סמל בשביל אהבה

 ב"ה

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות

מעשה מבעל תפילה

בכת העשירות כתיב:

והיו להם צורות ופאטרעטין [דמות דיוקן] של אותן האלקות (דהינו בעלי הממון), והיו אצל כל אחד ואחד צורות הללו, והיו מחבקים ומנשקים אותם, כי זה היה העבודה והאמונה שלהם כנ"ל.

ולהבדיל אצל האוהב הנאמן כתיב:

אך אף על פי כן יש שעות, שצריכין להתפרד קצת. והיו להם צורות, שהיו מצירין צורת שניהם, והיו משעשעין עצמן באלו הצורות בעת שנפרדו אחד מחברו. והצורות האלו היו מצירין איך המלך עם האוהב נאמן אוהבים עצמן ומחבקיים ומנשקים עצמן באהבה גדולה. והיה סגלה לאלו הצורות, שמי שהיה מסתכל באלו הצורות היה מגיע לו אהבה גדולה מאד (הינו שמדת האהבה באה למי שהיה מסתכל באלו הצורות).

עיין שמו"ר מו:ד נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל, שבשעה שבא לירושלים הביא עמו איקונין של נבוכדנצר, והיה עומד לפניו באימה וביראה כעבד, עיין שם, ומשמע שהסמל הזה היה בשביל יראה, אכן עיין במסכת סנהדרין צו: רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי, חד אמר דמות דיוקנו היתה חקוקה לו על מרכבתו, וחד אמר אימה יתרה היתה לו ממנו, ודומה כמי שעומד לפניו. וביאר המהר"ל ז"ל למאן דאמר דמות דיוקנו, סבר כי היה אוהב את אדונו, ולכך עשה לו דמות דיוקנו, שהאוהב את אחר, דמות דיוקנו אצלו תמיד, והיה עובד מאהבה, ודבר זה הוא יותר אצל האדון. ומאן דאמר אימה יתרה היתה לו, סבר שהוא עובד מיראה, ע"כ.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לאהוב ולירא את הצדיק

 ב"ה

מסכת פסחים

דף כב. שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא (דברים י) פירש, אמרו לו תלמידיו רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהן אמר להם, כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה, עד שבא ר"ע ודרש את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים, ע"כ.

ויש לדייק במה שאמר קבלתי שכר, שכבר קיבל, והלוא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. והנלע"ד בזה, שבתחילה היה שמעון העמסוני, בחי' שמיעה, ואחר שאמר והלביש עצמו בדרשה זו עלה להיות נחמיה העמסוני, בחי' ראיה, כי כן נחמה הוא בחי' ראיה כמו שמצינו בכמה מקומות בחז"ל למשל (סנהדרין לז:) א"ר שמעון בן שטח אראה בנחמה וכו'. הרי קיבול שכר שלו בדרשה זו שעלה להשגה להיות פרוש מיראה, שהוא בחי' שמיעה, כמבואר בלקוטי מוהר"ן עה"פ ה' שמעתי שמך יראתי. והוא בעצמו עלה למעלה לבחי' חכמה וריאה, בחי' נחמיה כנ"ל, כי על ידי פרישות זוכים לבחי' ראיה בחי' ואתה תחזה כמבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה עב, כי רק משה שהיה פרוש גדול מאד בקדשה גדולה זוכה להסתכלות הזאת וכו' ע"ש. ועכ"ז בשני המדרגות האלו היה רק בבחי' העמסוני, העם בסיני, שהיו שומעים ורואים ועמדו מרחוק.

ורבי עקיבא שהוא בחי' משה, כי ראוי היה בעיני משה רבינו שהתורה תינתן על ידי ר"ע כמבואר במסכת מנחות, ואצל משה רבינו יראת שמים הוא מילתא זוטרתא (ברכות לג:), ולכן השם יתברך דרש מעם ישראל (דברים י:יב) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, כיון שלגבי משה הוא מילתא זוטרתא גם לעם ישראל נחשבת כן, כמבואר שם ובמפרשים שם. ולכן שפיר פירש ר"ע את לרבות תלמידי חכמים, כי דייקא מבחינת התלמידי חכמים שהם ניצוצות של משה רבינו דייקא על ידם כל עם ישראל נחשב יראת שמים אצלם למילתא זוטרתא שיש להם יד ויכולת להשיגה כמו שאמר רבי חנינא שם משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן.

[העולם מקשים למה לא היה קשה לר"ש את האמור אצל אהבת השם. ונראה לפרש כי אהבה היא התאחדות, ורואים את הצדיקים וכן תשמישי קדושה מאוחדים עם השם יתברך, ועל כן אף על פי שאסור לנשק ולהראות חיבה יתירה לאנשים ולתינוק בבית הכנסת, אבל כן מנשקים תשמישי קדושה, וכן לכאורה יש לנשק צדיקים, והרי מצות ודבקת בו מקיימים על ידי דבקות לצדיקים (ועיין בספר אדיר במרום עמ' רעז, מכון רמח"ל, כי המאורות הם באהבה זה לזה וכו' ויש קשר ושייכות קורבה ביניהם תמיד וכו' וזאת האהבה מגעת לנשמות גם כן וכו' כי האהבה הוא קורבה וחיבור, והאהבה הולכת ומקשרת כל חלקי המאורות זה עם זה וכו' ע"ש). מה שאין כן מידת יראה, שכל בחינת יראה היא בחינת דין שמפרדת, ולא משבת ולא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר עליהן (יבמות ו:, ואילו לענין אהבה נאמר בתפילת מוסף ותתן לנו י"א באהבה, והנחילנו י"א באהבה).]

נ נח נחמ נחמן מאומן

ואהבת לרעך כמוך אני ה' - על פי ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה סב

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה סב

שהשם יתברך יתן לנו הרחמנות, שימסר את הרחמנות בידינו, כי אצלו יתברך יכול להיות, שגם החולא הקשה וכל היסורין הם הרחמנות שלו, כי בודאי כל מה שהשם יתברך עושה להאדם, אפלו יסורין קשים הכל הוא רק רחמנות, אבל אנו מבקשים, שיתן וימסר בידינו את הרחמנות, כי אין אנו מבינים הרחמנות שלו, וגם אין אנו יכולין לקבל אותו הרחמנות שלו הנ"ל, רק שהשם יתברך יתן בידינו את הרחמנות, שאנחנו בעצמנו נרחם עלינו, ואצלנו הרחמנות בפשיטות, להתרפא מן החלי וכיוצא בזה וכו' ע"ש.

בזה פרשתי בס"ד את הפסוק (קדושים יט:יח) ואהבת לרעך כמוך אני ה', לאהוב כמוך – כמו שאתה אוהב, אני ה', אני ולא אתה, אין לך לעסוק בדרך האהבה של השם יתברך, אלא באהבה פשוטה כנ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה יז - הערות ועיונים

ב"ה

לקוטי מוהר"ן

תורה יז

א. כי יראה ואהבה, אי אפשר לקבל, כי אם על ידי צדיקי הדור, כי הצדיק הדור הוא המגלה היראה והאהבה ע"כ, וכן באות ב' כז"ל וכשנחשך אצל אחד היראה והאהבה וכו' זה מחמת שנחשך אצלו אור הצדיק, שממנו מקבלין יראה ואהבה כנ"ל.

וצ"ב דהגם שמבואר היטב בתורה פה איך שהצדיק הוא המגלה את היראה והאהבה, אבל מאחר שהוא גילה את זה למה לא יכולים לקבל את זה ישר מהשם יתברך. ועל זה פירשו המפרשים שהיראה והאהבה ממש קשורים להרצונות שהצדיק גילה.

א. כלל הבריאה, ופרטיה, ופרטי פרטיה הם כפי ההתפארות בישראל. עיין בזה בזוהר הקדוש פרשת תולדות (עמוד קלד) ולית לך כל שיפא ושיפא דקימא ביה בבר דלא הוי לקבליה בריה בעלמא דהא כמ דבר נש איהו מתפלג שיפין וכלהו קימין דרגין על דרגין מתתקנין אלין על אלין וכלהו חד גופא הכי נמי עלמא כל אנון ברין כלהו שיפין שיפין וקימין אלין על אלין וכד מתתקנן כלהו הא (חד) גופא ממש, ע"כ. וכן בעוד כמה מקומות.

והרמח"ל ביאר היטב, שגם ההנהגה מקבלת להבריאה גופא, שהבריות עצמם הרם רמזי ההנהגה, עיין קל"ח פתחי חכמה פתח יב, ובעוד כמה מקומות.

והנה שיעור קומה של כל העולמות הוא אדם, ואתם קרואים אדם, היינו ישראל, הרי שכל הבריאה, גם מצד מהותה גם מצד הנהגותה, תלויה בישראל. וזה מבואר בדעת תבונות אות קכח-, ובעוד כמה מקומות.

ועיין בזה נפלאות במש"כ הרמח"ל בפירוש הזוהר ריש משפטים (גנזי רמח"ל עמ' רעו-ז) שכל פניות של השם יתברך אינם אלא לישראל, כל ענין הבריאה והטבע אינו אלא התפשטות של קדושה שמתפשטת השכינה לתחתונים, אלא כיון שאין קנאת הס"א אלא על ישראל, צריכים להסתיר את זה, אז ההנהגה הנראית אינה אלא "עולם כמנהגו", אבל מבפנים האמת הוא שהכל הוא בשביל ישראל, והולך הכל לתיקונם של ישראל, ע"ש כדה"ק.

וע"ע מש"כ לקמן אות ו.

והצדיק על ידי שמבקש ומחפש תמיד (לגלות הרצונות של הש"י), ומוצא ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות – עד כאן לשונו, והוספתי את הסוגריים, כי לכאורה כן פירושו מדבריו הקודמים עיין שם, ועיין בספר ביאור הלקוטים שעמד על זה שהצדיק בעיקר מחפש אחר רצונות השם יתברך. ועל כל פנים זה העסק של הצדיק למצוא את הטוב אפילו בפושעי ישראל, והצדיק הולך ומחפש ומוצא. ואילו בתורה רפ"ב רבינו גילה שעל כל יהודי לדון את כל האדם לכף זכות, לכאורה אינו עסק לצאת ולחפש, אלא מדובר כאשר הוא פוגש במישהו או כדומה אז חל עליו העבודה להתיחס רק להטוב שיוכל למצוא בו. ושם מבואר שיש צדיק שיכול למצוא נקודות טובות בכולם והוא יכול להיות שליח ציבור, זה כבר בחי' צדיק כמו בתורה יז לפנינו, שמחפש ומוציא בכולם. ויתכן שיש עוד בחינה בתורה שלנו שההתפארות הוא רק על שם העתיד, עיין לקמן.

ושם בתורה רפ"ב רבינו גילה שאותו צדיק שיכול למצוא את הטוב בכולם הוא יודע מאיזה משכן הילד מקבל הבל פיו, וזה כעין המבואר בתורה יז לפנינו, כי המשכון הוא בתבנית העולם כולו, וכמו שהצדיק יודע רצון השם יתברך בבריאה מקביל לאיזה התפארות בישראל, כמו כן הוא ידע איזה ילד שייך לאיזה משכן.

ואם זה צודקת, שזה אותו בחי', לפי זה מבואר שהכח הזה המבואר בתורה יז שהצדיק משיג רצון הבורא בבריאה בההתפארות של ישראל, רק צדיק שיכול למצוא את הטוב בכולם יש לו את הכח הזה להבין את הקשר בין ההתפארות של ישראל להקבלתו בבריאה שגרמה לרצות ה' בה.

וכאן יש להעיר שאפילו בתורה ה' שרבינו גילה את הענין של חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, שלכאורה על כרחך הולך על כל אחד ואחד ישראל, עם כל זה במכתב של ר' געציל מאומן הוא מציין אותו כהוראה של גדלות הצדיק, כי באמת רק צדיק עצום יכול לזכות להמבואר שם, וכבר כתבתי על זה במקומו. וכמו כן ידוע שכל תורה של רבינו זה לא סתם לימוד אלא דרך עבודה שכל אחד צריך לקחת לעצמו. ומבואר שרבינו מכניס כל אחד בקטן לפעולותיו של הצדיק. וכמו כן תורה רפ"ב של אזמרה, באמת זה דרך נשגב מאד של הצדיק, אלא שרבינו מכניס כל אחד בקטן, ודוק.

והצדיק על ידי שמבקש ומחפש תמיד ומוצא ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות בכל איבר ותנועה של כל אחד ואחד מישראל כנ"ל על ידי זה יודע ומשיג כל הרצונות של השם יתברך עכ"ל.

והנה לפי הפירושים כאן, הדיבורים של הצדיק שהולכים למרחוק ומעוררים את הטוב במקומו, הדיבורים האלו הם גופא ההתפארות שהצדיק מוציא. ולפי פירושם צריך ביאור, כי אפילו אם נאמר שהצדיק רואה אותם ברוח הקודש, אבל יש כאלו שהם לגמרי טמונים בגוים ובאמונות כזביות שלהם רחמנא ליצלן, והאם גם בהם באותה עת יש התפארות למעשה. ולכאורה ההתפארות עליהם זה רק על שם העתיד, כמו בבריאת העולם שהשם יתברך צפה שיהיה לו התפארות מנשמות ישראל לכן בראה אותם, אבל כל עוד שהם לא נתגדלו בעולם עוד לא מביאים התפארות. וכן הנשמות האלו שחלקם בטוב, אבל זה עוד לא יצא לפועל. ואם כן לפי הפירושים כאן מה רואה הצדיק בהם ואיזה דיבורים הוא שולח להם.

ולכאו' צריכים לומר שהצדיק מעודד אותם בכללי על כחם ומעלתם הגבוה, שראוים הם להיות תפארת להשם יתברך. ועל ידי שמזכיר להם את רום מעלתם, הם מתעוררים כמבואר.

אי נמי יתכן שאפילו בתוך טומאתם ממש, יש להם בחי' שם ישראל נקרא עליהם, ויש להשם יתברך התפארות מהם. וע' בריש סיפור מהשבעה בעטלירס שכז"ל והבן מלך, מחמת שהיה בו טוב, כי נולד עם טוב והיו לו מדות טובות וישרות היה נזכר לפעמים היכן הוא בעולם, ומה הוא עושה וו', והיה גונח ומתאנח על זה, על שנפל למבוכות כאלו ונתעה כל כך, והיה מתאנח מאד, אבל תכף כשהיה מתחיל להשתמש עם השכל חזר ונתחזק אצלו החכמות של אפיקורסות עכ"ל. הרי מבואר שאפילו שהיה אפיקורס עדיין היה לו מדות טובות וישרות, וכן בענין האמונה היה לו עליות והתקרבות לאמת לפעמים, אז יתכן שאפילו על הטמון בטמואה עדיין יש התפארות ממנו. והצדיק רואה את זה ומחזק את זה.

תפילין של השם יתברך שמתפאר בישראל: ע' מאמר פירוש המצוות לרמח"ל מצוה יד – לקשור תפילין (אוצרות רמח"ל עמוד רלז).

וכמו שעל ידי התגלות ההתפארות של ישראל שהם מתפארים עמו יתברך על ידי זה נופל יראה וכו' כמו כן על ידי התגלות ההתפארות של השם יתברך שמתפאר בישראל וכו' מתגלה היראה של השם יתברך עכ"ל.

צ"ב דבשלמא כאשר ישראל מתפארים כי שם ה' נקרא עליהם ממילא מתגלה יראה, אבל למה ההתפארות של ישראל יגלה יראה. ורבינו גילה טעם הדבר, כי רואים את המלך בתפארתו, ואכן לכאורה זה אינו דומה לענין היראה שמתגלה על ידי הנחת תפילין שלנו.

וי"ל שבאמת היראה הראויה להאין סוף ב"ה הוא בודאי למעלה מהאפשריות והגבול של כל הבריאה (ורבינו כבר גילה שאפילו מדת היראה יש לה יראה מהשם יתברך), והרי כל מה שהברואים יש להם יראה מהש"י הוא מצומצם כפי מדותם (וע' בתורה מט, שקבלת מלכות שמים הוא רק על ידי שמצמצמים את האור אין סוף). ויראה זו היא דייקא כפי ההתפארות שיש להשם יתברך מישראל. ולכן דייקא על ידי התפילין של הקב"ה שזה ההתפארות בישראל, דייקא על ידי זה נופל יראתו.

הצדיק מגלה הרצונות של הש"י בבריאת העולם ע"י שהוא מוציא ההתפארות וכו', ועל ידי התגלות ההתפארות שהש"י מתפאר בישראל נולד יראה ואחר כך גם אהבה, שהש"י מגלה רצונו לכל אחד ואחד ונותן להם מתנות ומרומם קרנם, ע"ש כל זה באריכות. והרי יש שני בחינות רצון, עצם הרצון שהיה בבריאת העולם כמו שהוא, ואחר כך יש התחדשות כח בהתגלות הרצון, שאז הש"י שוב משפיע לכל אחד כרצונו.

וי"ל בזה את ברכת המחזיר שכינתו לציון: רצה י"א בעמך ישראל ובתפלתם וכו' ותפלתם – שהוא בחי' יראה כמובא כמה פעמים בלקוטי מוהר"ן – באהבה – הרי האהבה, תקבל ברצון – הרי קבלת ההתפארות, ותהי לרצון – התחדשות הרצון.

ובאמת כל ברכה שאנחנו מברכים הוא ממש בתוכנית הזה. כי במילה "ברוך" אנו מאירים אור מאימא עילאה להעלות את חסד גבורה תפארת של זעיר אנפין – שהם אברהם יצחק ויעקב, שהם נרמזים במלות "אתה ה' אלקינו", אליה, ואז היא נקראת "מלך העולם", כי עול"ם הם הג' אבות (כל זה מבואר בקיצור הכוונות להרמח"ל בכונת ברכת המוציא), והנה אחר כך יוצאים משם בשפע שקיבלו, ומורידים אותו אל נוק' המגלה כל הפעולות למטה וכו' עיין כל זה בריש ספר קיצור הכוונות להרמח"ל וההבדל בין ברכת המצות לברכת הנהנין וכו'. ומבואר הענין שזה ממש התחדשות הרצון.

וכן בקריאת שמע שאנו מקבלים עול מלכות שמים, בחי' יראה בהמלכת השם יתברך (והוא גם בבחי' העלאת הג' אבות כמובא אברהם יצחק יעקב ראשי תיבות כמו הר"ת של י' אלקינו י'), אז ממשיכים "ואהבת".

יז:ג מזבח בחלקו של טרוף. דהינו בנימין. ומבואר בזה שהגדלת גבול הקדושה והצלה של אלו שיצאו מהקדושה הוא דיקא ענין של בנימין. ואכן רבינו גילה איך שכל זה נעשה בקדושה ובטהרה על ידי אכילה כראוי, ועל ידי צדקה, ועל ידי דיבורי הצדיק שרק הם היוצאים חוץ לגבול, בספרים אחרים רצו בחכמתם להורות בזה עבודות לשם שמים שהם לא בתכלית הקדושה וכו', עיין למשל בספר בית יעקב (בנו של המי שילוח – איז'ביץ) בפרשת ויגש (עמוד תלג-) ז"ל:

אמנם כאשר ירצה לברר זאת ולהוציא מהם זה המן אזי יצרך לו להכניס את עצמו בההסתר במעט רגע ולהתלבש בלבוש השכחה שהוא מדת העכו"ם ולעשות פעולות נסתרות עד שנדמה לעין אדם שלא תואר ולא הדר לאלו הפעולות ואין מהם כבוד שמים. ואף שלפי שעה יש לו היזקא מזה שמכניס את עצמו בההסתר וסובל מזה כי כאשר יתלבש באלו הלבושין אזי נדמה שנתפשט כל כך עד שאין לו תקנה ח"ו אמנם הוא מוכרח לזה כמו האדם ההולך בכפרים מוכרח להתלבש גם הוא בלבוש כפרי בשעה שהוא מהלך בהכפר כן כשירצה בנימין הצדיק לברר זאת מבין העכו"ם אזי מוכרח הוא להתלבש בלבושם אן על זה יביט שלא ישתקע בזו המדה ח"ו אך כרגע ואחר עבור הרגע אזי יפשוט את עצמו מהבגדים הצואים וילבש מחלצות. וזהו דאיתא בש"ס (מגילה יומא) חופף עליו כל היום רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין והיה בנימין הצדיק מצטער עליו כל היום לבלעה היינו שרצונו הוא לבלוע כל הכחות שיש להם שייכות לקדושה וכמו שנאמר בו ובין כתפיו שכן שלעולם הוא עומד ומביט להכניס וכו' עכ"ל

ועוד כתב שם ז"ל ובנימין מכניס את עצמו לבין העכו"ם ללקט הכלים והחן שמפוזר ביניהם ומכניס בישראל להרחיב את גבול ישראל, עכ"ל.

מזבח – בגמטריא ז"ן. שהוא מעיקרי כוונות האכילה. אכל מזבח (מלשון אוכל, אי נמי מלשון על כל כמו שאומרים אכל חד וחד) בגמטריא נ נח.

מנבז בגמטריא אומן. מנבז אותיות מזבח בחילוף אות נ'.

חלקי – בגמטרי נחמן

אות ה: צריך לכתב לו כתב, כן צריך לשלח בחינת כתב להם. צ"ב למה דוקא כתיבה, והרי מבואר שאפילו הכתיבה אינו אלא על ידי הדיבור של הצדיק.

אות ה: צריך לכתוב לו כתב – עיין בהפירוש מי הנחל שכתב את זה קצת יותר מפורש ז"ל: ואז מוכרח הצדיק לשלוח לו מכתב למקומו הרחוק והמגושם מאד, עכ"ל עיין שם. וזה ממש בפירוש ענין של הפתק.

אות ה: כי הדבור של הצדיק הלך למרחוק, עד שנכתב ונחקק שם בספריהם, שעל ידי זה נמצא בספריהם הפך אמונתם, כי נמצא בספריהם הדבורים קדושים אשר הגיד מרדכי, כנ"ל. ואזי, כשבאים אלו העכו"ם ומוצאים שם הפך אמונתם וכו' ע"ש ולעיל מיניה כתב כמו שמספרין מכמה גרים שנתגירו על ידי זה, על ידי שמצאו בספריהם הפך אמונתם.

וצריך ביאור למעשה, כי לכאורה מה שנמצא בספריהם הפך אמונתם זה סתם מאליו מגודל שקר וכזיבת האמונה שלהם הרי היא מלאה הפוכות כידוע, ולכאורה אין זה מציאת הדברים של הצדיק.

אות ו. חלקי נשמות ישראל, שכל העולמות נבראו בשבילם, והמה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו (דברי הימים א:ד), כי הקב"ה נמלך עם נשמות ישראל לברא את העולם (ב"ר פ"ח, מדרש רות פ"ב), ע"כ.

שורש זה של ישראל להיות הקב"ה נמלך איתם, מבואר ברמח"ל בפירוש משנה א' דספר יצירה (אוצרות רמח"ל עמוד ריח) איך זה נשרש בל"ב נתיבות חכמה, ואחר כך יש שמות, והוא בחינה אחת שבו שורים הצורות על החומר בסוד 'בי"ה שמו', וכז"ל והוא סוד "מי יספר שחקים (-כמו שרבינו הביא באות א' ועזו בשחקים) בחכמה." והענין, כי הנה כל הנברא הוא הודעת פעולותיו יתברך שמו, שזה מורה על ענין אחד,וזה מורה על דב אחר, והוא כמו ה' (-הוי"ה) שאינו השורש עצמו, אבל מורה עליו, כ כל הנבראים כולם הם ממש שמו של הקב"ה. וזהו: "כל הנקרא בשמי". וזה בבחינת השראת הצורה על החומר שפירשתי למעלה, שאז חוזרים כולם להיות רק שמו של הקב"ה. ואז בבחינה זאת נרשמים למעלה בשכינה עצמה בסוד ספר. וזה כדי לקבוע ההנהגה על ידיהם וכו' ע"ש כל דה"ק

סוף אות ו': וזה והיה שדי בצריך, וכסף תועפות לך (איוב כב), עי' ברש"י שם שלא ידע איך אפשר שהשם יתברך שד"י יהיה עם הצרים ח"ו, ולפי פירוש רבינו א"ש.

אות ח: אנא בריה קלה שבים – הינו שאני למעלה מכל העולמות וכו' עכ"ל. וק"ק שרבינו כותב שהנשמה אפילו למעלה מאצילות, ויש טועים בזה ח"ו. ובמקום אחר פרשנו בס"ד.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן - תורה יב - "תהלה לדוד" - בענין נשיקה של רוח הקודש - ביאורים

ב"ה

יב:ג ויתישב בדבר עם רוח התנא איך לחזר בתשובה וכו', ע"כ. והנה לעיל רבינו כתב בריש אות ב', ואם יקשה לך: הלא תכף כשלומד הלמדן החדוש של הצדיק, היה לו לחזר בתשובה וכו' ע"כ. ועל כרחך צריך לומר שאין הכוונה שיחזור לגמרי בתשובה, אלא שיתחיל להתישב איך לחזור בתשובה. ואגב כמו כן מצינו בתורה רפ"ב – אזמרה – שעל ידי שדנין את האדם לכף זכות, עוד מעט ואין רשע – אין הכוונה שממילא האדם נהפך לכולו טוב, אלא לשון רבינו שם הוא שעל ידי זה האדם יחזור לעשות תשובה.

יב:ד והצדיק שנופל לתוך פה הלמדן, שהלמדן דובר עליו עתק, והוא מבין שאלו הדברים שהלמדן דובר עליו הם צרופים מאותיות שבתורה שבעל פה, ובמין מאיזה הלכות נעשו הדבורים אלו, ומקבל אותם בשמחה ובאהבה וכו' ע"ש.

כותב שמחה לפני אהבה, וכן במאמר חז"ל שמחים ביסורים ועושים מאהבה, השמחה לפני האהבה, אבל רבינו מפרש קודם את האהבה.

וראיתי בפרפראות לחכמה שכתב בסוגריים שזה מה שהצדיק מבין שאלו הדברים וכו' זה בחי' בינה. ואילו עצם תיקון הצירופים לבנות חזרה את ההלכה בצירוף הנכונה, זה חכמה, וצריך לאמר שעל כל פנים בתחלה ההבנה הכללי זה בחינת בינה. ויש לומר עוד אולי שזה בחי' שמאלו תחת ראשי, שקודם לימינו תחבקני, ומבואר בכתבי האר"י, שזה הקודם בחיבוק, ואילו רבינו כאילו דילג על בחינה זו של שמאלו תחת ראשי, ופירש רק ענין הימין של החיבוק. ויש לומר כי זה פשוט, שעצם ההבנה של הצדיק שמתיחס בכלל להלמדן שמחרפו, והיה ראוי לנקום בו, אבל הצדיק הבין את השורש של החירוף, ובוחר להתיחס לזה באהבה, זה בחי' השמאל של החיבוק, שיש את הדין מתוחה נגד הצדיק, והצדיק מתחיל לחבק עם זה.

אכן עיין בקיצור לקוטי מוהר"ן (יב:ט) שסתם וכז"ל על ידי ששמחים ביסורים ועושים מאהבה (שבת פח) לקבל חרפת השונאים באהבה, על ידי זה מעלין את השכינה לבחינת חבוק, עכ"ל. הרי שלא תלה דבר החבוק בכלל לענין ההלכה, וצ"ע קצת, הגם שכל חרפת השונאיםי תהיה מקלקול צירופים קדושים.

ישמחו במלכותך – מלכותך בחי' מלך, בחי' לב, בחי' חיבוק, כמבואר בסוף התורה, ובינה זה בחי' יין המשמח, כמבואר בפנים.

אהבה רבה, אשמ"ח של שמע-אחד, - בחי' החיבוק ואח"כ השמחה, ואח"כ בונים הנוקבה בחכמה בברכה שלאחר ק"ש.

יב:ד כשנתעוררים השפתים עליונים וכו' לבחי' התדבקות רוחא ברוחא, אזי נתעוררין נצח והוד תחתונים לזווג, לאתדקבא גופא בגופא. נמצא כשהצדיק משכיל בחכמתו ויודע מאיזה צרופין וכו' ועושה מהם צרוף הלכה וכו' אזי על ידי החכמה הזאת השכינה וכו' נשיקין וכו' ואז מתעורר זווגא דגופא בגופא, שהשכינה בין תרין צדיקיא יתבא – בין צדיק עליון שהוא התנא שחדש זאת התורה ועכשו משפיע בה, ובין צדיק התחתון הלומד להתורה וכו', ע"ש.

וצריך עיון על איזה תורה מדובר, אם מדובר על התורה שהתנא חידש לפני כמה זמן, ואחר כך בא הלמדן ודיבר בגנותו, והתנא עשה מדיבוריו צירופין בחכמה, הרי הצדיק התחתון אינו לומד הצירפים החדשים רק ההלכה הישנה שקבע התנא. ולכאורה על כרחך צריך לאמר שתנא מעיקרא כאשר קבע את ההלכה, הוא הוציא את ההלכה הזו יקר מזולל, והם צירופים בחכמה מהדיבורים הרעים שדיברו עליו. וקצת קשה לאמר שכל או אפילו הרבה מעיקרי ההלכות הם בבחינה זו, כי התורה הוא העיקר, אפילו אם מצילים הרבה מהזולל, אבל עיקר הרוב זה טוב מעיקרא, לכאורה. ועוד, לשני הפירושים קשה מאד, איך הזיווג של נשיקין שהתנא עשה בצירופיו, מעורר את הזיווג התחתון גופא בגופא, הרי זה פועלה אחרת לגמרי שבא הצדיק התחתון ומתחיל ללמוד את ההלכה הזו של הצדיק העליון, ולכאורה אינו תלוי בכלל זה בזה.

וזה בכלל צ"ע שמצד אחד רבינו כותב בתחילת התורה שאדם הלומד בקדשה ובטהרה איזה דין ופסק שחדש איזה תנא או צדיק אחר, על ידי זה נעשה בחי' נשיקין, ונשיקין זה בחינת התדבקות רוחא ברוחא, ואילו באות ד' רבינו כותב שהנשיקין על ידי החכמה, שהצדיק עליון מצרף כראוי הצירופין המקולקלין של המחרף, ועל ידי זה יש התדבקות רוחא ברוחא. והרי זה נשיקין אחרים לגמרי.

והרי עוד חילוקים צריכים לברר בתורה. יש "תנא או צדיק אחר" ובכלל הצדיק אחר יש "ואפילו צדיקים שכבר הלכו לעולמם", דהינו יש צדיק חי שהלומד תורתו מנשק עצמו עם הצדיק, וכן אפילו אחר פטירתו, כמו התנא. ויש את הצדיק הדור שהלמדן רודף בכוונה לחרפו. כל אלו נזכרים באות א. ואילו רדיפת התנא אינו בכוונה אלא ממילא (אות ד' בביאור דברי רבב"ח). והמכוון גדול שהשם יתברך מסבב שהלמדן ידבר על "צדיק גדול", ומן הסתם מדובר בצדיק שעדיין חי, שעל כן הלמדן רודפו, ואותו צדיק הוא עושה את התיקון של החיבוק בבינה והנשיקין בחכמה.

והנה רבינו כותב ז"ל והצדיק לומד אלו הצרופין ועושה מהם צרוף הלכה, שהיה מקדם שנתקלקל ע"כ. הרי שהצדיק הגדול החי, מתקן הצרופין של ההלכה שכבר חידש התנא, רק שנתקלקל כי רשעים יכשלו בהם כמבואר בתורה שם. וכתב עוד ז"ל ואז מתעורר זווגא דגופא בגופא, שהשכינה בין תרין צדיקיא יתבא – בין צדיק עליון, שהוא התנא שחדש זאת התורה ועכשו משפיע בה, ובין צדיק התחתוון הלומד להתורה ומעלה להשכינה מיין נוקבין, כדי שתתדבק, ע"כ. הרי שעל ידי הנשיקין של הצדיק הגדול החי, הוא מעורר את התנא להשפיע בה, והתנא הוא הצדיק העליון, ואילו הצדיק הגדול החי הוא הצדיק התחתון.

וזה החילוק בין הלימוד של אדם רגיל, שגם כן גורם לנשיקין עם הצדיק העליון, אבל אינו מעורר בזה החכמה השם השפתים עליונים, כי גם לא עשה את החיבוק בבינה, ולכן על כל פנים הוא מתדקב ברוח הצדיק העליון, ויש נשיקין, אבל אינו מעלה מ"ן לשכינה, ולא מעורר את הזיווג גופא בגופא [וע' בעץ חיים (שער לט דרוש ד) שהזיווג תמידי של או"א אינו אלא זיווג דנשיקין, ואינו זיווג גופני תחתון של יסוד אלא כאשר צריכים לעשות בירור על זו"נ, ע"ש. ולכאורה כן הדבר כאן לפי מש"פ, כי רק כאשר הצדיק התחתון עושה את הבירור והתיקון של הצירופי אותיות של ההלכה אז יש זיווג גופא בגופא, אבל אדם רגיל שלומד התורה של התנא, אפילו שיש זיווג רוחא ברוחא, אין יש את הבירורים ולכן אין יש את הזיווג דגופא בגופא]. רק הצדיק התחתון, שמקבל את החירופין בשמחה ואהבה, מעלה את השכינה לחיבוק, ובונה את השכינה בחכמה כאשר הוא מתקן את הצירופי אותיות של ההלכה, והרי יש בזה שני בחי' נשיקין, נשיקין בבחי' התעוררות השפתיים העליונים, וכן מצד שהוא לומד התורה של התנא כמו כל אדם רגיל, שעל ידי לימוד התורה של התנא מנשק עצמו עם התנא, אבל כאן הצדיק התחתון יש לו את הנשיקין מהשפתיים העליונים, ומעורר את התנא בזה להשפיע בהתורה, ואילו הצדיק התחתון ממשיך להעלות לה מיין נוקבין, וזוכין להקים גם את הזיווגא דגופא בגופא. כן נראה לע"ד מוכרח בביאור הדברים. [ולענין זיווג האותיות התורה בלימודן, עיין תורה יד ותורה לא]

שכינה בין תרין צדיקיא יתבא.

ולכאורה פלא, כי איתתא לבי תרי לא חזיא (קידושין ז. וש"נ). ורבינו מפרש ז"ל בין צדיק עליון שהוא התנא שחדש זאת התורה ועכשו משפיע בה, ובין צדיק התחתון, הלומד להתורה ומעלה להשכינה מיין נוקבין, כדי שתתדבק.

ומצינו כזה בכוונות, למשל בקדושה של מוסף שבת כתב הרמח"ל בקיצור הכוונות ז"ל להעלות נשמה לנשמה שלך על ידי שם ע"ב למיין דוכרין ליסוד ז"א, ונשמה שלך על ידי שם ס"ג למיין נוקבין אל יסוד נוק', ומזדווגים ישראל ורחל.

והנה בתחילה חשבתי שצדיק עליון, עליון זה בחי' אבא עילאה, כמובא בכוונות לפני שמונה עשרה ש"א-ל עליון" זה יסוד אבא, ולענינינו גם כן, רבינו הביא את הזוהר שעיקר בנינה של השכינה על ידי חכמה בסוד וגם אמנה אחותי בת אבי, ולכאורה מבואר שהצדיק עליון פועל בבחי' אבא עילאה, ודרכו יבוא המיין דוכרין למטה ליסוד ז"א. אבל אחר העיון הנכון בתורה מבואר שהצדיק העליון הכוונה להתנא שחידש את ההלכה מעיקרא, והצדיק התחתון הוא שבונה ומתקן שוב את הצירוף של ההלכה, והוא בא מכח המלכות של השכינה, ואבא יסד ברתא, אז הוא מעורר את החכמה עליונה.

וע"ע בפירוש הזוהר ריש משפטים להרמח"ל (גנזי רמח"ל עמ' רעט) – ענין רוח הקודש, ונשמת הצדיק, נשמה המשפעת, שבא מהיסוד דרך המלכות, ואילו שאר הנשמות מבחי' מלכות עצמה:

וזה הכלל: שכמה בחינות הם שמתחברות זו בזו, וכלם נקראות נשמה, כי הגוף הוא כלי אחד, מוכן לקבל בו בחינות פנימיות הרבה, שכל אחד מהם יש לו ענין בפני עצמו. והנה זה הרוח הקודש גם הוא בחינת נשמה ממש, המתחברת בנשמת האדם עצמו, אלא שבחינת הנשמה הזאת נקרא: נשמתא דצדיק, מה שאין כן הנשמות ממש, שהם נשמות המלכות. וזה שרש אחד וכו'. וזה הרוח הוא מה שכתוב בתיקון י"ח: רוח הקודש דאיהי שכינתא לא שריא עלייהו, דכתיב: "ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב".                   וסוד זה – דע כי כל השראה, היא בסוד מלכות, ולכן השכינה היא השורה: אבל בסוד צדיק – נקראת רוח הקודש, והיינו שההשפעה באה ממנו, אלא שאין שום ספירה משפעת לתחתונים, אלא כל ההשפעה לשכינה, והיא לתחתונים. ואמנם רוח הקודש היא בחינה אחת גדולה, שבו מגיע גילוי אלקות ב"ה אל הנשמות, והוא סוד: "ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", כי בלא זה אי אפשר להשיג האלקות, יען אין ערך בין הנברא לבוראו כלל. אבל זה הוא מציאות אחת שהמציא הרצון העליון לצורך זה. והנה באמת נשמתו של משה נשרשת הרבה בענין זה, והוא סוד "איה השם בקרבו את רוח קדשו (ישעיה סג:יא)", שפי' בתיקונים (תיקון סט): השם – אותיות משה. ע"כ, ועיין שם עוד איך שרוח הקודש שייך לכל אחד מישראל.

וכתב עוד שם (עמוד רפ) ז"ל:

והאמת, שכל הנשמות שהם נשמות בני אדם ממש, שהם מקבלות כלם – מתיחסות למלכות. אך זה שאינו אלא נשמה משפעת, לא מקבלת – מתיחסת לצדיק, וגם אינו דבר נפרד אלא שכינתא עצמה, ע"כ.

וע"ע שם (גנזי רמח"ל עמוד רסג) במאמר סוד דמות אדם הכללי שכז"ל:

שהאלקות כולו נקרא זכר שכולו משפיע, והנפרדים הם הנוקבא המקבלת. ובסוד זה יש ג' נוקבין, דהיינו שכינה, שהיא מלכות שבמאורות, כנסת ישראל, שהיא כללות הנפרדים שנקשרים בה, ועמה מזדווגים הזכר, דהיינו המאורות.              ואמנם עוד בחינה שלישית יש, ונקרא: "כלת משה", והוא התפשטות מן השכינה עצמה, והיא עשויה להזדווג בה הנשמות, שהם נעשים זכרים לגבה. ובכנסת ישראל נכללין כל ישראל בדוד: ולצורך כלת משה נכללים כל ישראל במשה, והוא מזדווג עמה. והוא סוד הג' נשים שהזכירו בספר התיקונים (תיקון סט, קט:), עכ"ל.

הרי מבואר לכאורה שהתנא שמשפעת לתורה שבעל פה שהיא בחי' השכינה, והוא מנשק ומדבק רוחו ברוח הקודש שבשכינה, זה בחי' נשמת הצדיק, מבחי' היסוד ומבחי' כלת משה, והוא הצדיק העליון. והצדיק הגדול שהוא הצדיק התחתון, הוא בא מבחי' כנסת ישראל, מבחי' דוד, מבחי' השכינה עצמה, ומתקן הצירוף של ההלכה ומעלה מ"ן לזיווג.

נ נח נחמ נחמן מאומן

רבונו של עולם - אבא רחמן

ב"ה

שיחות הר"ן ה' שהעיקר הוא יראת העונש, וכבר הארכנו ב"ה בלקוטי נ נח, בענין יראת העונש נגד יראת הרוממות, ועדיין יש לעיין למה יראת הענש ולא מדת האהבה, והיום דייקא רואים כמעט שבכלל אין לנו מושג של יראה, כי ב"ה אין היום כל כך מורא של מלכות וכדומה, ואיש הישר בעיניו עושה חפשי, והיה נראה מזה, וכן כמה כבר באו למסקנה - שתוך האוירא כזו העיקר הוא מדת האהבת השם יתברך, שבעיקר זה מה שימשך את האדם לעבודתו יתברך, ולאט לאט בעזה"י הוא ירכיש את היראה. וי"ל שכיון שרבינו קבע שהעיקר הוא היראה, אז כן הוא באמת, וצריכים לשלוח את כל החכמות והדעות שלנו, אפילו מה שאנו רואים בחוש כנ"ל, ולקבל שבאמת זה מה שקובע היראת העונש, אפילו אם מהחוץ נראה כל כך יפה מדת האהבה בפעולה, צריכים להבין שזה הכל חיצוני, ומה שבאמת קובע הוא שיש בפנים עוד יותר גרין וטיפה של יראה וזה מה שבאמת פועל. ועיין גם בלקוטי מוהר"ן תורה ה', שהעיקר הוא היראה, ושע"י בא האהבה, כי דרכו של איש וכו' ע"ש.

ונראה לעניות דעתי, שכמה דיבורים של רבינו וכן הוא בכל התפילות של רבי נתן, שקוראים להשם יתברך "רבונו של עולם" הרי זה בנוי על יסוד דברי רבינו כאן שהעיקר הוא היראה. ולכן כל פעם קוראים להשם יתברך בשמו הזה שהוא רבונו של עולם שצריכים ליראה מלפניו. ואע"פ שבעולם החסידי כבר מאד התחילו לקרוא להשם יתברך בשם "הילגע רחמים (רחום קדוש)” - כדי שכל פעם יעוררו את רחמי השם יתברך ולא מדת הדין, עם כל זה בברסלב לא נטו אחריהם, והחזיקו בעיקר ב"ריבונו של עולם".

אכן יתכן מאד, שכל זה לפי הדרך של התורה שרבינו הנחיל לנו ומסר לנו דרך רבי נתן, אבל לא כן היה דרכו עם המשכילים שהיה משחק איתם, הרי לכאורה כאן על כרחך זה היה הכל בבחי' ימין מקרב, בחי' חסדים גדולים ורחמים. ולפי מה שכתבנו שבקבלת הפתק הקדוש סבא ישראל קיבל מרבינו את הדרך הזה איך שרבינו היה מנהל ומתנהג עם המשכילים, שהיום בעוה"ר ומחמת עונות הדור ומה שהולך בכל העולם כולנו כמעט נתפס בבחינה זו השם ירחם, אז יתכן שהעיקר בדרך זו הוא מדת האהבה (-וכן אם כן יראת הרוממות יותר מתאים, כמובא בספרים הקדושים שיראת הרוממות הוא בבחי' אהבה).

ולפי זה, גם עיקר השם, מה שקוראים להשם יתברך בתפלה, יש לבחור שם של מדת רחמים, ובאמת הרבה פעמים בשיחות של סבא הוא קורא להשם יתברך "אבא" וקורא "אבא רחם עלי" – מה שלא מצאתי כזה בכל הלקוטי תפילות שהיה שגור מאד בפי סבא כל חייו. ובודאי מזה אל נניח ידינו חס ושלום מלקרוא ולצעוק את כל הלקוטי תפילות ימים ולילות בלי הרף, אבל כבר יש לנו גם כן דרך בהתבודדות שלנו ובשיחות שלנו לקרוא להשם יתברך בשמות של רחמים.

כן נראה לעניות דעתי, והשם יתברך יכפר בעדי אם שגיתי, וכל ערום יעשה בדעת, בביטול דעתו לרבינו הקדוש שכל התפילות הוא מעלה ובונה מהם את בית המקדש אתר השכינה הקדושה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתתורה - נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה

נראה לפרש ולהאיר בזה, דהרי כל יהודי יש לו נשמה חלק אלוה ממעל, וכן מה שרבינו הקדוש גילה בלקוטי מוהר"ן שכל יהודי יש לו נקודת משיח - ומשיח זה בחי' יחידה - החלק הכי גבוה של הנשמה, שהוא ממש אלוהות. ולכן כל מה שיש פירוד שהאדם לא מתאחד עם השני, הרי הוא עובר על לא תעשה אלהים אחרים - כי הוא קובע שהשני הוא דמות נפרד ממנו, והרי השני גם כן יש לו נשמה חלק אלוה ממעל - והוא אומר שהוא אחר, אז א"כ ח"ו הוא עושה שני רשויות כביכול! [וכעין זה רבינו כתב בפירוש בתורה סד, שעל ידי המחלוקת בין הצדיקים נעשה מקום החלל פנוי ע"ש.] ובזה מדויק הלשון של תורתינו הקדושה - כמוך - כי כמוך שאתה חלק אלוה ממעל ממש, כן חייב להיות באחדות פשוט עם כל חלקי התגלות השם יתברך.

ויפה אומרים בשם החזון איש שמזה לימוד תורה לשמה, תורה לשם השכינה? - להבין אחד את הסברא והשיטה של השני. כי כל יהודי צריך להתאחד עם השני, לזרום בדעות, כדי לחבר וליחד התגלות השם יתברך בעולם, בינו ובין עצמו בעצמו על ידי שדעתו ורצונו מתאחד עם כל שאר החלקים של התגלות השם יתברך בעולם.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

ביאור נפלא לתורה לד בלקוטי מוהר"ן בס"ד

ב"ה

זה הרבה זמן שנתקעתי בתורה לד, כי היה קשה לי מאד הרבה דברים פשוטים, ואע"פ שידעתי שדרך רבינו זה לא להתעכב, רק להמשיך, ובפעם הבא או השניה או כמה פעמים אחר כך, הכל יהיה מיושב ומובן ממילא, עם כל זה נתקעתי, והתפללתי כמה וכמה תפילות כי היה ברור לי שחסר לי מה שהוא בסיסי ופשוט, והנה בשבת קודש פתאום נכנס לי הרעיון שאיזה יסוד של הרמח"ל הוא המפתח שהיה חסר לי, ואחר קצת מחשבה ב"ה ראיתי שעל ידו הכל מובן ומסודר ב"ה.

תורה לד

יש הרבה שאלות פשוטות בפשטות ההבנה, כי רבינו מגלה שקודם מתן תורה היה הכל אנכי ורק אחר מתן תורה הממשלה ניתן לישראל בבחי' יוסף הוא השליט, ויוסף גופא היה לפני מתן תורה – ואכן רבינו כותב שהוא קיבל מחכמה ובינה ועם כל זה הרי כבר היה אז בחי' של צדיק מושל שזה לא בחי' אנכי, וכן אברהם אבינו שקיבל ממלכי צדק. ומלכי צדק זה היה חסר הבושה כי הגמ' (שבת קד) אומרת א"ת ב"ש וכו' אם את בוש גר דק, ומלכי צדק הוא ד"ק י"ם כ"ל. והיה נראה שאברהם היה לו את הבושה הזו, ומלכי צדק הקדימו, ולכן השם יתברך קבע הכהונה באופן של צדיק מושל בי, שבאמת מקדימים את הצדק אפילו קודם שם השם. ועוד לא מבואר שהשליטה רבינו כותב הוא בחי' צדיק מושל בי, ואח"כ כותב שהוא ענין ממשלה על עם ישראל, וכמדומני על זה פירשו שהממשלה על עם ישראל הוא דרך התפלה שהוא פועל אצל השם יתברך, וזה אינו מבורר, כי רבינו אומר שהשפע זה על ידי תורתו. ועוד יש דיבור מרבינו במ"א שצדיק גוזר זה לא סתם בכח תפילה, אלא שהצדיק יש לו את הכח. עוד צ"ב למה רבינו קבע שצריכים לקבל מרק ג' נקודות, ולא מנקודת התורה שהוא גם כן נקודה עם ויו כמו שרבינו גילה באות ו. ועוד איך זה מהני להאיר בלב אהבה, הלוא זה גופא הבעיא שהאהבה ירדה שמה, וי"ל. ועוד צ"ב בכלל שרבינו מדבר על שבירת הכלים באצילות והכלי ירדה לבינה דבריאה, והרי אצילות הוא אלהות ואיך זה שייך לנו, ואם באמת זה שייך לנו באיזה בחינה, הרי אנו יכולים להשפיע ישר לבינה שבאצילות. ועוד צ"ב שמבואר שהצדיק מאיר מהחכמה שלו להבינה שלו מיניה וביה, ואין הבינה צריך לקבל דוקא מהיסוד. ועוד כמה דברים שצ"ב.

ולולא דמסתפינא נראה לע"ד על פי יסוד גדל שגילה הרמח"ל בריש יחוד היראה ז"ל: העולמות נבראו בסוד כמה בחינות, דהיינו סדרי מציאותם ועניניהם הם בסוד תפארת ומלכות, אך עניני הארה והשגה שיש לנשמות להשיג לעתיד לבא, תלוי המה בסוד צדיק. והעולמות בבחי' זאת נבראו בסוד תש"ך עולמות, וזה סוד "עולם חסד יבנה", כי י"פ ע"ב הוא תש"ך, ור"ת ח'סד י'בנה – ח"י, כי שרש כל זה הוא ענין ח"י עלמין, בסוד הצדיק, בסודו ההשפעה, בסוד "ונהר יוצא מעדן", וסוד זה תש"ך צירופים דבראשית. זאת היא כוונת הפסוק "בראשית ברא" כו', שכל שאר בחי' העולמות כולם תלויים ונכללים תחת בחי' התש"ך אלה, ע"ש, כל דה"ק.

ולפי זה נראה שמה שרבינו קורא לפני מתן תורה, פירושו סדרי המציאות ועניניהם בסוד תפארת ומלכות, ואחר מתן תורה פירושו סדר ההשגה בסוד צדיק וככל המבואר שם. וקודם מתן תורה שהיה הכל בבחי' אנכי, על כל פנים היה קיום של כל המערכת של הנהגת השם יתברך כולל יסוד, ויוסף זכה להיות מרכבה ליסוד דאצילות, שהיה מקבל מחכמה ובינה, וממילא היה לו את כח היסוד שהוא השליט. אבל אחר מתן תורה, דהיינו דרך ההשגה, אין איש הישראלי צריך לכל זה, להיות זוכה להיות ממש חלק מהמרכבה שמקבל מחכמה ובינה דאצילות להיות צדיק יסוד עולם, אלא כבר ניתן לכל אחד נקודה של יסוד, ודרך הנקודה הזו האיש משיג ושולט על כל המערכת, אפילו בעולם האצילות.

וזה מה שאמרו רז"ל (אות ז – נדרים לב:) בקש הקב"ה להוציא כהנה משם – דהיינו לקבוע את הכהונה רק לפי מציאות סדרי המציאות, וזה בחי' שם, כשמו כן הוא, מציאותו ממש, ובשביל שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, נטלה משם ונתנה לאברהם, שעל ידי ששם הקדים את הצדיק, על כרחך קבע שצריכים ללכת עם הכהונה על פי סדר ההשגה שתלוי בצדיק, בחי' אחר מתן תורה.

ועל פי דרכינו מבואר הענין שרבינו לכאורה מערב שני עינינים במה שהיסוד משפיע ללב, אחד עצם ההשפעה, שזה היה חסר להחסד הנפולה שם, ושני על כל פשעים תכסה האהבה, שלפי הטעם הזה משמע שלא מספיק מה שהיסוד משפיע להלב, ועדיין צריכים את האהבה לכסות. והיינו כי בודאי לא מספיק, וכל סדרי המציאות שנפלו ושברו עדיין לא קבלו את התיקון הצריך, רק כיון שעל כל פנים יש דרך מתוקן בנקודה אחת, דרך ההשגה, האהבה השורה שם יכסה על כל הפשעים, והיסוד ישלוט לגמרי, כמבואר שם ביחוד היראה. ועיין שם איך שזה דייקא בסוד א”ת ב”ש, וכל ההשגה תלוי במה שהאדם בוש מהשם יתברך, ועל ידי השם יתברך מקרבו, וזה דרך ההשגה, שהבושה עדיין שם, ואדרבה מהפכו לאהבה והשגה, ודוק.

נ נח נחמ נחמן מאומן

זכיה בתורה ממש תלוי בהכרת מעלת כל יהודי

ב"ה

שיחות הר"ן צא: סגולה להתמדה לא לראות שום חסרון בשום ישראלי, כי כל יהודי הוא אות בתורה ע"ש. ע' באדיר במרום (עמ' קי-א) שמפרש שהתורה היא התפשטות מהמאורות להוציא הנשמות. והרי מבואר שכל מהות התורה היא המצאת הנשמות, ולפי זה בודאי הזכיה בתורה ממש תלוי בהכרת מעלת כל נשמה ונשמה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

Kiss! נשיקות

ב"ה
אמירת תהלים זה כמו לנשק את השם יתברך, כל אות וכל תיבה, ואם זוכים לקצת דקבות אז זה נשיקות צרפתית...

נ נח נחמ נחמן מאומן

HH

Saying Tehilim (Psalms) is liking kissing G-d, every letter and every word, passionate kisses. If one merits to dveikus (bonding) it will be like French Kissing....

Na Nach Nachma Nachman MeUman!

מבקשים אהבה? -- Looking for some Love?

ב"ה

תקון א' (תקוני זוהר דף יח.)

כי עזה כמות אהבה, כד ישראל מיחדין שמא דקדשא בריך הוא ברחימו - ואמרי הבוחר בעמו ישראל באהבה

ב"ה איזה דיבור, איזה חיזוק זה האיר לי, פשוט כאשר יהודי אומר ברכה זו בקלות כל יום מעורר אצל השם יתברך אהבה עזה כמות!!! ממש לא רציתי לעשות שגיאה קטנה נגדו יתברך אחר שראיתי את זה. ישתבח שמו לעד!

נ נח נחמ נחמן מאומן.

HH 

The Zohar says that when you say the blessing on Shema: "who chooses his people Israel with love" one arouses such enormous love and passion by HY stronger than death...

This blew my mind B"H, got a sensation that I really did not want to make the smallest notion not desired by HY...

Na Nach Nachma Nachman MeUman!