שמוע אשמע נ נח

ב"ה

שיחות הר"ן קנו

אצל הצדיק אין צריכים לחשש על זה שמא אינו שם. כי מיתת הצדיק הוא רק כמו מי שיוצא מחדר לחדר אחר. והמשיל אז לבתו על עצמו: כמו שאני עתה בחדר זה ואחר כך אני יוצא מחדר זה ונכנס לחדר השני וסוגר הדלת אחרי. אם אתה תבוא אצל הדלת ותצעק אבי אבי וכו' לא אשמע דבריך?! ע"ש.

וצע"ק שידוע מהאריז"ל שהבא לקבר של צדיק צריך להמשיך את הנר"ן של הצדיק לתוך גופו בקבר, וכאן רבינו אמר בכלליות שכל הצדיקים שומעים. ולכאו' צריך לאמר שעכ"פ שומעים אפילו בלי הנר"ן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שריון נ נח

ב"ה

שיחות הר"ן קעב, הזהר מאד לכבד הטלית הזה, כי כמו מספר שערות שיש בהטלית כל כך דמעות שפכתי עד שידעתי מהו טלית, ע"כ. יש בזה רמז גם להשגת נ נח נחמ נחמן מאומן, כי מספר שערות, זה בחי' של מספר הגמטריא, מספר הבחינות שבונים ומקימים איזה דבר. וטלית הוא בחי' כסות, וכמו שכתוב בתורה כי היא כסותה, ומובא בשם הגר"א ש'כסותה', הכסות של הנשמה, זה הסוד של תיקון הברית, והרי כסותה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וכן רבי נתן בלקוטי הלכות מרבה להראות איך שהציצית יש להם הכח של השיר פשוט כפול משולש מרובע.

בגדים הם להתלבש בהם לא יותר

ב"ה

שיחות הר"ן אות ק: "ותתפשהו בבגדו" (בראשית לט יב), שהבעל דבר והסטרא אחרא תופסת את האדם בבגדו, דהינו שמטריד אותו בטרדת בגדיו ומלבושיו, ע"ש כל דה"ק. ויש להעמיק בזה כי לכאו' אין זה מוגבל לעולם הגשמי בלבד, אלא בכל דרגה ודרגה יש את פנימיות העבודה בדביקות להאין סוף ב"ה כמו שהוא מוצג באותה דרגה, ויש גם את הלבושים השייכים לאותה העבודה, וצריכים לא להיות נטרד מהן, אלא להתאמץ בעצם העבודה.

המופלטה והמפרסם

ב"ה

ראיתי שחברי שרון הוכיח שהוא אינו מפרסם של שקר והא עדות שלא הזמינו עליו על המופלטה, וחשבתי שזה ממש הגיע למה שרבינו אמר (שיחות הר"ן מז) 

גם כבר הוכיח את אחד מאנשים כאלו שהתאוה להיות מפורסם ואמר לו: הלא לא תוכל אפלו לברך ברכת המזון באמת. כי תצטרך בכל מעשיך לכון שיתקבלו מעשיך בעיני בני אדם ולא תוכל לעשות שום עבודה קלה לשם שמים:

והרי היום המפרסמים כבר משועבדים כל פעם על מה לאכול ומתי -- בהתאם לרצון עיני התקשורת....


נ נח נחמ נחמן מאומן 

ר' עקיבא מתקן הגאוה של תלמידי חכמים

שיחות הר"ן רעב: איש אחד מהקלי עולם נכנס אצלו בעיר אחת והתפאר לפניו על אשר הוא מלמד בלשונות הגויים וכו' והיה רבנו ז"ל מתלוצץ ממנו על שיש לו גדול כל כך משטותים כאלו וכו' אפשר טוב יותר מה שיש לו גדלות מדברי שטות ממי שיש לו גדלות ח"ו מדברי תורה? ושתק רבנו ז"ל איזה שעה קלה. ואחר כך ענה ואמר: אדרבא נהפוך הוא וכמו שאמרו חז"ל (ברכות סא) לענין רבי עקיבא שנתפס בתפיסה שאמר לו פפוס: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה ואוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. כי ענש הגדלות הוא תפיסה. וכמו שמבר בהתורה חותם בתוך חותם סימן כב לקוטי מוהר"ן ח"א, וע' בלקוטי תנינא סימן ס וכו' נמצא שהגדלות שענשו תפיסה כשהוא על דברי תורה טוב יותר מהגדלות על דברים בטלים, ע"כ.

והנה ע' תוספות בכתובות דף סב: ד"ה דהוה (ר' עקיבא) צניע ומעלי ז"ל והא דאמר באלו עוברין (פסחים מט:) אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור משמע דלא הוה מעלי, איכא למימר דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים אלא משום שהי' סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם וגם משום וכו' עכ"ל. ומבואר שר' עקיבא בהיותו עם הארץ ממש לא סבל מהגאוה של תלמידי חכמים, ובפשטות לא היה איכפת לו כל כך מסתם גאוותנים, ולכאו' זה קצת היפוך ממסקנת רבינו הנ"ל, על אף שיש לדחוק שזה רק סברת ר"ע בהיות עם הארץ. אלא נראה ששנאה חזקה כזו הוא שייך לד' דברים שאין הדעת סובלתן (פסחים קיג:) דל גאה ועשיר מכחיש וזקן מנאף ופרנס מתגאה על הציבור בחינם, שכיון שממש אין הדעת סובלתן ר"ע היה מוכן לנשוך אותם, וכן הדבר בכל אחד מהד', רק שהם דברים לא בנמצא כל כך, כיון שבאמת אין הדעת סובלתן, ולכן ר"ע התיחס להתלמידי חכמים שהיו מוכרים והאשימם בזה. אבל בודאי אין הוה אמינא שתלמיד חכם שסתם מתגאה יהיה באמת חייב בנפשו כל עיקר, ושוב יש להביא ראיה מהמעשה של פפוס, שהנדון הוא לענין סתם גאוה.

עוד יש להעיר, שרבינו בתורה ס' תנינא לא פירש שהתפיסה של ר"ע היה משום גדלות אלא משום שגילה תורה לאנשים לא מהוגנים, ויש לדחות קצת ג"כ שרבינו כותב שם שזה מה שר' שמעון חשב ואילו למעשה לא היה כן, ודוחק. ועוד שאילו אנחנו תופסים דברי רבינו בשיחות הנ"ל בפשוטן, יוצא שר' עקיבא נלכד בסוף באיזה בחינה באותו מידה שהוא כל כך שנא, והיה צודק בה עד כדי כך שאשתו הכירה בו שהוא צניע ומעלי. ובאמת אחר למדי את התוספות שאלתי את השאלה הזו, איזה גדר עשה ר' עקיבא כאשר הוא התחיל ללמוד שהוא לא יפול באותו פח, ואמרתי שאולי מזה יכולים ללמוד שעל דבר שהיה כ"כ שנאוי לו, לא היה חשש ולא היה צריך לעשות גדר. ואילו כאן בפשטות של רבינו בשיחות הרי באמת, באיזה בחינה ר' עקיבא נפל בו באותו מדה.

ולולא דמסתפינא הנראה בזה שר' עקיבא נתפס בעון הדור, בהגאווה של כל אותם תלמידי חכמים, ואת עוונותיהם הוא סבל ומרק, כי ידע בנפשו עד כמה הפגם שלהם מגיעים לחילול השם שנראה לעמי הארץ כדבר שאין הדעת סובלתן כלל, הרבה יותר גרוע מסתם גאוה. ור' עקיבא בעצמו נהג ממש להיפוך מהם שהוא לימד תורה בחביבות אפילו לאנשים שבאמת לא היו ראוים, ומזה נתפס כמו שרבינו קבע בתורה ס' תנינא, אבל רק מחמת חטא הגאווה של התלמידי חכמים שהיו בקצה אחרונה מתגאים על כל עמי הארץ ניגמר דינו, ולא היה ר' שמעון יכול להוציאו ממאסרו, כי ר' עקיבא קיבל עליו לתקן את ענין זה עד תכליתו. ולפי זה קשה איזה ראיה יש מדברי פפוס, הלוא ר"ע בכלל לא נתפס על גאווה שלו, ובודאי אשרי חלקו שקבל לתקן הגאוה של הלומדים. וצריך לדחות שעל כל פנים פפוס לא שיבח את ר"ע על זה שקיבל על עצמו לתקן את האחרים אלא כאילו ר"ע נתפס על עצמו, כי כיון שר"ע קיבל על עצמו לתקן הגאוה, אז כאילו הוא בעצמו פגם.

עוד צ"ע בדברי רבינו איך הביא ראיה בכלל ממעשה של פפוס, אפילו אם נאמר שיש עון חמור מאד לת"ח להתגאות, אבל עכ"פ הוא נתפס בזה שהוא למד תורה ועל זה מוציאין אותו להרגו, ואילו מי שנתפס בדברים בטלים, והוא בכלל ארבעה שאין הדעת סובלתן (פסחים קיג:) דל גאה, עד כדי כך שגרם להיתפס למיתה, יש איזה הו"א שהוא משובח. אלא שיש לדחות שעכ"פ לא היה מקום לשבח את ר"ע בלשון אשריך. ויותר נראה שגם פפוס לא סתם נתפס על דברים בטלים, אלא בדבר מצוה, וכמו שפירש הגר"א, וכן יש רוצים לאמר שפפוס זה שמסר עצמו להציל לוד (ע' תענית יח:, פסחים נ., מדרש קהלת רבה פרשה ט, וע' ילקוט שמעוני פרשת בחוקתי רמז תרעג ז"ל אחרים אומרים ושברתי את גאון עוזכם אלו הגאים שהן גאונם של ישראל כגון פפוס בן יהודה ולוליינוס ואלכסנדרי וחבריו ע"כ), והרי שניהם היה להם גרמא משובחת שעליה נתפסו להריגה ר"ל, והרי קי"ל בושת הכל לפי המבייש והמתבייש (ריש פרק החובל – ב"ק פג: ודף פו), וכל מה שהאדם המבייש יותר מכובד יש פחות בושה, ולכן אשריך ר"ע שנתפסת על דברי תורה החשובים (ואי אפשר לומר שפפוס הרי גם כן לא בחטאו נתפס, כי מסר נפשו להציל לוד, ולכן שיבח את ר”ע שמיתתו תהיה לתקן את התורה שהוא תיקון יותר גדול מלתקן לוד, כי לשון פפוס, אוי לו, מוכיח שבאמת נכשל במשהו), ושפיר יש להביא ראיה שעדיף להתגאות על דברי תורה משאר דברים בעלמא הנחשבים כולם לדברים בטלים נגדו.

ולפי דברינו יכול לסכם שדברי המקשה בשיחות הנ"ל שאולי עדיף להתגאה בשאר ענין מלהתגאות בדברי תורה, סברא זו אולי היה קיים אצל ר' עקיבא, שהוא חשב תלמוד חכם גאוותן בכלל הד' שאין הדעת סובלתן, שזה עוד הרבה גרוע מסתם בעל גאוה. אכן מסיפור של פפוס בן יהודה רואים שר"ע היה יכול לתקן את גאוה זו ועוד לקבל שבח בענין תפיסתו על דברי תורה, ואילו בתפיסה וגאוה על דברים אחרים, אפילו דברי מצוה, פפוס גינהו, אוי לו.

חידושים בדברי רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה

תצב. לכן ידע עמי שמי לכן ביום ההוא כי אני הוא המדבר הנני (ישעיה נב:ד – הפטרה לפרשת שופטים) – כי אני הוא המדבר הנני עם האותיות והתיבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

ישעיה (נב:ט) פצחו רננו יחדו חרבות ירושלים כי נחם ה' עמו גאל ירושלים. פצחו רננו ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

תצג.תנחומיך ישעשעו נפשי (תהלים צד:יט) ר"ת וס"ת בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם התיבות.

שיחות הר"ן צח: אמירת תהלים מעלה גדולה כאלו אמרם דוד המלך בעצמו. כי הוא אמרם ברוח הקדש (ריז), והרוח הקדש מונח בתוך התבות וכשאומרם הוא מעורר ברוח פיו את הרוח הקדש עד שנחשב כאלו אמרם דוד המלך עליו השלום בעצמו. והוא מסוגל מאד לרפאות החולה להיות לו בטחון רק על השם יתברך, שעל ידי אמירת תהלים יושיעו ה'.

והבטחון הוא בחינת משענת כמו שהאדם נשען על המטה כן הוא נשען על הבטחון שבוטח שיושיעו ה' כמו שאמר דוד (תהלים יח יט): "ויהי ה' למשען לי". ועל כן על ידי זה נתרפא החולה כמו שכתוב (שמות כא יט): "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה". וזה בחינת (ישעיה יא א): "ויצא חטר מגזע ישי" הנאמר על משיח שהוא דוד בחינת (איכה ד כ): "רוח אפינו משיח ה'". וזה בחינת (פסחים סח. זהר א קיד: קלה.): 'עתידין צדיקים שיחיו מתים על ידי המשענת' בחינת "ואיש משענתו בידו" בחינת "ונתת המשענת על פני הנער" עד כאן. (כל זה לא נכתב בשלמות. וחסר הרב רק מה שנתפס במח קצת נכתב).

יש פה נקודה מעניינת שהבטחון של אחד יכול להחיות את השני (וכעין זה מצאנו שבודאי יכולים להתפלל על יראת שמים, ע' בריש הקדמה להשתפכות הנפש, וקטני אמונה דנו הרבה בזה), ואכמ"ל.

ועוד יש להבין שמה שרבינו גילה כאן אינו בכלל עיון תפלה שחשוב עבירה (בבא בתרא דף קסד:) ופרש הרשב"ם שם ז"ל יש מפרשין שלאחר שהתפלל דן בלבו שישלם לו הקב''ה שכרו ויעשה הקב''ה צרכיו וישמע תפלתו לפי שהתפלל בכוונה: ודו"ק.

עצה נפלאה מרבינו הקדוש איך להשיג בתורה!

ב"ה

שיחות הר"ן אות נח: כשחושבין תורה צריך להיות חושב הדבר תורה שרוצה לחדש בה לחשב ולחזר במחשבתו אותו הפסוק או אותו הענין כמה וכמה פעמים הרבה מאד, ולהיות נוקש ודופק על הפתח עד שיפתחו לו: יש דבר שפורח במחשבה כמו זריקה. ואחר כך פורח מהמחשבה וצריך שיהיה לזה בריה ואיש חיל כנזכר לעיל, לרדף ולרוץ אחריה להשיגה (קיד): עכ"ל.

ע' בספר אדיר במרום דף לט ז"ל: הנה כתיב: הלא כה דברי כאש נאום ה׳ (ירמיה כג, כט). והענין כי מי שמשים עצמו להשכיל על דבר אחד ולהתבונן עליו, הנה הענין ההוא נעשה אליו בסוד ה׳ אחרונה של השם, דהיינו נוק׳, תאת שורה עליו. כי כל ההשגות והפעולות הם הכל על ידי הנוקבא תמיד. וכמו השלהבת העומדת קשורה בגחלת וכל גווניה מתקשרים בה, כי היא להם כבסיס, כך בכח ההשכלה מתלהטים אליו כל הגוונים בה׳ הזאת. וסוד הגוונים הם יה״ו, והם מתלהבים והולכים, והאדם משיג מהם מה שיוכל להשיג. והוא מה שישיג באותו הפעם בדבר ההוא. ועוד יאיר היסוד בזה הבסיס שהוא הפסוק או המאמר שזכרנו, שהוא הגחלת, ואז יתפשטו ניצוצות לכמה צדדים. וכל ניצק נקרא עולם אחד, והם כמה עולמות מתלהטים מן הפסוק ההוא, בסוד ע׳ אנפין, ובסוד מ״ט פנים טמא ומ׳׳ט פנים טהור, ומשיגים מכל אלה מה שמשיגים, עכ"ל. וע"ש (דף נא בענין הרומח) ז"ל וכשאינו משיגם היטב ישוב ויכה הכאה אחר הכאה ע"ש.

נ נח נחמ נחמן מאומן!!! תחזור על זה עוד הפעם ועוד הפעם ועוד הפעם -- הפוך בה והפוך בה דכולה (רבינו - הצדיק - בחי' הכל) בה!

ובענין זה שרבינו מתאר שהמחשבה בא לאדם ואח"כ פורח וצריכים לרדוף אחריה, נראה לע"ד שזה בחי' ביאה ראשונה שעושה כלי.

חושב מחשבות מתכונן לעשות -- מתי תצליח ומתי לא

שיחות הר"ן סב: דע שיש בבני אדם סגולות גדולות כי יכולין לפעל על ידי מחשבתם מה שהם חושבים. ואפלו היקרות חס ושלום הוא בא ממחשבות בני אדם. כי כשהמחשבה היא כולה אחוזה ודבוקה בדבר אחד שיהיה כן, דהינו כל הבחינות שיש במחשבה דהינו פנימיות וחיצוניות ושאר הבחינות כולם עד הנקודה, וכשכולם כאחד אחוזים ודבוקים וחושבים שיהיה כן בלי בלבול ונטיה למחשבה אחרת, על ידי זה הם פועלים שבהכרח יהיה כן כמו שהם חושבים. וגם שהמחשבה תהיה בפרטי פרטיות, לא בדרך כלל כגון שיחשב שאם יהיה כן יהיה כך וכך בפרטיות. אבל כשחושב בדרך כלל הוא בחינת גלמי כלים (כלים י"ב ו חולין כה.) ויכול לטעות כמו שטעה נבט שראה אש יוצא כו' (סנהדרין קא:)

ויש להעיר ממש"כ בספר המדות (ערך תשובה אות ה') ז"ל כשאדם חושב כך וכך אעשה- כך וכך תעלה בידי, על ידי זה אין מחשבתו נתקיים, עכ"ל. הרי מבואר דרגה עוד יותר פחותה מדרך כלל, שכאשר האדם חושב בדרך כלל הוא יכול לטעות, אבל יש איזה דרך מחשבה, אולי מחשבה קלה או מחשבה של התפארות, שמחשבה כזו לא יתקיים.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

חושב מחשבות מתכונן לעשות -- מתי תצליח ומתי לא

שיחות הר"ן סב: דע שיש בבני אדם סגולות גדולות כי יכולין לפעל על ידי מחשבתם מה שהם חושבים. ואפלו היקרות חס ושלום הוא בא ממחשבות בני אדם. כי כשהמחשבה היא כולה אחוזה ודבוקה בדבר אחד שיהיה כן, דהינו כל הבחינות שיש במחשבה דהינו פנימיות וחיצוניות ושאר הבחינות כולם עד הנקודה, וכשכולם כאחד אחוזים ודבוקים וחושבים שיהיה כן בלי בלבול ונטיה למחשבה אחרת, על ידי זה הם פועלים שבהכרח יהיה כן כמו שהם חושבים. וגם שהמחשבה תהיה בפרטי פרטיות, לא בדרך כלל כגון שיחשב שאם יהיה כן יהיה כך וכך בפרטיות. אבל כשחושב בדרך כלל הוא בחינת גלמי כלים (כלים י"ב ו חולין כה.) ויכול לטעות כמו שטעה נבט שראה אש יוצא כו' (סנהדרין קא:)

ויש להעיר ממש"כ בספר המדות (ערך תשובה אות ה') ז"ל כשאדם חושב כך וכך אעשה- כך וכך תעלה בידי, על ידי זה אין מחשבתו נתקיים, עכ"ל. הרי מבואר דרגה עוד יותר פחותה מדרך כלל, שכאשר האדם חושב בדרך כלל הוא יכול לטעות, אבל יש איזה דרך מחשבה, אולי מחשבה קלה או מחשבה של התפארות, שמחשבה כזו לא יתקיים.

נ נח נחמ נחמן מאומן!