סיפורי מעשיות, מעשה מבעל תפילה. כת אחת החליט שהתכלית הוא שמחה.

 ב"ה

סיפורי מעשיות, מעשה מבעל תפילה. כת אחת החליט שהתכלית הוא שמחה.

כת בחרו בשמחה. עיין בספר שופטים (טז:כג) וסרני פלשתים נאספו לזבח זבח גדול לדגון אלהיהם ולשמחה ויאמרו נתן אלהינו בידנו את שמשון אויבינו, ודייק הכלי יקר שהול"ל ולשמוח, ולכן פירש מה שפירש, ולפי דברי רבינו י"ל שהשמחה היה להם כאלוה.

 

שם משמואל יום הכיפורים: בש"ס סוכה מח: אמר ליה האי מינא דשמיה ששון לרבי אבהו, עתידיתו דתמלו לי מים לעלמא דאתי, דכתיב (ישעיה יב:ג) ושאבתם מים בששון, אמר ליה איה הוה כתיב לששון כדקאמרת, השתא דכתיב בששון, משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא. ומפי כק אבי אדמור זצללהה שמעתי, שאמר לפרש דהמין סבר כי התכלית לאדם להיות שש ושמח, והשיב לו רבי אבהו כי זה רק צרך לעבודה ולא התכלית, וזהו שמרמז משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא, ע"כ.

ובענין האי סוגיא יש ללמוד ששמחה הוא כלי לקבל התורה, וכמו שכתוב בליקוטי מוהר"ן סה:ד שהביא ממש"כ שעתיד הקב"ה להחזיר את הכתרים של נעשה ונשמע דכתיב ושמחת עולם על ראשם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרשת חיי שרה - רבקה נגד עבודה זרה

 ב"ה

כד:כה וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו גַּם-תֶּ֥בֶן גַּם-מִסְפּ֖וֹא רַ֣ב עִמָּ֑נוּ גַּם-מָק֖וֹם לָלֽוּן.

גם תבן, וכן: תבן גם, ע"ה בגמטריא רב נחמן בן פיגא.

הראשי תיבות של: גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן.

רב עמנו, ק"ק שזה כמו לשון של בנה עשו, יש לי רב. וי"ל שלשון של יעקב, יש לי כל, כל זה בחי' יסוד כידוע. ויסוד זה בחי' שד"י, סוף בנין הזכר, ובחי' יש די באלהותו. וכיון שהתבן והמספוא היו של אביה שהיה עובד ע"ז, בחי' מי שאין די באלהותו עד שעובד ע"ז, ולכן נסכיו הם בחי' רב. ואחר שפינה ביתו מע"ז (פסוק לא) כבר לא מזכיר את הריבוי, ועוד לא זכה לבחי' כל, אז סתם (פסוק לב) ויתן תבן וכו'.

ונראה לפרש עוד ענין ר"ב, דתנן בסוף פרק א' של מסכת אהלות (משנה ח) לענין טומאת האברים שמטמאים גם באהל, ז"ל רמ"ח אברים באדם, שלשים בפסת הרגל וכו' וכו' מאה ואחד מזה ומאה ואחד מזה, ע"כ, דהיינו שמנה שם כל האברים של הידים והרגלים [וי"א צלעות] וסיכם מספרם בפני עצמם, ר"ב.

והנה בליקוטי מוהר"ן תורה י' רבינו גילה בענין הגאוה שהוא בחי' עבודה זרה, שהיא שורה ביותר על הידים והרגלים. וכתב שם ז"ל אלו הבעלי גאוה, הם מעכבים תאוותו של השם יתברך, ואינם מבקשים מצדיקים שיתפללו עליהם, כי חושבים שהתענו וסיגפו את עצמם, ובזה הם צדיקים, אבל האמת אינו כן, וכו' עיין שם. ומבואר שם שרק על ידי בחי' יעקב יכולים להודיע גדולתו של הקב"ה להעכו"ם, ועיקר גדולתו של הקב"ה הוא שגם העכו"ם ידעו שיש אלקים שליט ומושל. ומסביר שם למה דוקא יעקב, כי צריכים להעלות התפלה מבחי' הר ושדה לבחי' בית, כי בבחי' בית יש גם לעכו"ם השגה, כמו שכתוב (ישעיה נו) כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים. ואילו אברהם קראו הר, ויצחק קראו שדה (פסחים פח), שאינם מן היישוב. ורק על ידי התפילות של יעקב מתיישב השכינה באופן שגם העכו"ם יכולים לדעת שיש אלקים. ועל כן אלו בעלי הגאוה, שהם לא סתם אנשים, אלא אנשים שהתענו וסיגפו את עצמם, עד שבאו לסמוך על עצמם, ומונעים את עצמם ואחרים מללכת אל הצדיק האמת להתפלל, הרי הם מעכבים תאווותו של השם יתברך. וזה הגאוה היא בחי' ע"ז כנ"ל.

הרי מבואר איך שעבודה זרה דייקא תלויה בר"ב בעל גאוה [עיין עוד בזה בליקוטי מוהר"ן תורה ח', שהצדיק האמת הוא בחי' מרדכי בגמטריא רב חסד, היפוך הרבנים – אלופי עשו. רב חסד הוא התיקון הו' של י"ג תיקוני הזקן, שהם הי"ג מידות של רחמים. והרי ממנו עד הי"ג האחרון, ח' תיקונים. ח' פעמים הוי"ה בגמטריא יצחק בעלה של רבקה. (הח' תיקונים הראשונים הם בחי' אברהם – רמ"ח, ח' פעמים א"ל כמבואר בספר אדיר במרום)] ושורה בר"ב אברים של הידים והרגלים. וי"ל שזה מה שאמרה רבקה, רב עמנו, עמנו בגמטריא נגלה וסוד, אם הב' תיבות, כמבואר בתורה י' שם, שהידים והרגלים הם בחי' נגלה ונסתר.

ובתורה י:ד כתב עוד ז"ל השב (אשת האיש – הנאמר אצל שרה, בראשית כ) ר"ת ה'ר ש'דה ב'ית, עיין שם. השב בגמטריא רבקה. כי רבקה עם יצחק קבלו את בחי' הר מאב'רה'ם וש'רה', והם המשיכו להעלות את התפלה לבחי' שדה, והולידו את יעקב שהעלה אותה לבחי' בית. וכן רבקה, עם ב' כוללים (כל שני אותיות יש להם כולל) בגמטריא שדה. וי"ל שזה מה שאומרים במנחה של שבת, יצחק ירנן, ירנן בגמטריא שדה ע"ה (אברהם יגל, יגל, עם מילואו – יוד גמל למד בגמטריא ההר. יעקב ובניו ינוחו, בחי' בית מנוחה).

כתוב בישעיה (ה:ח) הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום והושבתם לבדכם בקרב הארץ. ובמדרש הוא שם בר"י קרא ז"ל הוי על שגרמו בעוונותיהם שמגיעין חרבן בית ראשון לחרבן בית שני, שדה בשדה יקריבו, גרמו לבית לעשות שדה, כמה דאת אמר (ירמיה כו:יח) ציון שדה תחרש והר הבית לכמות יער, מי גרם להם לחרב, עד אפס מקום, שלא הניחו מקום שלא עבדו עליו עבודה זרה, ע"כ.

[הו"י הוא הצירוף של צפון, כי ג' אותיות י"הו, יש להם ו' צירופים, ויש כמה דעות איך לסדר אותם. צפון הוא בחי' יצחק, בחי' גבורה, בחי' ושחט אותו על ירך המזבח צפנה לפני ה'].

הרי בע"ז שלהם – 'עד אפס מקום', 'יקריבו' את הבית והורידו אותו לבחי' שדה, הבחי' השייך לרבקה – אותיות קרבה\הקרב. ולא החריבו והורידו אותו יותר עד בחי' הר, כי רבקה כבר אמרה לאליעזר כאן, גם תבן גם מספוא רב עמנו (-אולי יש לפרש עמנו, מלשון גחלת עמיא, דהיינו שמתחלשת והולכת לכבות, כמו שהופיע בדף ימי של היום בבא קמא), מספוא בגמטריא מקום ע"ה, וגם יש בו את האותיות: אפס, הרי עד אפס מקום. הרי בכחה של רבקה להעמיד את מעמד התפילה בבחי' שדה אפילו עד אפס מקום – שלא הניחו מקום שלא עבדו ע"ז. וזה מש"כ בפסוק לא – ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים, פניתי הבית, בחי' חרבן הבית, ונשארת בבחי' שדה, ומקום לגמלים, כי הגמלין רובן כשרים (פרש"י ז"ל שפורשין למדברות למקום גדודי חיות וליסטין ויראים לנפשם ומשברים לבם למקום), אבל אינם במעלת הספנים – שרובן חסידים (פרש"י ז"ל שפורשין למקו הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלין). והרי כל הסיפור של רבקה כאן מדבר על הגמלים, וזה בחי' שדה. ועוד צריכים להעלות לבחי' בית, על ידי יעקב, בחי' הספנים, ה"ס בגמטריא אדנ"י – פנים, בחי' פניא-ל\פנוא-ל (בראשית לב:לא-לב) כי ראיתי אלקים פנים אל פנים.

[ויש להתבונן עוד, כי המשך הנביא ישיעה שם – הוי מגיעי בית וכו' -פסוק ט – באזני י"צ אם לא בתים רבים לשמה וכו'. באזני ה' – בחי' שם ס"ג. וידוע מהיחודים של האריז"ל עה"פ חדשים לבקרים רבה אמונתך, סופי תיבות כמנין ק"ה בגמטריא ס"ג עם המ"ב אותיות, וי"ל זה בחי' רב-קה. גם 'עמנו' ראשי תיבות של ד' עיקרי המילואים של שם הוי"ה ב"ה ע"ב מ"ה ן"ב וס"ג.]

ואגב, עכשיו שפירשנו בס"ד שמספוא הוא במגטריא מקום, הרי – גם תבן גם מספוא, רמז למה שמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה יא, שתבן לשון תבונות התורה, והדיבור של איש ישראלי מאיר לו לכל המקומות שצריך לעשות תשובה, עד שזוכה לתבונות התורה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

השמדת עבודה זרה

ב"ה

רבינו גילה בספר המדות ערך ממון ח"ב כד. השרפות באים לעולם בשביל מעות עבודה זרה לכלות אותם, ע"כ. יתכן שנכלל בזה, שמכח השרפות יש איבוד עבודה זרה בעולם אפילו לא על ידי האש הגשמי, אלא שמכח האש יוצא כח שהולך ומכלה את העבודה זרה, וכמו שרואים בימינו שיש הרבה שרפות בעולם וגם יש הרבה השמדת עבודה זרה לאו דוקא על ידי האש עצמו, יתכן שהוא גם כן מכח השרפות.


ברוך השם יש לנו שיר יפה לדיבור זה של רבינו:

הביזיון של ישוע

ב"ה

במסכת ערכין (דף לב:) מבואר שעזרא הסופר ביקש רחמים מהשם יתברך לבטל היצר הרע של עבודה זרה, ונענה בחצי, והגמרא מקשה על יהושע בן נון למה הוא לא ביקש והתחנן להשם יתברך על זה, והגמרא אומרת שבאמת זה טענה חזקה נגדו ובגלל זה אחד מהפסוקים הקדושים מהנביא לא קורא אותו יהושע אלא ישוע! והא לך לשון הגמרא עם פירוש "חברותא":

ואידך התנא שסובר שקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא, איך יפרש את הפסוק בנחמיה שלא עשו סוכות עד ימי עזרא?

ומשנינן: שאין משמעות "סוכות" כפשוטו, אלא דבעי עזרא רחמי על יצר דעבודה זרה ובטליה, ואגין זכותא של עזרא עלייהו על ישראל כי סוכה!

והיינו דקא קפיד קרא עילוייה דיהושע [שהקפיד הכתוב על יהושע] דוקא, שהזכיר הכתוב אותו ולא את אחרים, וגם דבכל דוכתא כתיב "יהושע" והכא כתיב בלשון גנאי: כי לא עשו מימי "ישוע" בן נון. והטעם: דבשלמא משה לא בעא רחמי על ביטול היצר של עבודה זרה דלא הוה לו זכותא דארץ ישראל שהרי לא נכנס לא"י, אלא יהושע דהוה ליה זכותא דארץ ישראל הקפיד הכתוב עליו: אמאי לא ליבעי [ביקש] רחמי.

ומבואר הדבר שהשם ישוע הוא גנאי.

ונראה לעניות דעתי שיש להביון יותר עמוק בגמרא זו, שכיון שיהושע לא ביקש והתחנן לבטל היצר הרע של עבודה זרה, מזה היה כח לכל הקליפה של הנוצרות שבונים על השם ישוע, שם רשעים ירקב.
ולפי זה מסתברא שכדי לבטל הקליפה של נוצרות צריכים הכח של ארץ ישראל, ולא מספיק אפילו הבחינה של ארץ ישראל שיש לצדיקים אמיתים, כי הגמרא הנ"ל הניחה למשה רבינו ע"ה שלא היה לו להתפלל על ביטולו של ע"ז מחמת שלא היה לו הזכות של ארץ ישראל. אכן יתכן שרבינו שזכה להיות בארץ ישראל כבר יש לו גם את הזכות הזו והכח לבטל אפילו הרע הזו, ועם כל זה בודאי כחו יהיה הרבה יותר חזק כאשר יהיה מושבו ממש בארץ ישראל, בב"א.

נ נח נחמ נחמן מאומן

בעון עבודה זרה גולין

ב"ה

בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות מעשה מבעל תפילה, רק הכת של עשירות היו עוסקים עוד אז לעקור ממקומם כי מצאו מקום עוד יותר מסוגל, והטעם הוא ענין לחוד, והענין שהיו עוד עוקרים ממקום למקום ענין בפני עצמו, כי זה מגיע להם על ידי העבודה זרה של תאוות ממון.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הסכנה שיש בגילוי סודות אפילו אמיתיות לגמרי שעל ידי זה בדורות הבאים בונים משכלם לחתור לעבודה זרה רחמנא ליצלן

ב"ה

אתמול ליד ציון הקדוש של רבי עקיבא אחד מהחברים פתח בשבילנו את הספר הקדוש שיחות הר"ן, והוא פתח לסימן ס' – ובו רבינו גילה שיש סכנה גדולה בגילוי סודות, אפילו שהסודות תהיו בתכלית האמת ויהיו נשמעים לאנשי אמת, אבל יבוא דור חדש אחר כך, ויחכמו עוד, ויבנו בחכמתם על הסודות האלו שנתגלו חידושים שלהם, ונוסף הוא על שונאינו, כי יבוא למסקנות של עבודה זרה רחמנא ליצלן.

וכן עיין כעין זה בלקוטי הלכות (יורה דעה סימני בהמה וחיה טהור ד:לב) שלפעמים אסור לגלות את האמת, וחייבים לכסות את האמת, כי אנשים יטעו בו, עיין שם.

ואין לנו שום השגה בהשיקול הקדוש של רבינו הקדוש ותלמידו היקר סבא ישראל כאשר החליטו לגלות הסודות שגילו, וכמה התפללו על זה למעלה מהשגתינו, ועיין לקוטי תפילות כא קצת תפילה על זה, והם ידעו היטב הסכנה הגדולה ומה שבאמת למעשה יצאו אנשים לתרבות רעה ואמונות כזביות על דרך המבואר בשיחות הר"ן הנ"ל, והם החליטו בשיקול דעתם הקדוש והטהור שעם כל זה כן ראוי לעשות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

כשוף

ב"ה

בספר המדות (ערך כישוף אות ג) רבינו הקדוש גילה בזה"ל:

אין הכשוף מזיק אלא לבעלי גאוה, עד כאן.

ועיין עוד בזה בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה ה' מבן מלך שהיה מאבנים טובות:

ובא הצדיק להמלך, והיה מתפלל ולא הועיל, והודיעו לו שהוא כשוף. והצדיק הנ"ל היה גבוה למעלה מן כל הכשפים...

ויש לפרש טעמא, כי תועבת ה' כל גבהי לב, והגאוה הוא בחינת עובדת אלילים כמובא (לקוטי מוהר"ן תורה י' ועוד מקומות). ועבודה זרה כתותי מכתת שיעורי (זה דין בגמרא - עיין למשל במסכת עירובין דף פ' שעבודה זרה כמו אשרה חייב לשרפה, ולכן רואין אותה כאילו היא נשרף כבר ואין לה שיעור ומציאות של רוחב ואורך ועומק, וכמעט כמאן דליתא בכלל). אלא שעבודה זרה של ישראל אין לה ביטול, וכל היכא שהאדם יש לו גאוה הרי אחשביה (דהינו הוא כמו שני דברים שאינן ברשותן של אדם ועשאן התורה כאילו ברשותו לעבור עליהן, חמץ בפסח ובור ברשות הרבים - שהם גם כן ממש עניניו ובפרט חמץ כידוע, וכמבואר כל זה במפרשים), ורק מי שהמיך רוחו אז האנוכיות שלו כנבער מן העולם. והרי רש"י בפרשת וארא גילה בטעם למה החרטמים של פרעה לא היו יכולים להוציא את הכינים וכתב ז"ל (שמות ח:יד) שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה, עד כאן לשונו. ולכן הצדיק הענו הוא כבריה פחותה מכשעורה ולא יכול עליו שום כשוף ושדין, שנזכה גם אנחנו לענוה כזו בעזה"י.

וכיון שבאת לידי פרשת וארא - אכתוב עוד רעיון בעזה"י בסוף הפרשה כתוב (שמות ט:כט) ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרש את כפי אל ה' ופרש"י ז"ל אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה גלולים, עד כאן לשונו, וטרחו המפרשים ליישב בזה כמה סתירות שנראה שבאמת משה רבינו התפלל כמה פעמים בתוך העיר, ובאמת קשה בכלל איך יכולים לפסול את כל העיר מלהתפלל שם בכלל. ויש לאמר שהרי זה היה מיד אחר מכת ברד, וכל הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים (שם ט:כ), והנה מקנהו של המצרים היה יראתם (רש"י שם ח:כב) העבודה זרה שלהם, ומן הסתם אם היו מכניסים את מקניהם לבתיהם, יהיה צר להם וקנאה עם העבודה זרה שהיו מחזיקים בתוך ביתם, ולכן ניתן לאמר שלעת עתה הוציאו את כל העבודה זרה שלהם שהיה בביתם החוצה לפנות מקום למקניהם. ולכן ניתן לאמר שדוקא עכשיו במכת ברד כל העבודה זרה - חוץ ממקניהם - היה בחוצות של העיר, ולכן משה רבינו לא היה יכול להתפלל אז בתוך העיר.

עוד בענין כשוף

רבינו הקדוש גילה בספר המדות, ערך ההתנשאות אות ה':

כְּשֶׁנּוֹתְנִין מָמוֹן לְהַשָּׂר בִּשְׁבִיל אֵיזֶהוּ הִתְמַנּוּת, שֶׁיַּעֲבִיר אֶת חֲבֵרוֹ וִימַנֶּה אוֹתוֹ, זֶהוּ כְּמוֹ כְּשֶׁוּף. 

ויש להשוות את זה למה שרבינו אמר על אלו שמתפללים עם כוונות האריז"ל ולא ראויים לזה - בלקוטי מוהר"ן תורה קכ - שזה כמו כשוף - כי גם בזה גם בזה האדם מצוה לכוחות עליונות לעשות כפי פקודתו, ואם הוא לא ראוי לזה הרי בעצם פקודתו לא יגע בכלל אל הקדושה, והרי הוא כמו מצוה לשרי העכו"ם השדין ולילין לעשות פקודות, וכמו הנותן להם כסף לעשות כרצונו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פורים מראה שאפילו החיות של האלילים בא מהשם יתברך - וכן אותיות הלטו...

ב"ה

שמעתי שאומרים שאסתר נקראת על שם אליל בבלי אשטר, ומרדכי על שם אליל בבלי מרדוק. ולפי המבואר בתורה לג, ובפרט בלקוטי הלכות (פורים ד), אתי שפיר, כי כל הענין של פורים הוא לגלות שאפילו אלהי העמים מקבלים חיות והוויות מהשם יתברך. ודייקא הצדיקים הגנוזים בחינת סתרי תורה מחיין את מקומות האלו. וכן להיפוך, המלך אחשוירוש כל פעם במגילה מרמז על הקב"ה, כמו שארז"ל, וא"ש כנ"ל.

ונראה שענין הגורל, הוא הפור, מבואר היטב על פי תורה לג. כי מבואר שפורים הוא יום יודע לה', וכן מבואר בכוונות שפורים הוא התגלות יסוד אבא, הנקראת שלום, שהוא כל הענין של התורה זו שמתחלת צריכים לבקש לשלום וכו', שעל ידי כפיית הימי רע, אותיות התורה בולטות, והוא בחי' התגלות אורייתא דעתיקא סתימאה. וזה היה נס של הגורל, שדייקא אותיות אלו בלטו.

והשתא דאתי י"ל שבכלל הגורל היום נקרא לטו – כי האותיות בלטו…

נ נח נחמ נחמן מאומן

חידוש עצום של רבינו - להחזיר רשע גמור שאין לו אפילו נקודה טובה כלל!!!

ב"ה

לקוטי מוהר"ן

לג:ב אם יאמר לך אדם היכן אלקיך וכו' ונדמה לו שבמקומו אין שם אלקים וכו' תוכל למצא אלקותו וכו' ולשוב אליו בתשובה שלמה ע"ש, ובלקוטי הלכות (פורים ד) הביא מהאריז"ל שבאלהי העמים אין שום ניצוץ קדושה כלל, אלא שע"כ מקבלים חיותם מהקדושה. ולכאורה מבואר מזה חידוש עצום מרבינו עוד יותר מתורה אזמרה ששם רבינו הקפיד שאפילו ברשע גמור צריכים למצוא נקודה טובה, ואילו כאן רבינו קובע שאפילו ברשע גמור שכפר בעיקר והוציא את עצמו מן הכלל, יכולים להחזירו בתושבה על ידי זה שהוא מקבל חיותו מהש"י.

ובביאור הדבר נראה לעניות דעתי, שמבואר בהתשובה שאומרים לו, בכרך גדול שברומי שנאמר אלי קרא משעיר, שהמשיב אומר להשואל, מה אמרת?! הרי אני שומע מפיך דרישה מהבורא! הוא קורא לי להסתכל במקומך! הרי שהמשיב מהפך את השואל לשליח מהשם יתברך, ובזה הוא ממשיך לו נפש טובה. וכמו שרבינו גילה בתורה לא שעל ידי כיסופין מולידים נשמות, כן הדבר בהמשכת אורייתא דעתיקא סתימאה. כי רבינו התחיל את התורה כאן, שצריך לבקש שלום, שיהיה שלום בין ישראל, ולא ביאר בתורה אלא ענין של התגלות הדעת במדות ולעתיד לבוא וגר זאב וכו' (ולכאורה אז יהיה גם כן שלום אפילו אם הגוים, ואולי עם כל זה, הביקוש צריך להיות רק לישראל). ושלום הוא בעיקר בין שני הפכים. ולכן יש לאמר, שקיום הע"ז בעולם היה לתכלית שבחר השם יתברך לגלות את יחודו מתוך כל החשך וכו', ולכן יש כח ליהודי לאמר ליהודי אחר שהוא ממש היפוכו, שעל ידך השגנו את התכלית בזה, להמליך את השם יתברך בכל משלה, כי דרכם ה' קרא אלי משם. ועל ידי זה, יכול להחזיר את השואל בתשובה שלמה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

טטפת (ארבע פרשיות של תפילין) טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים

ב"ה

כבר ידוע שטטפת בגמטריא רבי נחמן מאומן ע"ה.

לקוטי מוהר"ן תורה לג

לג:ב טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים. וצ"ב למה התורה הקדושה בחר דוקא בשני לשונות אלו, ולמה שתים שתים, ולא שלוש אחד וכדו'. וי"ל על פי מה שמבואר בלקוטי הלכות על תורה זו, בהלכות פורים (הלכה ד') שכנגד אהבה שבדעת ואהבה שבמדות יש שני הסתרות, הסתרה שעדיין יש ניצוצות קדושה, וזה בחי' עורף, והסתרה גמור כמו באלהי העמים שאין אפילו ניצוץ קדושה, רק שמקבל החיות מהקדושה. ולכן י"ל שכתפי זה בחי' העורף, ואפריקי, לשון אף-ריקי, אף הוא בחי' עבודה זרה כמו שאמרו רז"ל שכל מקום שיש ע"ז יש חרון אף, וריקי שהוא רק מכל ניצוץ קדושה. וחילקם לשתים שתים, כי הם בחי' כפירה ביחוד ח"ו. ונראה עוד שט"ט זה כנגד היסוד, שהוא ט' עולה וט' יורד כידוע. ופת, נגד המלכות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

התבודדות מיוחד שרבינו עשה במאגילא - בתוך ההר - יום שלם בזלאטיפאלע

ב"ה

שיחות הר"ן קסג: ספר לי איש אחד מזלאטיפאלע שבהיות יושב רבנו ז"ל בזלאטיפאלע וכו' והלך עמו חוץ לעיר וכו' אחר כך הלכו יותר ובאו סמוך להר אחד שקורין "מאגילא," שהיה סמוך לעיר. ושאל אותו מה זאת, וספר לו האיש ענין אותו המאגילא, ואמר לו שילך עמו לשם וכו', ע"ש.

והנה פה רבי נתן השמיט הרבה, ממש פלא, כי עכשיו ישבתי עם חבר נחמן יצחק נ"י שגידל באוקרינא כגוי, והוא סיפר לי שכולם שם יודעים מה זה, ופירושו הפשוט, קבר, ויש כמעט אצל כל עיר ועיר דבר כזה (mohyla). והענין הוא שבנו ערימה עגולה להדמות לנחש, ראשו אצל זנבו, ושם קברו, ולפעמים גם הרגו ילדים במיוחד, או מה שבא להם, ועל פי רוב שרפו את הגופים וקברו אותם שם. וזה היה כמין תקרובת להנחש. וכל פעם שעשו את זה באותו מקום, עד שהערמה עלה בגובה. ועם כל זה לא אמור להיות הר בכלל, אכן יתכן שזה עשו אותו מתחילה על הר. ומצאנו כתבה ותמונות של כלי כסף עם צורות של סוסים שמצאו במאגילא שסמוך לזלאטיפאלע. והחבר הנ"ל חושש שיתכן מאד שהנהרגים והקבורים שם היו כוזרים.

ועל כל פנים מבואר שזה לא היה סתם התבודדות רגילה, אלא תיקון מיוחד במינו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות -- סיפור ג' - מעשה מחיגר

מעשה ג' מחיגר

יש לעיין איך האבק שמפזרין על הדרך מרפא החיגר, וכי מפזרים עכשיו אבק בכל מקום שהולך כמו שעושים להצדיקים המיוסרים?

ולכאורה מבואר שהרגלין מקיימין את האדם בקומה ובחינה השייך לו, וכיון שהשיג והבחין בדרך צדיקים שוב השיג קומה גבוה שבו יש לו כח ברגליו. וכמו הבעטליר השביעי במעשה של השבעה קבצנים שלא היה לו רגלים עבור עולם הזה השפל.

ויתכן שהסיפור נושא בענין תיקון עבודה זרה ופגם אמונה שזה פגם בהרגלים כמבואר בלק"מ (תורה י'). ולכן החיגר עיקש לא ללון אלא לנסוע, כי על פגם האמונה צריכים למסעות כמבואר בלק"מ (תורה מ). ואז הוא קיים בנפשו שכן ארץ ורעה אמונה בשכבו על הארץ ואכילת העשבים.