תאוות עולם הזה - דף יומי מסכת נדרים דף מט-נ על פי רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

 נדרים

מט:-נ.

זימנא חדא גזר רבן שמעון בן גמליאל תעניתא, ר' יהודה לא אתא לבי תעניתא, אמרין ליה לא אית ליה כסויא, שדר ליה גלימא ולא קביל, דלי ציפתא (-הרים המחצלת) ואמר לי לשלוחא חזי מאי איכא (-זהובים) מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא, ע"כ.

וקשה דלעיל כתב שהיה לובש הגלימא שעשתה אשתו (והמפרשים כתבו טעמים למה לא לבש אותו גלימא ללכת לבי תעניתא, ושמא אשתו היתה לובשה אז, או שמא שעוד לא עשתה הגלימא).

ולכאורה מבואר שהיה דואג רק ממה שבא לו מעבר למזלו. ועיין בשיחות הר"ן נא – באמת אין נמצא שום תאוה כלל, כי אכילה ושתיה הוא הכרח לקיום הגוף, וגם בנים מוכרחים להוליד, וכל זה האדם מוכרח, ואם כן אין שום תאוה כלל רק שצריכים להתנהג בהם בקדושה ובטהרה, עיין שם, ויתכן שכיון שלא היה לו מעצמו ממזלו את הגלימא, לא ראה שזה מוכרח לו. וכן עיין בשיחות הר"ן קצג – עקר תאות ממון, מי שאין לו כלי לקבל. כמו לענין תאות אכילה, כי בודאי מי שיכול לאכל וכו', ועקר התאוה ביותר מהשעור, כמו כן לענין ממון, עיין שם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הכל צפוי והרשות נתונה - קריעת המעיל של שאול

 ב"ה

ספר שמואל

כד:ה ויהי אחרי כן ויך לב דוד אתו על אשר כרת את כנף אשר לשאול.

אתו על בגמטריא רבי נחמן בן פיגא ע"ה. את כנף ע"ה בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן, רבנו נחמן בן פיגא.

במסכת ברכות (סב.) על הא דכתיב ויכרת את כנף המעיל (פסוק ד), אמר רבי יוסי ברבי חנינא כל המבזה את הגדים סוף אינו נהנה מהם, שנאמר (מלכים א:א:א) והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו, ע"כ. ובאמת רואים כאן ויך לב דוד על אותו מעשה. וקשה שהרי במדרש תהלים (נז:ג, הובא ברש"י פסוק כ) סימן זה מסר לו שמואל שהקורע מעילו ימלך תחתיו, הרי מאת השם היתה זאת שדוד יקרע את המעיל (ובאותו מעשה של קריעת המעיל – טו:כז, יש ג' דעות במדרש ובילקוט, יש אומרים מעילו של שמואל קרע שאול, וי"א מעילו של שאול קרע שמואל, וי"א מעילו של שמואל קרע שמואל, ולא מצאנו ששמואל עשה לא כהוגן בזה).

ולכאורה זה הענין של הכל צפוי והרשות נתנוה (אבות ג:טו) ופירש הרמב"ם ז"ל כל מה שבעולם ידוע אצלו יתברך, והוא משיג אותו, והוא אמרו 'הכל צפוי', ואחר כך אמר: לא תחשוב שבהיותו יודע המעשים יתחייב ההכרח, כלומר שיהיה האדם מוכרח במעשיו על מעשה מן המעשים. אין העניין כן, אבל הרשות ביד האדם במה שיעשה, והוא אמרו 'הרשות נתונה', ע"כ.

וזה מש"כ ויך לב, ו' יך לב, דהיינו ו' פעמים ל"ב, עם הל"ב והכולל, בגמטריא בחירה. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

מסכת חגיגה - דף ג - צדיק אחד - סימני שוטה - דף יומי לפי רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

מסכת חגיגה 

ג. כלם נתנו מרועה אחד א-ל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא.

רועה אחד, בגמטריא ברסלב. פרנס אחד, בגמטריא ברסלב נ נח ע"ה. המעשים ברוך ע"ה בגמטריא רבי נחמן מברסלב. כל המעשים ברוך הוא, עם הד' תיבות, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן.

 

ג: ת"ר איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו, איתמר רב הונא אמר עד שיהו כולן [בבת אחת] וכו' ע"ש.

על דרך צחות, ידוע שרבינו הקפיד על ישראל קדושים לא ללכת בבגדים קרועים [כפי מה שאפשר, כי רבינו התפאר בחסידים נאמנים עובדי השם שמרוב עניותם לא היה להם אלא בגדים קרועים, אבל בודאי כולם צריכים לשמור את הבגדים ככל מה שאפשר, ובודאי לא לקרוע הבגדים], כי ההולך בדרך הקדוש של ברסלב, הרי שנים בידיו, הוא יוצא תמיד יחידי בלילה לעסוק בהתבודדות עד שכל העולם בחיוב המציאות כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה נב, והוא נמצא לילות שלמים בקברי צדיקים, אז בודאי צריך לשמור ולהקפיד מאד שלא יעבור על הסימן השלישי, שלא יקרע בגדיו, ואדרבה, שיכבד בגדיו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

בגדי צמר או בגדי משי לחסידים

 ב"ה

ספר חיי מוהר"ן

רכג. סמוך להסתלקותו נכנס אליו רבי מאיר ותפסו בבגדו של צמר ואמר ברמיזה, אה מה חזק וכו', ע"כ.

צריכים לברר באיזה שנה החסידים החליפו ללבוש בגדי משי שלא יסתפקו באיסור שעטזנז. וידעתי מסיפור מפורסם על רבי עקיבא איגר שזה כבר היה בימיו והודה להם. ואולי כבר נהגו החסידים באותו עת, וחסידי ברסלב לא נהגו כן, או שרבי מאיר הזה לא נהג כן, וזה מה שרבי נתן מדגיש כאן, ודו"ק.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ציצית מכסה את הערוה ומציל מנאוף

ב"ה

בלקוטי מוהר"ן תורה ז:ד כתב ז"ל ודע, שעל ידי מצות ציצית האדם נצול מעצת הנח, מנשואין של רשע, מבחינת נאוף, כי ציצית שמירה לנאוף, כמובא בתקונים (תיקון יח): ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם (בראשית ט) - זה בחינת ציצית. וערות אביהם לא ראו - כי ציצית מכסה על עריין עכ"ל ע"ש.

וצריכים להתבונן על זה שהציצית מכסה על הערוה ומציל מנאוף, כי הלוא עיני האדם מרגלים ומחפשים את הערוה חוץ ממנו, ומה שייך לזה הכיסוי של הציצית על גופו. אלא כבר ידוע מהגר"א שהגדיר את נאוף כעבירה בין אדם לעצמו (כי הוא הגדיר שלוש סוגים, בין אדם למקום, שהאדם פוגע רק בהשם יתברך ח"ו, ובין אדם לחבירו, שהאדם בעיקר פוגע רק בחברו, ובין אדם לעצמו, שהפגם והפגיע הוא בעיקר רק בעצמו). ועל כן מה שהאדם מצליח לכסות את ערותו, בודאי מתקן לו את הראיה והבטה והדעות שלו, ולא יכשל בנאוף. וכמו שמצינו אצל יהושע הכהן הגדול שהיה לבוש בגדים צואים מבחינת בניו שהיו נשואים לנכריות (ועי' בענינו בזוהר פרשת פנחס דף ריד, וכ' שם ז"ל אלבישיניה לבושין אחרנין מתתקנן, דבהו אסתכל בר נש בזיו יקרא דמאריה ע"כ, והרי גם כן מבואר שההסתכלות תלוי בלבוש) כי הפגם של עריות הוא פגם בלבוש האדם. וכאשר האדם זוכה לבגדים צחים וזכים, בבחינת כנפי מצוה של ציצית, אז בודאי יהיה שמור מכל פגם נאוף.

ויש לפרש בזה מה שכתוב בתהלים (כה - תחנון) עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי. רגלי זה בחי' לבושים, כי הוא בחינת הרגל, דהינו המדות של האדם והרגלו, יידוע שהמדות של האדם הם לבושו, ולכן דיקא על ידי הדבקת העינים אל השם יזכה לתקן המדות וההרגל.

נ נח נחמ נחמן מאומן 

לבישת שני קמיעות נ נח בבת אחת

ב"ה

לבישת שני קמיעות נ נח בבת אחת

בשולחן ערוך הלכות לבישת בגדים (אורח חיים ב:ג) נפסק בהנושא כלים להיזהר מללבוש שני בגדים יחד בפעם אחד כי זה קשה לשכחה, ולכאורה דין זה שייך רק לבגדים ממש ולא לקישוטין, ואין שום ענין להחמיר בזה. אלא שהמעין בטעם הדבר, גילה האריז"ל (שער הכוונות ענין ברכת השחר, ד"ה ודע שאין טוב לאדם ללבוש) שכל בגד יש לו אור פנימי ואור מקיף, והאור מקיף מגן נגד הקליפות, ואם לובשים שני בגדים ביחד יחסר אור מקיף אחד בין שני הלבושים ויהיה מקום לקליפות לעשות מלאכתן ח"ו. ולפי זה יש מקום לומר שקמיעות שבאים להגן על האדם ולשפר כוחו ומזלו, יהיו גם כן שייכים לאזהרה זו. ולכן הרוצה להזהר בזה תבוא עליו ברכה, אבל אין להחמיר על אחרים כל עיקר.

נ נח נחמ נחמן מאומן

בגדים הם להתלבש בהם לא יותר

ב"ה

שיחות הר"ן אות ק: "ותתפשהו בבגדו" (בראשית לט יב), שהבעל דבר והסטרא אחרא תופסת את האדם בבגדו, דהינו שמטריד אותו בטרדת בגדיו ומלבושיו, ע"ש כל דה"ק. ויש להעמיק בזה כי לכאו' אין זה מוגבל לעולם הגשמי בלבד, אלא בכל דרגה ודרגה יש את פנימיות העבודה בדביקות להאין סוף ב"ה כמו שהוא מוצג באותה דרגה, ויש גם את הלבושים השייכים לאותה העבודה, וצריכים לא להיות נטרד מהן, אלא להתאמץ בעצם העבודה.