איפה האדם נמצא - על פי ליקוטי מוהר"ן תורה כא

ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תורה כא

כי עיקר האדם הוא השכל, ועל כן במקום שחושב השכל שם כל האדם, וכשיודע ומשיג בידיעת השם יתברך, הוא שם ממש עיין שם.

בעולם המעשה והגשמי המקום הוא הארץ. ויש ללמוד מזה לרוחני. כי הארץ בחי' יראה כמש"כ ארץ יראה. ולכן מה שיקבע מקומו של האדם ברוחני יהיה מצב ומדרגת היראה שלו. והיראה הולך עם הדעת, וזה כל הסוד שהרמח"ל האריך לגלות ביחוד היראה (נדפס בסוף קיצור הכוונות, ובספרים הישנים בסוף אדיר במרום). שאם האדם יהיה ירא באמת ממילא ישיג ידיעות עצומות עיין שם.

כולם קוראים את זה וממשיכים עולם כמנהגו, אבל החכם יתפוס את זה חזק למעשה.

נ נח נחמ נחמן מאומן 

סמל בשביל אהבה

 ב"ה

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות

מעשה מבעל תפילה

בכת העשירות כתיב:

והיו להם צורות ופאטרעטין [דמות דיוקן] של אותן האלקות (דהינו בעלי הממון), והיו אצל כל אחד ואחד צורות הללו, והיו מחבקים ומנשקים אותם, כי זה היה העבודה והאמונה שלהם כנ"ל.

ולהבדיל אצל האוהב הנאמן כתיב:

אך אף על פי כן יש שעות, שצריכין להתפרד קצת. והיו להם צורות, שהיו מצירין צורת שניהם, והיו משעשעין עצמן באלו הצורות בעת שנפרדו אחד מחברו. והצורות האלו היו מצירין איך המלך עם האוהב נאמן אוהבים עצמן ומחבקיים ומנשקים עצמן באהבה גדולה. והיה סגלה לאלו הצורות, שמי שהיה מסתכל באלו הצורות היה מגיע לו אהבה גדולה מאד (הינו שמדת האהבה באה למי שהיה מסתכל באלו הצורות).

עיין שמו"ר מו:ד נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל, שבשעה שבא לירושלים הביא עמו איקונין של נבוכדנצר, והיה עומד לפניו באימה וביראה כעבד, עיין שם, ומשמע שהסמל הזה היה בשביל יראה, אכן עיין במסכת סנהדרין צו: רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי, חד אמר דמות דיוקנו היתה חקוקה לו על מרכבתו, וחד אמר אימה יתרה היתה לו ממנו, ודומה כמי שעומד לפניו. וביאר המהר"ל ז"ל למאן דאמר דמות דיוקנו, סבר כי היה אוהב את אדונו, ולכך עשה לו דמות דיוקנו, שהאוהב את אחר, דמות דיוקנו אצלו תמיד, והיה עובד מאהבה, ודבר זה הוא יותר אצל האדון. ומאן דאמר אימה יתרה היתה לו, סבר שהוא עובד מיראה, ע"כ.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שמחה ויראה

 ב"ה

ספר שיחות הר"ן

קנה. ובתחלה שאל אותי: האתה שמח בשבת? השבתי: אני לפעמים נתעורר עלי איזה יראה בשבת שקורין (פרום). ואמרתי לו בזה הלשון: איך בין אמאל פרום. והשיב: לא כך הוא, העקר הוא שמחה: ואז הוכיח אותי הרבה להיות בשמחה דיקא בשבת. ואז אמר כל הענין הנדפס בלקוטי תנינא סימן יז הנ"ל מענין מעלת השמחה בשבת. ונכלל שם שגם היראה עקר עליתה על ידי השמחה של שבת דיקא, הינו שעקר הוא רק השמחה בשבת. ועז דיקא עולה היראה שהוא בחינת מקר שקורין פרום, ע"ש.

עיין לעיל אות קנג, שרבינו היה בשמחה גדולה ואמר על עצמו שהוא ירא ושמח, ע"ש. והרי הקדים יראה לשמחה.

ועיין באבניה ברזל, אות כח ז"ל מוהרנ"ת זצוק"ל כתב לרבי עוזר, שמעתי שר' עוזר איז נאר פרום (הוא רק ירא) לא כך קבלתי מרבנו זצוק"ל, דער עקר איז נאר פרייליך, און פרום אויך (העיקר הוא רק שמחה ויראה גם), עכ"ל. ומסתימת הציטוט משמע שמדבר אפילו לימות החול, ואילו כאן בשיחות הר"ן מפורש שמדובר דייקא בשבת קודש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לאהוב ולירא את הצדיק

 ב"ה

מסכת פסחים

דף כב. שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא (דברים י) פירש, אמרו לו תלמידיו רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהן אמר להם, כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה, עד שבא ר"ע ודרש את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים, ע"כ.

ויש לדייק במה שאמר קבלתי שכר, שכבר קיבל, והלוא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. והנלע"ד בזה, שבתחילה היה שמעון העמסוני, בחי' שמיעה, ואחר שאמר והלביש עצמו בדרשה זו עלה להיות נחמיה העמסוני, בחי' ראיה, כי כן נחמה הוא בחי' ראיה כמו שמצינו בכמה מקומות בחז"ל למשל (סנהדרין לז:) א"ר שמעון בן שטח אראה בנחמה וכו'. הרי קיבול שכר שלו בדרשה זו שעלה להשגה להיות פרוש מיראה, שהוא בחי' שמיעה, כמבואר בלקוטי מוהר"ן עה"פ ה' שמעתי שמך יראתי. והוא בעצמו עלה למעלה לבחי' חכמה וריאה, בחי' נחמיה כנ"ל, כי על ידי פרישות זוכים לבחי' ראיה בחי' ואתה תחזה כמבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה עב, כי רק משה שהיה פרוש גדול מאד בקדשה גדולה זוכה להסתכלות הזאת וכו' ע"ש. ועכ"ז בשני המדרגות האלו היה רק בבחי' העמסוני, העם בסיני, שהיו שומעים ורואים ועמדו מרחוק.

ורבי עקיבא שהוא בחי' משה, כי ראוי היה בעיני משה רבינו שהתורה תינתן על ידי ר"ע כמבואר במסכת מנחות, ואצל משה רבינו יראת שמים הוא מילתא זוטרתא (ברכות לג:), ולכן השם יתברך דרש מעם ישראל (דברים י:יב) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, כיון שלגבי משה הוא מילתא זוטרתא גם לעם ישראל נחשבת כן, כמבואר שם ובמפרשים שם. ולכן שפיר פירש ר"ע את לרבות תלמידי חכמים, כי דייקא מבחינת התלמידי חכמים שהם ניצוצות של משה רבינו דייקא על ידם כל עם ישראל נחשב יראת שמים אצלם למילתא זוטרתא שיש להם יד ויכולת להשיגה כמו שאמר רבי חנינא שם משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן.

[העולם מקשים למה לא היה קשה לר"ש את האמור אצל אהבת השם. ונראה לפרש כי אהבה היא התאחדות, ורואים את הצדיקים וכן תשמישי קדושה מאוחדים עם השם יתברך, ועל כן אף על פי שאסור לנשק ולהראות חיבה יתירה לאנשים ולתינוק בבית הכנסת, אבל כן מנשקים תשמישי קדושה, וכן לכאורה יש לנשק צדיקים, והרי מצות ודבקת בו מקיימים על ידי דבקות לצדיקים (ועיין בספר אדיר במרום עמ' רעז, מכון רמח"ל, כי המאורות הם באהבה זה לזה וכו' ויש קשר ושייכות קורבה ביניהם תמיד וכו' וזאת האהבה מגעת לנשמות גם כן וכו' כי האהבה הוא קורבה וחיבור, והאהבה הולכת ומקשרת כל חלקי המאורות זה עם זה וכו' ע"ש). מה שאין כן מידת יראה, שכל בחינת יראה היא בחינת דין שמפרדת, ולא משבת ולא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר עליהן (יבמות ו:, ואילו לענין אהבה נאמר בתפילת מוסף ותתן לנו י"א באהבה, והנחילנו י"א באהבה).]

נ נח נחמ נחמן מאומן

שמואל הנביא - העשירות הזקנה והבנים

 ב"ה

ספר שמואל

א:ז:יז ותשבתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח לה'.

שם ביתו ע"ה, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן. ביתו ושם שפט, עם הג' תיבות, בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה מברסלב.

הראשי תיבות של: כי שם ביתו ושם שפט את ע"ה בגמטריא נון נון חית. הראשי תיבות של: ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח לה' ע"ה בגמטריא רבי נחמן מברסלב.

במסכת נדרים (לח) אמר רבי יוחנן כל הנביאים עשירים היו, מנלן ממשה ומשמואל מעמוס ומיונה וכו' שמואל דכתיב... ותשבתו הרמתה כי שם ביתו, ואמר רבא כל מקום שהלך ביתו עמו, ע"כ. והרי מבואר לכאורה שעשירים אפילו בנסיעות שלהם מתנהגים בעשירות, ודלא כפי מה שמספרים בשם הח"ח, כאשר ששאלו למה אין לו ריהוטים בביתו, ואמר שהוא רק בעולם הזה כנוסע, כי אפילו נוסע בעולם הזה יכול להיות נוסע כעשיר, וכמו שכמה צדיקים התנהגו כך (אכן ראיתי מובא מספר ח"ח על התורה פרשת וירא, שמפרש, תשבתו היתה הרמתה, לחשב בדברים העומדים ברומו של עולם, כי העולם הזה אינו אלא דירת עראי – כי שם ביתו, הבית הקבוע של האדם הוא בעולם הנצחי וכו' ע"ש, אכן הגמרא דרש כפשוטו כנ"ל).

על כל פנים מבואר מהגמרא הנ"ל שמפסוק זה רואים עשירותו של שמואל, ומיד אח"כ כתיב (ח:א) ויהי כאשר זקן שמואל, והוא ענין המבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ס, שעל ידי יראת שמים (ובפרט שמואל שנולד מחנה שהיתה בבחי' עקרה שלא היה לה בנים, והרי בלידתו נתגלה יראה יתרה כמבואר בתורה שם) זוכים לעשירות וזקנה. וא"ש טפי על פי דברי המאור עינים (ליקוטים ד"ה וקם הבית) שמפרש ז"ל התורה מתחלת בב' מפני שהיראה נקראת בית, כי כמו אדם שיש לו עשר ונכסים לרב, כשאין לו בית להכניס בו חפציו הרי כל חפציו משלכים הפקר וכל הרוצה לטלו ולהפסידו יוכל להפסידו, אבל כשיש לו בית נשמרים מכל הדברים. כן האדם שיש לו תורה וחכמה ואין לו יראה, הרי הם משלכים בלי דבר שיגבילם מלהיות חכמותיו בחוץ להשתמש בחיצוני ולהפסד. ולכן נאמר בשמואל, ותשבתו הרמתה כי שם ביתו, רצה לומר ששב אל רום המדרגות, מפני שכל מקום שהוא שם, ביותו עמו, היא היראה, ע"כ. הרי מבואר ממש כדברי רבינו, שעל ידי היראה שהיא בחי' עשאה כאוצר, בחי' בית, זוכים לזקנה ולעשירות. ושוב הכתוב מספרת על בניו שלא הלכו בדרכיו, והוא הענין שמצאנו אצל עלי לעיל, שמבואר בתורה ס' שם, שכאשר עוסקים לעורר בני אדם, שעל ידי זה יש יש יראה, צריכים להיזהר מתלמידים שאינם הגונים. וכן מבואר שם ששלמות היראה על ידי הבנים ההון של נחלת אבות, ושמואל לא זכה לזה, ולא האריך ימיו רק עד ב"ן שנה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מורא וכבוד להשם יתברך

ב"ה

במצות כיבוד אב ואם יש חיוב של כבוד ויראה, ופרשו חז"ל (קידושין לא: הובא ברש"י פרשת קדושים יט:ג) איזהו מורא לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו, ואיזהו כבוד מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא, ע"כ. והספרים הקדושים כבר כתבו איך שמזה למדים איך שצריכים לכבד ולירא מהשם יתברך.

והנראה לענ"ד בזה. שמצות יראת השם, שלא ישב במקומו, זה בחי' היחוד שגילה הרמח"ל בספר דעת תבונות, שיחוד השם הוא תכלית השלמות שהשם יתברך מגלה מעצמו בהיות שהוא שולל כל האפשריות והכוחות ורצונות שיכולים להיות, ויש בזה דרגות של טהרה ונקיות של שלילות הכל, עד שעומדים על תכלית היחוד שאין זולתו. וזה בהתאם להיחוד הכי עליונה מהג' יחודים המבוארים בקיצור הכוונות של הרמח"ל (שלכאורה הם לעומת הג' יחודים שצריכים להביא הגאולה שמשיח גילה להבעל שם טוב כמו שכתבנו במקום אחר). והוא יתברך מקומו של עולם, ולא העולם מקומו, והאדם צריך לראות לא לישב במקומו וכו', אלא לייחד הכל להשם יתברך.

ומצות כבוד, זה בחי' היחוד השני, שבו הצדיקים הם מעמידים מצב השכינה בעולם. אי נמי אולי י"ל שהוא אפילו אחר היחוד העליון שבו שולל כל הזולת, יש להקים הסימנים כל אחד כפי בחינתו שבו מראה את היחוד הזה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה יז - הערות ועיונים

ב"ה

לקוטי מוהר"ן

תורה יז

א. כי יראה ואהבה, אי אפשר לקבל, כי אם על ידי צדיקי הדור, כי הצדיק הדור הוא המגלה היראה והאהבה ע"כ, וכן באות ב' כז"ל וכשנחשך אצל אחד היראה והאהבה וכו' זה מחמת שנחשך אצלו אור הצדיק, שממנו מקבלין יראה ואהבה כנ"ל.

וצ"ב דהגם שמבואר היטב בתורה פה איך שהצדיק הוא המגלה את היראה והאהבה, אבל מאחר שהוא גילה את זה למה לא יכולים לקבל את זה ישר מהשם יתברך. ועל זה פירשו המפרשים שהיראה והאהבה ממש קשורים להרצונות שהצדיק גילה.

א. כלל הבריאה, ופרטיה, ופרטי פרטיה הם כפי ההתפארות בישראל. עיין בזה בזוהר הקדוש פרשת תולדות (עמוד קלד) ולית לך כל שיפא ושיפא דקימא ביה בבר דלא הוי לקבליה בריה בעלמא דהא כמ דבר נש איהו מתפלג שיפין וכלהו קימין דרגין על דרגין מתתקנין אלין על אלין וכלהו חד גופא הכי נמי עלמא כל אנון ברין כלהו שיפין שיפין וקימין אלין על אלין וכד מתתקנן כלהו הא (חד) גופא ממש, ע"כ. וכן בעוד כמה מקומות.

והרמח"ל ביאר היטב, שגם ההנהגה מקבלת להבריאה גופא, שהבריות עצמם הרם רמזי ההנהגה, עיין קל"ח פתחי חכמה פתח יב, ובעוד כמה מקומות.

והנה שיעור קומה של כל העולמות הוא אדם, ואתם קרואים אדם, היינו ישראל, הרי שכל הבריאה, גם מצד מהותה גם מצד הנהגותה, תלויה בישראל. וזה מבואר בדעת תבונות אות קכח-, ובעוד כמה מקומות.

ועיין בזה נפלאות במש"כ הרמח"ל בפירוש הזוהר ריש משפטים (גנזי רמח"ל עמ' רעו-ז) שכל פניות של השם יתברך אינם אלא לישראל, כל ענין הבריאה והטבע אינו אלא התפשטות של קדושה שמתפשטת השכינה לתחתונים, אלא כיון שאין קנאת הס"א אלא על ישראל, צריכים להסתיר את זה, אז ההנהגה הנראית אינה אלא "עולם כמנהגו", אבל מבפנים האמת הוא שהכל הוא בשביל ישראל, והולך הכל לתיקונם של ישראל, ע"ש כדה"ק.

וע"ע מש"כ לקמן אות ו.

והצדיק על ידי שמבקש ומחפש תמיד (לגלות הרצונות של הש"י), ומוצא ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות – עד כאן לשונו, והוספתי את הסוגריים, כי לכאורה כן פירושו מדבריו הקודמים עיין שם, ועיין בספר ביאור הלקוטים שעמד על זה שהצדיק בעיקר מחפש אחר רצונות השם יתברך. ועל כל פנים זה העסק של הצדיק למצוא את הטוב אפילו בפושעי ישראל, והצדיק הולך ומחפש ומוצא. ואילו בתורה רפ"ב רבינו גילה שעל כל יהודי לדון את כל האדם לכף זכות, לכאורה אינו עסק לצאת ולחפש, אלא מדובר כאשר הוא פוגש במישהו או כדומה אז חל עליו העבודה להתיחס רק להטוב שיוכל למצוא בו. ושם מבואר שיש צדיק שיכול למצוא נקודות טובות בכולם והוא יכול להיות שליח ציבור, זה כבר בחי' צדיק כמו בתורה יז לפנינו, שמחפש ומוציא בכולם. ויתכן שיש עוד בחינה בתורה שלנו שההתפארות הוא רק על שם העתיד, עיין לקמן.

ושם בתורה רפ"ב רבינו גילה שאותו צדיק שיכול למצוא את הטוב בכולם הוא יודע מאיזה משכן הילד מקבל הבל פיו, וזה כעין המבואר בתורה יז לפנינו, כי המשכון הוא בתבנית העולם כולו, וכמו שהצדיק יודע רצון השם יתברך בבריאה מקביל לאיזה התפארות בישראל, כמו כן הוא ידע איזה ילד שייך לאיזה משכן.

ואם זה צודקת, שזה אותו בחי', לפי זה מבואר שהכח הזה המבואר בתורה יז שהצדיק משיג רצון הבורא בבריאה בההתפארות של ישראל, רק צדיק שיכול למצוא את הטוב בכולם יש לו את הכח הזה להבין את הקשר בין ההתפארות של ישראל להקבלתו בבריאה שגרמה לרצות ה' בה.

וכאן יש להעיר שאפילו בתורה ה' שרבינו גילה את הענין של חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, שלכאורה על כרחך הולך על כל אחד ואחד ישראל, עם כל זה במכתב של ר' געציל מאומן הוא מציין אותו כהוראה של גדלות הצדיק, כי באמת רק צדיק עצום יכול לזכות להמבואר שם, וכבר כתבתי על זה במקומו. וכמו כן ידוע שכל תורה של רבינו זה לא סתם לימוד אלא דרך עבודה שכל אחד צריך לקחת לעצמו. ומבואר שרבינו מכניס כל אחד בקטן לפעולותיו של הצדיק. וכמו כן תורה רפ"ב של אזמרה, באמת זה דרך נשגב מאד של הצדיק, אלא שרבינו מכניס כל אחד בקטן, ודוק.

והצדיק על ידי שמבקש ומחפש תמיד ומוצא ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות בכל איבר ותנועה של כל אחד ואחד מישראל כנ"ל על ידי זה יודע ומשיג כל הרצונות של השם יתברך עכ"ל.

והנה לפי הפירושים כאן, הדיבורים של הצדיק שהולכים למרחוק ומעוררים את הטוב במקומו, הדיבורים האלו הם גופא ההתפארות שהצדיק מוציא. ולפי פירושם צריך ביאור, כי אפילו אם נאמר שהצדיק רואה אותם ברוח הקודש, אבל יש כאלו שהם לגמרי טמונים בגוים ובאמונות כזביות שלהם רחמנא ליצלן, והאם גם בהם באותה עת יש התפארות למעשה. ולכאורה ההתפארות עליהם זה רק על שם העתיד, כמו בבריאת העולם שהשם יתברך צפה שיהיה לו התפארות מנשמות ישראל לכן בראה אותם, אבל כל עוד שהם לא נתגדלו בעולם עוד לא מביאים התפארות. וכן הנשמות האלו שחלקם בטוב, אבל זה עוד לא יצא לפועל. ואם כן לפי הפירושים כאן מה רואה הצדיק בהם ואיזה דיבורים הוא שולח להם.

ולכאו' צריכים לומר שהצדיק מעודד אותם בכללי על כחם ומעלתם הגבוה, שראוים הם להיות תפארת להשם יתברך. ועל ידי שמזכיר להם את רום מעלתם, הם מתעוררים כמבואר.

אי נמי יתכן שאפילו בתוך טומאתם ממש, יש להם בחי' שם ישראל נקרא עליהם, ויש להשם יתברך התפארות מהם. וע' בריש סיפור מהשבעה בעטלירס שכז"ל והבן מלך, מחמת שהיה בו טוב, כי נולד עם טוב והיו לו מדות טובות וישרות היה נזכר לפעמים היכן הוא בעולם, ומה הוא עושה וו', והיה גונח ומתאנח על זה, על שנפל למבוכות כאלו ונתעה כל כך, והיה מתאנח מאד, אבל תכף כשהיה מתחיל להשתמש עם השכל חזר ונתחזק אצלו החכמות של אפיקורסות עכ"ל. הרי מבואר שאפילו שהיה אפיקורס עדיין היה לו מדות טובות וישרות, וכן בענין האמונה היה לו עליות והתקרבות לאמת לפעמים, אז יתכן שאפילו על הטמון בטמואה עדיין יש התפארות ממנו. והצדיק רואה את זה ומחזק את זה.

תפילין של השם יתברך שמתפאר בישראל: ע' מאמר פירוש המצוות לרמח"ל מצוה יד – לקשור תפילין (אוצרות רמח"ל עמוד רלז).

וכמו שעל ידי התגלות ההתפארות של ישראל שהם מתפארים עמו יתברך על ידי זה נופל יראה וכו' כמו כן על ידי התגלות ההתפארות של השם יתברך שמתפאר בישראל וכו' מתגלה היראה של השם יתברך עכ"ל.

צ"ב דבשלמא כאשר ישראל מתפארים כי שם ה' נקרא עליהם ממילא מתגלה יראה, אבל למה ההתפארות של ישראל יגלה יראה. ורבינו גילה טעם הדבר, כי רואים את המלך בתפארתו, ואכן לכאורה זה אינו דומה לענין היראה שמתגלה על ידי הנחת תפילין שלנו.

וי"ל שבאמת היראה הראויה להאין סוף ב"ה הוא בודאי למעלה מהאפשריות והגבול של כל הבריאה (ורבינו כבר גילה שאפילו מדת היראה יש לה יראה מהשם יתברך), והרי כל מה שהברואים יש להם יראה מהש"י הוא מצומצם כפי מדותם (וע' בתורה מט, שקבלת מלכות שמים הוא רק על ידי שמצמצמים את האור אין סוף). ויראה זו היא דייקא כפי ההתפארות שיש להשם יתברך מישראל. ולכן דייקא על ידי התפילין של הקב"ה שזה ההתפארות בישראל, דייקא על ידי זה נופל יראתו.

הצדיק מגלה הרצונות של הש"י בבריאת העולם ע"י שהוא מוציא ההתפארות וכו', ועל ידי התגלות ההתפארות שהש"י מתפאר בישראל נולד יראה ואחר כך גם אהבה, שהש"י מגלה רצונו לכל אחד ואחד ונותן להם מתנות ומרומם קרנם, ע"ש כל זה באריכות. והרי יש שני בחינות רצון, עצם הרצון שהיה בבריאת העולם כמו שהוא, ואחר כך יש התחדשות כח בהתגלות הרצון, שאז הש"י שוב משפיע לכל אחד כרצונו.

וי"ל בזה את ברכת המחזיר שכינתו לציון: רצה י"א בעמך ישראל ובתפלתם וכו' ותפלתם – שהוא בחי' יראה כמובא כמה פעמים בלקוטי מוהר"ן – באהבה – הרי האהבה, תקבל ברצון – הרי קבלת ההתפארות, ותהי לרצון – התחדשות הרצון.

ובאמת כל ברכה שאנחנו מברכים הוא ממש בתוכנית הזה. כי במילה "ברוך" אנו מאירים אור מאימא עילאה להעלות את חסד גבורה תפארת של זעיר אנפין – שהם אברהם יצחק ויעקב, שהם נרמזים במלות "אתה ה' אלקינו", אליה, ואז היא נקראת "מלך העולם", כי עול"ם הם הג' אבות (כל זה מבואר בקיצור הכוונות להרמח"ל בכונת ברכת המוציא), והנה אחר כך יוצאים משם בשפע שקיבלו, ומורידים אותו אל נוק' המגלה כל הפעולות למטה וכו' עיין כל זה בריש ספר קיצור הכוונות להרמח"ל וההבדל בין ברכת המצות לברכת הנהנין וכו'. ומבואר הענין שזה ממש התחדשות הרצון.

וכן בקריאת שמע שאנו מקבלים עול מלכות שמים, בחי' יראה בהמלכת השם יתברך (והוא גם בבחי' העלאת הג' אבות כמובא אברהם יצחק יעקב ראשי תיבות כמו הר"ת של י' אלקינו י'), אז ממשיכים "ואהבת".

יז:ג מזבח בחלקו של טרוף. דהינו בנימין. ומבואר בזה שהגדלת גבול הקדושה והצלה של אלו שיצאו מהקדושה הוא דיקא ענין של בנימין. ואכן רבינו גילה איך שכל זה נעשה בקדושה ובטהרה על ידי אכילה כראוי, ועל ידי צדקה, ועל ידי דיבורי הצדיק שרק הם היוצאים חוץ לגבול, בספרים אחרים רצו בחכמתם להורות בזה עבודות לשם שמים שהם לא בתכלית הקדושה וכו', עיין למשל בספר בית יעקב (בנו של המי שילוח – איז'ביץ) בפרשת ויגש (עמוד תלג-) ז"ל:

אמנם כאשר ירצה לברר זאת ולהוציא מהם זה המן אזי יצרך לו להכניס את עצמו בההסתר במעט רגע ולהתלבש בלבוש השכחה שהוא מדת העכו"ם ולעשות פעולות נסתרות עד שנדמה לעין אדם שלא תואר ולא הדר לאלו הפעולות ואין מהם כבוד שמים. ואף שלפי שעה יש לו היזקא מזה שמכניס את עצמו בההסתר וסובל מזה כי כאשר יתלבש באלו הלבושין אזי נדמה שנתפשט כל כך עד שאין לו תקנה ח"ו אמנם הוא מוכרח לזה כמו האדם ההולך בכפרים מוכרח להתלבש גם הוא בלבוש כפרי בשעה שהוא מהלך בהכפר כן כשירצה בנימין הצדיק לברר זאת מבין העכו"ם אזי מוכרח הוא להתלבש בלבושם אן על זה יביט שלא ישתקע בזו המדה ח"ו אך כרגע ואחר עבור הרגע אזי יפשוט את עצמו מהבגדים הצואים וילבש מחלצות. וזהו דאיתא בש"ס (מגילה יומא) חופף עליו כל היום רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין והיה בנימין הצדיק מצטער עליו כל היום לבלעה היינו שרצונו הוא לבלוע כל הכחות שיש להם שייכות לקדושה וכמו שנאמר בו ובין כתפיו שכן שלעולם הוא עומד ומביט להכניס וכו' עכ"ל

ועוד כתב שם ז"ל ובנימין מכניס את עצמו לבין העכו"ם ללקט הכלים והחן שמפוזר ביניהם ומכניס בישראל להרחיב את גבול ישראל, עכ"ל.

מזבח – בגמטריא ז"ן. שהוא מעיקרי כוונות האכילה. אכל מזבח (מלשון אוכל, אי נמי מלשון על כל כמו שאומרים אכל חד וחד) בגמטריא נ נח.

מנבז בגמטריא אומן. מנבז אותיות מזבח בחילוף אות נ'.

חלקי – בגמטרי נחמן

אות ה: צריך לכתב לו כתב, כן צריך לשלח בחינת כתב להם. צ"ב למה דוקא כתיבה, והרי מבואר שאפילו הכתיבה אינו אלא על ידי הדיבור של הצדיק.

אות ה: צריך לכתוב לו כתב – עיין בהפירוש מי הנחל שכתב את זה קצת יותר מפורש ז"ל: ואז מוכרח הצדיק לשלוח לו מכתב למקומו הרחוק והמגושם מאד, עכ"ל עיין שם. וזה ממש בפירוש ענין של הפתק.

אות ה: כי הדבור של הצדיק הלך למרחוק, עד שנכתב ונחקק שם בספריהם, שעל ידי זה נמצא בספריהם הפך אמונתם, כי נמצא בספריהם הדבורים קדושים אשר הגיד מרדכי, כנ"ל. ואזי, כשבאים אלו העכו"ם ומוצאים שם הפך אמונתם וכו' ע"ש ולעיל מיניה כתב כמו שמספרין מכמה גרים שנתגירו על ידי זה, על ידי שמצאו בספריהם הפך אמונתם.

וצריך ביאור למעשה, כי לכאורה מה שנמצא בספריהם הפך אמונתם זה סתם מאליו מגודל שקר וכזיבת האמונה שלהם הרי היא מלאה הפוכות כידוע, ולכאורה אין זה מציאת הדברים של הצדיק.

אות ו. חלקי נשמות ישראל, שכל העולמות נבראו בשבילם, והמה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו (דברי הימים א:ד), כי הקב"ה נמלך עם נשמות ישראל לברא את העולם (ב"ר פ"ח, מדרש רות פ"ב), ע"כ.

שורש זה של ישראל להיות הקב"ה נמלך איתם, מבואר ברמח"ל בפירוש משנה א' דספר יצירה (אוצרות רמח"ל עמוד ריח) איך זה נשרש בל"ב נתיבות חכמה, ואחר כך יש שמות, והוא בחינה אחת שבו שורים הצורות על החומר בסוד 'בי"ה שמו', וכז"ל והוא סוד "מי יספר שחקים (-כמו שרבינו הביא באות א' ועזו בשחקים) בחכמה." והענין, כי הנה כל הנברא הוא הודעת פעולותיו יתברך שמו, שזה מורה על ענין אחד,וזה מורה על דב אחר, והוא כמו ה' (-הוי"ה) שאינו השורש עצמו, אבל מורה עליו, כ כל הנבראים כולם הם ממש שמו של הקב"ה. וזהו: "כל הנקרא בשמי". וזה בבחינת השראת הצורה על החומר שפירשתי למעלה, שאז חוזרים כולם להיות רק שמו של הקב"ה. ואז בבחינה זאת נרשמים למעלה בשכינה עצמה בסוד ספר. וזה כדי לקבוע ההנהגה על ידיהם וכו' ע"ש כל דה"ק

סוף אות ו': וזה והיה שדי בצריך, וכסף תועפות לך (איוב כב), עי' ברש"י שם שלא ידע איך אפשר שהשם יתברך שד"י יהיה עם הצרים ח"ו, ולפי פירוש רבינו א"ש.

אות ח: אנא בריה קלה שבים – הינו שאני למעלה מכל העולמות וכו' עכ"ל. וק"ק שרבינו כותב שהנשמה אפילו למעלה מאצילות, ויש טועים בזה ח"ו. ובמקום אחר פרשנו בס"ד.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מידת היראה בעצמה יראה מהשם יתברך

ב"ה 

בלקוטי מוהר"ן תורה קמח (נחמ"ן) רבינו גילה ענין זה שאפילו מדת היראה יראה מהשם יתברך.

ואכן הוא תמיה עצומה על רבי אברהם בן הר"ן שכתב בספר ביאור הלקוטים שלו, בפירושו על תורה יז ז"ל [רק מחמת שיראה אינה שייכת כלל אצלו יתברך להתיירא חס ושלום, עד כאן לשונו עיין שם.

וצ"ע.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה יד - כמה הערות

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תורה יד

יד:ג וכשנתעוררים הנשמות על ידי אותיות התורה שהוציא מפיו ומתנוצצים זה לזה, זה בחינת זווג, שזה מקבל הארה מזה, ועל ידי הזווג של התונצצות הנשמות שבמחשבה, נבראים נשמות גרים, עיין שם.

וצ"ב שבתחלה רבינו כותב שהוציא מפיו ואחר כך כותב במחשבה. ואולי שסתם מחשבות בתורה אין מספיק לבראות גרים, רק כאשר גם מוציאים את דברי התורה בפיו, וצריך תלמוד.

יד:ה רמא כופתא וסכרא לירדנא וכו' כי הירדן מפסיק בין קדשת ארץ ישראל לחוץ לארץ ע"כ. עיין במקום אחר שכתבנו רמזים על זה לענין הכיפה של נ נח, כי סבא אמר שהוא הגשר לרבינו הקדוש, וזה מרומז בירדנ"א ראשי תיבות רבי נחמן ישראל דוב אודסר וכו' עיין שם.

יד:ה וזה: וכבדתו – כבדהו בכסות נקי (כמו שדרשו רז"ל על פסוק: ולקדוש ה' מכבד וכו' (שבת קיט.)). כסות נקי – הינו השליך הבגדים הצואים, כי זה עקר כבוד השם יתברך – וזה פלא כי מתחלה וכן בהמשך ובכל התורה הזו רבינו אומר שעקר הכבוד הוא כשבני אדם שהם מחוץ לקדשה מקרבין את עצמן לפנים מהקדשה, הן גרים שמגירין הן בעלי תשובה, ואיך כותב כאן שעיקר הכבוד הוא כסות נקי? ומשמע שאפילו כסות נקי של האדם עצמו. וצריך לאמר לכאורה שענין הגרים ובעלי תשובה זה רק התחלה וממשיך הענין הזה עד שנכנסין לגמרי אל הקדשה בלי הלכלוך, כי הלכלוך הזה הוא גופא ריחוק מהשם יתברך, וכל מה שמנקים אותו הרי עוד קרבת רחוקים להקדשה ואתיקר שמא דקב"ה.

יד:ו וכל אחד לפי בחינתו יכול לידע העלאת הכבוד לשרש היראה. לפי הכבוד שמכבד את יראי ה' וכו' – יש לעיין איך לעשות את זה מיניה וביה, כמה אתה מכבד את היראת שמים שבך.

יד:ח כשמחזיר הכבוד לשרשו, הינו ליראה כנ"ל ואז נשלם פגמי היראה, ואז זוכה לשלום וכו' בעצמיו – הרי שהחזרת הכבוד לשרשו הוא דוקא עסק בכל מיני רחוקים הפזורים על פני תבל להחזירם אל הקדושה, ועל ידי זה זוכה לשלום פרטי, ורק אחר כך עוד יזכה להתפלל ולזכות לשלום הכללי בעולם – אבל השלום בעצמיו דוקא תלוי בכל הפזורים, וזה עולה יחד עם המבואר בסוף התורה שענין להוציא יקר מזולל הוא תיקון קרי, הנצוצות שיצאו ונתפזרו, שזה בעצמו מחליש את האדם ושוברו וכו', ועל כן תיקונו הפרטי לעצמיו דוקא לקבץ את הפיזור. וזה עולה ביחד עם המבואר בתורה יג:ד שכל מה שהאדם קרוב אל התורה אזי הראות של שמים תופסו ומחזירו להצטייר בעיני ה', אבל כל מה שהאדם מתפזר זרעו רחמנא ליצלן לחוץ, כמו כן נתפזר עין הראות ולא יתפס אותו להחזירו כמבואר שם.

יד:ט לא היה כונתו של רבה בר בר חנה בשביל גופו אלא בשביל נשמתו – כבר כתבתי במקום אחר שכבר גילה הרמח"ל שגם זה אינו בכלל תכלית המכוון, כי האדם צריך לעבוד את השם יתברך נקי משום תועלת עצמי, רק בעד השכינה (וממילא יקח מזה הרבה שפע לעצמו), ואולי המתפלל בכי האי גוונא גם ינצל מגניבות של המזל.

שוב מצאתי מה שכתבתי:

מבאר שרבה בר בר חנה היה מתפלל רק על צורך נשמתו, וכאשר לא מצא פרנסתו טען שגנבו ממנו השפע, והשיבו לו שגלגל הוא החוזר לעולם. ולולא דמסתפינא נראה לעניות דעתי, שכל זה רק על המתפלל לצורך נשמתו, כי גם זה לא תכלית המכוון כמבואר בספר הקדוש אדיר במרום (עמוד לז) ז"ל כי הנה מי שעושה מצות אפילו שלא על מנת לקבל פרם, אף שהוא עשה רק לתיקון נשמתו, הנה אמרו עליו בתיקונים: כל חסד דאינון עבדין לגרמייהו הוא דעבדין (תיקון ל׳ נתיב תניינא). רק צריך האדם לקחת על עצמו תיקון השכינה, וזהו נקרא באמת מחצדי חקלא, עכ"ל, ונראה שזה בחינת התפלה על שלום הכללי המבואר בתורה פה, ותפלה כזה שמתקן את כל העולם, ודאי ישמור על כל השפע של כולם אפילו מהגלגלים.

וי"ל שזה פירוש סיום המאמר שרבינו לא פירושה בפירוש 'נטר עד למחר כי השתא ומשכח לה' כי מחר הוא בחינת עולם הבא, בחינת עונג הנשמה, כי השתא הוא עולם הזה של הגוף, וצריכים לשמור שניהם על הצד ולא להתפלל רק על תיקון השכינה ועל ידי זה ודאי משכח לה, וא"ש בס"ד.

יד:יב כי כל המשא ומתן שבעולם הוא מהעדר השלום, כי אי אפשר שיהיה רצון המוכר והקונה שוה, כי זה רוצה למכר וזה רוצה לקנות – ק"ק כי למה לא יכולים להיות שווים ברצונם ששניהם רוצים למשל מידה מסויים של חטה, ולזה יש הרבה ולזה מעט, ועל כן שווים הם ברצונם שמה שיש יותר לאחד ילך להשני שיש לו פחות. וי"ל.

יד – סוף התורה: יסוד הענין – חמשה דברים: להחזיר כבוד ליראה, ויראה אל הלב, ושלום הכללי, ושלום הפרטי, להחזיר בני אדם בתשובה, שזה בחינת וכו', ע"כ. וק"ק א' צריך לאמר שלהחזיר בני אדם בתשובה הוא במנין החמשה, כי בלתיה יש רק ד' דברים, והרי להחזיר בני אדם בתשובה הוא הדבר הראשון, וצריך לדחוק כי רצה להרחיב מילה עליה שהיא ענין תיקון קרי. וק"ק כי לכאורה השמיט דבר עיקרי והוא התפלה, ואילו מה שהזכיר "ויראה אל הלב" לכאורה בכלל אינו עיקרי, כי העיקר הוא להעלות את הכבוד ליראה, ואז רבינו כותב באותו ו' ואות ז' שיכולים למדוד ולידע מצבו בכמה הוא מכבד את יראי השם, אם זה בלב שלם, ומדבריו משמע שהעיקר להעלות את הכבוד, וזה מתקן את הכל וכמו שכותב באות ח' "כשמחזיר הבוד לשרשו וכו' ואז נשלם פגמי היראה", ואינו עובד על היראה בפני עצמו, רק בודק את היראה. ואולי "ויראה אל הלב" אין עיקר כוונתה להמבואר באות ו' ואות ז' – אלא לתפלה, שהיא עבודת הלב הבנוי על היראה כמבואר בתורה זו.

במסכת ברכות, במשנה ראש פרק ה' (ל:), אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש וכו' אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

ונראה לפרש בעזרת השם יתברך, נחש היינו הגוף כמו שאיתא בזוהר הקדוש שעור הגוף הוא ממישכא דחויה כידוע, אז אפילו מתגברת על האדם, בחי' ידי עשו על עקב יעקב, לא יפסיק, אז צריכים את בחינת הביטול של לא, לא ראשי תיבות אנכי לא יהיה, שבשני הדיברות האלו כולנו שמענו אותם מפי הגבורה ופרחה נשמותינו, אז על ידי בחי' זו של לא נוכל להפסיק מכח הגוף ולהתפשט מהגשמיות כראוי בעת התפילה וכמובא ברמ"א בשולחן ערוך.

וי"ל עוד לשון המשנה: חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם למקום. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, אפילו נחש וכו'.

על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה יד, שכדי לזכות לתפלה צריכים להעלות הכבוד לשרשו ביראה - וצריכים לראות שהיראה יהיה בלב שלם (אות ז - ועיין בסוף התורה שזה דבר בפני עצמו), שעל ידי זה זוכים לשלום בעצמיו, שעל ידי זה זוכים לתפלה, שעי"ז זוכים לשלום כללי. ולפי זה י"ל לשון המשנה שהחסידים היו מכוונים את לבם למקום כדי שתפלתם תהיה אפילו לשלום הכללי, וזה על ידי שמחזירים הכבוד - בחינת מלך - לו ישיבנו (כי בצרתם לא צר, מבואר בגמרא שכל פעם שכתוב א' י"ל כמו ו'), וזה מכניס המפוזר, ומוציא יקר מזולל, וניצול מהנחש שהוא התגברות הגוף שמפסיק את השלום, וזה על ידי ל"א כנ"ל, לא יהיה לך אלהים אחרים, בחינת יראה (בחי' רוח כמבואר ביחוד היראה), אנכי ה' אלקיך בחי' כבוד (בחי' נפש, כמבואר ביחוד היראה), שצריכים להעלות את הכבוד ליראה.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

נ נח נחמ נחמן מאומן!

רבונו של עולם - אבא רחמן

ב"ה

שיחות הר"ן ה' שהעיקר הוא יראת העונש, וכבר הארכנו ב"ה בלקוטי נ נח, בענין יראת העונש נגד יראת הרוממות, ועדיין יש לעיין למה יראת הענש ולא מדת האהבה, והיום דייקא רואים כמעט שבכלל אין לנו מושג של יראה, כי ב"ה אין היום כל כך מורא של מלכות וכדומה, ואיש הישר בעיניו עושה חפשי, והיה נראה מזה, וכן כמה כבר באו למסקנה - שתוך האוירא כזו העיקר הוא מדת האהבת השם יתברך, שבעיקר זה מה שימשך את האדם לעבודתו יתברך, ולאט לאט בעזה"י הוא ירכיש את היראה. וי"ל שכיון שרבינו קבע שהעיקר הוא היראה, אז כן הוא באמת, וצריכים לשלוח את כל החכמות והדעות שלנו, אפילו מה שאנו רואים בחוש כנ"ל, ולקבל שבאמת זה מה שקובע היראת העונש, אפילו אם מהחוץ נראה כל כך יפה מדת האהבה בפעולה, צריכים להבין שזה הכל חיצוני, ומה שבאמת קובע הוא שיש בפנים עוד יותר גרין וטיפה של יראה וזה מה שבאמת פועל. ועיין גם בלקוטי מוהר"ן תורה ה', שהעיקר הוא היראה, ושע"י בא האהבה, כי דרכו של איש וכו' ע"ש.

ונראה לעניות דעתי, שכמה דיבורים של רבינו וכן הוא בכל התפילות של רבי נתן, שקוראים להשם יתברך "רבונו של עולם" הרי זה בנוי על יסוד דברי רבינו כאן שהעיקר הוא היראה. ולכן כל פעם קוראים להשם יתברך בשמו הזה שהוא רבונו של עולם שצריכים ליראה מלפניו. ואע"פ שבעולם החסידי כבר מאד התחילו לקרוא להשם יתברך בשם "הילגע רחמים (רחום קדוש)” - כדי שכל פעם יעוררו את רחמי השם יתברך ולא מדת הדין, עם כל זה בברסלב לא נטו אחריהם, והחזיקו בעיקר ב"ריבונו של עולם".

אכן יתכן מאד, שכל זה לפי הדרך של התורה שרבינו הנחיל לנו ומסר לנו דרך רבי נתן, אבל לא כן היה דרכו עם המשכילים שהיה משחק איתם, הרי לכאורה כאן על כרחך זה היה הכל בבחי' ימין מקרב, בחי' חסדים גדולים ורחמים. ולפי מה שכתבנו שבקבלת הפתק הקדוש סבא ישראל קיבל מרבינו את הדרך הזה איך שרבינו היה מנהל ומתנהג עם המשכילים, שהיום בעוה"ר ומחמת עונות הדור ומה שהולך בכל העולם כולנו כמעט נתפס בבחינה זו השם ירחם, אז יתכן שהעיקר בדרך זו הוא מדת האהבה (-וכן אם כן יראת הרוממות יותר מתאים, כמובא בספרים הקדושים שיראת הרוממות הוא בבחי' אהבה).

ולפי זה, גם עיקר השם, מה שקוראים להשם יתברך בתפלה, יש לבחור שם של מדת רחמים, ובאמת הרבה פעמים בשיחות של סבא הוא קורא להשם יתברך "אבא" וקורא "אבא רחם עלי" – מה שלא מצאתי כזה בכל הלקוטי תפילות שהיה שגור מאד בפי סבא כל חייו. ובודאי מזה אל נניח ידינו חס ושלום מלקרוא ולצעוק את כל הלקוטי תפילות ימים ולילות בלי הרף, אבל כבר יש לנו גם כן דרך בהתבודדות שלנו ובשיחות שלנו לקרוא להשם יתברך בשמות של רחמים.

כן נראה לעניות דעתי, והשם יתברך יכפר בעדי אם שגיתי, וכל ערום יעשה בדעת, בביטול דעתו לרבינו הקדוש שכל התפילות הוא מעלה ובונה מהם את בית המקדש אתר השכינה הקדושה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תורה טו אור הגנוז – תפלה תמצית

ב"ה 

תורה טו אור הגנוז – תפלה תמצית

היילגע רחמים זכני לטעם טעם אור הגנוז דהינו סודות התורה - נ נח נחמ נחמן מאומן! על ידי שתזכיני להעלות היראה לשרשה בדעת שבלב, לדעת ממי להתירא – מרוממות השם הנכבד, על ידי שתזכני לשפוט את עצמי וכל וארחותי לכלכל דברי במשפט ויקויים מאמר הכתוב ושם דרך אראנו בישע אלקים. ועל ידי זה אפטר מכל היראות הנפולות , שאזכה להעלותן לשורשן. ואעשה דין למטה ולא תהיה דין למעלה.

ועל ידי דעת זכני למלוך בתורת הנגלה, ולקרוא בגרון חיים הם למוציאיהם.

ועל ידי זה זכני לתפלה במסירות נפש, בלי שום כונת תועלת עצמי, להשחיר פני כעורב, בהתבטלות כל עצמותי וגשמיותי, וכאילו איני בעולם, ועליך הרגנו כל היום. וזכני לקרוא להשם יתברך בכל מיני תוארים ושבחים כרוב חסדו.

ותתאוה לתפילתי שתהיה בחינת אשה ריח ניחוח לה', ונקבה תסובב גבר, ותגלה לי רזי תורה וזכני לשרתך.

ויקוים ואתם תהיו לי ממלכת <תורת הנגלה> כהנים <אברהם – תפלה> וגוי קדוש <ביהמ"ק – תורת הנסתר> אלה הדברים אשר תדבר <דבר – יראה. תדבר – משה – דעת> אל בני ישראל <משפט>.

עיני <דעת> בנאמני <אהרן – משפט> ארץ <יראה> לשבת עמדי <אשכון את דכא> הלך בדרך תמים <אברהם – תפלה> הוא ישרתי <סתרי אורייתא>. נ נח נחמ נחמן מאומן!


נ נח נחמ נחמן מאומן!

נ נח נחמ נחמן מאומן הוא שלמות לשון הקודש!

126. נ נח נחמ נחמן מאומן הוא שלמות לשון הקודש!

דבר זה מבואר מתוך דברי רבינו בלקוטי מוהר"ן תורה יט. ששלמות לשון הקודש הוא דייקא על ידי התרגום, בחי' מן ארם ינחני בלק (אות ד). אר"ם זה הגמטריא של נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה, ראשי תיבות בחינת ראש מסבי (אות ה), וזה ינח"ני שהוא היה הולך ממש בהיפוך מהננ"ח. וזה בחי' ארמי אובד אבי, אבי דייקא בחי' ראש בני ישראל, אבי אבי רכב ישראל, אב"י ר"ת ישראל בר אודסר שעל ידו נתגלה הנ נח. הרי שלשון ארמי הולך לאבד את הנ נח ח"ו.

ולכן נ נח, מתחיל עם נ' שהוא נפילה (כדאיתא בגמרא שלכן באשרי אין פסוק מתחיל עם נ' רק סומך ה' לכל הנופלים), בחינת לשון נופל על לשון, כי מתחילים להפיל את הרע של ארם.

ולכן אחר הנ' יש נח, בגמטריא נגה, שבנגה יש את הטוב והרע, שצריכים להפיל הרע ולהרים את הטוב. ולתקן את המן ארם ינח"ני בלק כנ"ל. ולכן נ נח בגמטריא גלעד ע”ה, השם שיעקב נתן לתקן היגר שהדותא של לבן הארמי.

נחמ: בחינת נחמה על הרע, בחינת אסף ה' את חרפתי, ועל כן נחמ בגמטריא "יגדל נא" – כח אדנ"י, שכבר מתנוצצין האותיות של לשון הקודש. (וזה גם כן בחי' לשון הקודש, בחי' לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים – בחי' עקם התורה כמה אותיות שלא להוציא לשון מגונה).

נחמן – זה אחר שכבר ניזון מהתנוצצות האותיות זוכה להארת הפנים, - נא כח אדנ"י – עם התיבות והכולל בגמטריא נחמן. ונחמן מראה על האנפין באנפין (וכן 'פניו' עם שני כוללים אחד לכל ב' אותיות כמובא מר' אברהם אבולפיא, בגמטריא נחמן), אנפין חשוכין מול האנפין מאירים – נ' מול ן', ובאמצע יש ח"מ, בחינת חם לבי בקרבי וכו' דברתי בלשוני, שמקרר חמימותו בדבור של לשון הקדש (אות ה').

מאומן – זה הענין לשמוע את התורה ממי ששמע אותה מהשם יתברך – האומן.

ולכן נ נח נחמ נחמן מאומן בגמטריא פי שנים ע"ה (ע' רמזים עט ובפרק 740). כי פי שנים זה בחינת שנים מקרא, בחינת שלמות לשון הקודש. ובחי' שנים מקרא ואחד תרגום ראשי תיבות שמות – כי דייקא בזה השם הקדוש הכלול בד' שמות זוכים לשלמות לשון הקודש.

ולכן נ נח נחמ נחמן הולך ומתרחב בחי' עשאה כאוצר של יראת שמים שע"י זוכים לשלמות לשון הקודש.

ולכן נ נח הוא התיקון של עמל שפתימו יכסמו (אות ה) כי השפתמו – אותיות שם הפתו, הפת"ו בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

ולכן לב שמח ייטב פנים (אות ט), הר"ת ש"י עם כל התיבה האחרונה פני"ם והכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!