הספד על בת שבע רוזא בת ר' משה

 ב"ה

הספד על בת שבע רוזא בת ר' משה

המדרגות שאכתוב עליהם איני חושב לרגע שאחותי הגיעה ואחזה בהן, אלא שכבר גילה לנו האריז"ל שבדורות האלו בעוצם ותוקף ירידתנו בחשכת הגלות, יש למעשינו הקטנטנים ערך ומשקל וחשיבות כמו מעשה הצדיקים הקדמונים. ויש שהמשילו ואמרו שבעת מלחמה כולם נוסעים במחלקה ראשונה, ויש שהמשילו את זה להדלקת נר, שכאשר העולם בחושך, אז נר קטן מאיר הרבה. ולכן כיון שאחותי קבלה יסורי מות באהבה ושמחה, והמשיכה בכל כחה לנטוע האהבה והשמחה באחרים, ובפרט בגידול תינוקות של בית רבן, ומסרה נפשה לא לבטל הלימוד תורה של בעלה, ועוד מעשיה הטובים, וכל זה בימינו עכשיו שהשקר והטומאה גברה מאד מאד בעולם, והיא התגברה כנ"ל, ולכן בודאי זכתה באיזה בחינה להתדמות ולאחוז ברמות המדרגות. ועצם הדבר שאנחנו דורשים עכשיו מאותם המדרגות מראה שזכרונה עולה לכאן ולכאן. ובסוף דברי אראה איך הדברים באמת שייך לה ולכל אחד מאתנו. תנצב"ה.

כתיב אמור לחכמה אחותי היא (משלי ז:ד, קידושין ל:), והתורה הקדושה נקראת אשה, וכתיב עליה (משלי יח:כב) מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' – כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה (-יבמות סג:). והזוהר הקדוש מגלה על פסוק זה (תקון כא דף מט:) ז"ל לב חכם לימינו (קהלת י:ב) דא (משלי יב:ד) אשת חיל עטרת בעלה, עלה אתמר מצא אשה מצא טוב, דאיהי יצר הטוב מזליה דבר נש, עלה אתמר (יחזקאל מד:ל) להניח ברכה אל ביתך, (משלי י:כב) ברכת ה' היא תעשיר, ועלה אתמר (קהלת ט:ט) ראה חיים עם האשה אשר אהבת, ע"כ. ורבינו ביאר יותר בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה פג, שיש בחי' בן חורין, בחי' שבת – שין בת (-היא התפלה), וקדשת שבת בחי' תכלית שמים וארץ, בחי' תכלית הידיעה שלא נדע, שהוא עיקר החכמה, והוא עיקר המקום, בחינת מקומו של עולם, והמקום גורם לפשוט גוף המצורע שהוא ממשכא דחויא (-עור הנחש), ולובש בגדי שבת, הינו גוף קדוש מגן עדן, ועל שם הגוף הקדוש נקרא שבת, בחי' (שמות ד:ז) והנה שבה כבשרו – שנרפא מצרעתו, ונתלבש בגוף קדוש מגן עדן הנקרא בשר, בחי' (בראשית ב:כג) בשר מבשרי. ואז נתרומם מזלו, שהיא בשר מבשרו, וזוכה לעשר, בבחינת ברכת ה' היא תעשיר, ונתחזק יצרו הטוב, הינו לב בשר (יחזקאל לו:כו) – יצר טוב, מצא אשה מצא טוב, וזהו (שמות יט:יט) קול השפר הולך וחזק מאד, 'קול השופר' – היוצא מגופא שפירא הנ"ל, ו'קול' זה בחינת תפלה, עיין שם. והרי בת שבע רוזא, בת זה התפלה הנ"ל, שבע רוזא בגמטריא שופר – גופא שפירא, והראשי תיבות של בת שבע רוזא, בש"ר הנ"ל. [בשר ר"ת רבינו בן שמחה. גם מה שהיו קוראין לה – שבי, בחי' התורה כמו שכתוב עלית למרום שבית שבי (והוא ראשי תיבות של הצדיקי הדורות ר' שמעון ב"י, ר' ישראל ב"ש, ר' שלמה בן יצחק, רבי יצחק בן שלמה לוריא, וכן רבינו היה לו שם נסתר – יצחק, והוא בן שמחה). בת שבע רוזא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ונ נח נחמ נחמן מאומן. בת שבע רוזא, בלי הר', בגמטריא התשפ"ג, ונשאר הר' – ריש – בגמטריא: ע"ה בכ"א טבת. אי נמי, ריש – אותיות שיר, בארמית לשאר – להניח. ר' בגמטריא מאתי"ם – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן].

בת שבע רוזא נקברה בהר זיתים ביום שני כג טבת תשפ"ג, שבו למדו בדף יומי מסכת נדרים דף פג, דיקבר יקברוניה, ושביעי ליום הקבורה, יום א' כט טבת תשפ"ג, למדו דף פט, ואיתא שם ז"ל ההוא גברא דאיתסר הנייתא דעלמא עליה אי נסיב איתתא כי לא תנינא הילכתא (-אסר על עצמו להנות מהעולם אם יתחתן קודם שילמד הלכות. התוספות ד"ה ההוא כתבו עד שאלמוד כל הש"ס. ויש לזה רמז, כי הוא רץ בגפא ותובליא, נוטריקון של גפ"ת – גמרא פירוש רש"י תוספות. אכן מסתימת הלשון, ולא אמצי למיתנא, משמע משניות, וכן קיימא לן לעולם הוי רץ למשנה), רהיט (-רץ) בגפא ותובליא [- פירוש הר"ן ז"ל במקלו ותרמילו, שהשתדל בכל כחו ללמוד], ולא אמצי למיתנא (-לא עלה בידו), אתא רב אחא בר רב הונא ושבשיה (-הטעהו לומר שלא היה נאסר לאחר מכן) ואינסיב איתתא, ושרקיה טינא (- רב אחא טח טיט על בגדיו של אותו איש, כדי להראות לו שהוא זקוק לבריות שיכבסו את בגדיו, וממילא יש להתיר לו את נדרו), עיין שם.

וקשה, איך לא עלה בידו ללמוד, הרי קיימא לן יגעתי ולא מצאתי אל תאמין (והרבה מפרשים נזהרו מזה לפי פירושם, אבל לפי פירוש הר"ן קשה). ודוחק לפרש שהיינו לאלו שנושאים אשה ואחר כך לומדים תורה, כדאמר רב יהודה אמר שמואל בקידושין כט: הלכה נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה, ומסקנת הגמרא שם הא לן והא להו וכו'. ויתכן שאף על פי שהשתדל בכל כחו, עם כל זה לא יגע ממש, כי הוא השתדל רק במקלו ובתרמילו, בלי יגיעת בשר, וכתוב בסוף קהלת (יב:יב) ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר, והתרגום – למעסק בפתגמי אוריתא סגי, ולאסתכלא בליאות (-חלישות) בשרא. ולכן לא זכה לכל הדברים שהבאתי לעיל הכתובים על התורה והיצר הטוב, מצא אשה מצא טוב, כי מבואר בדברי רבינו שאותם הדברים שייך לבחי' בשר דוקא. וכיון שלא הגיע לבחי' אמור לחכמה אחותי את, שבשיה רב אחא, האח האמיתי, ושרקיה – הראה לו סדר הפוך – בחי' תשר"ק, כי עוד לא זכה לתקן הבגדים הצואים של פגם הברית.

והנה מבואר מהפסוק ומהתרגום שצריכים ב' דברים, א' להג בשר - העסק בתורה, ורש"י פירש שזה גירסא. ב' יגיעת בשר, ממש לסבול חלישות בשר (ואולי צריכים לגרוס בתרגום – לאסתבלא, כי לא ידעתי מה ענין הסתכלות כאן). וזה מה שמצינו בר' אלעזר בר' שמעון במסכת בבא מציעא דף פד: שקיבל עליו יסורין, באורתא אמר להו אחיי ורעיי בואו, בצפרא אמר להו זילו מפני ביטול תורה, ופרש"י ז"ל ביטול תורה – שהיה עוסק בגירסתו תמיד בביתו, ע"כ. הרי בלילה עסק ביגיעת בשר, כמבואר שם באריכות איך שהיסורין נקה את בשרו, וביום עסק בגירסא (עיין בעירובין דף סה – אמר רב יהודה, לא איברי ליליא אלא לשינתא, אמר רבי שמעון בן לקיש, לא איברי סיהרא אלא לגירסא, אמרי ליה לרבי זירא, מחדדן שמעתך, אמר להו, דיממי נינהו – וביאר המהרש"א כוונתו שעדיף ללמוד לאור השמש שהוא מזהיר יותר ודעת האדם מיושבת יותר, מאשר ללמוד לאור הירח. וכו' אמר רב נחמן בר יצחק, אנן פועלי דיממי אנן – כלומר אין משנתנו אלא ביום עיין שם בריטב"א).

ובענין היסורים של ר' אלעזר בר' שמעון מבואר שם בב"מ דף פג: שאחר שמסר מחוצף אחד למלכות, והתחרט, ופייסו אותו שאותו מחוצף היה חייב מיתה, הניח ידו על בני מעיו אמר שישו בני מעי וכו' מובטח אני בכם שאין רמה ותולעה שולטת בכם, ועם כל זה לא נתיישב דעתו, וחתכו והציאו מחלבו ושמו בשמש ולא הרקיב. והגמרא בדף פד: ממשיכה שאפילו הכי לא סמך רבי אלעזר ברבי שמעון אדעתיה קביל עליה יסורי, באורתא הוו מייכי לי שיתין נמטי לצפרא נגדי מתותיה שיתין משיכלי דמא וכיבא וכו'. ופרש"י לא סמיך דעתיה אהכי מלבקש רחמים ומחילה ביסורין שמא חטא באחד מן הצדיקים עכ"ל. וצריך עיון קצת, כי החוטא בן אדם לחבירו צריך מחילה ממנו, וקשה לפרש שהתייאש מעיקר התיקון, ותפס רק לקבל עונשין.

והנראה בזה שעל כרחך יש בטהרת הבשר תיקון גם בפגיעת אחרים, בודאי על העתיד שלא יפגע ואולי אפילו על העבר. כי הענין שראבר"ש היה בטוח שבשרו ישכון לנצח, לכאורה הוא ענין הסרת הקנאה המבואר במסכת שבת קנב: ורקב עצמות קנאה (משלי יד:ל) כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים כל שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים (אלא שלא ישלוט בו רימה, הוא עוד מדרגה יותר גבוה, כמבואר בתוספות בבא בתרא דף יז. ואכמ"ל). וזה ממש הענין של בשר, כמבואר בספר פנות המרכבה, עיין שם נפלאות, ובמה שפירשנו עליה בליקוטי נ נח חלק ג' נחמ, בערכו.

וזה גם כן ענין טהרת הדם שכתוב בראבר"ש עיין שם בב"מ דף פד: ברש"י ד"ה ונגדי מתותיה, שכתב שדמו הלבין, וי"ל שזה התיקון הכללי, להפוך הדם לחלב (תורה כט, וכן התיקון של אזל סומקא ואתי חורא, של דם לה' בתורה ו', והתיקון של תכלם בתורה כא. וסבא העיד על עצמו שהפך כל דמו לחלב). ומבואר בליקוטי מוהר"ן תורה עה ז"ל יש מדת נצחון ומחלקת ומלחמה, ומהיכן בא מדה זו? מדמים שעדין לא עבד בהם השם יתברך, כמו שכתוב, ויז נצחם, ופרש רש"י דמים, ועיין שם באריכות שצריכים לדבר בתורה ותפלה כל כך בכל טפי הדם שלו, עד שיהיה הגוף בטל ואפס, כמה שכתוב, והיו לבשר אחד, ומבואר שם שזהו העושה שלום, שמכניס אהבה בלב כל אחד לגבי חברו ומקרבם יחד, עיין שם באריכות. ולכן מוכרח שמי שזיכך דמו ובשרו בלהג הרבה יגיעת בשר, לא יגיע קנאה במעשה ידיו, רק השלום. [וע' בשיחות הר"ן עז, שהאדם בעצמו הוא עולם קטן ונכלל בו כל העולם ומלואו עיין שם שמבואר היטב איך שכל האומות ממש מתגרין בתוכו, ובודאי שיכול לתקן בינו ובין עצמו גם לענין אחרים].

ומבואר שם בב"מ שאשתו של ר' אלעזר ברבי שמעון, כיון שידע שהוא הביא על עצמו היסורין, לא רצתה לשלם על ההוצאות הגדולות של הרפואה ועזבה אותו, והשם יתברך הזמין לו הון רב ממקום אחר. וזה היפוך המעשה מההוא גברא שלא עלה בידו הלימוד, ופירשנו כי לא יגע בבשרו ממש, ועל כן הוצרך לישא אשה. ואילו ראבר"ש נקה בשרו עד שלא היה צריך לאשתו. כי על ידי בחי' בשר, זכה לכל הענין של מצא אשה טוב וברכת ה' היא תעשיר שהבאתי למעלה.

ומבואר בב"מ שם ולפי מה שפירשנו שעל ידי היסורין היה שמור מלפגוע במי שהיה צדיק בדינו. ויתכן שזה הענין המבואר בליקוטי מוהר"ן תורה רסב ז"ל מי שרוצה לחדש חידושין דאורייתא שיש בהן ממש, הוא צריך לבכות מקודם, כי כשנעשין נהרות הנ"ל, והכל באים לשתות מהם, אזי יבואו ג"כ קליפות וס"א ח"ו, לשתות גם כן משם, ע"כ צריך לבכות מקודם, ואזי עושה על ידי הבכי נהרות, בבחי' (איוב כח) מבכי נהרות חבש, שעל ידי הבכי מתקן נהרות, ומשם שותין די סיפוקם כל הקליפות וס"א, ואחר כך כשעושה נהרות מחידושין דאורייתא שמחדש אח"כ, אזי יכול להמשיכם רק למקומות שצריך, שלא ישתו ממנו זר. וע"כ חיבור ההלכות והחידושין נקרא מסכת, זה בחי' (תהלים קב) ושיקוי בבכי מסכתי וכו' עיין שם.

והנה סתם ולא ביאר על מה הבכיה, ומסופר בספר חיי מוהר"ן לא ז"ל אמר אז על עצמו שבכל עת שהוא מחדש חדושי תורה הוא בוכה מקדם. גם אז בעת ההיא ראינו בעינינו ענין זה, כי באותה העת וכו' וביום חמישי שלפניו בכה לפניו, ואחר כך ביום שבת שלאחריו אמר הענין הנ"ל על פסוק ושקוי בבכי מסכתי. ויש בענין זה הרבה לספר כי כל זה היה בסמוך אחר פטירת בנו שלמה אפרים ז"ל וכו' עיין שם. ומשמע שהבכיה אינה צריכה להיות קשורה ממש להחידושים שבא לחדש, רק שיהיה בכיה. כי מבואר בתורה נא ז"ל כי הדם הוא הנפש (ויקרא יז) נמצא כשאומר שקר יש לו עכירת הדמים ומזה באה המרה שחורה וממותרי המרה שחורה נתהוו הדמעות וכו' עיין שם, הרי שהדמעות מטהרים הזוהמא שבדם. ופירשנו לעיל שעל ידי טהרת הדם יש שלום וסדר בעולם, והכל יתנהל בצדק. ולכן כמו שאמרו רז"ל (ילקוט שמעוני בראשית – פרשת תולדות פרק כו, ובעוד מקומות) לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו, יבואו הקליפות והס"א וישתו מהדמעות דהיינו הזוהמא שנטהר מהדם הראוי להם.

והנה כתבנו על ענין הזדככות הדם והבשר, שעל ידי זה מביאים גם בירור למעשה ידינו וללימוד התורה שלנו, שהכל יבוא על שלום. והבאתי מהזוהר ומרבינו שבשר זה ממש בחי' היצר הטוב. וענין זה מבואר עוד בתורה לג – מי האיש החפץ חיים, עיין שם באריכות, ובתוך דבריו כז"ל נמצא אפלו במדור הקלפות, הינו בימי רע, שהם מדות רעות ולשונות עכו"ם, גם שם יכולין למצא אותיות התורה, אבל מחמת רבוי הלבושים וגדל הצמצום אינם נתראים אותיות התורה הינו ימי טוב, על ידי ימי רע והחשך השורה עליהם, אבל מי שכופה את יצרו הרע, הינו הימי רע, הינו המדות רעות, אזי הרע נתבלבל לגמרי נגד ימי הטוב שבהם, אזי אותיות בולטות ונתראים ומאירים ביותר, כי מתחלה לא היו מאירין כל כך כי לא קבלו אור מלמעלה כדי שלא יקבלו הימי רע יותר מכדי חיונו, ועכשו שנתבטל הרע ונשארין אותיות התורה לבד, אזי מקבלין אור רב מלמעלה, נמצא, זה שכופה את יצרו הינו שכופה את ימי רע, כשהוא מדבר עם העכו"ם או שרואה מדותיהם אזי תכף הרע ששוכן על הטוב הינו אותיות התורה נתבטל ונופל, ואותיות התורה בולטין, אזי הוא יודע התורה שבאותו הדבר, וזה שכתוב בזהר הקדוש (לך לך דף צ:) 'ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו' אלין אנון דמתגברין על יצריהון, אנון דמין למלאכין ממש, 'עשי דברו' דעבדין להאי דבר, 'לשמוע בקול דברו' אנון זכין למשמע קלין מלעלה וכו' עיין שם. (וכן יש מסורה מהבעל שם טוב שיכולים לשמוע ולהבין מסרים מהשם יתברך אפילו מהדיבורים של גוים). ולכאורה זה ממש הענין שכתבנו עליו, לנקות את הרע, כדי שיתקיים רק הטוב. ורואים שעבודה זו עדיין שייך לימינו, כל אחד כפי יכולתו וכפי מה שזוכה להגביר יצרו הטוב על יצרו הרע, ולהכניע את היצר הרע, פועל לפדות אותיות התורה מהקליפות והגוים והס"א, ולגלות אותם בכל העולם. ובענין הזה היסורין הם חזקים ביותר כמבואר לעיל.

והנה לפני כמה חדשים היה קידוש השם, שכמה מיליוני גוים נדלקו על השירים והתופעות של יהודים שומרי תורה ומצות. וזה בודאי בליטת אותיות התורה מתוך הימי רע. ובעל כשרון אחד פתח ערוץ שבו הוא עושה ביקורת על השירים. ותוך שהוא שומע ומשמיע השיר הוא מגיב: זה טוב, זה פחות, יש פה כלי מוזיקה מיוחד וכדומה. ועשה ביקורת על השיר של אברהם פריד, תניא רבי ישמעאל בן אלישע, והשיר פותח בחזרת המילה תניא כמה פעמים, והגוי חשב לפי תומו שבטח זה שם של אשה שנתאהב בה, ובהמשך השיר כאשר הוא שוב לא שומע את תניא, הוא שואל מה קורה.... והיה ממש מצחיק. אכן לאחר קצת זמן נכנס לי בעומק והבנתי מסר עצום, כי בודאי התורה שבעל פה בחי' השכינה כידוע. וכל מאמר של הגמרא שאנו קוראים אנחנו ממש קוראים את השכינה, וראוי להזכיר את זה בריש כל מימרא ומימרא, תניא, זה מהשכינה, מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'.

והרי מבואר הדברים שאמרתי בעת הלויה, מה שרבינו ראה בחזיון – חיי מוהר"ן פ"ג וגילה תורה כ' – שאמר שכל תורה שהוא אומר יש בה רמז על אותה חזיון. והחזיון על פטירת מרים (שהיתה 'בת שבע' בלידת משה אחיה), נשמה שסובלת יסורין ודרכה באים כל הבאורי התורה (ולכן מובן שכל תורה שיאמר תהיה לה רמז, כי כל תורה הוא ביאורי התורה. וכן התורה מדברת על הדרך לנצח ולעלות לארץ ישראל, וכמו שרבינו אמר נצחתי ואנצח, שנזכה להביא את הציון שלו לארץ ישראל בב"א. וכולם צריכים כבר לעלות לארץ ישראל), כי מבואר שעל ידי היסורין מזככים הדם והבשר, וזה משליט היצר הטוב, ומפיל את הרע מעל אותיות התורה, עד שהן בולטות ומאירים.

וגם זה מרומז בשם אחותי – רוזא – שושנה, כשושנה בין החוחים, שהטוב והיופי בולטת ומאירה אפילו מתוך החוחים. [ובלויה הזכרתי הענין של סוגה בשושנים, שבני ישראל נזהרים מאיסור נדה, וזה ענין של בת שבע, שיושבים שבע אפילו על כל ראית טיפת דם אפילו לא בימי נדה. הרי תיקון לקללת חוה, וכמו שם אמנו חוה ברכה ע"ה הכ"מ].

ורבינו כתב שזה ענין של נעשה ונשמע, שבונים את האותיות ואחר כך זוכים לשמעם. ובלויה הזכרתי איך שאחותי היתה קצת קובע מגמות – trend setter, (ובתחלה גמגמתי קצת ויצא כאילו – trandscender , שזה גם כן ממש לענינינו), ואמרתי שכן ברוחניות יש את הענין הזה בבחינת נעשה ונשמע, והזכרתי דברים נפלאים שכתוב בספר עמק המלך, וכדאי לראות דבריו – אותיות מחכימות, וזה לשונו (א:ב):

ומרוב השמחה שחשב בהצדיקים, היה משתעשע ומתענג איך יהיה לו עם קדוש, ומזאת התנועה נולדה כח דכח של הדין [היינו] קימוץ האותיות, אשר נולדו מן הנקודות שברשימו הנשאר בתוך העיגול, כי כל אות ואות יש לו גבול על הנייר. וכדי לשבר את האזן וכו' האדם הגשמי כשיש לו איזה שמחה, או יחשוב שיבוא לידו ריוח גדול, הוא משתעשע בעצמו וכו' מתנועע, וידוע כי השחוק באדם הגשמי בא לו מן הטחול, והטחול כולו מותרי הדם וכו' כח הדין וכו' וכו' כן אין סוף יתברך שמו היה מתנועע בעצמו, ומבהיק ומבריק בהעיגול, מתוכו אלא תוכו, ואותו הנענוע נקרא שעשוע. ומאותו השעשוע מחלקי עצמו אל עצמו, נולד ממנו כח שיעור החקיקה של האותיות היא התורה, הנמצאת בכח גנוז בהאלפא ביתות וכו', עכ"ל.

כתיב אדנ"י יתן אומר המבשרות צבא רב. תניא, זה אותיות א' יתן. אומר הוא השתלשלות הורדת השפע כידוע, אור מים רוח. המבשרות, לאלו שהם בחי' בשר כנ"ל. צבא רב, בחי' (ישעיהו מח:יט) ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך כמעתיו – לשון דמים (וכן מבואר בשיחות הר"ן קפג – וחש במעיו ואמר שהרגיש בזה שיבוא לו מעות והרמז וכו'. וכן המעיים ממש, כי שם עיקר הזיכוך כנ"ל בר' אלעזר ברבי שמעון), לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני. זכרונה של בת שבע רוזא בת ר' משה ולבחל"ח חוה ברכה, לברכה לחיי עולם הבא.

תנצבה

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

דף יומי - נדרים דף לח - הערות לאור נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

לח.

אמר רבי יוסי בר' חנינא לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתב לך פסל לך, מה פסולתן שלך אף כתבן שלך וכו' והגמרא מסקת: אלא פילפולא בעלמא. וביאר המהרש"א כמו שב'פסל לך' קבל משה רק הפסולת שהוא הנשאר מהלוחות מבחוץ ולא את גוף הלוחות, כמו כן ב'כתב לך' מפרשים שקבל רק הפלפול, והיינו הבנת דבר מתוך דבר שהוא מבחוץ ולא גוף התורה, עיין שם.

לכאורה זה ענין של הסיבובים של צרת הבת המבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ל:ג ושם באות ח' מדבר על בחי' פסולת עיין שם.

 

בעולם מספרים שהגר"א אמר שהשאגת אריה גדול ממנו בפלפול (יתכן שיש נוסחאות שונות בזה), ולכאורה אם כן זה מראה שהשאגת אריה היה יותר קרוב למשה רבינו.

 

וא"ר יוחנן בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה שנאמר ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו, ע"כ. והרי אלמלא לא נשתברו הלוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל (עירובין נד). (ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה ז' שעל ידי אמונה שיש מחדש הכל ברצונו בכל יום תמיד והוא מחיה ומקים הכל תמיד והוא למעלה מהזמן אין כאן שכחה). וע"ע שיחות הר"ן כו.

 

לח:

שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם וכו' בית המקדש דכתיב (ירמיה יז:יב) כסא כבוד מרום מראשון (מקום מקדשנו), ע"כ. בפסוק כתוב רק מקום המקדש. ואיזה בית המקדש שלנו (מקדשנו – ולא של מעלה שעומד לעומתה כמו שכתוב מכון לשבתך), לכאורה מדובר על בית השלישי.

 

מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם (-נגד קרח) אנו מאירים עיין שם.

אף על פי שלכאורה בן עמרם הוא כינוי לגנאי, י"ל שדייקו לאמר כן, כי בזה נכלל אהרן עם משה, והרי כל עצמו של קרח התרעם על כך, כמו שפירש רש"י ריש פרשת קרח, עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה וכו' מי ראוי ליטול את השניה וכו'.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תיקון לניבול פה בשרש המילה - לשון נופל על לשון

ב"ה 

בלקוטי מוהר"ן תורה לג רבינו גילה:

כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מנחות ל"ד:): 'טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים', להודיע שבכל לשונות העכו"ם יש שם אלקותו המחיה אותה: וזה שמביא בירושלמי (תענית פ"א): 'אם יאמר לך אדם היכן אלקיך, תאמר לו: בכרך גדול שברומי', שנאמר: "אלי קרא משעיר". נמצא שזה האדם ששאל היכן אלקיך, בודאי הוא משקע במדור הקלפות. כי הוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעקר, שאמר: היכן אלקיך, ונדמה לו שבמקומו אין שם אלקים. בכן תאמר לו: אפלו במקומך שאתה משקע במדור הקלפות, גם כן שם תוכל למצא אלקותו. כי הוא מחיה את הכל, כמו שכתוב: "ואתה מחיה את כלם". 

והנה אף על פי שרבינו קובע כאן שיש אלקותו בכל לשונות העכו"ם, עם כל זה מבואר בלקוטי מוהר"ן תורה יט שצריכים להפיל אותם על ידי לשון הקודש, לשון נופל על לשון, ובזה מבטלין התאוה הכוללת של נאוף, עיין שם.

וידוע (מסכת כתובות פרק קמא) שחז"ל הזהירו מאד לא לשמוע אפילו שיחה בטילה, מפני שהאזנים נשרפים תחילה בגיהנם רחמנא ליצלן, וכל שכן ניבול פה. 

והנה על המילה הכי גסה ומנובלת - כך כתוב בכתבי האר"י (שער מאמרי רשב"י זיע"א, על התיקוני זוהר, תיקון ס"ט בדף ק"ז ע"א):

דע, כי תיבת דופק מתחלקת לשתים: ד"ו, פ"ק. כי ד"ו, הם נוקבא דזעיר אנפין עם זעיר אנפין. והם עצמם הוראת פ"ק, כי בא"ת ב"ש, מתחלפות ד"ק ו"ף כנודע. וכבר ידעת, כי התמורות והחלופים הם במטטרו"ן, שהוא היצירה. ולכן נתחלפו פה אותיות ד"ו בפ"ק, להורות: כי מציאות הדפיקות הזה הוא נמצא ונוהג ענינו בכל העולמות, בין בעולם העליון, כי שם נקרא ז"א ונוקביה ד"ו. בין בעולם התמורות, ששם נקרא פ"ק, עכ"ל לענינינו.

וזה מה שרבינו גילה בתורה מח, בענין הרע והריב של הלשונות שדוד המלך התפלל (תהלים כז) תצפנם בסכה מריב לשונות, ועל ידי התגברות לשונות העכו"ם רחמנא ליצלן מתגברת התמורות, תמורת סכה דקדשה נעשה סכה בקלפה. 

נמצא שהשומע את הניבול פה הנ"ל, עליו לכוון לתמורתו שהוא זיווג דקדשה של זעיר אנפין והשכינה, המרומז באות ה' - ד"ו.

ויש לי לברר עוד מילים בעזה"י, אבל חושש אני שלא ליתן בילבול להקוראים, אז אראה אם לכתוב כפי ההשגחה.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

לקוטי מוהר"ן תורה לג - הסתרת אותיות התורה שמחיים כל דבר

ב"ה

לג:ב כבר הבאתי כמה פעמים למעלה מלקוטי הלכות שיש שני דרגות בימי הרע וההסתרה על אותיות התורה, כי יש בחי' של עבודה זרה שאין בה שום ניצוץ קדושה כלל, ועם כל זה בודאי יש בו אותיות התורה. ונראה לע"ד, שבזה מבואר ענין השני דרגות של אהבה שבדעת ואהבה שיש במדות, שלא כל כך מובן (עמש"כ בפרפראות לחכמה). ונראה שבדבר שאין בו שום ניצוץ קדושה, ע"כ התפקיד האמיתי של הדבר הזה הוא אחרת לגמרי ממה שנראה לעינים פשוטות בעולם הזה, ולכן אין שייך כלל להשיג בליטת האותיות בזה הדבר באהבה שבמדות, כי המדות שייכים על כל פנים לעולם הזה, והעבודה זרה אין בו שום תפקיד אמיתי (דהיינו של קדושה ואמת) בעולם הזה, אז כדי להשיג תפקידו והאותיות המחיים אותה, ע"כ צריכים השגה למעלה מהמדות, והיינו אהבה שבדעת. מה שאין כן כל דבר שיש בו איזה תועלת ושייכות של תפקיד של קדושה גם בעולם הזה, יהיה להדבר הזה אותיות התורה שמושגות באהבה שבמדות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

עד דלא ידע

ב"ה

עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, נראה לפרש על פי לקוטי מוהר"ן תורה לג, וכמו שכבר ביארנו בס"ד בדברי רבינו שפירש את מאמר הירושלמי שאם יאמר לך אדם איה אלהיך תאמר לו בכרך גדול שברומי שנאמר אלי קורא משעיר, דהינו שגם אצלו השם יתברך נמצא, כי הוא יתברך מחיה את כולם, וביארנו על פי לשון רבינו בזה ובהלקוטי הלכות בהלכות פורים, שלכאורה זה האדם אין לו שום ניצוץ של קדושה כלל, אין לו נקודה טובה לעשות עליו "אזמרה" ועם כל זה, רבינו אומר עדיין יש להפוך אותו לטוב, על ידי שאתה מראה שגם הוא מקבל את חיותו מהשם יתברך, והוספנו לפרש איך עושים את זה, לוקחים את הדיבור שלו שהיה רק מכל (בחי' פת באפריקי - אף ריק - שתים) ומבינים אותו כמסר מהשם יתברך - ביקוש - תחפש אותי פה במקום הזה, ונמצא שהאיש השואל אינו סתם בול בלי שום קדושה אלא שליח של השם יתברך לגלות יחודו אפילו באותו מקום.

ולפי זה מובן שיכולים להפוך כל דבר בשורשו, כאשר זוכים להתיחס להדעת שהשם יתברך מודיע באותו דבר. ואז אפילו הארור של המן יכולים להבין שזה בא לברך את מרדכי.

ולעשות את זה צריכים הרבה שמחה, כי זה ענין תמורות, שרבינו גילה בתורה כד שכדי לצאת מהיכל התמורות צריכים שמחה.

תשמיעני ששון (יסוד - הצדיק) ושמחה תגלנה עצמות דכית (תהלים נא), אותיות היסוד (אלו שלפני הסופי תיבות שהם בחי' מלכות) נ נח ויו, ויו זה הצדיק כידוע בלקוטי מוהר"ן - יעקב ויוסף.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פורים מראה שאפילו החיות של האלילים בא מהשם יתברך - וכן אותיות הלטו...

ב"ה

שמעתי שאומרים שאסתר נקראת על שם אליל בבלי אשטר, ומרדכי על שם אליל בבלי מרדוק. ולפי המבואר בתורה לג, ובפרט בלקוטי הלכות (פורים ד), אתי שפיר, כי כל הענין של פורים הוא לגלות שאפילו אלהי העמים מקבלים חיות והוויות מהשם יתברך. ודייקא הצדיקים הגנוזים בחינת סתרי תורה מחיין את מקומות האלו. וכן להיפוך, המלך אחשוירוש כל פעם במגילה מרמז על הקב"ה, כמו שארז"ל, וא"ש כנ"ל.

ונראה שענין הגורל, הוא הפור, מבואר היטב על פי תורה לג. כי מבואר שפורים הוא יום יודע לה', וכן מבואר בכוונות שפורים הוא התגלות יסוד אבא, הנקראת שלום, שהוא כל הענין של התורה זו שמתחלת צריכים לבקש לשלום וכו', שעל ידי כפיית הימי רע, אותיות התורה בולטות, והוא בחי' התגלות אורייתא דעתיקא סתימאה. וזה היה נס של הגורל, שדייקא אותיות אלו בלטו.

והשתא דאתי י"ל שבכלל הגורל היום נקרא לטו – כי האותיות בלטו…

נ נח נחמ נחמן מאומן

חידוש עצום של רבינו - להחזיר רשע גמור שאין לו אפילו נקודה טובה כלל!!!

ב"ה

לקוטי מוהר"ן

לג:ב אם יאמר לך אדם היכן אלקיך וכו' ונדמה לו שבמקומו אין שם אלקים וכו' תוכל למצא אלקותו וכו' ולשוב אליו בתשובה שלמה ע"ש, ובלקוטי הלכות (פורים ד) הביא מהאריז"ל שבאלהי העמים אין שום ניצוץ קדושה כלל, אלא שע"כ מקבלים חיותם מהקדושה. ולכאורה מבואר מזה חידוש עצום מרבינו עוד יותר מתורה אזמרה ששם רבינו הקפיד שאפילו ברשע גמור צריכים למצוא נקודה טובה, ואילו כאן רבינו קובע שאפילו ברשע גמור שכפר בעיקר והוציא את עצמו מן הכלל, יכולים להחזירו בתושבה על ידי זה שהוא מקבל חיותו מהש"י.

ובביאור הדבר נראה לעניות דעתי, שמבואר בהתשובה שאומרים לו, בכרך גדול שברומי שנאמר אלי קרא משעיר, שהמשיב אומר להשואל, מה אמרת?! הרי אני שומע מפיך דרישה מהבורא! הוא קורא לי להסתכל במקומך! הרי שהמשיב מהפך את השואל לשליח מהשם יתברך, ובזה הוא ממשיך לו נפש טובה. וכמו שרבינו גילה בתורה לא שעל ידי כיסופין מולידים נשמות, כן הדבר בהמשכת אורייתא דעתיקא סתימאה. כי רבינו התחיל את התורה כאן, שצריך לבקש שלום, שיהיה שלום בין ישראל, ולא ביאר בתורה אלא ענין של התגלות הדעת במדות ולעתיד לבוא וגר זאב וכו' (ולכאורה אז יהיה גם כן שלום אפילו אם הגוים, ואולי עם כל זה, הביקוש צריך להיות רק לישראל). ושלום הוא בעיקר בין שני הפכים. ולכן יש לאמר, שקיום הע"ז בעולם היה לתכלית שבחר השם יתברך לגלות את יחודו מתוך כל החשך וכו', ולכן יש כח ליהודי לאמר ליהודי אחר שהוא ממש היפוכו, שעל ידך השגנו את התכלית בזה, להמליך את השם יתברך בכל משלה, כי דרכם ה' קרא אלי משם. ועל ידי זה, יכול להחזיר את השואל בתשובה שלמה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

טטפת (ארבע פרשיות של תפילין) טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים

ב"ה

כבר ידוע שטטפת בגמטריא רבי נחמן מאומן ע"ה.

לקוטי מוהר"ן תורה לג

לג:ב טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים. וצ"ב למה התורה הקדושה בחר דוקא בשני לשונות אלו, ולמה שתים שתים, ולא שלוש אחד וכדו'. וי"ל על פי מה שמבואר בלקוטי הלכות על תורה זו, בהלכות פורים (הלכה ד') שכנגד אהבה שבדעת ואהבה שבמדות יש שני הסתרות, הסתרה שעדיין יש ניצוצות קדושה, וזה בחי' עורף, והסתרה גמור כמו באלהי העמים שאין אפילו ניצוץ קדושה, רק שמקבל החיות מהקדושה. ולכן י"ל שכתפי זה בחי' העורף, ואפריקי, לשון אף-ריקי, אף הוא בחי' עבודה זרה כמו שאמרו רז"ל שכל מקום שיש ע"ז יש חרון אף, וריקי שהוא רק מכל ניצוץ קדושה. וחילקם לשתים שתים, כי הם בחי' כפירה ביחוד ח"ו. ונראה עוד שט"ט זה כנגד היסוד, שהוא ט' עולה וט' יורד כידוע. ופת, נגד המלכות.

נ נח נחמ נחמן מאומן