מה שמוכרח להיות ובטחון

ב"ה

מסכת בבא קמא

ל. אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, רבא אמר מילי דאבות עיין שם.

החפץ חיים (ליקוטי אמרים סי' ט) כתב, שמילי דאבות הכוונה למעשיהם של אבותינו הקדושים, והרוצה להיות חסיד צריך שיתבונן במידת החסד של אברהם אבינו, ובמידת העבודה של יצחק שנתרצה להיות עולה כליל על גבי המזבח, ובמעשיו של יעקב שהוא יסוד התורה, ומהם ילמד האדם להיזהר במעשיו, ע"כ מובא.

זה בפרטיות, אבל יש ענין כלל בחשיבות האבות, למה הם חשובים כל כך, עיין מש"כ על זה באריכות בחלק ה' מאומן.

 

לב. מאי ברשות איכא (היינו לרוץ בע"ש) כדר' חנינא דאמר ר' חנינא בואו ונצא לקראת כלה מלכתא וכו' (והפירוש כפשוטו ...) ר' ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

 

לח. עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים (חבקוק ג:ו), ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונן לישראל, ע"כ. -

י"ל עמד, ע' מד, ע' במספר קטן ז', שמדד קיים המצות של בני נח, וכן 'עמד ו' בגמטריא בני נח. ויתר, עם הד' אותיות בגמטריא כתר, דהיינו תרי"ג מצות וז' מדרבנן, אי נמי, יתר, עם הג' אותיות בגמטריא תרי"ג.

 

שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל, למדונו תורתכם, קראו ושנו ושלשו ובשעת פטירתן וכו'. ובירושלמי ד:ג אמרו שעד שהגיעו למקום סולמא דצור שכחו כל הדינים שלימדום.

עיין ליקוטי מוהר"ן ס:ז שלא יהיו דבריו נכתבין בכח הזכרון של התלמיד שא-ינו הגון, רק יהיו נשכחין ממנו, עיין שם.

 

רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא, אמרו ליה רבנן לעולא קום ניזיל נינחמיה וכו' עיין שם. ניזיל ע"ה בגמטריא נ נח, וזה נינ"חמיה.

 

לח: ומה בשביל שתי פרידות טובות חס הקב"ה על ב' אומות גדולות ולא החריבן, בתו של רבי (-שנפטרה), אם כשרה היא וראויה היא לצאת ממנה דבר טוב, על אחת כמה וכמה דהוה חיה, ע"כ. -

לכאורה אין זה אלא לנחמה, ואינה מוכרח כלל. כי שמא גרם החטא, כמו שיעקב אבינו חשש לזה אף על פי שהיה לו הבטחה מן השמים שיצא הרבה טוב ממנו, וכן עיין בבראשית רבה (עו), הובא במסילת ישרים פרק ז' בזה"ל בענין המלכת שלמה שאמר דוד לבניהו (מלכים א:א) והורדתם אתו אל גחון, וענה בניהו, אמן כן יאמר ה'. אמרו זה לשונם, רבי פינחם בשם רבי חנן דצפורי, והלא כבר נאמר (דבה"א כב), הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה? אלא הרבה קטגורין יעמדו מכאן ועד גיחון, ע"כ. אכן עמון ומואב הרבו לחטוא, ולא רק שלא גרם חטאותם לאבד הטובה, אלא אדרבה, הטובה הציל אותם. ולכן יש לחלק בין סתם הבטחה למציאות שיש שורש ונקודה טובה שצריך לצאת, ששום דבר יכול לעכבו.

והנה במקום אחר הארכתי בענין הבטחון איך האדם יכול להיות בטוח שיגיע לו איזה טובה, כמו שמצינו אצל כמה צדיקים שהראו בכוונה ענין זו. ולפי מה שנתבאר כאן, אם יכולים להכריח שהטובה הוא בבחי' זו, של המצאת שורש ונקודה ששייך דייקא כך, בטוח הדבר.

רבינו אמר (מובא במכתבי שמואל ב:יט, ב:לה) שפעל אצל השם יתברך שלא יקח את אנשיו מהעולם באמצע העבודה [כל זמן שלא גמרו עבודתם בעולם הזה].

נ נח נחמ נחמן מאומן

הלכה כהצדיק ולכן האבות הקימו מצבות

 ב"ה

פרשת שופטים

טז:כב ולא תקים לך מצבה אשר שנא י' אלקיך.

תקים לך, בגמטריא נ נח נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. שנא בגמטריא רב נחמן ע"ה. שנא ה' בגמטריא רבינו נ נח ע"ה.

הראשי וסופי תיבות של: תקים לך ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. אותיות היסוד (אלו שלפני הסופי תיבות) של: מצבה אשר שנא, נב"ש – נחמן בן שמחה.

פרש"י ז"ל ולא תקים לך מצבה, מצבת אבן אחת, להקריב עליה אפלו לשמים, אשר שנא. מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות, ואת זו שנא כי חק היתה לכנענים. ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודה זרה, ע"כ. קיימא לן שהאבות קיימו את כל התורה, ומשמע כאן שלא היה להם שום ענין לקיים מצוה זו שלא להקים מצבה, וצ"ע הגם שלא עברו עליה, איך חשיב שקיימוה.

ועל דרך דרש נראה לפרש הענין, כי שלמות המזבח הוא שלמות ההלכות, כי פגימת המזבח כפגימת הסכין (חולין יח), והסכין הוא ענין של חתוך הלכה (ליקוטי הלכות, הלכות שחיטה ה:יד-טו). ועיין בהקדמת תיקוני זוהר, ובהקדמת תיקונים חדשים לרמח"ל, שהאבות הם הלכה כרבים. אכן זה כל האבות ביחד. ומבואר ברמח"ל שם, שזה שהלכה כרבים אינו אלא אלא מסיבת הגלות, אבל לולא הגלות, בעיקרון הלכה כיחיד – כצדיק. ובגלות אי אפשר לקבוע את זה, וגם משום כח התגלות היחוד כאשר רבים מסכימים לדעה אחת, עיין ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ב. ורובי הדעות – הפעולות משתנות – נרמזים באבני המזבח, שכולם מצטרפים למזבח אחד. והנה כל אב בזמנו, היה יחיד בעולם וחשוב כרבים, שהיה אב לכל עם ישראל. וזה המציאות לא היתה אלא בזמן האבות, כי אחריהם כבר לעולם היה רבים שלם. ולכן רק בזמן האבות היה דייקא ענין להקים מצבה. מה ששנא עכשיו, להם היה אהוב, ולכן קיימו את ענין המצוה הזו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

קיום התורה בשורשה כמו האבות לפני מתן תורה - דף יומי - מסכת חגיגה דף ו: על פי רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

ו: והא רבי יוסי הגלילי דאמר עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי, מעיקרא לא בעי הפשט וניתוח ולבסוף בעי הפשט וניתוח, דתניא רבי יוסי הגלילי אומר, עולה שהקריבו ישראל במדבר אינה טעונה הפשט וניתוח לפי שאין הפשט וניתוח אלא מאהל מועד ואילך, ע"ש.

והנה מצאנו שהאבות קיימו כל התורה כולה, ויותר מזה מצאנו שיעקב קיים מצות תפילין על ידי מעשיו עם הצאן, והיה מקום לאמר שכל זה אי אפשר אלא לפי שיטת רבי יוסי הגלילי שיש שינוי במהות המצות לפני ולאחר אהל מועד, ולכן רק לפני הדיבור היה אפשרות לקיים המצות בצורה אחרת ממה שמצוה בדיבור. ואע"פ שמצינו בענין מצות יבום, שאפילו אחר מתן תורה היו עוסקים במצוה זו בצורה אחרת, כמו בועז עם רות, שם רק האריכו ענין המצוה, לא שאמרו שקיימו ממש מצות יבום.

אכן ממה שרבינו העיד בספר חיי מוהר"ן אות קמב – ז"ל כשבא מארץ ישראל אמר בדרך הזה קימתי כל התורה בכל האפנים, כי השגתי קיום כל התורה שאפלו אם היו מוכרים אותי לישמעאל וכו' וכו' אף על פי כן הייתי יכול לקים כל התורה כולה ע"ש. ומבואר יותר בספר שבחי הר"ן ח"ב אות כב ז"ל עד שזכה שבא על השגה שיוכל לעבד את השם יתברך אפלו כשלא יוכל חס ושלום, לקים המצוות. כי השיג את העבודה של אבות העולם שהיה להם קדם מתן תורה, שקימו כל המצוות אף על פי שלא עשו את המצוות כפשוטן. כמו יעקב אבינו שקים מצות תפלין על ידי המקלות אשר פצל כידוע וכיוצא בזה, עד שהשיג איך לקיים את כל המצוות בדרך זה כשיהי אנוס שם במקום שימכרו אותו חס ושלום, ע"ש. ומוכרח מזה שאפילו אחר הדיבור שייך לקיים את כל התורה בצורה אחרת ממה שמצווה בה בדיבור.

ואולי יש לחלק בין אנוס, שאפילו חישב לעשות מצוה ונאנס כאילו עשהו, ולכן שייך עכ"פ לקיים בדרך האבות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לפום צערא אגרא

ב"ה

לפום צערא בגמטריא הוי"ה נ נח נחמ נחמן מאומן. אגרא ראשי תיבות אין גדול (מזה) אומן ראש השנה.

משה רבינו מתגלגל?! ומה הכוונה שרבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן הוא בחי' נשמת משה רבינו ע"ה

ב"ה

רבים טועים בענין משה רבינו שכאילו ח"ו הוא מתגלגל, כי יש דיבורים שמשמע כן בזוהר, למשל כתוב בזוהר הקדוש:

וזרח השמש - דא משה, כד יתי בגלגולא בצדיק גמור, ובא השמש - כד יתי בצדיק שאינו גמור, עכ"ל.

והוא תמוה מאד הס להזכיר, שמשה רבינו אב הנביאים יצטרך לבוא בגלגול.

אלא פירושו הנכון גילה הרמח"ל במאמר קטן "פירוש מאמר הזוהר ריש משפטים" - הנדפס בספר גנזי רמח"ל (עמוד ערב), שאין הכוונה לגלגול לפי מעשה הנשמה, אלא לבירור המלכות. וז"ל.

וענין זה בנשמות: אדם ומשה, כי שרש אדם הוא שרש א' אך לפי הנולד, ומה שיקרה בהשתנות הזמנים ומעשי הבחירה, יש שיצטרך אותה המדריגה של אדם להשתנות בג' השינויים שאמרנו. ואז עומד השרש ההוא באותו המצב שנתקנה: ולפי אותו המצב מתנוצץ ממנו ניצוץ א', והוא נשמה א', מלבד הנשמה הראשונה. וכן לג' שינויים יוצאת ג' נשמות, והם הם ענינו של אדם, שהוא הא' - אך משונה לפי הג' השינויים, ואלה הג' נשמות הם נשמות ג' האבות. ולא שנשמת אדם הראשון עצמה תהיה נשמת האבות - שתתגלגל בם ממש, אלא הנשמות של האבות הם בסוד מדריגותיו של אדם, אך בשינוייה. ובהיות הנשמות האלה בעולם הזה, כל א' מהם היתה מקיימת אדם הראשון באותה המדריגה שהוא הנשמה ההיא. ולכן נקרא שהוא מתגלגל בהם, כי מדריגותיו עצמו משתנית לפי הנשמה ההיא. ולכן אמרו: "דתמן נחת אדם בג' גלגולין". ומפרש שם שג' אבהן הם תלת טפין, נמצא שיש להם מציאות מלבד נשמתו של אדם, עד כאן לשונו ועיין שם ביותר אריכות.

וכן לכאורה הכוונה באשר מסורה נאמנה בידינו שרבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן הוא נשמת משה רבינו, אין הכוונה שמשה רבינו נתגלגל ברבינו הקדוש, אלא שרבינו הוא נשמה שמעמיד את נשמת משה רבינו כפי מצב הדורות האלו.

ועיין ברמח"ל שם שכתב (עמ' רעד) ז"ל: ובזה תלוי תיקון כל העולם, כי בהתגלגל אלה הנשמות ובואם לעולם, האירו המדריגות העליונות לצורך כל ההנהגה, והיינו הגלול הסובב עד סוף התיקון הכללי...."

נ נח נחמ נחמן מאומן

אנא בכח - ובפרט השם הקדוש אבגית"ץ

ב"ה

לקוטי נ נח, רמזים אות:

טז. אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה: אבגית"ץ, שהוא שם של חסד בעולם היצירה כידוע. וביותר דייקנות הוא חסד שבגבורה, כי הוא השם הראשון של מ”ב, והשם של מ”ב הוא בגבורה [ובזה א”ש ממש ענין הנ נח כדלקמן, שהוא בחי' תפילה בדין, ועם כל זה הוא שיר של חסד].

אבג"י, זה רמז לשיר פשוט - א, כפול - ב, משלש - ג, מרובע - י', כידוע שא' ב' ג' ד' = י' (וכ"כ בס' רזיאל, שלכן שם הוי"ה מתחיל בי' רמז לאבג"ד, ואח"כ ה"ו), שלכן יש י' אותיות נ נח נחמ נחמן. תץ ע"ה בגימטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

נראה לפרש עוד למה דוקא בכולל, שת"ץ הוא לשון הירוס, וכמובא בהיחודים של האריז"ל לכוון אבגא (לשון שטן) תץ. וגם בגימט' פתי וכו' (וידוע שבלשון הקדוש מלה משתמשת לשני המשמעות). ונ נח נחמ נחמן מאומן יתירה אחד, בגימט' תצא, ושם הוי"ה ככה: שין מם יוד-הה-וו-הה = תצב, לשון מצבת, לשון תקומה הפך הירוס התץ (גם גימטריא שק"ץ). וזה ענין המבואר בליקוטי מוהר"ן שהצדיק מש"ה עומד בין שמ"ד לרצו"ן. [ובענין תצ"ב יש לדרוש הרבה על פי המשנה באבות (ה:ו, וע' בפסחים נד) שצבת בצבת עשויה – בין השמשות כמו מקום קבורת משה, וע' בחיי מוהר"ן שטז-שיז, ובברכות ו: ושבת דף ל, כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, ואכמ"ל].

והר"ת של הז' שמות של אנא בכח, א, ק, נ, ב, ח, י, ש בגימטריא תע"א שהוא הגימטריא של י"ז תמוז ע"ה (ובסתמא שייך להשם הקדוש היוצא מהר”ת של “תפול עליהם אימתה ופחד”).

והסופי תיבות בגמטריא כשרה ע"ה, שרה, בחי' השיר פשוט כש"מ כמבואר במקום אחר.

והראשי תיבות והסופי תיבות ביחד הם בגמטריא אבגית"ץ נ נח נחמ נחמן מאומן!

שוב שמעתי מי"ס נ"י שאי' בס' ליקוטי הגר"א שהסוד של שמירת הברית בפסוק כי הוא כסות"ה לבדה, בגימטריא תצ"א (ונלע"ד, שזה רמז על ההוצאה והכנסה שבמדת יסוד. וע”ע מש”כ בס”ד על לקוטי מוהר”ן תורה כט: בסוף שייך לאות ח). והגרי"א חבר, הראה לשם אבגית"ץ, שתצ"א הוא בסוד שמירת הברית, ונשאר בג"י, רמז לג' אבות וי"ב שבטים (הרי שגם הם מורים ששמירת הברית תלוי בצדיקים דוקא). וי"ס נ"י אמר לי שיכולים לפרש שבג"י הם הט"ו אותיות של נ נח נחמ נחמן מאומן.

שוב מצאתי בעזה"י בפרשת ואתחנן (דברים ג:כט) ונשב בגיא מול בית פעור. מול-בי, עם השני תיבות בגימטריא צ', הרי בגי"א צ"ת – אבגיתץ, ונש"ב ראשי תיבות נחמן בן שמחה. בית פעור, הראשי תיבות והסופי תיבות – תרפ"ב, השנה שסבא קבל את הפתק.

עוד יש לראות בשם אבגית"ץ שבחילוף האותיות ב"ג בא"ת ב"ש לש"ר, יוצא שיר תצ"א – נ נח נחמ נחמן מאומן.

(אבגית"ץ בגמטריא אהבת חנם, אבל עוד לא מצאתי בחז"ל ביטוי כזה שהוא המצאה של הרבנים ונראה שהוא נגד התורה הקדושה, כי הזוהר הקדוש מגנה מאד את ענין חנם ומשבח מאד את האגר שלם, ובאנגלית אהבת חנם פירושו כולל ניאוף ר"ל. יש אהבה שאינה תלויה בדבר זה מהתורה. הרי שלכאו' זה הגמטריא מראה שאהבת חנם הוא כח וענין בדיוק ליהפך מהקדושה והשם הקדוש אבגית”ץ.
שוב מצאתי אולי איזה שורש קדושה להרעיון אהבת חנם והוא בתחנון של שני וחמישי - והוא רחום, שאנו אומרים כי כן דרכך לעשות חסד חנם, והרי חסד הוא בחי' אהבה. ועם כל זה, אהבת חנם זה ביטוי של גוים ולא של קדושה כנ"ל ).

נ נח נחמ נחמן מאומן!

דבקות להשם יתברך על ידי נ נח

ב"ה

התורה הקדושה כמה פעמים מצוה אותנו לידבק בהשם יתברך, והיא המצוה הכי חשובה בכל התורה. וחז"ל שאלו איך אפשר לידבק בהשם יתברך, שהלוא שכינת עוזו אש אוכלה?! ונתנו שני תירוצים או לידבק במדותיו, מה הוא רחום אף אתה תהיה רחום וכו', אי נמי הידבק להצדיקים.

ונראה שבאמת גם התירוץ השניה, לידבק בצדיקים, הוא באמת בכלל הידבק במדותיו, כי הלוא השם יתברך דבוק ומשתף את עצמו עם הצדיקי אמת, וכמו שחז"ל גילה בכמה וכמה מקומות, ואיתא בזוהר שהצדיקים הם אנפשי השכינה, ושהשכינה לעולם לא זזה מהאבות הקדושים, והרמח"ל בונה על זה יסוד הכוונות שכדי ליחד את השם בעולם הזה תחילה צריכים להתקשר להאבות, שתמיד השכינה כבר איתם וכו'. הרי שאפילו להתירוץ הראשון שצריכים לדמות ליוצרנו, העיקר בזה לקיים את התירוץ השני, לידבק עם הצדיקים, כמו שהשם יתברך תמיד דבוק בהם.

נ נח נחמ נחמן מאומן