אין היתר לזנות כדי לינצל יהודים

 ב"ה

מסכת סוטה דף יא:

ותיראן המילדות את האלקים ולא עשו כאשר דבר אליהן וגו' להן מביעי ליה א"ר יוסי בר' חנינא מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו.

בבן יהוידע פירש שעשו עצמן כאילו לא נתבעו לזה מעולם, משום כבוד מלכות.

וי"ל שפרעה תבען מצד נתינת פתח שיכולים לנצל את הילדים, וכמו שרואים היום שבעיני העולם אשה מותרת להפקיר את עצמה לזנות כדי לרגל וכדומה ר"ל, וכאילו מה שנעשה לאסתר בעל כורחה מותרת לכולם לכתחילה ח"ו. וזה מה שכתוב ולא נתבעו, שהם לא קבלו התביעה.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרישות של אדם הראשון מחוה

ב"ה

בראשית

ד:כה וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין.

ותלד בן, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

פרש"י ז"ל וידע אדם וגו', בא לו למך אצל אדם הראשון וקבל על נשיו, אמר להם, וכי עליכם לדקדק על גזירתו של מקום, אתם עשו מצותכם והוא יעשה את שלו, אמרו לו קשוט עצמך תחלה, והלא פרשת מאשתך זה מאה ושלשים שנה משנקנסה מיתה על ידך, מיד וידע אדם וגו', ומהו עוד וכו' עיין שם.

וחז"ל בבראשית רבה ובעוד מקומות גילו עוד שכל אותן שנים אדם היה מוליד רוחין ושדין ולילין ר"ל.

ויתכן שמלבד הענין להיות פרוש כיון שנקנסה מיתה על ידו, היה גם טעם של איסור ממש, כיון שהנחש בא על חוה, והנחש היה הולך בקומה זקופה ובפשטות גם מדבר כבן אדם, ואדם הראשון היה לו דין בכור לכהונה, ואשת כהן שזינתה אפילו באונס אסורה לבעלה, ולכן פרש ממנה, ואפילו שנתקיים בהנחש הקללה ושבה להיות חיה בעלמא, וקיימא לן (יבמות נט:) אין זנות לבהמה, לא ראה היתר לעצמו, כיון שבשעת ביאה היה כבן אדם, ורק אחר שנתחזק מאה ושלושים שנה (מ"ה בריבוע), ובא למך בטענתו, ראה להתיר.

נ נח נחמ נחמן מאומן

A Jew who has sex with a gentile will be reincarnated as a hoopoe

 ב"ה

יא:יט וְאֵת֙ הַֽחֲסִידָ֔ה הָֽאֲנָפָ֖ה לְמִינָ֑הּ וְאֶת-הַדּֽוּכִיפַ֖ת וְאֶת-הָֽעֲטַלֵּֽף.

ואת בגמטריא רבנו נחמן ע"ה. ואת החסידה האנפה למינה ואת, עם הה' תיבות והכולל, בגמטריא י"א פעמים נ נח. למינה ואת הדוכיפת ואת, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן (-ג' פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן) ע"ה. הדוכיפת ואת העטלף, עם הט"ו אותיות ג' תיבות והכולל, בגמטריא רבנו נחמן בן שמחה מברסלב. דוכיפת, דו בלשון יון פירושו שנים, וכאן דייקא יש לדרוש לשון יון כי הרי סוף התיבה – יפת, וכן פירש רש"י ז"ל תרנגול הבר, וכרבלתו כפולה, ובלעז הרופ"א (hoopoe), ולמה נקרא שמו דוכיפת, שהודו כפות, וזו היא כרבלתו, ונגר טורא (-תרגום אונקלוס), נקרא על שם מעשיו, כיפו שפירשו רבותינו במס' גיטין בפרק מי שאחזו (סח:), עכ"ל. ואות כ' הוא לדמיון, הרי פירוש המילה – שנים כיפת, יפת ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

הסופי תיבות של: ואת החסידה האנפה למינה, ושל: החסידה האנפה למינה ואת, עם הכולל, בגמטריא רבינו נחמן.

בספר עמק המלך הביא שהבא על ארמית יתגלגל בדוכיפת. והרי הדוכיפת לא כחסידה שעושה חסד עם חברותיה במזונות, אלא נגר טורא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הבל היופי וריקותה - דף יומי מסכת נדרים דף נא על פי רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

מסכת נדרים דף נא

נא. בעובדא דבר קפרא בבי הלולא דר"ש בר רבי ששאל לרבי מהו תועבה ולא רצה לפרש עד שרקד רבי לפניו ופירש לו אח"כ תועבה תועה אתה בה וכן תבל תבלין יש בה וכו' ומאי זימה א"ל עביד וכו' א"ל זו מה היא וכו'.

רבו המפרשים בזה על דרך שאין ידוע מי האב של הוולד, ואכן המהר"ל בחידושי אגדות, וביתר ביאור בנתיבות עולם (נתיב התשובה פח) ביאר שהכוונה שאין בעריות ממש, ואין זה כי אם עצת יצר הרע (-כתרגומו – עצת חטאין). והרי זה ממש הענין המבואר בליקוטי מוהר"ן תורה עב בענין אל תפנו אל אלילים, להריקות של הבל יופי הנשים.

ועיין פרפראות לחכמה ח"ב ז"ל כי מי שהוא משוקע בתאוה זו נדמה לו שהוא מוכרח לכך, כמו לשאר הכרחיות של צרכי הגוף (-ובאמת לפי זכרוני כן נוטים משמעות דברי הרמב"ם), ויש שמשוקע כ"כ ר"ל עד שבא לעבור עי"ז גם על עבירות חמורות, וכו' עיין שם באריכות. וביאר שלכן נתן בר קפרא לרבי לרקוד, שעיקר שמירת הברית וביטול והכנעת תאוה זאת הוא על ידי שמחה דקדושה, כי עיקר התגברות התאוה והרהורים הוא על ידי עצבות וכו' עיין שם באריכות.

ויש להבין מתוך דבריו, שמה שאנחנו רואים היום מצב העולם בעניני נאוף שאי אפשר לפרט כדי שלא נעורר חס ושלום הריח רע הנודף מזה, כל זה מראה על גודל העצבות שהם שקועים בה רחמנא ליצלן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מסכת מגילה דף יב - דף יומי הערות וציונים לספרי רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

יב.-: גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות, בית הנשים מיבעי ליה, אמר רבא שניהן לדבר עבירה נתכוונו, היינו דאמרי אינשי איהו בקרי ואתתיה בבוציני (-פרש"י דלועין קטנות, כלומר דבאותו מין עצמו, זה נואף וזו נואפת, הוא אומר להראות את יפיה והיא לכך נתכונה שיסתכלו ביופיה, ע"כ).

עיין בסוטה דף י. אמר ר' יוחנן כל המזנה אשתו מזננת עליו וכו'. ועיין בספר המדות ערך בנים אות כט, מי שמהרהר בזנות, גם אשתו באה לידי הרהורים וכו'.

 

יב:

מפתחות:

ובגולה לא הלך שכל דבר שהוא במקומו דעתו שלם: לק"מ קה דף צח..

בני עמון ומואב דמייתבא דעתייהו מחמת שלא הלכו בגלות: לקמ"ת י דף יט:.

שאנן מואב מנעוריו וכו' ובגולה לא הלך וכו': לקמ"ת יז דף כא:.

 

קרי ליה יהודי אלמא מיהודה קאתי, וקרי ליה ימיני אלמא מבנימין קאתי, אמר רב נחמן מרדכי מוכתר בנימוסו היה, פרש"י ז"ל בשמות נאין, נימוס שם בלשון יון, ע"כ. והנה לפי פירוש רש"י רבה בר בר חנה בא אח"כ לפרש דברי רב נחמן, דהיינו שאביו מבנימין ואמו מיהודה, אכן המהרש"א הביא מהערוך (ערך נמס ב) שגרס 'מוכתר בנימוס כעדי', ופירש שהיה ידוע ומצויין בכל התורה וזהיר במצוות כ'עדי' (תכשיט שהכל מתפארים בו) וכעין זה כתב בתוספות רי"ד (ד"ה אמר), וביאר כוונת תירוצו של רב נחמן, שאכן מרדכי היה משבט בנימין, אלא שהיה נקרא 'יהודי' שהוא לשון גדולה. והוסיף, שדברי רבה בר בר חנה שלאחר מכן הם תירוץ בפני עצמו (ולא בא לבאר דברי רב נחמן), ע"ש.

והרי רבינו נחמן (כשם רב נחמן) השתמש בזה בספר שבחי הר"ן ח"ב בנסיעתו לארץ ישראל ז"ל וכששאלו אותו למה אתה אומר עכשו ששמך כך ואחר כך שם אחר וכן בשם מקומך? השיב להם גם כן שכל שם ושם הוא כפי המדה והספירה שנאחז בו וכו' ואני ברוך השם כלול מכל, ע"ש.

נ נח נחמ נחמן מאומן