בבא קמא - דף יומי דף טז-יז - חשדו לצדיקים על אשת איש

 ב"ה

מסכת בבא קמא

בבא קמא טז:

כי כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי (ירמיה יח:כב) רבי אלעזר אמר שחשדוהו מזונה ר' שמואל בר נחמני אמר שחשדוהו מאשת איש.

גם במשה רבינו מצינו (סנהדרין קי.) שחשדוהו באשת איש. וביאר המהרש"א (ח"א ד"ה כי. ש"ק ה' כסלו הילולה שלו, אשרינו שזכינו ללמוד מתורתו בו ביומו) שטעם אחד לשניהם, שמשה וירמיה היו מוכנים תמיד לנבואה ושניהם הוכיחו את ישראל בנבואתם ארבעים שנה. [ראה ילקוט שמעוני (דברים רמז תתקיט)], והוצרכו לפרוש מנשותיהם כדי להיות מוכנים לנבואה, ואמרו ליצני הדור שלא יתכן שפרשו זמן כה רב מנשותיהם, ולכן חשדו אותם באשת איש – עד כאן ראיתי במפורש.

פירוש זה לא מפרש למה חשדום על אשת איש, הלוא יש כלל (ברכות ל.) מהיות טוב אל תקרי רע, ולפי טענתם שמשה וירמיהו היו צריכים להיות עם נשים, בודאי היו ממעטים באיסור ולא היו עוסקים באשת איש החמורה וגם אוסרה על בעלה. ואולי כל עוד שהאשה היתה מותרת, לא היה סיבה להם לפרוש מנשותיהם, שהיו צריכות לקבל את זה בעל כרחן.

לענין משה רבינו י"ל אשת איש הכוונה על אשתו. וזה אתי שפיר בפרט במשה רבינו שנקרא איש, והאיש משה, איש האלקים. וכן לשון המפורש, 'שלא יתכן שפרשו זמן כה רב מנשותיהם', דהיינו שחשדו שחזרו לנשותיהם, ונשותיהם הרי הן אשת איש – והאיש זה עצמו.

אכן לענין ירמיהו בסוגיין אי אפשר לפרש כן, כי הגמרא אמרה: בשלמא למאן דאמר שחשדוהו מאשת איש היינו דכתיב ואתה ה' ידעת את כל עצתם עלי למות (ירמיה יח:כג), אלא למאן דאמר שחשדוהו מזונה, מאי למות? ע"כ. הרי מבואר שחשדוהו על אשת איש ממש.

ועל כל פנים מזה גופא מסייע לן בענין משה רבינו שלא חשדוהו על אשת איש ממש, כי לא מצינו שדנוהו למיתה, רק התלוננו. [ולפי פירוש הגר"א שחשדוהו למשה רבינו שאין נבואתו טהורה, לכאורה לפי טענתם יש חיוב מיתה מפני שמתנבא מה שלא שמע – דברים יח:כ ברש"י].

 

 

יז.

גדול תלמוד תורה שהתלמוד מביא לידי מעשה. ופרש"י ז"ל אלמא מעשה עדיף, ע"כ. ותוספות ד"ה והאמר מר, הקשו שמבואר במסכת קידושין (מ:) שנמנו וגמרו בזה שתלמוד גדול. ושם בקידושין תירצו התוספות (ד"ה תלמוד, בתירוץ השני) שלענין מי שעוד לא למד, בודאי תלמוד יותר גדול, אבל מי שכבר למד, ודאי המעשה יותר חשוב. [והפנים מאירות תירץ שהגמרא בקידושין מיירי כאשר המצוה אפשר על ידי אחרים].

עיין מה שכתבתי בהקדמה לספר ליקוטי נ נח חלק א, שיש בזה סוד של נעשה ונשמע, רז זה של המלאכי השרת שהכתירו את בני ישראל עם שני עדיים, והיו בגדר ובבחינת לא למדו, כי הרי עוד לא קבלו את התורה, ורק אז היו באים ללמוד, ועכ"ז אמרו נעשה ונשמע, הקדימו והחשיבו את המעשה יותר מהלימוד. ועל כל פנים מבואר בליקוטי מוהר"ן שבחינת 'נשמע' עוד יותר גבוה מהנעשה. ועכ"ז לכאורה מבואר החשיבות של העשיה שבו מתחילים. ואכמ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

יד ימין ויד שמאל

ב"ה 

לקוטי מוהרן תורה נז

ושני כוחות האלו, הינו כח שיש למלאך לקבל וכח להשפיע, מכנים בבחינת ידים, ביד ימין מקבל חיותו, וביד שמאל משפיע עיין שם כל דבריו הקדושים.

ויש בזה פליאה גדולה, כי קיימא לן להלכה שתמיד עושים המצוה ביד ימין, וכאשר נותנים צדקה נותנים עם יד ימין, ותימא הוא למה לא נדמה ולעשות כמו המלאכים וניתן את הצדקה, ההשפעה, ביד שמאל.

ולכאורה מבואר כי איש ישראל הוא עוד למעלה מהמלאכים הנקראים עומדים, ואילו איש ישראל הוא תמיד מהלך ועולה מעלה מעלה, ומבואר בתורה כב שהוא צריך תמיד להעלות את הנעשה שלו לנשמע, והרי באותה מעשה צדקה שהוא נותן הוא צריך כבר לקשר אותו להרים אותו להנשמע לשמוע ולקבל עוד יותר מהשם יתברך, ואילו המלאך מספיק לו בכל שליחות שלו כל פעם שיעביר את מה שקיבל כהוויתו ותו לא.

נ נח נחמ נחמן מאומן