ספר המדות - המשפט הראשונה - לזכות על ידי אמת ללכת מהיכל להיכל

ב"ה

אמת א:א מי שרוצה לדבק את עצמו בהשם יתברך וכו' ישמר את עצמו מלומר שקר אפלו בטעות עכ"ל.

כמקור למשפט זה הביאו הגמרא במסכת חגיגה (יד:) ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא, כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו 'מים מים', משום שנאמר (תהלים קא:ז) דבר שקרים לא יכון לנגד עיני, ע"כ. ובעין יעקב (סימן יא) כתב הכותב ז"ל מצאת בערוך וכו', שהיו עושין מעשים, ומתפללין תפילות בטהרה, ומשתמשין בכתר (-עיין מסכת אבות א:יג ברע"ב ז"ל ואני שמעתי, ודישתמש בתגא (-כתר), המשתמש בשם המפרש, חלף ואבד, שאין לו חלק לעולם הבא, ע"כ), וצופין בהיכלות – היאך היכל אחר היכל והיכל פנים מהיכל, וקאמר להו ר' עקיבא אל תאמרו מים מים, פי', דאף שנראה לכם שם מים רבים, אין שם מים אלא דמות בעלמא, ואם יאמר אלו מים, נהדף כי שקר אמר, ע"כ.

והנה לכאורה אין ספק שדברי רבינו מקבילות להכותב הנ"ל, אכן לכאורה הכותב הנ"ל לא כוון למה שרבינו גילה. כי המבואר בגמרא שם שהתנאים היו כבר נכנסים לפרדס, ורבי עקיבא הזהיר אותם שלא ידחפו על ידי אמירת שקר, ואילו לפי פשטות דברי רבינו לפי עניות דעתי, שעל ידי שמירה מהשקר זוכין לכחתחילה ליכנס ולילך מהיכל להיכל. ועוד חסר לנו סמך על זה מהיכא תיתי.

וראיתי בספר בית לוי על הספר המדות שהביא תורה נא בלקוטי מוהר"ן שמבאר שם דברי רבי עקיבא אל תאמרו מים מים (וזה יפה להתחיל הספר עם שם ספרו, כי שם מדובר על בני לוי, ולא שם לב לזה, אף על פי שיפה העיר איך שהמשפט הזה פותח את ספר המדות, ללכת מהיכל להיכל), ושם מבואר איך השקר מסיר ההשגחה, ואיך האמת אינו אלא אחד, ולכן לעתיד כאשר יתבטל השקר יהיה השם אחד. ובזה מבואר מה שרבינו כתב כאן שהדבקות תלוי בשמירה מהשקר. אבל עוד לא ביאר איך זה קשור לכניסה בההיכלות, ועוד לא ביאר על ההקפדה דוקא להוציא מהפה.

ובאמת בתורה נא שם בתחילתה רבינו גם כן כותב דוקא על אמירה ז"ל כי אי אפשר לדבר שקר עד שיעכר את דמיו, ואמת אי אפשר לדבר כי אם כשמזכך מקדם את הדמים. כי עקר הדבור הוא הנפש וכו' והנפש הוא הדם וכו' כשאומר שקר יש לו עכירת הדמים, ומזה באה המרה שחורה, וממותרי המחרה שחורה נתהוו הדמעות, ועל ידי זה העינים כהות וכו' ע"ש.

לכן נראה לעניות דעתי לפרש בעזה"י על פי עוד הקדמות, שרבינו מביא (תורה קצד) מהתיקוני זוהר (תיקון יח) ז"ל והדבור הוא היכל המלך, כי 'היכל' גימטריא 'אדנ"י', בחינת הדבור כמו שכתוב (תהלים נא) 'אדנ"י שפתי תפתח', עכ"ל. ובלקוטי מוהר"ן תנינא תורה עז רבינו כז"ל שזה בחינת אדם העליון בחינת: שכינה מדברת מתוך גרונו, בחינת: 'אדנ"י שפתי תפתח', שבפתיחת פיו הוא בחינת אדנ"י בחינת שכינה מדברת מתוך גרונו, הינו כי כשעושה מהפה בחינת קומת אדם אזי הוא בגדר מדבר וכו' עכ"ל.

הרי מבואר שעיקר היכל השם שהאדם נכנס בו, אינו אלא מדברי פיו, ומבואר שצריכים לזכות שדברי פיו יהיו מהשכינה שמדברת מתוך גרונו. ומבואר בתורה נא הנ"ל שכדי לזכות לדבר באמת צריכים לזכך את הדמים מהשקר, ולאחר שיזכה לדברי אמת, יזכה לבחי' אדנ"י שפתי תפתח הנ"ל שיכנס להיכל ה' [גם ידוע שאמת, זה תפארת, בחי' ז"א, ודיבור ותפילה בחי' אמונה, בחי' מלכות והנוקבה של ז"א].

וא"ש שרבינו פתח את ספר המדות במשפט בנוי על: אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך. האותיות של הילתך, אותיות היכל(ו)ת!

לכאו' צריכים לשמור אפילו מטעות שתתקנו תוך כדי דיבור, דהלוא בעבודה זרה וקדושין חוששין אפילו לתוך כדי דיבור (ב"ב קכט-קל) ויותר מזה מצאנו שאדם לעולם לא יקרא לעבדו בנו, ואפלו אם מתקן לשונו תוך כדי דיבור לא נאמן (ע' רשב"ם ב"ב דף קכז: וחזר ואמר עבדי הוא, בין מתוך כדי דיבור בין לאחר זמן ע"כ. הרי כמו כן בכל דיבורו של אדם צריך להיות שמור בריהטת לשונו לדבר רק תכלית בהירת האמת ב"ה. וע"ע בלקוטי מוהר"ן תורה יט ששלמות לשון הקודש הוא על ידי שמתקן השגגות בחי' תרדמה. ומשמע שצריכים לתקן שאפילו ריהטת הלשון תהיה קודש.

ולפי מה שפרשנו שעיקר הזכיה כאן תלוי בשכינה מדברת מתוך גרונו, לכאורה פשוט שיהיה שמירה גם על טעיות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אל תאמרו מים מים

ב"ה

איתא בפרק אין דורשין (חגיגה יד:):

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, עלו לרקיע על ידי שם [רש"י], ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר [אלישע בן אבויה], ורבי עקיבא.

אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעים ברקיע אצל אבני שיש טהור [שהוא מבהיק כמים צלולין], הזהרו שאל תאמרו: הרי מים מים יש כאן ואיך נלך? ! משום שנאמר: דובר שקרים לא יכון לנגד עיני! וזה שיש הוא ולא מים. 

ורבו המפרשים בענין ההזהרה הזו שלא תאמרו מים מים (וע' בלקוטי מוהר"ן תורה נא שהוא ענין של שקר, כי מים מלוחים לא מרוים את הצמאה וצריכים עוד מים).

ונראה לפרש בס"ד כי מצינו כאשר דברו מרים ואהרן על משה בסוף פרשת בהעלותך, השם יתברך נגלה אליהם פתאום (במדבר יב:ד) ורש"י פירש שם: נגלה עליהם פתאום והם טמאים בדרך ארץ, והיו צועקים מים מים, להודיעם שיפה עשה משה מה שפירש מן האשה, מאחר שנגלית עליו שכינה תדיר, ואין עת קבוע לדבור: עד כאן לשונו.

ולפי זה אתי שפיר מה שרבי עקיבא אמר להם שלא תאמרו מים מים, דהיינו שיקפידו על הפרישות והטהרה שלא יקרה להם שיצטרכו לצעוק מים מים.

וזה הזהרה הוא רק כאשר מגיעים אצל אבני שיש טהור, לדרגה כזו שמשתדלים תמיד להיות באור פני ה', ולכן אם לא מתנהגים בפרישות הרי זה שקר מיניה וביה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה לא - ברית עלאה וברית תתאה

ב"ה

לא:ה ויש שני בחינות ברית וכו' ברית עלאה וכו' בן חורין וכו' ברית תתאה וכו' מט"ט, ע"ש.

ע' כל זה בספר אדיר במרום (עמ' כו-ז) ז"ל הנה הקשר השלם צריך שיהיה כפול, ב' קשרים זה על זה בסוד קשר של קיימא, וכנגד זה היסוד יש בו ב' ביעין, ע"ש כל דבריו הקדושים, וכ' שם ששק"ר יכול להיות רק כשיש קשר אחד, וכתב שם (עמ' כז) ז”ל שמטטרו”ן הוא סוד שד”י, שכן עולה בגי' שלו. וגם שם נמצא זיווג ויחוד, דהיינו בהתלבש שם השכינה כידוע, אך באמת אז נקרא בעל קשר א' לבד, ולכן גם הזיוג איננו בכח גדול, כי כח הזיווג הוא תוקף ההתדבקות וכו' אך באצילות הוא יחוד גמור וגדול בב' הקשרים וכו' ע”ש כל דבריו הקדושים. ולהלן (-לד) הרמח"ל כותב שרק מי שהוא במדרגת עולם האצילות הוא בן חורין, אבל במדרגת מט"ט הוא עבד, ע"ש.

והנה הרמח”ל מסביר שם הקשר שרשב”י עשה בחבריא הקדושה שלו כדי ליכנס לאדרא, וזה לכאורה ממש מה שהיה חסר לבחינות הארבע שנכנסו לפרדס, שאפילו רבי עקיבא שנכנס לשלום ויצא בשלום (-שלום זה בחי' יסוד, וא”ש), אמנם הוא הלך יחידי, שזה עוד בבחי' עד אימת ניתב ביימא דחד סמכא, ורק רשב”י זכה לתקן הב' קשרים.

נ נח נחמ נחמן מאומן