הכל נברא זכר ונקבה - בבא בתרא עד:

 ב"ה

אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם, אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו, מה עשה הקב"ה סירס את הזכר והרג הנקבה וכו'.

ספר המידות, מריבה סד: כל הדברים נבראים בבחינת זכר ונקבה. אפלו מלכים, יש מלך בחינת זכר ויש מלך בחינת נקבה, והקב"ה מרחקין זה מזה כדי שלא יחריבו את העולם, ע"כ.

נ נח נחמ נחמן מאומן

איך זכר נהפך להיות נקבה

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תורה עג

וידוע הוא, כי מי שמקבל תענוג מאחר נקרא נוקבא. רוצה לומר לגבה. ונמצא כשהשם יתברך מקבל תענוג מישראל מתפלתן, כביכול נעשה נוקבא לגבי ישראל, ע"כ.

צ"ע הרי בכל זווג הזכר מתאווה ומקבל תענוג מהנקבה, ולא נהפך להיות נקבה על ידי זה. ועיין תורה לא אות יד ז"ל כי על ידי הכסופין נעשה זווג, כי על ידי מה שהוא נכסף אל הדבר, נעשה נפש. ועל ידי מה שהוא נכסף לדבר, חוזר הדבר וכוסף אליו ומזה נתהוה גם כן נפש. והנפשות מזדוגין, ואחר כך באים לבחינות עבור ולדה. וזהו ענין הכתוב בזהר הקדוש (לך לך דף פה: - ואין לפנינו את הלשון הזה) תאבותיה דנוקבא עבד נפש נוקבא, ותאבותיה דדכר עבד נפש דכר. כי מה שהוא נכסף, הוא בחינות תאבותיה דנוקבא, והוא עבד נפש נוקבא. ומה שהדבר חוזר ונכסף אליו, הוא בחינות תאבותיה דדכר, ועבד נפש דכר. ואחר כך באים לבחינות עבור ולדה, כמו שכתוב בזהר שם, עיין שם.

ומבואר לכאורה שהתאווה לנקבה עושה נפש נקבה – אכן התאווה של הנקבה להזכר עושה נפש זכר. ואילו כאן רבינו מדבר על קבלת התענוג, והמקבל הוא ממש בחינת נקבה. ואולי י"ל שלעולם אין כוונת רבינו שהשם יתברך נעשה בחינת נקבה, אלא כענין תורה לא, שמחמת הכיסופים והתענוג מתפילת הצדיקים נעשה בחי' נפש נקבה, וזה הנפש נקבה היא גופא בחי' התורה, וכעין מה שכתב העמק המלך, שאותיות התורה נוצרו על ידי השמחה שהיה להשם יתברך כאשר צפה ועלה על דעתו כביכול המעשים טובים של הצדיקים לעתיד, עיין שם. ולפי זה אתי שפיר שדייקא זוכים להתגלות סתרי תורה.

ומיושב גם הקושיא דלקמן, שבשלמא הקב"ה באשר הוא מקבל נעשה בחי' נקבה, אבל איך יחשבו הצדיקים לבחי' זכר בתפלתם שכולו בחי' נקבה. דאין הכי נמי, לעולם הקב"ה הזכר המשפיע, רק שמוציא בחי' נפש נקבה, ולעומתו הצדיקים מוציאים נפש זכר כמבואר לכאורה בתורה לא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

המתפלל כראוי נעשה משפיע להשם יתברך

 ב"ה

ספר ליקוטי מוהר"ן

תורה עג

ונמצא כשהשי"ת מקבל תענוג מישראל מתפלתן, כביכול נעשה נוקבא לגבי ישראל וכו' וכו' ונקבה תסובב גבר וכו' עיין שם.

צריך ביאור, דתינח שכביכול הש"י נעשה בחי' נוקבא כי מקבל התענוג, אבל האם על ידי זה ישראל נעשים בחי' זכר, בעודם מתפללים ומתחננים שזה ממש בחי' נוקבא.

ואולי י"ל שזה שמתפלל כל כך יפה עד שהש"י מתאוה לתפילתו, הרי עולה לבחינת כתר (- שזה גם בחי' ונקבה תסובב גבר, ודו"ק), ובכה"ר שפיר זכר, כי הכתר המשפיע (הרמח"ל כותב את זה כמה פעמים). והוא כבר דומה להמתפלל על חבירו שנענה תחילה, ופירש רבינו בתורה כב, שהוא בבחינת אין, ואין בחי' כתר כידוע, כי החכמה מאין תמצא.

[ואולי יש לפרש בזה מה שהש"י שמע לתפילתו של יצחק שהיה צדיק בן צדיק, ולא לתפילת רבקה שהיתה בת רשע, כי התפילה בחי' נוקבא, וצריכים לעלות עד הכתר, וזה שני קפיצות, כי צריכים לעבור על כל הספירות שהם בחי' זכר, ולעלות עוד עליהם עד הכתר, ולאלו השני עליות זכה דייקא על ידי שהיה צדיק בן צדיק.]

נ נח נחמ נחמן מאומן

קרבן - קר בן

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תורה ס

ס:ג כי בשעת יציאת הטיפה זרעיות, אזי צריך להיות הפסק הנשימה, מב' טעמים, א' כדי שלא יתקרר הטיפה, ע"י הנשימה שהוא אויר הקר, במקבל בכל רגע מבחוץ, כי צריכה לצאת בחמימות, כדי שתהיה ראוי להולדה, ע"כ.

ולפי זה יש להבין המילה: קרבן – קר בן, והוא כענין מה שגילו חז"ל שכאשר האשה זורעת תחילה יולדת זכר, היינו כאשר האבא משהה עצמו בקרירות יהיה לו בן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שיר חדש ועצה חדשה שאין אחריה שום צרה - נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה

בספר חיי מוהר"ן אות תל. אין דרכו לדחק על שום דבר שיהיה דוקא כך וכו' גם אני יודע שכל טובות עולם הזה אין טובתו שלמה, וכל טובה מטובות עולם הזה מכרח שיתגלגל ממנה איזה דבר שאינו טוב. כי אי אפשר שיהיו טובות עולם הזה שלמות לגמרי, על כן אינו רוצה לגזר ולדחק את האדם שיעשה דוקא כרצונו, פן בסוף, כשיתגלגל איזה דבר לא טוב מזה יתרעם עליו וכו' ע"ש.

הנה דברי רבינו הקדוש פה הם ממש כמו שמצינו ברש"י סוף פרק שני של מסכת ערכין (יג: - הבאתי הלשון בערך שיר חדש – שירה חדשה) שהגמרא שם אומרת שבימות המשיח הכנור יהיה של שמונה נימין, ורק לעולם הבא יהיה של עשר ויהיה נקרא שיר חדש לשון זכר, ובפירוש רש"י ז"ל כך תשועות הללו (אפילו של ימות המשיח, הם בחי' נקבה כי) סופן לילד צרות, אבל שיר של עולם הבא לשון זכר שאינו יולד, עכ"ל.

ולפי זה, לענין השיר חדש שגילה רבינו הקדוש בפתק, נ נח נחמ נחמן מאומן, היה ראוי שיצוה דייקא עליו (אכן היה לרבינו עוד הרבה טעמים שלא גילה כמש"כ כאן). אכן מה ששייך לעולם הבא הוא כולו רצון בלי שום כפיה.

ובשיחות הר"ן (קפה) רבינו גילה שכל הנהגה שהוא מצוה הוא סגלה ותקון ומועיל על מה שעבר ועל העתיד ולאחר ההסתלקות של האדם, ולימות המשיח, ולתחית המתים ולעתיד לבוא, ע"כ. הרי שבדבר הצואה היה לו התוקף של עולם הבא, רק עם כל זה, כאשר היא פועלת בזמנינו על כרחך יהיה משהו לא טוב מתגלגל ממנו כפי גשמיות העולם. ולפי זה י"ל גם לענין השיר חדש שגילה רבינו, שכל עוד ששרים אותו בעולם הזה בזמנינו עוד יתגלגל מהישועות שלו איזה צרות רחמנא ליצלן. אי נמי, הגם שיש בכל ציווי תוקף המגיע ומועיל ומתקן אפילו לעתיד לבוא, אינו לגמרי בשלמות של עולם הבא, ואילו השיר חדש, שהוא לגמרי בחינת עולם הבא, כי על כן נקרא שיר חדש, ולא שירה חדשה כנ"ל, אין שייך אחריו שום צרה כלל, אפילו כאשר שרים אותו בעביות עולם הזה.

נ נח נחמ נחמן מאומן