בענין לימוד ספרי חב"ד

 ב"ה

בענין לימוד ספרי חב"ד.

א' עיין בפנים הספר שעיקר הלימוד ראוי להיות בספרי רבינו. [בספר מכתבי שמואל ענה בענין זה בכמה מקומות, ובעיקר כך טען, שאף על פי שמותר לפי דעתו, ז"ל אבל כנגד זה כשיש בשר ודגים למה צריך לאכול ירקות, חבל על הזמן שיכולים אז ללמוד ולהסתכל בספרי צדיקים אמיתיים וכו' וד"ל, עכ"ל באחד מהמקומות].

ב' כל עוד שהספר נכתב באמונה בהש"י ובחז"ל אין לזלזל בה, וחלילה לזלזל בה, כמו שהזהיר רבינו בליקוטי מוהר"ן תורה סא, וכל שכן ספרים שנכתבו על ידי צדיק תלמיד המגיד, אלא שעכ"ז יש טעמים לסתור כדלקמן. אלא שיש בספרי חב"ד שמביאים הרבה מהסברות והחקירות של אפיקורסים, ואף על פי שכוונתם לטוב, כי באים לברר את הטעיות ולהעמיד את הנכון, עם כל זה, הרי כבר הכניסו עצמן לחקירות שרבינו הזהיר מאד להתרחק מהם לגמרי.

ג' הבעל התניא בעצמו, כשהדפיס את ספרו לראשונה בשנת תקנו, ציוה לפרסם: "שמי שלא לומד ספר הקדוש 'ראשית חכמה', לא יהין ללמוד את ספרו 'תניא'"! (כך מצאתי פעם והעתקתי, אבל אחר כך חפשתי ולא מצאתי אפילו ממה שהעתקתי. ולכן עשיתי חפוש אחר חפוש, כי כנראה חב"ד מסתירים את זה כמו שמסתירים ההלכה שתפילין צריכים גוף נקי ואסור להפיח בהם ח"ו. ובסוף מצאתי ת"ל באתר שלהם בהערת שוליים... יש להם דף על אברהם שיינס, שנתקרב לחב"ד ובתחילה רצה להסתיר את זה מבני משפחתו ולכן החל ללמוד בספר ראשית חכמה, ובהערה 4 על זה כתבו: אף שאינו ספר חסידות (אלא ספר מוסר קבלי), מכל מקום היה נחשב אז ל'ספר של הכת', מכיוון שאדמוה"ז התנה באותן השנים את לימוד ה'קונטריסים' - כתבי תורותיו של אדמוה"ז שלאחמ"כ הפכו לתניא - בלימוד מקדים של ראשית חכמה, עכ"ל).

ולפי זה מאד צריכים להזהר בזה, שמי שכן רוצה ללמוד ספרי חב"ד, יזהר מאד שיהיה לומד ראשית חכמה כראוי.

ד' ר' אברהם קליסקר שבתחילה היה חבר טוב של בעל התניא, וביקש גדולתו שיכהן כרב ראשי וכו', ר' אברהם קליסקר הוא שהעיד רבינו הקדוש עליו, שהוא הצדיק היחיד שרבינו ראה בו שלמות, הוכיח את בעל התניא שאין הספר לפי רוחו של דרך הבעל שם טוב שלמדו אצל המגיד. ודעתו כתב מפורש שאין ללמוד אותו ויש לגונזו. והבאתי קצת מדבריו בשיחות הר"ן אות לב ע"ש.

וע"ש גם מה שהבאתי מספר עמק המלך שכתב לא לעסוק בספרים של עולם התהו.

שיחות הר"ן

לב. וכשאדם הולך בתמימות באמונה לבד בלי שום חקירות יכול לזכות שיעזר לו השם יתברך שיבוא לבחינת רצון שהוא למעלה מחכמה וכו' וכו' כי אמונה הוא דבר חזק מאד וכו' וכו' עיין שם.

עיין לקמן אות קא, שפשיטות הוא גבוה מן הכל. ולכן אין צריכים חכמות כלל רק תמימות ופשיטות ואמונה. וצריך תלמוד לשוות השני דיבורים, כי כאן משמע שאמונה היא חזקה ועל ידיה באים לרצון שהוא למעלה מהחכמה. אז מה השיווי בין פשיטות ורצון, או שהם אותו דבר, כי כן מצינו בספרים הקדושים "רצונו הפשוט". ולכאורה אצל השם יתברך הפשיטות יכול להיות רצון מתחילה ועד הסוף, ותמיד יהיה למעלה מחכמה וכל המידות, אבל אצל האדם, הפשיטות שלו עדיין לא מגיע לרצון, האמונה והפשיטות שלו היא חזק מאד, עד שיצמח ויתגדל להיות ממש רצון, ודו"ק.

 

עיין במכתב של ר' אברהם קליסקר (ספר אגרות חסידים מארץ ישראל, אגרת ס"ה, שנת תקנז) שכז"ל כי התחלת הרע היא מן השכל דמיני' דינין מתערין ומרגלא בפומייהו דצדיקייא שיחת חולין על פ' (ויקרא כא:ט) ובת איש כהן כי תחל לזנות. כי ההתחלה שהיא השכל ממנו נמשך הזנות, וכמה נאבדו ונתפקרו מן השכליים. ודור המדבר שהיה דור דיעה לא היו כי אם חכמים וידועים (דברים א:טו) ונבונים לא אשכח[1] כי פחדו ורהו (?) להתבונן בבינה יתירה (עיין מש"כ בזה במסכת עירובין דף ק:). וכמעט רגע הכריעו בדעת ישרה הוא קו היושר המכריע ועמדו רגליהם על האמונה הגדולה כאמור שהיא למעלה מן השכל. הנה כי כן היא דרך האמונה. כי המאמין לא יחוש לשום דבר שאין אחר האמונה כלום וכו' ע"ש באריכות (וכן בלקוטי מוהר"ן תורה לא: שלמות כל הדברים היא האמונה וכו').

ורואים מזה שאע"פ שרבינו הזהיר בליקוטי מוהר"ן תורה סא לא לזלזל בשום ספר שלא נכתב בדרך חקירות ופגם אמונה, עכ"ז יש עדיין הקפדות לבחור בדרך הטוב.

ועיין בהדקמה לספר עמק המלך ז"ל ומפני שראו מקצתם, שנאספו נפטרו יודעי סודות האר"י זלה"ה, חזרו מקצתם אל בעלי עולם התוהו, ומקצתם היו מרכיבים דברי הרב משה קורדואירו עם דברי האר"י, עונם גדול מנשוא, 'כי לא תהו בראה לשבת יצרה' (ישעיה מה:יח) בעולם התיקון, וכדי שלא לעסוק בספרים כאלו וכו' ע"ש.

ולהלן שם כז"ל והורצה לצאת ידי חובתו הוא הלומד לשם שמים, לעשות מהבל פיו רקיעים ושמים החדשים, לא יעסוק בספרים הללו הן חדשים גם ישנים, ואין בכלל אלא מה שבפרט, ספרי המחברים של עולם התוהו לא יועילו כי תהו המה, וכוונתינו לתקן בעולם התיקון, והשומע לי ישכן לבטח וכו' ע"ש.

---

[1] בטעם הדבר כתוב בהקדמה לספר עמק המלך ז"ל והיה מאיר בזעיר בד' יודין של ע"ב שלו, שהם סוד מ' שנה, שהלך עם ישראל במדבר, ושם ע"ב יש לו ג' כ"דין המאירים להשמש (שהוא ז"א, ו-ג' פעמים כ"ד הם ע"ב), בסוד 'ושמתי כדכד שמשותיך' (ישעיה נד:יב), לשון שמש. והם שני שלישי יסוד אבא כד-כד שהוא זכר, המתגלים לחוץ ומאירים יותר בזעיר במקום שכלה יסוד אמא, שאינה אלא מכסה שליש עליון דיסוד זכר, שהיא נקיבה. אבל הכ"ד העליון לקחה רבקה שהיא אמא, והוא מכוסה בה (רק בה), בסוד שנאמר (בראשית כד:טו) 'והנה רבקה יוצאת... וכדה על שכמה', ולכן אנשי חיל מצא משה, שהוא גימטריה כדכ"ד, ונבונים לא מצא (עירובין ק:), כל זה אבאר במקומו הראוי, עכ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

קושיות על השם יתברך - קושיות על הצדיק - קושיות על התורה - נ נח

 ב"ה

ספר ליקוטי מוהר"ן

 

תנינא תורה נב

מה שקשה קשיות על הצדיקים זהו מוכרח להיות, כי הצדיקים מתדמים ליוצרם כמובא, וכמו שקשה קשיות על השם יתברך כמו כן בהכרח שיהי' קשה קשיות על הצדיק כי הוא מתדמה אליו ית'.                                ובענין הקשיות שקשה על הש"י מרגלא בפומי' לומר, אדרבא, כך ראוי להיות דייקא שיהי' קשיות על הש"י, וכך נאה ויפה לו ית' לפי גדולתו ורוממותו, כי מעוצם גדולתו ורוממותו שהוא מרוממם מאד מדעתינו, ע"כ בוודאי א"א שנבין ונשיג בשכלינו הנהגתו ית', וע"כ בהכרח שיהיו עליו ית' קשיות, כי כך נאה ויפה להבורא ית' שיהי' מרומם ונשא מדעתינו, שעי"ז קשה הקשיות כנ"ל, ואם היה הנהגתו כפי חיוב דעתינו א"כ הי' ח"ו דעתו כדעתנו, ע"כ.

עיין בשיחות הר"ן אות קמו, כי הצעקה בלבו בעצמה הוא בחינת אמונה, כי אף על פי שבאים עליו כפירות גדולות וקושיות עם כל זה מאחר שצועק על כל פנים בלבו בודאי עדין יש בו ניצוץ ונקודה מהאמונה הקדוש וכו' נמצא שהצעקה בעצמה הוא בחינת אמונה והבן זה. וגם על ידי הצעקה זועין לאמונה, הינו שהצעקה בעצמה הוא בחינת אמונה כנ"ל רק שהאמונה הוא בקטנות גדול. ועל ידי הצעקה בעצמה יכול לזכות לאמונה הינו להעלות ולגדל את האמונה עד שיסתלקו הקושיות ממנו, ע"ש.

ועיין שיחות הר"ן קיח, שמעתי בשם רבנו ז"ל שאמר בלשון תמה: על השם יתברך קשה קושיות הרבה מאד. מה טוב ונעים להאיש הזה שזוכה לדעת שלם שיושב לו ורואה ויודע שאינו קשה שום קושיא כלל, והכל נכון וישר כי ישרים דרכי ה'. וכן אנכי שמעתי וכו' וכו' וכונתו היה כמתלוצץ מזה, שקשה לקצת בני העולם קושיות הרבה וגדולות על השם יתברך ח"ו. אבל באמת בודאי אסור להרהר אחרי דרכיו יתברך. כי בודאי צדיק ה' בכל דרכיו וכו'. רק שאי אפשר לשכל אנושי להבין דרכיו והנהגתו את העולם בשום אפן, ע"כ.

ועיין שיחות הר"ן אות מ' על הקושיות שאינם קושיות. ובשיחות הר"ן אות לב, על הקושיות של שטות, שבאמת זאת הקושיא הוא תרוץ וכו' על כן צריך האדם לסלק מדעתו ולברח מקושיות וכו' רק לחזק את עצמו באמונה לבד כנ"ל, ע"ש.

הרי מבואר שבודאי יש קושיות, וראוי להיות קושיות, רק שצריכים להגביר את האמונה, עד שלא יהיו אלו דברים קשים לו, ואדרבה מתוך אמונתו וידיעתו של גדולת השם יתברך, יבין שזה גופא התרוץ, דהיינו שראוי שיהיו קושיות כמבואר.

 

הנה רבינו הקדוש כתב כאן על הצדיקים ועל השם יתברך, שראוי להיות קושיות עליהם. ומצאתי בספר סוד ישרים לר' גרשון חנוך מאיזביצ'א שכתב כעין זה על התורה הקדושה. ז"ל ושאינו יודע לשאול את פתח לו. היינו כמו שאמר אאמו"ר וכו' (רבינו?!) אשר מי שלומד דברי תורה ואינו קשה לו בהם שום קושיא זהו סימן מובהק שלא נגע עדיין בדברי תורה, כי מאחר שהשכל של דברי ורה הוא באמת להיפך מהשכל של זה העולם, וא"כ מהיכן ישר בעיניו כ"כ ולא קשה לו שום קושיא אלא בטח לפי שלא נגע עדיין בהם. אולם מי שקשה לו ב"ד ומייגע א"ע אח"כ לתרץ זאת הוא ד"ת, ולכן מי שאינו יודע לשאול ואינו קשה לו כלום, זה בטח לא נגע עדיין בדברי תורה, לזה את פתח לו, היינו שצריכין להשתדל עמו ולפתוח לו דרך שיהיה ג"כ יכול לשאול ולתרץ, ולזה אמרו ז"ל בגמ' לעשות פעולות במכוון כדי שישאלו התנוקות, היינו למען שיהי' חידש בעיני הרואים ויקשה, כגון חוטפין מצה מלפני התנוקות כדי שישאלו, ע"כ.

והנה לדבריו התורה הקדושה בסוף כן מובנת, רק ראוי שיהיה מוקשה בתחלה, ואחר כך יזכה לתירוץ ולהבין את התורה. ויתכן שבזה התורה הקדושה שונה מהשם יתברך והצדיק, שמורם השם יתברך מעל על שאלה וקושיא, ואילו התורה נתנה לנו להבין ולהשכיל דייקא. אכן י"ל שגם בתורה, הרי תכלית הידיעה היא לדעת שלא נדע, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, שכל מה שזוכים להבין, באים להכרה יתירה שלא התחלנו להבין.

נ נח נחמ נחמן מאומן