פרשת משפטים - גונב איש

 ב"ה

בריש הפרשה 

שמות כא - 

{טו} וּמַכֵּ֥ה אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: (ס) {טז} וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: (ס) {יז} וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת:

רש"י כבר העיר שהפסוק של גונב איש חוצץ בין מכה אביו למקלל אביו. 

ויש לפרש, כי הגוזל את חבירו כאילו נוטל נפשו ונפש בניו ובנותיו, כדאיתא בבבא קמא קיט. ובליקוטי מוהר"ן סט עיין שם. 

וכיון שהוה כאילו נוטל בניו, הרי זה בחי' בניו מכים ומקללים אותו. 

וזה מש"כ ונמצא בידו, ופירש רש"י ז"ל כבר קדם מכירה, ע"כ. וקשה, כי בודאי ראו אותו לפני המכירה, כי לא ענש הכתוב אלא אם כן התרו בו העדים.

ויש לפרש ונמצא מלשון והמציא את הדם, מציצה. וכמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה סט ז"ל ודע שלפעמים אף שנוטל ממנו ממון, עם כל זה לא יזיק לבניו, ולא יחסר אור נפשה, כי ברוחניות הנפש מרגשת הכאב והצער הגדול שיש לה, כשזה הגזלן שהוא כמו רוצח נפשות ממש, בא לחסר אורה, ולגזל נפש בניה, ועל כן היא מצמצמת אורה, וממשכת ומכוצת עצמה, ומקבצת לעצמה חלקי נפשה, כדי שזה הגזלן לא יוכל לינק ממנה, ולחסר אורה וכו' וזה הממון שלקח הגזלן אינו ממון כלל, רק עפרא בלעמא, מאחר שאין בו אור כלל וכו' וכמו שיש דגמתו בעולם הזה, כי יש אילנות במדינת אונגרין, שכשאדם בא לטלם, הם ממשכין ומקטינים עצמן, ואינם מניחים אותם וכו' עיין שם. 

נ נח נחמ נחמן מאומן 

לגנוב זמן ללמוד ולהתבודד

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן

תורה רפד

ששואלין את האדם קבעת עתים לתורה, קבע הוא לשון גזילה כמ"ש (משלי כב) וקבע את קובעיהם נפש, היינו ששואלין את האדם אם גזל מן הזמן שהוא טרוד בעסקיו, אם גזלת מהן עתים לתורה וכו' עיין שם.

יש לציין כי מצינו גניבה שמותר בתלמוד תורה, בתוספתא ב"ק (ז:ג) המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו אף על פי שנקרא גנב, זוכה לעצמו, שנאמר (משלי ו:ל) לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, סוף מתמנה פרנס על הצבור ומזכה את הרבים וזוכה לעצמו ומשלם כל מה שבידו, שנאמר (משלי ו:לא) ונמצא ישלם שבעתים את כל הון ביתו יתן, ואין שבעתים אלא דברי תורה, שנאמר (תהלים יב:ז) אמרות ה' אמרות טהרות וגו', ע"כ.

ואם מן אחרים ככה, כל שכן מעצמו.

סבא ישראל סיפר איך ר' ישראל קרדונר היה גונב עצמו לדבר עם ה' בהתבודדות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

למדנות --

ב"ה 

רש"י פרשת ויקרא (א:טז) כז"ל בעוף שנזון מן הגזל נאמר "והשליך" את המעים, שאכלו מן הגזל, ע"כ. וק"ק דלימא מפני שהעוף אוכל שרצים. ואולי יש לחלק, דהנה בגניבה מצינו תקנת השבים שהגנב לא צריך להחזיר את החפץ אלא דמיו,  והרי מצינו כעין זה אפילו אצל המזבח (גיטין נה) אמרו לא נודעה (שגזולה) מכפרת שלא יהו כהנים עצבין, ולכן גם בעוף שגנב הרבה, לא תהא מתועב אלא בעיקר מקום הסירכה, אכן אם הטעם היה משום אכילת שרצים, לא היה מקום לחלק, ולא היה מקום בכלל להקריב את העוף לקרבן, אלא ע"כ זה שהעוף אוכל שרצים אינו פסול לענין קרבן.

רש"י פרשת בהר (כה:ז) ולבהמתך ולחיה, אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך, מה תלמוד לומר 'ולבהמתך', מקיש בהמה לחיה - כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, עכ"ל.

וק"ק מעיקרא מה קא סבירא ליה שבהמה יש לה יותר זכות לאכול מפני שמזונותיה עליך, הלוא אדרבה זה סיבה לאסור עליה אפילו בתחילה. ואולי יש לומר שרואים פה עוד הפעם הכלל שאין להחמיר על אחרים, וזה שהבעלים יש להם איסור לא תגרר לבהמתו, כי לבהמה יש זכות בכל הפירות, ולא תהיה כפות בגלל איסור של אחרים.