענין הי"ב והי"ג עיין שם, וקבע שהצדיק זוכה לבחינת ונקה, שנקי לגמרי. אותי שפיר לדברינו לעיל, שהצדיק בלי' שבת והוא המלך שמתקן את הגן ונוצרו מהרוח סערה).

ונקה - עם הד' אותיות בגמטריא אדנ"י ק', כמובא בהאריז"ל ורמח"ל שצריך לעשות את השם אדנ"י למאה, וכתבנו כמה פעמים בס"ד שלכאורה יש לעשות את זה ממש במדה היג של התיקוני דיקנא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מה נשתנה -- התחדשות לגמרי חדש!

ב"ה

וכאן הבן שואל

הבן זה בחי' מלך המשיח, בחי' בני אתה אני היום ילדתיך שאל ממני ואתנה גוים נחלתך וכו' (תהלים ב), ובחי' בן שנה שאול במלכו (שמואל א:יג, יומא כב:). כי בראש חודש ניסן ראש השנה למלכים, וכל הילדים הם בחי' מלכים, שכל העולם עושים רצונם לגדלם, והרי בראש חודש ניסן מתחדש מלכותם, ובפסח כבר שואלים גדולה.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

לעלות ולהתחדש עד שממש בושין ממה שהיה! נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה שיחות הר"ן

קעג-ד: ע"ש איך שרבינו היה עולה ועולה כל פעם, בעליה כל כך שהיה מתביש ממדרגתו הקודם. וזה חידוש ורום מעלת רבינו מה שזכה יותר מכל הצדיקים, דיעו' בספר עבודת ישראל (פ' שמיני, הובא בספר בעש"ט א'קו) ז"ל אני בעצמי פעם אחד ראיתי הריב"ש ז"ל בחלום, ושאלתי אותו מפני מה בתחילת עבודתי כאשר נכנסתי אל הצדיקים ללמוד ממעשיהם, והרגלתי את עצמי לעבודת השם יתברך, הרגשתי בעצמי שינוי לטובה מיום ליום, בעסק התורה לשמה ובכוונת התפילה ושאר מעשים, ועתה אינני מרגיש כלל השינוי, ונדמה לי כמו יום אתמול כן היום, וכמו כן יום מחר, והשיב לי בדרך משל, כשהתינוק לומד אותיות א' ב' או סדור או חומש, מדי יום בומו ניכר השינוי בו שלומד יותר ממה שלמד אתמול, למשל בשבוע העבר למד פרשה אחת חומש ועתה לומד ב' פרשיות, וכיוצא בו, מה שאין כן כשהולך ומתגדל ולומד בעצמו גמרא עם פרש"י ותוספות עם הפוסקים, והוא מפלפל גדול, אין ניכר בו שינוי יום מיומו, אמנם לפי ראות עיני השכל בודאי מה שהאדם נעתק בגדלותו יום מיומו במדריגה, הוא גדול אלף אלפים פעמים מכל המדריגות שהתינוק נעתק בכל השנה כי המה בקטנות עכ"ל ודפח"ח, עכ"ל.

והנה התשובה שהוא קיבל מהבעש"ט לא הסתפק בו מוהר"ן, כי אילו מוהר"ן היה תמיד עולה כל כך עד שהוא ממש הרגיש והתבייש ממה שהיה קודם, והוא פלאי.

והנה בדברי העבודת ישראל יכולים לומר שמי שזוכה לבחי' זו של 'ראות עיני השכל' הוא יכול לראות היטב איך שהוא מתקדם, ויתכן לומר שבעל ראות עיני השכל יכול להתבייש ממדרגות קדומות אפילו לפי תשובת הבעש"ט. ובודאי אפילו בכה"ג היה חידוש גדול מי שהיה זוכה לבחינה כזו, ועם כל זה אינו נראה כן מדברי רבינו כלל, אלא שרבינו ממש היה עולה כל כך, עד שהרגיש כל כולו בושה ממדרגתו הקדומה.