לימוד הלכות שבת שלא לחלל את השבת ואכילת שבת מתקן חילול שבת

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תורה רעז

מצוה גדולה להרבות בסעדת שבת, והוא תקון לחלול שבת, כי מחלול שבת אי אפשר לזהר. כי בקל אפשר להכשל בחלול שבת חס ושלום וכו' עיין שם.

רבי יהונתן אייבשיץ כתב ביערות דבש, 'כי אי אפשר כלל במציאות שיינצל מאיסור שבת אם לא ילמד כל הדינים על בורים היטב היטב'. וכעין זה מסופר מהחפץ חיים, ונתן משל להולך בחושך שצריך להחזיק פנס וכו'.

ותמיה גדול יש עליהם, כי הם היו חכמים גדולים בזמניהם, והם הכירו את זה בעצמם, ואם כן איך לא הכירו שרוב העולם אינם ברמת הידיעה כמוהם, וכמעט אי אפשר להם לעמוד באותה רמה של הידיעה. ועל כרחך העיקר כדברי רבינו כאן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הד' אלפין של כוונת אכילה בגמטריא נ נח

 ב"ה

בכוונות לאכילה יש ד' דרכים לצייר א', יוי, יוד, יווי, יווד. ומכוונים להגמטריא של כולם ביחד ק"ד. והרי עם הד' כוללים בגמטריא נ נח.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לבלוע האוכל ולהתנהג על דרך הסוד

 ב"ה 

ספר חיי מוהר"ן

רעג. שלא התחיל לעשות שום דבר בעולם קדם שידע הסוד, ע"ש. כל זה רק לענין הנהגות ועסקי העולם, אבל לענין מצות פשוט וברור שצריכים נעשה ונשמע, קודם לעשות באמונה ואחר כך זוכים לדעת הסוד (ע' למשל לקוטי מוהר"ן תורה צא).

בריש ספר שבחי הר"ן מסופר ז"ל בהיותו בימי קטנותו בא על דעתו לפרש מהעולם, ורצה לשבר תאות אכילה, אך עדין היה בשכל קטן, ונדמה לו שזה אי אפשר שיניח מאכילתו כפי מה שהיה רגיל לאכל בבקר ובצהרים וכו'. על כן ישב עצמו שיהיה בולע כל מה שיאכל, דהינו שלא יהיה לועס מה שיאכל רק יבלע כמו שהוא וכו' עיין שם.

[יש לעיין מה הקשר וההמשך – לפרש מהעולם ורצה לשבר תאות אכילה, או שהם שני דברים נפרדים.

ענין שהתחיל בענין אכילה, לכאורה על דרך המדרש שהביא תוספות (כתובות קד.) עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו.]

והנה המסתכל בכתבי ובכוונות האריז"ל יראה גודל הענין לטחון האוכל דק היטב היטב. וצריך לומר או שרבינו השיג כוונות אחרות כפי רצונו דוקא לבלוע, או שמעשה זה של הבליעה היה עוד בקטנותו קודם שבא למנוע את עצמו מלעשות שום דבר בלי לדעת סודו. אי נמי, כאן הסוד ברור וידוע לכל יודעי ספר, ורבינו דוקא בחר לא לעשות דרך הסוד, והוא יוצא מן הכלל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ואכל וחי לעולם

 ב"ה

פרשת בראשית

ג:כב וַיֹּ֣אמֶר | יְ"הֹוָ֣ה אֱלֹקִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת טוֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה | פֶּן-יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם.

ויאמר י', עם התיבות, בגמטריא נחמן מאומן. י' אלקים הן האדם בגמטריא נ נח נ נח ע"ה. טוב ורע ע"ה בגמטריא ברסלב, נחמן בן פיגא. היה כאחד ממנו לדעת ע"ה בגמטריא רבי נחמן מברסלב. לדעת טוב ורע, עם הי' אותיות ג' תיבות והכולל, בגמטריא רבנו נחמן בן שמחה. ולקח, עם הד' אותיות בגמטריא נחמן. ורע ועתה, עם התיבות, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן. גם מעץ החיים, עם הג' תיבות והכלל, בגמטריא רבי נ נח. ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם, בגמטריא נון חית מם נון ע"ה.

הראשי תיבות של: האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב, ושל: פן ישלח ידו ולקח גם, בגמטריא נ נח ע"ה. הראשי תיבות של: פן ישלח ידו ולקח גם מעץ, בגמטריא נחמן ע"ה.

הסופי תיבות של: ויאמר י' אלקים הן בגמטריא ברסלב ע"ה. הסופי תיבות של: היה כאחד ממנו לדעת טוב בגמטריא רבינו נחמן ע"ה. הסופי תיבות של: היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. הסופי תיבות של: כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ע"ה בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: ידו ולקח גם מעץ, עם הד' אותיות, בגמטריא נחמן.

אותיות היסוד (אלו שלפני הסופי תיבות) של: ידו ולקח גם ע"ה בגמטריא נ נח. אותיות היסוד של: ורע ועתה פן ישלח בגמטריא נון חית מם נון. אותיות היסוד של: מעץ החיים ואכל וחי, בגמטריא נ נח.

ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם. יש לפרש שיקח את 'גם', דהיינו בחי' לאה כידוע, וחי לעלם, לעלם כתיב חסר, משמעו עלמא דאתכסיא – בחי' לאה.

עוד י"ל גם הוא הקליפה שאומרת (מלכים א:ג) גזורו גם לי גם לך לא וכו', כמו שרבינו גילה בסוף ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ב – ז"ל כי קישוי לילד הוא, על ידי שיש קליפה שהיא אומרת גזורו וכו', כי אינו רוצה שיצא לאויר העולם, וכנגד זה יש מ"ג תיבות בזה המזמור, כנגד בחי' ג"ם הנ"ל, כי המזמור הזה הוא סגולה למקשה לילד, עכ"ל. ולא מבואר שם ענין הקליפה מה היא מפסדת אם תצליח לעכב הוולד. ואולי י"ל לפי מה שראיתי פעם, ושכחתי מקומו (ומתוך חיפוש קל למצוא מה שזכרתי, מצאתי פירוש כזה בספר מעדני מלך על התורה בפרשת וישלח עה"פ ויהי בהקשותה בלדתה ותאמר לה המילדת אל תיראי כי גם זה לך בן, אז אין פחד שהיא צריך להתגלגל בתוך אותו הוולד), שעיקר ענין המקשה לילד הוא מה שמחכים למי שהוא לפטר מן העולם כדי שתלדי זו, בסוד דור הולך ודור בא, ואין דוחין נפש מפני נפש, ולכן אי אפשר סתם לגזור שתלדי, כי בזה מקרב מיתת השני. ולפי זה מובן שהקליפה 'גם' מפסיד בעיכוב הולדה, שבזה השני ישאר בחיים. ועכ"ז עדיף להקליפה שישאר הזקן בעולם מלידת נפש חדש. ואם יקח אדם את הקליפה 'גם' אז תמיד יעכב דור הבא מלהחליפו ויחיה לעלם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תפלה לפני התפלה – תורה סב

 

 

תפלה לפני התפלה – תורה סב

 

יהי רצון מלפניך יאו"א בזכות ההלכות פסוקות של התורה בכלל, ובזכות אלו ההלכות שלמדתי, תתקשר השלום שבקדושה, שלא ישתלשל ממנו היצר הרע, ויתבטל מחלוקת היצר הרע שבלבי, ואוכל לעבוד את ה' בכל לבבי בשני יצרים, וזכני לשלום זה, נוטריקון ודע מה שתשיב לאפיקורס, שהיצר טוב יתגבר עוד ליתן לי דעה בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו, והקב"ה עומד בשעת התפילה ושומע התפילה, ואז אזכה להתפלל בהתלהבות גדול ולדקדק כראוי וכיאות, בלי הסתרה אפיקורסית וקושיות כלל. אודך ביושר לבב בלמדי משפטי צדקך.

[מכאן ואילך אין התפלה מסודרת ככל הצורך, והיא רק להשלמה בעלמא] וחזקני באמונה שאזכה לאמונה שלמה, ויקויים מקרא שכתוב (צפניה ג) אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', בחי' ורעה אמונה, להוציאנו מכל התאוות, ולהעלות כל ניצוי הקדושה, בכח ובזכות נ נח נחמ נחמן מאומן, שימשיך חסד ללחלח הגרון, ואקרא בגרון ולא אחשוך, ויתדבקו אחורי הקדושה, ויתגלו הפנים של הקדושה, וכולם יפנו לאמונת ישראל, ותתקשט בקישוטין דלא הוו. ועל ידי זה תזכני שעל ידי אכילתי יעשה יחוד קוב"ה ושכנתיה אפין באפין, והאמונה תאיר שהשם יתברך סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות, ואין צריך לשום סיבה ואמצעי, ותתן כח להצדיק לבטל הגזירות ומערכת המזלות, ואזי ידעו שיש אלהי נמצא. כי אתה שומע תפילת כל פה, ברוך שומע תפילה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תורה סג - ויסב אלקים - מבארת נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן

תורה סב

ויסב אלקים

תורה זו ממש מפרשת חתימת נ נח נחמ נחמן מאומן, על כן נקראת על שם סבא – ויסב. כי בתורה זו רבינו גילה שעל ידי אכילתם של ישראל נעשה יחוד קוב"ה ושכינתיה, והרי ידענו (תורה קכט) שצריכים להיות נאכל להצדיק, הוא רבינו הקדוש. ורבינו גילה כאן שכדי לזכות לאכילה כזו צריכים אמונה בשלימות, בחי' מאומן, וכדי לזכות לאמונה בשלמות צריכים להעלות ניצוצי אותיות הדיבור (אות ד), ועיקר הרמז לנפילת אותיות הדיבור הוא נ' כפופה שמסמן את הנפילה של הה' מוצאות הפה וכמו שהיה במצרים שכל ענין גלות מצרים היה גלות הדיבור, ומתחיל בגנות, בנ' כפופה ומסיים בשבח בן' פשוטה, וזה ענין של ניסן ושל נחמן. וכדי להעלותן צריכים להפוך את הדיבור ע"ש באריכות שזה ענין אחוריים, כמו החתימה של נ נח נחמ נחמן. ובזה חוזרים כל הניצוצות וכל העולם לאמונה, הרי מאומן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרשת שמיני - אכילה

 ב"ה

יא:ב דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ.

מכל הבהמה אשר על ע"ה בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן.

הסופי תיבות של: ישראל לאמר זאת, בגמטריא נון נון חית. הסופי תיבות של: לאמר זאת החיה אשר תאכלו, בגמטריא רבנו נחמן בן שמחה.

זאת החיה אשר תאכלו – רמז שכאשר אוכלים דומים לחיה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אכילה בשבת מתקן חילול שבת

 ב"ה

בספר ליקוטי מוהר"ן

תורה תורה רעז

ודע שעקר כבוד שבת היא האכילה, כמו שכתוב (שמות טז) 'אכלוהו היום', כי אכילת שבת יקרה מאד, כי הוא כלו אלהות כלו קדש, וכמבאר (עליל בסימן נז). ועל כן מצוה גדולה להרבות בסעדת שבת, והוא תקון לחלול שבת, כי מחלול שבת אי אפשר לזהר. כי בקל אפשר להכשל בחלול שבת, חס ושלום, והתקון הוא על ידי האכילה של שבת, כי חלול שבת הוא בחינות חלל, בחינת הסתלקות וכו' ע"ש כל התורה.

וקצת יש להעיר ממסכת שבת (סט.) בהיכא תמצא שיתחייב על שגגת כל הל"ט מלאכות ז"ל אלא לרבי שמעון בן לקיש דאמר עד שישגוג בלאו ובכרת, דיד ליה לשבת במאי?! דידעה בתחומין ואליבא דרבי עקיבא, ע"כ. וביאר הריטב"א שמשום קידוש והבדלה ועונג שבת באכילה לא מיקרי שיודע את השבת, שעיקר השבת הוא שביתת המלאכות שבה, ע"ש. הרי שלכאורה אין אכילת שבת אלים לתקן חילול המלאכות.

אכן יש כמה וכמה עוד דרכים במפרשים שם, למשל בספר ענף יהושע (ד"ה דידע) כתב שבאמת הגמרא היתה יכולה ליישב דידע מעונג שבת. ובספר חידושי גור אריה (ד"ה דידע, בתירוץ א') פירש שאין לומר שידע שבת במצות עונג שבת, משום שידיעה הבאה לחייב קרבן צריך שתהיה ידיעה מענינו של הקרבן כגון לאו או כרת, ועל כן אין די בכך שידע שבת בדבר שאינו נוגע לקרבן כעשה ד'שבתון' או כמצות עונג שבת. (ועיין בתוס' שהשאיר בתימה למה הגמרא לא יישבה מעשה דשבת, ובספר עץ הדעת טוב (ד"ה דידע) פירש שאף אם הזיד בעשה אינו ראוי לכפרה, כי מה לי מזיד בלאו או בעשה, סוף סוף נקרא מזיד – ולפי זה הרי העשה ממש שוה להלאו).

נ נח נחמ נחמן מאומן

אכילת הצדיק הכי גבוה

 ב"ה

ספר המדות, ערך אכילה, חלק ב

ב:ז אכילת הצדיקים גדולה יותר מהקרבנות ומזווגן, ע"כ.

ציינו למדרש רבה (בראשית רבה סה:יט) על הפסוק (בראשית כז:כ) כי הקרה אל אלקיך לפני, ז"ל: רבי יוחנן ורשי לקיש, חד מנהון אמר: אם לקרבנך המציא לך הקב"ה, שנאמר (בראשית כב:יג) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל, למאכלך על אחת כמה וכמה. ואוחרנא אמר, אם לזווגך המציא לך, דכתיב (בראשית כד:יב) הקרב נא לפני היום וכו', למאכליך על אחת כמה וכמה, עכ"ל. ולכאורה אין הכרח מזה, כי הכוונה פשוטה, שאכילה יותר הכרחי לחיי האדם, ואם השם יתברך דואג על צרכיו הפחות נצרכים כל שכן ידאג שיהיה לו אוכל. ואולי משום זה אכילה יותר גדולה, כי הוא ממש מחיה את נפש הצדיק.

ובספר בית לוי ביאר הטעם כי על ידי אכילה מעלה האוכל לבחי' מדבר, שזה ייעוד ותכלית הבריאה. ולכאורה אין זה טעם מספיק, כי גם בזווג מוריד נשמות שהם בבחי' מדבר. ואולי בזווג הוא תיקון פרטי, לאותה אשה ולאותה וולד הילוד, משא"כ באכילה מתקן בכללי את כל הבריאה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תפילה קצרה לפני אכילה

ב"ה

תפלה לפני אכילה

רבונו של עולם אתה מתפאר בעמך ישראל, ובשביל ההתפארות הזה בראת כל העולם, ועל ידי ההתפארות מתגלה יראתך על כל הבריאה ובפרט בעת האוכל נאמר גושי הלום, ובפרטיות אתה מתפאר בי, וכן בתוך האוכל יש טוב טמון שתתפאר בו, ולכן תעזרני לאכול ביראת שמים להיות אושפזינא, איש פום זה, לשכינה, שהפה שלי יהיה שיעור קומה של אדם, ועוד זכני לעלות להיות אדם עליון שהשכינה מדברת מתוך גרונו, וזכני לאסוף את הטוב שבאוכל ולדחות את כל החיצוניות ולא להיות נתפס בסכלות ח"ו, ועל ידי זה זכיני להשלים שכלי כדי שאזכה לאור הצדיק נ נח נחמ נחמן מאומן שמגלה יראתך ואהבתך ורצונך, וזכני להשלים פגמי המזבח ובפרט על ידי עשיית מצות נתינת צדקה..

וזכני לאכול בשמחה, ולאכול ביראה עילאה ובחכמה עילאה ובאמונה עילאה שעל ידי זה זכני להארת הרצון של אור הפנים ברצונות וכיסופין עד אין סוף הכלולה מבחי' בן ותלמיד, בחינות איה מקום כבודו ומלא כל הארץ כבודו, וייטב לבי בל"ב אלקים דמעשה בראשית, ועל ידי זכני לברר את כל האוכל במחשבה בחכמה ובאמונה, וזכני לשלמות לשון הקודש שהוא שלמות שמירת ותיקון הברית בקדושה ובטהרה שעל ידי זכני שיהיה עיקר ניזוני מניצוצי אותיות שבאוכל, ויהיה כל אכילתי בבחי' אכילת מן, ויקוים בי צדיק אוכל לשובע נפשו, והשביע בצחצחות נפשך.

וזכני לאכול במתינות, בדרך ארץ, בבושה ממך, ובדבקות.

וזכני לברך כל הברכות בכוונה עצומה רצויה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה יז - הערות ועיונים

ב"ה

לקוטי מוהר"ן

תורה יז

א. כי יראה ואהבה, אי אפשר לקבל, כי אם על ידי צדיקי הדור, כי הצדיק הדור הוא המגלה היראה והאהבה ע"כ, וכן באות ב' כז"ל וכשנחשך אצל אחד היראה והאהבה וכו' זה מחמת שנחשך אצלו אור הצדיק, שממנו מקבלין יראה ואהבה כנ"ל.

וצ"ב דהגם שמבואר היטב בתורה פה איך שהצדיק הוא המגלה את היראה והאהבה, אבל מאחר שהוא גילה את זה למה לא יכולים לקבל את זה ישר מהשם יתברך. ועל זה פירשו המפרשים שהיראה והאהבה ממש קשורים להרצונות שהצדיק גילה.

א. כלל הבריאה, ופרטיה, ופרטי פרטיה הם כפי ההתפארות בישראל. עיין בזה בזוהר הקדוש פרשת תולדות (עמוד קלד) ולית לך כל שיפא ושיפא דקימא ביה בבר דלא הוי לקבליה בריה בעלמא דהא כמ דבר נש איהו מתפלג שיפין וכלהו קימין דרגין על דרגין מתתקנין אלין על אלין וכלהו חד גופא הכי נמי עלמא כל אנון ברין כלהו שיפין שיפין וקימין אלין על אלין וכד מתתקנן כלהו הא (חד) גופא ממש, ע"כ. וכן בעוד כמה מקומות.

והרמח"ל ביאר היטב, שגם ההנהגה מקבלת להבריאה גופא, שהבריות עצמם הרם רמזי ההנהגה, עיין קל"ח פתחי חכמה פתח יב, ובעוד כמה מקומות.

והנה שיעור קומה של כל העולמות הוא אדם, ואתם קרואים אדם, היינו ישראל, הרי שכל הבריאה, גם מצד מהותה גם מצד הנהגותה, תלויה בישראל. וזה מבואר בדעת תבונות אות קכח-, ובעוד כמה מקומות.

ועיין בזה נפלאות במש"כ הרמח"ל בפירוש הזוהר ריש משפטים (גנזי רמח"ל עמ' רעו-ז) שכל פניות של השם יתברך אינם אלא לישראל, כל ענין הבריאה והטבע אינו אלא התפשטות של קדושה שמתפשטת השכינה לתחתונים, אלא כיון שאין קנאת הס"א אלא על ישראל, צריכים להסתיר את זה, אז ההנהגה הנראית אינה אלא "עולם כמנהגו", אבל מבפנים האמת הוא שהכל הוא בשביל ישראל, והולך הכל לתיקונם של ישראל, ע"ש כדה"ק.

וע"ע מש"כ לקמן אות ו.

והצדיק על ידי שמבקש ומחפש תמיד (לגלות הרצונות של הש"י), ומוצא ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות – עד כאן לשונו, והוספתי את הסוגריים, כי לכאורה כן פירושו מדבריו הקודמים עיין שם, ועיין בספר ביאור הלקוטים שעמד על זה שהצדיק בעיקר מחפש אחר רצונות השם יתברך. ועל כל פנים זה העסק של הצדיק למצוא את הטוב אפילו בפושעי ישראל, והצדיק הולך ומחפש ומוצא. ואילו בתורה רפ"ב רבינו גילה שעל כל יהודי לדון את כל האדם לכף זכות, לכאורה אינו עסק לצאת ולחפש, אלא מדובר כאשר הוא פוגש במישהו או כדומה אז חל עליו העבודה להתיחס רק להטוב שיוכל למצוא בו. ושם מבואר שיש צדיק שיכול למצוא נקודות טובות בכולם והוא יכול להיות שליח ציבור, זה כבר בחי' צדיק כמו בתורה יז לפנינו, שמחפש ומוציא בכולם. ויתכן שיש עוד בחינה בתורה שלנו שההתפארות הוא רק על שם העתיד, עיין לקמן.

ושם בתורה רפ"ב רבינו גילה שאותו צדיק שיכול למצוא את הטוב בכולם הוא יודע מאיזה משכן הילד מקבל הבל פיו, וזה כעין המבואר בתורה יז לפנינו, כי המשכון הוא בתבנית העולם כולו, וכמו שהצדיק יודע רצון השם יתברך בבריאה מקביל לאיזה התפארות בישראל, כמו כן הוא ידע איזה ילד שייך לאיזה משכן.

ואם זה צודקת, שזה אותו בחי', לפי זה מבואר שהכח הזה המבואר בתורה יז שהצדיק משיג רצון הבורא בבריאה בההתפארות של ישראל, רק צדיק שיכול למצוא את הטוב בכולם יש לו את הכח הזה להבין את הקשר בין ההתפארות של ישראל להקבלתו בבריאה שגרמה לרצות ה' בה.

וכאן יש להעיר שאפילו בתורה ה' שרבינו גילה את הענין של חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, שלכאורה על כרחך הולך על כל אחד ואחד ישראל, עם כל זה במכתב של ר' געציל מאומן הוא מציין אותו כהוראה של גדלות הצדיק, כי באמת רק צדיק עצום יכול לזכות להמבואר שם, וכבר כתבתי על זה במקומו. וכמו כן ידוע שכל תורה של רבינו זה לא סתם לימוד אלא דרך עבודה שכל אחד צריך לקחת לעצמו. ומבואר שרבינו מכניס כל אחד בקטן לפעולותיו של הצדיק. וכמו כן תורה רפ"ב של אזמרה, באמת זה דרך נשגב מאד של הצדיק, אלא שרבינו מכניס כל אחד בקטן, ודוק.

והצדיק על ידי שמבקש ומחפש תמיד ומוצא ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות בכל איבר ותנועה של כל אחד ואחד מישראל כנ"ל על ידי זה יודע ומשיג כל הרצונות של השם יתברך עכ"ל.

והנה לפי הפירושים כאן, הדיבורים של הצדיק שהולכים למרחוק ומעוררים את הטוב במקומו, הדיבורים האלו הם גופא ההתפארות שהצדיק מוציא. ולפי פירושם צריך ביאור, כי אפילו אם נאמר שהצדיק רואה אותם ברוח הקודש, אבל יש כאלו שהם לגמרי טמונים בגוים ובאמונות כזביות שלהם רחמנא ליצלן, והאם גם בהם באותה עת יש התפארות למעשה. ולכאורה ההתפארות עליהם זה רק על שם העתיד, כמו בבריאת העולם שהשם יתברך צפה שיהיה לו התפארות מנשמות ישראל לכן בראה אותם, אבל כל עוד שהם לא נתגדלו בעולם עוד לא מביאים התפארות. וכן הנשמות האלו שחלקם בטוב, אבל זה עוד לא יצא לפועל. ואם כן לפי הפירושים כאן מה רואה הצדיק בהם ואיזה דיבורים הוא שולח להם.

ולכאו' צריכים לומר שהצדיק מעודד אותם בכללי על כחם ומעלתם הגבוה, שראוים הם להיות תפארת להשם יתברך. ועל ידי שמזכיר להם את רום מעלתם, הם מתעוררים כמבואר.

אי נמי יתכן שאפילו בתוך טומאתם ממש, יש להם בחי' שם ישראל נקרא עליהם, ויש להשם יתברך התפארות מהם. וע' בריש סיפור מהשבעה בעטלירס שכז"ל והבן מלך, מחמת שהיה בו טוב, כי נולד עם טוב והיו לו מדות טובות וישרות היה נזכר לפעמים היכן הוא בעולם, ומה הוא עושה וו', והיה גונח ומתאנח על זה, על שנפל למבוכות כאלו ונתעה כל כך, והיה מתאנח מאד, אבל תכף כשהיה מתחיל להשתמש עם השכל חזר ונתחזק אצלו החכמות של אפיקורסות עכ"ל. הרי מבואר שאפילו שהיה אפיקורס עדיין היה לו מדות טובות וישרות, וכן בענין האמונה היה לו עליות והתקרבות לאמת לפעמים, אז יתכן שאפילו על הטמון בטמואה עדיין יש התפארות ממנו. והצדיק רואה את זה ומחזק את זה.

תפילין של השם יתברך שמתפאר בישראל: ע' מאמר פירוש המצוות לרמח"ל מצוה יד – לקשור תפילין (אוצרות רמח"ל עמוד רלז).

וכמו שעל ידי התגלות ההתפארות של ישראל שהם מתפארים עמו יתברך על ידי זה נופל יראה וכו' כמו כן על ידי התגלות ההתפארות של השם יתברך שמתפאר בישראל וכו' מתגלה היראה של השם יתברך עכ"ל.

צ"ב דבשלמא כאשר ישראל מתפארים כי שם ה' נקרא עליהם ממילא מתגלה יראה, אבל למה ההתפארות של ישראל יגלה יראה. ורבינו גילה טעם הדבר, כי רואים את המלך בתפארתו, ואכן לכאורה זה אינו דומה לענין היראה שמתגלה על ידי הנחת תפילין שלנו.

וי"ל שבאמת היראה הראויה להאין סוף ב"ה הוא בודאי למעלה מהאפשריות והגבול של כל הבריאה (ורבינו כבר גילה שאפילו מדת היראה יש לה יראה מהשם יתברך), והרי כל מה שהברואים יש להם יראה מהש"י הוא מצומצם כפי מדותם (וע' בתורה מט, שקבלת מלכות שמים הוא רק על ידי שמצמצמים את האור אין סוף). ויראה זו היא דייקא כפי ההתפארות שיש להשם יתברך מישראל. ולכן דייקא על ידי התפילין של הקב"ה שזה ההתפארות בישראל, דייקא על ידי זה נופל יראתו.

הצדיק מגלה הרצונות של הש"י בבריאת העולם ע"י שהוא מוציא ההתפארות וכו', ועל ידי התגלות ההתפארות שהש"י מתפאר בישראל נולד יראה ואחר כך גם אהבה, שהש"י מגלה רצונו לכל אחד ואחד ונותן להם מתנות ומרומם קרנם, ע"ש כל זה באריכות. והרי יש שני בחינות רצון, עצם הרצון שהיה בבריאת העולם כמו שהוא, ואחר כך יש התחדשות כח בהתגלות הרצון, שאז הש"י שוב משפיע לכל אחד כרצונו.

וי"ל בזה את ברכת המחזיר שכינתו לציון: רצה י"א בעמך ישראל ובתפלתם וכו' ותפלתם – שהוא בחי' יראה כמובא כמה פעמים בלקוטי מוהר"ן – באהבה – הרי האהבה, תקבל ברצון – הרי קבלת ההתפארות, ותהי לרצון – התחדשות הרצון.

ובאמת כל ברכה שאנחנו מברכים הוא ממש בתוכנית הזה. כי במילה "ברוך" אנו מאירים אור מאימא עילאה להעלות את חסד גבורה תפארת של זעיר אנפין – שהם אברהם יצחק ויעקב, שהם נרמזים במלות "אתה ה' אלקינו", אליה, ואז היא נקראת "מלך העולם", כי עול"ם הם הג' אבות (כל זה מבואר בקיצור הכוונות להרמח"ל בכונת ברכת המוציא), והנה אחר כך יוצאים משם בשפע שקיבלו, ומורידים אותו אל נוק' המגלה כל הפעולות למטה וכו' עיין כל זה בריש ספר קיצור הכוונות להרמח"ל וההבדל בין ברכת המצות לברכת הנהנין וכו'. ומבואר הענין שזה ממש התחדשות הרצון.

וכן בקריאת שמע שאנו מקבלים עול מלכות שמים, בחי' יראה בהמלכת השם יתברך (והוא גם בבחי' העלאת הג' אבות כמובא אברהם יצחק יעקב ראשי תיבות כמו הר"ת של י' אלקינו י'), אז ממשיכים "ואהבת".

יז:ג מזבח בחלקו של טרוף. דהינו בנימין. ומבואר בזה שהגדלת גבול הקדושה והצלה של אלו שיצאו מהקדושה הוא דיקא ענין של בנימין. ואכן רבינו גילה איך שכל זה נעשה בקדושה ובטהרה על ידי אכילה כראוי, ועל ידי צדקה, ועל ידי דיבורי הצדיק שרק הם היוצאים חוץ לגבול, בספרים אחרים רצו בחכמתם להורות בזה עבודות לשם שמים שהם לא בתכלית הקדושה וכו', עיין למשל בספר בית יעקב (בנו של המי שילוח – איז'ביץ) בפרשת ויגש (עמוד תלג-) ז"ל:

אמנם כאשר ירצה לברר זאת ולהוציא מהם זה המן אזי יצרך לו להכניס את עצמו בההסתר במעט רגע ולהתלבש בלבוש השכחה שהוא מדת העכו"ם ולעשות פעולות נסתרות עד שנדמה לעין אדם שלא תואר ולא הדר לאלו הפעולות ואין מהם כבוד שמים. ואף שלפי שעה יש לו היזקא מזה שמכניס את עצמו בההסתר וסובל מזה כי כאשר יתלבש באלו הלבושין אזי נדמה שנתפשט כל כך עד שאין לו תקנה ח"ו אמנם הוא מוכרח לזה כמו האדם ההולך בכפרים מוכרח להתלבש גם הוא בלבוש כפרי בשעה שהוא מהלך בהכפר כן כשירצה בנימין הצדיק לברר זאת מבין העכו"ם אזי מוכרח הוא להתלבש בלבושם אן על זה יביט שלא ישתקע בזו המדה ח"ו אך כרגע ואחר עבור הרגע אזי יפשוט את עצמו מהבגדים הצואים וילבש מחלצות. וזהו דאיתא בש"ס (מגילה יומא) חופף עליו כל היום רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין והיה בנימין הצדיק מצטער עליו כל היום לבלעה היינו שרצונו הוא לבלוע כל הכחות שיש להם שייכות לקדושה וכמו שנאמר בו ובין כתפיו שכן שלעולם הוא עומד ומביט להכניס וכו' עכ"ל

ועוד כתב שם ז"ל ובנימין מכניס את עצמו לבין העכו"ם ללקט הכלים והחן שמפוזר ביניהם ומכניס בישראל להרחיב את גבול ישראל, עכ"ל.

מזבח – בגמטריא ז"ן. שהוא מעיקרי כוונות האכילה. אכל מזבח (מלשון אוכל, אי נמי מלשון על כל כמו שאומרים אכל חד וחד) בגמטריא נ נח.

מנבז בגמטריא אומן. מנבז אותיות מזבח בחילוף אות נ'.

חלקי – בגמטרי נחמן

אות ה: צריך לכתב לו כתב, כן צריך לשלח בחינת כתב להם. צ"ב למה דוקא כתיבה, והרי מבואר שאפילו הכתיבה אינו אלא על ידי הדיבור של הצדיק.

אות ה: צריך לכתוב לו כתב – עיין בהפירוש מי הנחל שכתב את זה קצת יותר מפורש ז"ל: ואז מוכרח הצדיק לשלוח לו מכתב למקומו הרחוק והמגושם מאד, עכ"ל עיין שם. וזה ממש בפירוש ענין של הפתק.

אות ה: כי הדבור של הצדיק הלך למרחוק, עד שנכתב ונחקק שם בספריהם, שעל ידי זה נמצא בספריהם הפך אמונתם, כי נמצא בספריהם הדבורים קדושים אשר הגיד מרדכי, כנ"ל. ואזי, כשבאים אלו העכו"ם ומוצאים שם הפך אמונתם וכו' ע"ש ולעיל מיניה כתב כמו שמספרין מכמה גרים שנתגירו על ידי זה, על ידי שמצאו בספריהם הפך אמונתם.

וצריך ביאור למעשה, כי לכאורה מה שנמצא בספריהם הפך אמונתם זה סתם מאליו מגודל שקר וכזיבת האמונה שלהם הרי היא מלאה הפוכות כידוע, ולכאורה אין זה מציאת הדברים של הצדיק.

אות ו. חלקי נשמות ישראל, שכל העולמות נבראו בשבילם, והמה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו (דברי הימים א:ד), כי הקב"ה נמלך עם נשמות ישראל לברא את העולם (ב"ר פ"ח, מדרש רות פ"ב), ע"כ.

שורש זה של ישראל להיות הקב"ה נמלך איתם, מבואר ברמח"ל בפירוש משנה א' דספר יצירה (אוצרות רמח"ל עמוד ריח) איך זה נשרש בל"ב נתיבות חכמה, ואחר כך יש שמות, והוא בחינה אחת שבו שורים הצורות על החומר בסוד 'בי"ה שמו', וכז"ל והוא סוד "מי יספר שחקים (-כמו שרבינו הביא באות א' ועזו בשחקים) בחכמה." והענין, כי הנה כל הנברא הוא הודעת פעולותיו יתברך שמו, שזה מורה על ענין אחד,וזה מורה על דב אחר, והוא כמו ה' (-הוי"ה) שאינו השורש עצמו, אבל מורה עליו, כ כל הנבראים כולם הם ממש שמו של הקב"ה. וזהו: "כל הנקרא בשמי". וזה בבחינת השראת הצורה על החומר שפירשתי למעלה, שאז חוזרים כולם להיות רק שמו של הקב"ה. ואז בבחינה זאת נרשמים למעלה בשכינה עצמה בסוד ספר. וזה כדי לקבוע ההנהגה על ידיהם וכו' ע"ש כל דה"ק

סוף אות ו': וזה והיה שדי בצריך, וכסף תועפות לך (איוב כב), עי' ברש"י שם שלא ידע איך אפשר שהשם יתברך שד"י יהיה עם הצרים ח"ו, ולפי פירוש רבינו א"ש.

אות ח: אנא בריה קלה שבים – הינו שאני למעלה מכל העולמות וכו' עכ"ל. וק"ק שרבינו כותב שהנשמה אפילו למעלה מאצילות, ויש טועים בזה ח"ו. ובמקום אחר פרשנו בס"ד.

נ נח נחמ נחמן מאומן

איסור אכילת דם - פרשת אחרי מות - ייקרא יז

ב"ה התורה הקדושה אסרה עלינו כמה וכמה פעמים אכילת דם, ונתן טעם להאיסור, כי הדם הוא הנפש. והנה ידוע מהאריז"ל וביותר מהבעל שם טוב שכל המאכלים שאנו אוכלים יש בהם נפשות מגולגלים, ובאכילתן אנו מעלין אותן. ואם כן מאי שנה, למה הדם אסור כי הדם הוא הנפש, לאילו בשאר המאכלים אנו דוקא מכוונים לאכול הנפש.

והתירוץ כי הדם הוא הנפש הבהמית, לא נפש האדם. כי גוף הנפש הבהמית אסור, ואי אפשר לתקן ככה באכילתה (ועם כל זה, באכילת הבשר מעלים את הבהמה לאדם, וזה תיקון גם לנפש אותה הבהמה, ודוק). אבל הנשמות שמחופפות בגלגוליהם שנכלאים בבהמה, אלו צריכים לשחרר, להחליץ, ולהעלות.

ועיין במסכת שבת (קכט.) שאחר שהקיז דם צריכים לעשות סעודה, ורב אמר שצריך דוקא בשר, נפשא חלף נפשא, והמהרש"א כתב כי כן כתוב כי נפש כל בשר דמו הוא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הרגשת טעם באכילה

ב"ה

ספר המדות אכילה אות ו: מי שאינו מרגיש טעם באכילתו ידע שנתק ממנו השם יתברך, עכ"ל. 

ואפילו הכי רבינו היה אוכל באופן שלא ירגיש הטעם כמבואר בשיחות הר"ן אות רמו ז"ל הייתי מסתכל על אכילתו, והיה מתכוין שלא להכניס הדבר שאוכל לתוך הפה והחיך וכו' ומי שאוכל כך כמעט שאין מרגיש שום טעם באכילתו ע"ש.

ובמקום אחר כתבנו על זה שהתם בסיפורי מעשיות היה דוקא מרגיש כל הטעמים שהיה מצפה, שתמוה מאד שלכאורה בתמימות היה צריך לוותר על כל הטעמים, ואולי העיקר בזה הוא הנמשל, ועדיין צ"ע.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אכילתו של ר' אברהם בערניו - נכד רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה

ר' אברהם בער,ניו נכד רבינו ז"ל היה עשיר מופלג, ובביתו היו מכינים בעבורו סעודה רחבה כיד המלך. וכך היה מנהגו בעת אכילתו, תיכף כשהושיט לפיו כף ראשונה, זוקף היה עיניו למעלה בכיסופין והשתוקקות ככוסף לדבר מה וכה שהה קצת בדביקותו העצומה אל השי"ת - - - תמונה זו חזרה על עצמה בכל כף וכף שהכניס לפיו במשך סעודתו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

עוד כף ברכה

ב"ה

שיח שרפי קודש ב-ב-תרלב


שָׁאַל אוֹתוֹ אֶחָד מֵאַנַ"שׁ אֵיזֶה עֵצָה, וְלֹא עָנָהוּ מוֹהַרְנַ"תְּ, וְשָׁאַל שׁוּב אֶת מוֹהַרְנַ"תְּ, וְשׁוּב לֹא עָנָהוּ, וְשָׁאַל עוֹד פַּעַם, נַעֲנָה לוֹ מוֹהַרְנַ"תְּ וְאָמַר: "אֵינִי יוֹדֵעַ לָשִׁית עֵצוֹת לְעַצְמִי, אִם לֶאֱכֹל עוֹד כַּף סֶלֶק אִם לֹא, כִּי אוּלַי כְּבָר מַסְפִּיק, וְאַתָּה רוֹצֶה שֶׁכְּבָר אֶעֱנֶה לְךָ תֵּכֶף וּמִיָּד...

והוא ממש פלא, כי אדרבה ע' בגמרא מס' ברכות כ: 
דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דר' אמי וזמנין אמר לה משמיה דר' אסי אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה רבש''ע כתוב בתורתך {דברים י-יז} אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב {במדבר ו-כו} ישא ה' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה {דברים ח-י} ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה:

הרי מבואר שהברכות של ברכות כהנים, ישא ה' פניו אליך, מגיעים לישראל בזכות זה גופא שהם מדקדקים עד כמה לאכול, והרי גופא זה שרבי נתן היה שוקל כל כך אם לאכול עוד כף או לאו, זה גופא מביא הישועה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מה הענין להגיד רק "נ נח" (בלי לסיים כל המשפט) -- What is the thing about just saying Nanach (and not the whole expression)

ב"ה

740. מה הענין להגיד רק נ נח?

יש בזה כח חזק ומשמח, והסבא אמר שהשי"ת יודע לסיים המשפט. ויש כמה סברות להבין את זה אכן אכתי צ"ת. וע"ע ברמזים (כסא ה' עם הכולל בגמטריא נ נח, דוד המלך בגמטריא נ נח ע”ה, ועוד). אכן כדי שלא נצא פטוב בלי כלום, כתבתי איזה רעיונות להתחשב בהם.

לקמן מה שכתבתי על זה לפני כמה שנים, ומשנה ראשונה לא תעקר, אכן כעת זכיתי ב"ה לעמוד על עוד טעם הגון. והוא על פי המבואר בספר הכוונות של האריז"ל בענין יום הכיפורים (דרוש ב') שמבואר שם שיש ב' אכילות של אבא ואמא, אכילה לג' ראשונים, ואכילה לז' תחתונים שלהם, וכן יש שני שתיות של זעיר אנפין ונוקביה, לג"ר וו' קצוות. ויעו' שם שמגלה איך שהם שני שפעים שבאים מאריך אבל נפרדים לגמרי. ועוד מבואר בכוונות שם שהשפעות ומזונות שבאים מפנימיות אימא הם בחי' קולות, חמש קולות, ומאלו ניזונים ביום הכיפורים שכנגדם נתיסדו חמש תפילות וחמש עינוים וצומות (צום = קול), ואילו בשאר ימות השנה ניזונים מחיצוניות אימא באכילה ושתיה ממש. והנה האכילה הב' הנ"ל היא בחי' ה' קולות של פנימיות אימא, וממנה נמשך השתיה הא' לצורך ג"ר דזו"נ. ונמצא שרק השתיה הב' שייך לימות השנה, כל זה מבואר באריכות שם.

והנה ידוע שהשיר פשוט כפול משולש מרובע הוא בחי' נהר היוצא מעדן להשקות את הגן (ע' לקמ"ת תורה ח'), וידוע מהזוהר הקדוש, שפשוט זה הכתר, וכפול זה חכמה ובינה, נמצא שהנ נח, שבא ליזון את העולם, כאשר הם לבד, הרי הם מייציגים בחינות השפע של החמש קולות של פנימיות אימא. ולכן בודאי יש חלות ופעולה חזקה רק באמירת נ נח, אמנם זה יהיה השפעה עליונה ששייך יותר להשם יתברך שהוא יגמר עליו, ואילו כדי להאיר עד גשמיות עולם הזה ממש, כדאי לשיר כל השיר: נ נח נחמ נחמן מאומן.

והראשונות הנה הנם: י"ל דהנה בתוה"ק כתיב נח נח ודרשו חז"ל נח דלעילא ונח דלתתא וע' בליקוטי הלכות יו"ד הל' הכשרת הלכים ד' באריכות שהוא ענין פי שנים של רוח הצדיק (וידוע ש'פי שנים' ע"ה בגימ' נ נח נחמ נחמן מאומן). אכן כאן בהשיר פשוט-כפול לא כתוב שמו של ר' נחמן אפילו פעם אחד.

והנה בשירת חזקיהו (ח"ק = נ נח, וז' אותיות, נחמ נחמן, הנשארים) אמר (ישעיה לח:יא) אמרתי לא אראה י-ה י-ה בארץ החיים, ויעו"ש בפרש"י ז"ל לא אשתמש עוד בשם של י-ה בארץ החיים, חיים משתמשין בו אבל המתים אינם רשאין שנא' לא המתים יהללויה חק למתים שאין מזכירין שם בן שתי אותיות לעולם ע"כ. וביאור דבריו הק' י"ל די-ה הם מדות הנהגה, למעלה מעוה"ז, ובעוה"ז צריך להשלים השם בו"ה במחית עמלק כמבואר כל זה באריכות בס' אדיר במרום ע"ש (וביחוד היראה להרמח”ל כותב ז”ל והנה בזה המ”ב – ט”ו אותיות הם בסוד שם י”ה המעמיד הס”א בתחומה, וה”ס: אשרי הגבר אשר תיסרנו י”ה, ומשם יסורים של אהבה. ועוד בזה מעבירים הס”א, אך כ”ז הם נותנים להם הכח לפעול פעולתם, וז”ס “לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י”ה. וה”ס: “אבא ב”ם אודה י”ה”. ומהם בא המלקות, שהוא בסוד שם י”ה כידוע, עכ”ל ע”ש). ולכן מי שהוא מת ודאי אסור לשבח בשם י"ה, דאז נראה כחסר ח"ו, ומי שהוא בחי' חי, הרי אמור (באותה שירה פסוק יט) חי חי הוא יודך, בחי' י-ה י-ה בחי' השם יהי"ה. ואולי י"ל בזה מה שאחז"ל שהשי"ת ביקש לעשות חזקיהו משיח וסנחרב וכו' אבל מחמת שלא אמר שירה נתבטל. ובאמת באותה פרק אמר השירה הנ"ל (כמבואר שם שחלה ג' ימים לפני מפלת סנחרב, ולאחר שכבר הובטח עליה) אכן עליו היה לשיר עוד שירה – כפול, והוא אמר לא אראה י"ה בחי' לא יראני האדם וחי, דהיינו בחי' ראיית ישעיה באספקלריא שאינה מאירה, בחי' ראיתי את השם, שהוא באמת אי ראיה, בחי' לא יראני, בחי' לא אראה.

והנה הי' בלי הה' הוא בחי' אור בלי כלים, משא"כ בהצדיק הנ' – שיר פשו"ט הוא הנשמ"ה. והנ"ח שיר כפו"ל – קו"ל, שאצל החיים זה כבר השלמות, ואצל המתים – הרי השי"ת יודע להשלימו, ודוק.

והנה נ נח בגימטריא המזון ובגימטריא חק, לשון מזונות. וידוע שרבינו אמר שהטעם שבני אדם שרים בשתיה ולא באכילה, הוא מחמת שבני ישראל אמרו שירה על הבאר (וגם במ"א (לק"מ כז:ה) רבינו פירש שבא"ר הוא בחי' ב'שמעו א'ת ר'נתם, וזה באר היטב, ה, הי, היט, היטב, בע' לשונות) ולא אמרו שירה על המן, ומ”מ עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן, והם בבחי' השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, שמרמז על השיר פשוט כפול שלוש מרובע, והעוגות היו מצ”ה בגימטריא (ע”ה) כפו”ל, הרי רמז בזה לנ נח. ונ נח, מנח-מן זה כמו שירה על המן, ואיזה מן, המצ"ה שהוציאו ממצרים, בחי' שיר פשוט כפול, בחי' נ נח.

עוד יש להזכיר ש'נ נח' עם האותיות והכולל בגמטריא יב"ק שהוא שלמות התיקון, יעו' מש"כ בפירוש אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

עוד יש לראות שיכולים לסמוך על נ נח במקום כל הננננ”מ, כי יהושע הוכיח את עם ישראל שנתיים לפני פטירתו, כאשר היה בן קח כמנין נ נח, כי עיקר התוכחה צריך להיות דוקא בבחינת השיר כפול שלוש מרובע כמבואר היטב בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח', ועל כן כיון שיהושע ידע שלא יגיע לגיל ארבע מאות תשעים ואחד, סמך על הנ נח!

יש להוסיף "קח לי" בגמטריא נחמן, קח בגמטריא נ נח, ל"י הוא ענין הקשר בין הרבי להתלמיד היקר כמבואר בלקוטי מוהר"ן.