לקבל מסר עליון מגוי

 ב"ה

מסכת גיטין

פח:

משנה: גט מעושה בישראל כשר, ובעובדי כוכבים פסול. ומבואר בגמרא שאפילו מדאורייתא אינו כלום. דהיינו כאשר הגוי כופה לישראל עד שאומר רוצה אני ליתן הגט, אינו גט. מכאן פירכא גדולה על היסוד שמובא בקונטרס עיקר אמונה מהבעל שם טוב שיכולים לקבל מסרים עליונים מהשם יתברך דרך גוים, עיין שם.

והנראה בזה לענ"ד שיסוד הבעל שם טוב אינו שהגוי הוא המוסר הידיעה, אלא שהאדם עולה לבחי' עולם האצילות, ואין שם אלא השם אחד [וצריכים לומר שאותו רב שבא להתווכח עם הבעל שם טוב על זה, וסירב לקבל ממנו, ורק בדרך חזרתו קיבל מסר מגוי, על כרחך אותו רב היה כבר בעל מדרגה, והיה משתדל תמיד לראות יחוד השם, ובעזרת הבעל שם טוב הוא הצליח לעלות ולקבל מסר הגוי]. ואילו יהודי שמקבל מכות מגוי כדי שיקיים התורה, על כרחך רחוק הוא מאד מזה, והרי הוא מקבל מסר מגוי בעלמא, ואינו כלום. [ויש לחקור עם רבים יכולים לקבל מסר, ואכמ"ל].

נ נח נחמ נחמן מאומן

החסד של הגוים הוא רק בתוך המטריקס

 ב"ה

יד:לד צדקה תרומם גוי וחסד לאמים חטאת.

הראשי תיבות של צדקה תרומם ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

צדקה תרומם עם הכולל בגמטריא רבי עקיבא נ נח נחמ נחמן מאומן. צדקה תרומם גוי וחסד, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

אותיות היסוד (אלו שלפני הסופי תיבות) של: צדקה תרומם גוי, עם הג' אותיות, בגמטריא נחמן ע"ה. אותיות היסוד של: תרומם גוי וחסד, עם הג' אותיות, בגמטריא נ נח ע"ה.

הראשי וסופי תיבות של: צדקה תרומם, עם הד' אותיות ב' תיבות והכולל, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן, רבנו נחמן בן פיגא. הראשי וסופי תיבות של: תרומם גוי וחסד, עם הג' תיבות, בגמטריא ליקוטי מוהר"ן. הראשי וסופי תיבות של: וחסד לאמים חטאת, עם הג' תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

 

עיין במסכת בבא בתרא (י:) צדקה תרומם גוי אלו ישראל, וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, לפי שאינם עושין אלא להתגדל בו (-רבי אליעזר, כדי שתמשך מלכותן – רבי יהושע, להתיהר בו – רבן גמליאל, לחרף אותנו בו – רבי אלעזר המודעי. נענה רבי נחוניא בן הקנה ואמר, צדקה תרומם גוי וחסד לישראל (שמילת חסד שייך לריש הפסוק) ולאומים חטאת).

הנלע"ד בזה בס"ד ידוע בימינו ענין המטריקס (עיין מש"כ בחלק ה' מאומן בערכו), שיש אנשים שכל חייהם ועסקיהם הוא רק בדמיון, שנותן להם ממש להרגיש כן, ובאמת הם שוכבים דום בלי שום תנועה. ומחברים אנשים בזה, עד שכולם חיים ביחד כך. והנה זה החסד של האומות, הוא כאדם שעושה חסד במטריקס הזה, ואף על פי שכל הסביבה שלו במטריקס מרגישים שהוא התחסד, אינו אלא מגביר השקר של המציאות הזה, ודו"ק בכל דברי התנאים ובפירוש ר' נחוניא בן הקנה. ורק ישראל עושים חסד וצדקה ממש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

להשלים הדעת עם ה"א

ב"ה 

לקוטי מוהר"ן תורה נג – שהצדיקים כל כך מיגעים עצמם לקרב הרחוקים כדי להשלים דעתם עד שיכולים לינוק דעת מבחי' הה"א, ע"ש.

ויש לומר שזה הענין של דרשת חז"ל (רש"י פרשת פינחס – במדבר כו:לו) כי אתם המעט (דברים ז) ה"א מעט, חמשה אתם חסרים ממשפחות כל העמים. דהיינו צריך להשלים את הה"א לברר את הניצוצות מאומות העולם והרחוקים שנפלו שמה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

כאשר זה לגמרי רע - כבר באים להבחין ולראות כמה טוב יש

ב"ה

חיי מוהר"ן תקסט – איש אחד התלונן על עצמו לרבינו כמה גרוע הוא, ורבינו ענה לו בחכמה אז אין עם מי לדבר כלל, ואז האיש כבר התחיל לדון את עצמו לכף זכות.

ועל פי זה כתב מוהרנ"ת את הקטע בלקוטי הלכות יורה דעה ב', הלכות ראשית הגז ד:ד פירוש הפסוק (עמוס ט:ז) הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל, שהשם יתברך כאילו השוה את עם ישראל להיות ממש כגוים, כדי שעל כרחך מזה יהיה בולט וברור שאינו כן, וכל הטוב שיש על כל פנים לישראל אפילו במצבם הכי גרוע.

שוב המשכתי ללמוד את הלקוטי הלכות הנ"ל וראיתי שרבי נתן בעצמו שם (אות ו) מביא את הקטע הנ"ל מחיי מוהר"ן להורות שממנו למד לדרוש כן. ברוך שכוונתי...

נ נח נחמ נחמן מאומן

הרגשה של נ נח פשוט

ב"ה
בלקוטי מוהרן תורה כא רבינו גילה ז"ל וכן אצל עכו"ם יהיה זה אצלם השגה גדולה כשיבואו על סתם יהדות פשוט של איש הישראלי שיש לו בזה העולם, הינו שידעו מעבודות ישראל ומקדושת המצוות שלהם שעשו בעולם הזה יהיה אצלם השגה מה שידעו וירגישו קצת קדשה כמו איש כשר פשוט וכו' עיין שם.

ויתכן אולי על פי זה להמשיך, שמה שברסלבר מרגיש כאשר הוא לומד לקוטי הלכות וקורא עלים לתרופה יהיה עוד נחשב להשגה גדולה לשאר העולם לעתיד.
ובשבילו יהיה השגה נוראה בלי סוף כשיזכה לעתיד בעזרת השם להרגיש מה שאיזה נ נח פשוט מרגיש מהפתק הקדוש ומאמירת נ נח נחמ נחמן מאומן.

הפסד של סמים

ב"ה

עיקר וכל תכלית היותינו בעולם הזה הוא דעת - לדעת, לידע ולהודיע את מציאת השם יתברך, יחודו וטובו יתברך. ועל כן פשוט מאד שכל דבר שמפסיד את הדעת הוא תכלית האסור ומסוכן מאד וצריכים להתרחק ממנו. וכן הכת השיכורים בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות מבעל תפילה, הכת היחיד שהמליך דוקא מה שרבינו מכנה "נכרי" זה כת השיכורים. כי זה ממש לא שייך ליהודי לאבד את הדעת לגמרי על ידי שתיה רחמנא ליצלן. וכן ידוע שסבא ישראל אמר שסמים זה גרוע יותר מניאוף, והרי נאוף זה מעשה אחד או כמה פעמים חס ושלום שנכשל, אבל הסמים ממש מאבדים את הדעת. ובנוסף, הרי רבינו גילה בכמה מקומות שעיקר הנסיון האמיתי בעולם הזה הוא הבחירה, ועיקר הבחירה, ובפרט אצל צדיקים, זה נסיון לדעת אמיתית רצון השם יתברך, ורבי נתן כותב שבעולם הזה באמת אי אפשר לדעת איפה אתה עומד, ואם כן איך בכלל אפשר לזרוק את השכל לדמיונות של סמים ולהמנע מהאפשרות בכלל לעמוד על דעת אמיתת קורות חייו.

ועיין בלקוטי מוהר"ן תורה רמה:

דע שיש חדרי תורה, ומי שזוכה להם, כשמתחיל לחדש בתורה, הוא נכנס בהחדרים, ונכנס מחדר לחדר ומחדר לחדר, כי בכל חדר וחדר יש כמה וכמה פתחים לחדרים אחרים, וכן מאותן החדרים לחדרים אחרים, והוא נכנס ומטיל בכלם, ומלקט משם אוצרות וסגלות יקרות וחמודות מאד - אשרי חלקו. אבל דע, שצריך לזהר מאד, לבל יטעה בעצמו, כי לא במהרה זוכין לזה, כי יש כמה וכמה חדושין שאינם באים משם, רק מהיכלי התמורות, כי את זה לעמת זה עשה אלקים. ואף שנדמה לאדם להשגה גדולה, אף על פי כן, גם שם יש חדושים נאים שנדמין להשגות.

 וכולו וכולו

ודע שכל אדם קדם שמשיג בתורה השגה של אמת, צריך לילך בהכרח דרך אלו היכלות התמורות, אבל הכלל שאסור לטעות בעצמו, לסבר שכבר בא אל ההשגה הראוי, כי אם יסבר כן ישאר שם חס ושלום, אבל כשידע שעדין לא התחיל לכנס לחדרי תורה האמתיים, אזי יתחזק בעבודת השם, וירבה בתפלות, ויפציר עד שיפתחו לו שערי הקדשה באמת, ואז יראה ההפרש. ואפלו אם עשה עבדות ותעניתים וסגופים בשביל השם יתברך, ואחר כך זכה לחדושין, אף על פי כן אל יעמד על זה לסבר שהם השגות של אמת הנ"ל, כי אפלו להדמיונות של היכלי התמורות צריך עבדות ותעניתים, ואפלו בתאוות עולם הזה יש דגמא לזה, וכו' וכו'.

הרי מבואר היטב איך אפילו בדרך הקדושה האדם צריך לעבור את היכלי התמורות, שלא ידע מה תורה אמיתי ומה דמיונות שוא והבל וקליפה רחמנא ליצלן, ואם כן איך יעלה על הדעת שיכול להגיע לשום אמת אם אפילו נוגע בקצה של סמים?!

ועוד הרי שנינו (סנהדרין ע.) אמר רב חנן (-ננח!) לא נברא ייון בעולם אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים שנאמר (משלי לא:ו) תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, עד כאן. ופירש רש"י ז"ל לשלם שר לרשעים שמתעדנין בו בעולם הזה ומקבלין בו שכר מצוה שעושין בעולם הזה. לאובד, היינו רשע שנטרד והולך לו, עד כאן לשונו.

הרי מבואר שהשיכרות - זה שלוקח את דעתו ורגישתו של האדם חוץ ממציאות של העולם הזה עולה לו ח"ו לשכרו לעולם הבא, ומפסיד את הנצחיות של שכר המעשים טובים שלו ח"ו. והוא נקרא אובד - רשע, רחמנא ליצלן.

ובסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה מבעל תפילה, הכת היחיד שרבינו מכנה להראש שלהם ערל, זה היה כת השיכורים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

עצה לקיים חלום

ב"ה

בספר המדות ערך חלום ח"ב כתוב: מי שרוצה שיתקימו חלומותיו, יכתב אותם בפנקסו ואת היום ואת השעה ואת המקום, ע"כ (ע' בראשית רבא (פג-יב) ע"פ (בראשית לז-יא) ויקנאו בו אחיו, ואביו שמר את הדבר. אמר ר' לוי נטל קולמוס וכתב באיזה יום ובאיזה שעה ובאיזה מקום, ע”כ). ונראה לעניות דעתי בביאור הענין, על פי מה שגילה הרמח"ל ביחוד היראה ז"ל וגם יש בכאן סוד החלום, שהוא חיבור ע"ב וב"ן, זווג א"א בנוק', וזה עושה סוד החלום וסוד החולם. וזה היה מה שהיה מחכים את ישראל במדבר, אעפ"י שהיו חוטאים, ונשארו אעפ"כ דור דעה, והוא סוד המדבר שהיו הולכים שם לעבור הס"א במקומה. ותבין כי החלום מתפשט אפילו לגויים, כי הוא עומד ביחוד, ואין מורא. ואח"כ חוזר ז"א ומזדווג עמה, מה שהיה רק בסוד התלבשות בדמיון, שאין התמונה בצורתה, אלא מתדמית כדרך החלום, חזר להיות מראה ממש בסוד הנבואה. והנה ישראל היו מקבלים רק בסוד חיבור א"א ונוק', יען היו ערום ועריה, אך אחר כך היו הדברים מתבררים להם על זו"ן, מפני כחו של משה, וזה שאמרו: “היש ה' בקרבנו" עכ"ל.

והרי מבואר שצריכים להביא את החלום – ולממש את החלום – ולעשות את החלום כנבואה על ידי שז"א חוזר ומזדווג עמה, ולכן היה נראה שזה הענין שגילה רבינו כאן, לכתוב את החלום וכו' כי זה בחי' זיווג ז"א עמה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

חכמות בגוים תאמין

ב"ה 

חז"ל אמרו חכמה בגוים תאמין.

רבינו אמר חכמות בגוים תאמין.

כי יהדות זה תמימות ופשיטות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ספרו בגוים נ נח נחמ נחמן מאומן!

ב"ה

ספרו בגוים את כבודו בכל העמים נפלאתיו (דברי הימים א:טז:כד – הודו של שחרית) ספרו בגוים 'את כבודו בכל' – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

נח צדיק בדורו

ב"ה

נח איש צדיק תמים היה בדרתיו ופרש"י יש מרבותינו דורשים אותו לשבח וכו' ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, ע"ש.

ונראה בזה, דנח אילו היה זוכה היה מקים את כל בני האדם להיות בנים למקום ממש כמו עם ישראל, וכיון שלא זכה אלא במקצת,  נמסר יהדות לאברהם אבינו ולבני בניו, ואברהם היה אב המון גוים בכלל, ובפרט היה אב לעם ישראל.

ולכן יש שמסתכלים על היהדות שבו, איך שהוא התחזק בטוב. אבל יש דורשים לגנותן של הגוים, שבזה לא זכה כלום, וזה כלפי אברהם אבינו של היהודים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תפלה והבקשה מהצדיק והתקשרות

ב"ה

700. תפלה לצדיק והתקשרות.

א] כ' בישעיה (מה:יד) שהשם יתברך מבטיח לעם ישראל: 'ואליך ישתחוו אליך יתפללו!', הרי מפורש שאין שום טעות להתפלל להצדיק ואפילו להשתחוות להצדיק (וכמו שהשבטים ואפילו יעקב אבינו השתחוו ליוסף הצדיק), ועיין בהמשך הפסוק 'אך בך אל ואין עוד אפס אלהים' ופרש"י ז"ל אך בך אל, יהיו מודים שאין אלוה אלא ה' לבדו, עכ"ל. הרי שרק דרך זה שמתפללים להצדיקים, יתגלה יחוד ה'!

הנה עוד מצינו בתורתינו הקדושה, ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' (במדבר יא:ב). מבקש מעשיר - תבקש מהצדיק, כי כל השפע בא דרכו. וע"ע בפ' כי תשא בפרש"י על הפסוק (לג:ז) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד. והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה, שמבואר, שזה שבא לבקש ה', אפילו מלאך השרת (דהיינו מעולם אצילות), בקשתו יביאו להצדיק (ואגב יש להעיר ש”כל מבקש” בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע”ה, וא”ש).

ב] וענין התקשרות לצדיק אין כאן מקומו, ואינו כמו שמבינים העולם, שהם מגשימים כל התורה הקדושה בעוונותינו הרבים. ועל כן הם טוענים ששמים הצדיק כאמצעי בינינו להשי"ת. ובאמת הפסוק אומר בפירוש, אנכי עומד בין ה' וביניכם (ואתחנן לפני העשרת הדברות), ובאמת יותר מזה אנו מצווים להלכה לקבל את התורה רק ע"י הצדיק, יעו' בשולחן ערוך הלכות קריאת התורה (או"ח קמא:ד) ז"ל אם שליח ציבור רוצה לברך לעצמו ולקרות, צריך שיעמד אחר אצלו, שכשם שנתנה תורה על ידי סרסור, כך אנו צריכים לנהג בה על ידי סרסור, עכ"ל!

אכן בה"ד על פי מה שפי' האלשיך, כי משה רבינו שהיה ענו מכל אדם, ובחינת אין, כמו שאמר ואנחנו מה, הרי לא חצץ כלל, לא אפילו כזכוכית. [וע' בישראל סבא עמ' תז ז"ל יש ח"ו שאומרים שאנחנו עושים עבודה זרה מרבנו. אבל מה שאומר רבנו, מה שגלה רבנו, הוא גלה רק טפה מן הים מגדלתו, כלום, זה נעלם…עכ"ל. וראוי לציין גם כן שהגר"א כותב (אבן שלמה ה:ג) ז"ל תורה ומצות יש ביד האדם להשיגן, אבל יראה ואהבה פנימית, זה אין ביד האדם, והוא מתת אלהים, אלא כשאדם עושה את שלו, אז ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, עכ"ל. ואילו בליקוטי מוהר"ן (תורה יז, ובעוד מקומות) מבואר שמקבלים אהבה ויראת ה' מהצדיק. ולפ"ז מבואר היטב שהצדיק, לפי הגר"א הוא ממש כאלקים (ויעו' בפירוש הרמב"ן עה"ת שפי' הפסוק אתה תהיה אלהים לפרעה ואהרן אחיך תהיה נביאך, דהיינו כפשוטו ממש). וכן ידוע הסיפור שהיה עם ר' נחמן הורדינקא סבא של מוהר"ן, מובא בכתבים של שמואל הורביץ ז"ל, שכדי להדליק הלולקא של הבעש"ט הטה את עצמו על הקרקע בפישוט ידים ורגלים, ואחותו שראה את זה וידעה מגדולת אחיה הקדוש תמה מאד על זה ונחלשה דעתו, והוא אמר לה, תדעי שאילו ידעת כמוני מי זה הבעש"ט היית חושבת שהוא השי"ת, אבל ב"ה יש לי יותר שכל ממך, ואני יודע שהבעש"ט הוא רק עבדו של השי"ת].

ג] ועצם קשר דברים מכונה צדיק. ואינו כעולם הגשמי שהחיבור הוא כבר דבר ניתוסף. אבל אי אפשר להבין את זה ולהסביר את זה לאנשים שלא רוצים לעזוב שטחיות ההבנה המגושם. ועל כן מסרבים ומתלוננים הם.

אבל מי שמבטל קצת ישותו, ודוקא כפי שמבטל ישותו, אינו דואג וחושש שהצדיק לוקח ממנו חלקו האישי בהשי"ת, ואדרבה מבין ומחשיב שכל זכות והתקשרותו להשי"ת נקרא על שם הצדיק, ואכמ"ל.

ד] ראוי לציין למה שאיתא בריש איכה רבתי (אות ט) ז”ל: רבי יצחק פתח (ירמיה נא, נא): בשנו כי שמענו חרפה כסתה כלמה פנינו כי באו זרים על מקדשי בית ה', את מוצא בשעה שנכנסו שונאים לירושלים, נכנסו עמהם עמונים ומואבים, שנאמר (איכה א, י): ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך. נכנסו לבית קדשי הקדשים ומצאו שם שני כרובים, נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלים ואומרים, לא הייתם אומרים שאין האמה הזאת עובדת עבודת כוכבים, ראו מה מצינו להם ומה היו עובדים, הא כל אפיין שוין, הדא הוא דכתיב (יחזקאל כה, ח): יען אמר מואב ושעיר הנה ככל הגוים בית יהודה, באותה שעה נשבע הקדוש ברוך הוא שהוא מקעקע ביצתן מן העולם, שנאמר (צפניה ב, ט): לכן חי אני נאם ה' צבאות אלהי ישראל כי מואב כסדם תהיה ובני עמון כעמרה, כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה, ע"כ. הרי שיש הלכה שצריכים לכוון בתפלה דרך קודש הקדשים, ומה יש בקודש הקדשים, הכרובים, ויכולים לטעות ח"ו שמתפללים להכרובים, והשי"ת כעס מאד על עלילה זו, שאין מקום לזה כלל, שצריכים להאמין בפשיטות שאף שאנו מכוונים התפילה דרך הכרובים, אין אנו מתפללים אלא להשי"ת. ובזה מובן כאשר כעס עליהם השי"ת נשבע דייקא לקעקע ביצתן, כי זה הבחינה של הצדיק, ואם הם מתילים ספק בכוונת התפלה, אז הם מתילים ספק בעסק הצדיק להעלות את התפלה, ולכן מדה כנגד מדה יקעקעו ביצתן.

ה] אביא כאן בעזה"י ההקדמה להאגרות של בעל הסולם (פרי חכם ח"ב):

אנו מבחינים בהרבה מדרגות ובהרבה הבחנות בהעולמות. ויש לדעת אשר כל המדובר במדרגות והבחנות, הכל מדובר מענין השגת הנשמות בערך מה שמקבלים מהעולמות. וזה לפי הכלל, מה שלא נשיג לא נדעהו בשם.

והוא כי המלה שם יורה על השגה, כמו אדם הנותן שם לאיזה דבר לאחר שהשיג בו דבר מה, ולפי השגתו.

וע"כ כללות המציאות מתחלקת לענין ההשגה הרוחנית לג' הבחנות:

א': עצמותו ית'.

ב': א"ס ב"ה.

ג': הנשמות.

א: בענין עצמותו ית' אין אנו מדברים כלל. מטעם כי שורש ומקום הנבראים מתחיל ממחשבת הבריאה, אשר שם המה נכללים בסוד 'סוף מעשה במחשבה תחילה'.

ב: א"ס ב"ה. שענינו הוא מחשבת הבריאה, בסוד, רצונו להטיב לנבראיו בבחינת א"ס, המכונה א"ס ב"ה. והוא הקשר שיש בין עצמותו להנשמות. קשר זה מובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראים.

א"ס ב"ה הוא תחלת העסק. והוא נקרא אור בלי כלי אלא שם מתחיל שורש הנבראים, היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. הרצון הזה מתחיל מעולם א"ס, ונמשך עד עולם העשיה.

ג: הנשמות. שהם מקבלי ההטבה, מה שיש ברצונו להטיב.

א"ס ב"ה נקרא כן, משום שזה הקשר שיש בין עצמותו ית' להנשמות, המובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראיו. וחוץ מהקשר הזה של רצון להנות אין לנו שום דיבור. ושם הוא תחילת העסק, והוא נקרא אור בלי כלי, אבל שם מתחיל שורש הנבראים, היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. והרצון הזה מתחיל מעולם א"ס ונמשך עד עולם העשייה.

וכל העולמות כלפי עצמם נבחנים כמו אור בלי כלי שאין בהם דיבור. והם נבחנים כמו עצמותו ית'. ואין בהם שום השגה.

ואל תתמה מה שאנו מבחינים שם הרבה הבחנות, והוא משום שהבחנות אלו הם שם בבחינת כח, אשר אח"כ, כשיבואו הנשמות, אז יתגלו ההבחנות האלו אצל הנשמות המקבלות את האורות העליונים כפי מה שתיקנו וסדרו, באופן שיהיה יכולת להנשמות לקבלם כל אחד לפי כוחו והכשרתו. ואז מתגלות ההבחנות האלו בפועל. אבל בזמן שאין הנשמות משיגות את האור העליון, אז הכל בערך עצמם נחשבים לבחינת עצמותו ית'.

[ה"ע ע' ליקוטי מוהר"ן תורה עו ד"ה ודע שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מוקדם ראותו הדבר הוא בלי גבול, וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול ע"כ. וע' בליקוטי מוהר"ן תנינא א', שהנשמות הם מקומו של עולם]

ובערך הנשמות המקבלות מהעולמות, נבחנים העולמות בסוד א"ס ב"ה. והוא מטעם, כי הקשר הזה שיש בין העולמות להנשמות, היינו מה שהעולמות משפיעים לנשמות, זה נמשך ממחשבת הבריאה, שהוא בחינת יחס משותף בין עצמותו ית' להנשמות. והקשר הזה מכונה בשם א"ס כנ"ל. וכאשר מתפללים ומבקשים מהבורא שיעזור לנו, ויתן לנו מבוקשנו, הכוונה לבחינת א"ס ב"ה, ששם שורש הנבראים, שרוצה לתת להם טוב ועונג הנקרא רצונו להטיב לנבראיו.

והתפלה היא להבורא ית' שברא אותנו, ושמו הוא 'רצונו להטיב לנבראיו', והוא מכונה בשם א"ס. משום שהדיבור הוא לפני הצמצום. ואפילו לאחר הצמצום לא נעשה בו שום שינוי. שאין שינוי באור. ונשאר תמיד בשם הזה.

וכל ריבוי השמות הם רק כלפי המקבלים. לכן, השם הראשון שנתגלה בסוד שורש לנבראים מכונה שם א"ס ב"ה. וגלוי שם זה נשאר בלי שום שינויים. וכל הצמצומים וריבוי השינויים המה עשויים רק בערך המקבלים. והוא מאיר תמיד בשם הראשון הנקרא רצונו להטיב לנבראיו בלי סוף. וע"כ אנו מתפללים להבורא ית' שנקרא א"ס, שמאיר בלי צמצום וסוף. ומה שאח"כ נעשה סוף, זה תיקונים עבור המקבלים שיוכלו לקבל אורו ית'.

אור העליון מורכב מב' בחינות: משיג ומושג. וכל מה שמדברים בענין אור העליון הוא רק ממה שהמשיג מתפעל מהמושג. אבל כל אחד בפני עצמו, דהיינו, המשיג לבד, או המושג לבד, אינם מכונים בשם א"ס. אלא שהמושג מכונה שם עצמותו ית', והמשיג מכונה בשם נשמות, שהוא בחינה מחודשת, שהוא חלק מהכלל. והוא מחודש בזה שנטבע בו הרצון לקבל. ומבחינה זו נקראת הבריאה בשם יש מאין.

ובערך עצמם נבחנים כל העולמות לאחדות הפשוט ואין שינוי באלוקות, שה"ס אני הוי' לא שניתי. ובאלקות לא שייך ספירות ובחינות. ואפילו הכינויים הזכים ביותר אינם מכנים את האור כשהוא לעצמו. כי זה בחינת עצמותו שאין בו שום השגה. אלא, כל הספירות וההבחנות, המדובר בהם הוא רק ממה שאדם משיג בו. כי הבורא ית' רצה שאנחנו נשיג ונבין את השפע בסוד רצונו להטיב לנבראיו.

וכדי שנוכל להשיג מה שרצה שנשיג ונבין בסוד רצונו להטיב לנבראיו, ברא ונתן לנו את החושים האלה, וחושים אלו משיגים מה שמתפעלים מהאור העליון.

ובשיעור זה נעשו לנו הבחנות רבות. כי החוש הכללי נקרא רצון לקבל, והוא מתחלק לפרטים מרובים לפי השיעור שהמקבלים מוכשרים לקבל. בערך זה יוצא הרבה חלוקות ופרטים המכונים עליות וירידות, התפשטות, הסתלקות, וכדומה.

והיות שהרצון לקבל נקרא 'נברא' ו'בחינה מחודשת', לכן דווקא ממקום שהרצון לקבל מתחיל להתפעל – משם מתחיל הדיבור. והדיבור הוא הבחנות בחלקים של התפעלות. כי כאן יש כבר יחס משותף בין האור העליון להרצון לקבל.

וזה מכונה בשם אור וכלי. אבל באור בלי כלי לא שייך שם הדיבור, כנ"ל, כי אור שאינו מושג למקבל נבחן לעצמותו ית', שבו אסור הדיבור משום שלא ניתן להשגה. ומה שלא משיגים, איך אפשר לתת לו שם.

ומזה נבין שבתפילה שאנו מתפללים לה', שישלח לנו ישועה, רפואה וכדומה, יש להבחין בזה ב' דברים: א', הבורא ית'. ב', דבר הנמשך ממנו.

בחינה א' שנבחנת לעצמותו ית', כאן אסור הדיבור כנ"ל. בחינה ב', הדבר הנשמך ממנו, שהוא נבחן לאור המתפשט לתוך הכלים שלנו, היינו לתוך הרצון לקבל שלנו, את זה מכנים בשם א"ס ב"ה. שזה הקשר שיש להבורא ית' עם הנבראים בחינת מה שרצונו להטיב לנבראיו. שהרצון לקבל נבחן לאור המתפשט, שבסופו מגיע להרצון לקבל.

ובזמן שהרצון לקבל מקבל את האור המתפשט, אז נקרא האור המתפשט בשם א"ס, והוא בא לידי המקבלים ע"י כיסויים רבים בכדי שהתחתון יוכל לקבל אותם.

נמצא לפי זה, אשר כל ההבחנות והשינויים נעשו דווקא בהמקבל בערך ולפי מה שהמקבל מתפעל מהם. אלא שיש להבחין בענין המדובר. כאשר מדברים בבחינות בהעולמות, מדובר בהבחנות בכח, וכשהמקבל משיג אותן בחינות, אז הם נקראים בפועל.

וההשגה הרוחנית היא כאשר המשיג והמושג באים יחד. כי באין משיג – אין שום צורה למושג, כיון שאין מי שיקבל את צורתו של המושג. לכן נבין בחינה זו בשם עצמותו ית', ואין שם מקום לדבר כלל. ואיך שייך לומר שהמושג יקבל איזה צורה בערך עצמו.

ואין לנו לדבר אלא ממקום שהחושים שלנו מתפעלים מהאור המתפשט, שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובאה לידי המקבלים בפועל.

וזה דומה כמו שאנו מביטים על השלחן, אז לפי חוש המישוש אנו מרגישים שזה דבר קשה. וכן מדת אורך ורוחב, והכל פי ערך חושינו. אבל אין זה מחייב שהשלחן יהיה נראה כן למי שיש לו חושים אחרים, למשל בעיני המלאך, בעת שמסתכל על השלחן אזי רואה אותו לפי חושיו. לכן אין לנו לקבוע שום צורה בערך המלאך כי אין אנו יודעים את חושיו.

ומכאן, שכמו שאין לנו השגה בהבורא ית', ממילא אין לנו לומר איזה צורה יש להעולמות בערכו, רק אנו משיגים בהעולמות בערך חושינו והרגשתנו. וכך היה רצונו ית' שאנחנו נשיג אותו.

וזה פירוש: 'אין השתנות באור'. אלא, כל השינויים הם בכלים, היינו, בחושינו, שהכל נמדד לפי הדמיון שלנו. ומזה תשכיל, אשר באם יסתכלו אנשים רבים על דבר רוחני אחד, אז כל אחד ישיג לפי הדמיון והחושים שלו. ולכן כל אחד רואה צורה אחרת. וכמ"כ באדם עצמו ישתנה הצורה לפי מצבי עליות וירידות שלו, כמ"ש לעיל שהאור הוא אור פשוט, וכל השינויים הם רק במקבלים, עכ"ל.

והנה מה שבהקדמה הנ"ל מכנה לנשמות, שע"פ הנשמות כן יהיה בפועל בעולמות, מובן שעיקר הקמת וקיום כל העולמות הוא ע"י הצדיק יסוד עולם, שמשיג כראוי בהשגה גמורה, כי כל אחד יודע בנפשו מיעוט השגתו ובלי יכולתו להקים אפילו חלק קטן מרצונו יתברך להטיב עמנו, וע"כ השי"ת כביכול סומך על הצדיק יסוד עולם שע"י ועל פיו יצאו ויבואו כל העולמות עד אין סוף, וזה פשוט וברור. ובתוך ונכלל בהשגת הצדיק יסוד עולם, יהיה השגה פרטית של כל אחד ואחד. וממילא מובן איך שכל חיינו ותפילתינו ולימודנו הכל תלוי לגמרי בהצדיק יסוד עולם.