תמימות ופשיטות ולעבוד השם בכל היכולת גם בלימוד

 ב"ה

ספרי חיי מוהר"ן 

שכ. אמר כל מי שיצית אותי ויקים כל מה שאני מצוה, בודאי יהיה צדיק גדול יהיה מה שיהיה. והעקר להשליך שכל עצמו לגמרי רק כאשר יאמר הוא יקים הכל כמאמרו. ואמר אז ענין עם נבל ולא חכם (כמבאר בליקוטי מוהר"ן תורה קכג), מן הסתם מי שיכול ללמד ביותר מסגל ביותר, ע"כ.

יש פה כמה נקודות שמבוארים יותר במקומות אחרים, ענין (שיחות הר"ן נא) גם חכמות אינם כלום רק תמימות ופשיטות, גם בתמימות אסור להיות שוטה וכו' ע"ש.

ענין – (שיחות הר"ן סז) כי המשגע אם היה שומע וצית לדבר אחרים שהם הבעלי שכל בודאי לא היה משגע כלל.

מי שיכול ללמוד, עיין שיחות הר"ן עו, שיכולים להיות איש כשר בלי כל הלימוד, אכן לכאורה בדיעבד גדול, ובמקום אחר כתב שלהיות בעל השגה צריך להיות למדן.

עיין בספר משלי (כו:ט-י) חוח עלה ביד שכור ומשל בפי כסילים (פרש"י כחוח שהוא נדבק ביד שכור, כן המשל האמור למטה נדבק בפי הכסיל, להיות להם לחוח ולקוץ מכאיב. וזהו המשל:). רב מחולל כל (פרש"י הקב"ה ברא את הכל, וזן את הכל ככסיל כחכם, אין אנו צריכין לשום חכמה) ושכר כסיל ושכר עוברים (פרש"י לא כבשר ודם שלא ישכור אלא פועלים בקיאים, ולא ישכור אלא העוסקים במלאכות, אבל הקב"ה מחולל כל ושוכר הכסילים ושוכר עובר דרכים הבטלנים מכל מלאכה).

והנה בזה הם צודקים, שמוכח שלא צריכים לשום חכמה, וכמבואר הרבה בדברי רבינו ועמש"כ בליקוטי מוהר"ן תנינא מד ותנינא יט, אכן אין זה להקל כמו הכסיל, אלא לחייב את כל אחד לעבוד את השם בכל היכולת שיש לו. ובתורה סב:ב כז"ל כי האמת מה שהגביל הש"י לשכל האנושי שיוכל להבין, הוא מצוה גדולה לחדד השכל להבין הדבר על בוריו וכו' ע"ש. ועיין בתורה ס:ד ז"ל כי עיקר יראתו של הרב הוא על ידי התבוננות גדולת הבורא ית"ש, שחוקר ודורש בשכלו, נמצא שיראתו על ידי השכל, ע"כ צריך שתהי' היראה מליאה בכל הג' מוחין, בחכמתו ובינתו ודעתו, כולם יהיו מלאים מיראת ה' ויראת התלמיד, דהיינו מורא רבך, שהוא על ידי הלימוד שמקבל מהרב, צריכה שתהי' נמשכת בכל חלקי הלימוד וכו' ע"ש. ובמק"א כתבתי על זה בס"ד.

נ נח נחמ נחמן מאומן 

תמיד לסמוך על התמימות ופשיטות

 ב"ה

במסכת מגילה

ז: אי חקלאה (-אכר) מלכא ליהוי – דיקולא (-סל) מצואריה לא נחית, ע"כ. וראיתי מי שהוא שלקח את זה – אפילו אם קבצן יהיה מלך, לא יעזוב הכלי שהוא מקבל הצדקות מעל צוארה. ועל כל פנים אפילו אליבא דאמת, יש לקחת סמוכים לסיפור של התם והחכם, שהתם, בכל מדרגה שעלה, העיקר שלו לא השתנתה, לעסוק תמיד בתפילות ולשמוח.

ויותר מזה אנו יודעים מהשבעה קבצנים, שרבינו היה קודש לא הפסיק להפציר את השם יתברך כעני בפתח.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מעשה מבעל תפילה - יד של החכם

ב"ה

ושאלו את החכם, אם אינו יודע מן היד של המלך, והשיב להם, שהיד הוא אצלו, אך מעת שנתפזרו על ידי הרוח סערה כנל, שאז נעלם מהם המלך וכו' כנל, מאז הוא אינו רוצה להסתכל כלל בתוך היד, כי היא שיכה רק אל המלך, רק שחקק תבנית היד על אבן, כדי שישתמש בזה קצת לצרך ענינו, אבל בהיד עצמו אינו מסתכל כלל, עד כאן לשונו.

ויש הרבה להאריך בכל זה. כי יש בזה מענין מה שרבינו גילה שחכמות לא צריכים כלל בעבודת השם, אפילו חכמה אמיתית של התורה. וכן לכאורה על היד היה חקוק איפה המלך, וכל המסילות של כל הפיזור של רוח הסערה, כי הכל היה רשום. אבל תמים תהיה עם ה'.

נ נח נחמ נחמן מאומן

קצת חכמות - אבל בתמימות - על מה שכתב רבינו הקדוש לא להיות חכם כלל

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תנינא תורה מד

ז"ל ובאמת אחר כל החכמות, אפלו מי שיודע חכמות באמת, אחר כל החכמות צריך להשליך כל החכמות ולעבד את ה' בתמימות בפשיטות גמור, בלי שום חכמות. וזה היא החכמה הגדולה שבכל החכמות, לבלי להיות חכם כלל. כי באמת אין חכם בעולם כלל ואין חכמה ואין תבונה נגדו יתברך וכו', עכ"ל

אולי יש בזה מה שמצינו בספרים הקדושים שהפרצופים של חכמה ובינה (אבא ואימא) אינם אלא מאצילות שני, דהיינו ממה שנפל בשבירה למטה בבי"ע, ואילו א"א נשאר במדרת אצילות עצמו, ולכן אבא ואימא אינם מלבישים אלא לזרועות א"א, בחי' חסד וגבורה שלו, ולא לבחינות חכמה ובינה שלו (כמבואר כל זה זה בספר פתחי חכמה ודעת, אות לו – שערי רמח"ל קעז-ח). והרי מבואר שהחכמות עכשיו אינם בכלל חכמות. ואילו החכמה סתימאה של א"א נקראת תמים דעות (איוב לו:ד) כמבואר בספר אדיר במרום (עמוד קמג, ז”ל להיות הדעת שבו מכוסה גם כן בקרום. ונמצא שכל בחינותיה נתנים ונמסרים לשורש שהוא עתיק יומין, וזהו בחינת התמימות וכו' ע”ש). כי עיקר החכמה הוא להיות תמים, ודוק.

נ נח נחמ נחמן מאומן

חכמות בגוים תאמין

ב"ה 

חז"ל אמרו חכמה בגוים תאמין.

רבינו אמר חכמות בגוים תאמין.

כי יהדות זה תמימות ופשיטות.

נ נח נחמ נחמן מאומן