לא לגלות ההשגות

 ב"ה

שיחות הר"ן 

עג. יש צדיקים שמגלין ואומרים תכף מה שהם רואים. ואלו הצדיקים נשמתם הוא מבחינת אותיות מנצפ"ך. וזהו: "מנצפ"ך צופים אמרום" (קלז). אלו שהם מבחינת מנצפ"ך, שהוא בחינת צמצום כידוע (קלח), מה שרואים וצופים הם אומרים ואינם יכולים להחזיק אצלם. אבל יש צדיקים ששרשם מבחינה גבוה יותר שהוא בחינת הרחבה, הם יכולים להחזיק אצלם כל מה שרואין, ע"כ.

עיין חיי מוהר"ן שסח ז"ל ואמר הלא אני יכול להחזיק אצלי הרבה מאד ואיני אומר כי אם כשהמים כבר עולים על כל גדותיו עד שיוצא לחוץ בעל כרחו, ע"כ.

בליקוטי מוהר"ן סו כז"ל כי כל המחשבות שיש לאדם, כלם באים בתוך הדבור, כדאיתא בזהר (עיין אדרא זוטא רצד) רחושי מרחשן שפותה, ואף שאין האדם מרגיש זאת, אף על פי כן הוא בדקות גדול וכו' עיין שם. ולכאורה אפילו אלו הצדיקים שיכולים להחזיק אצלם כל מה שרואים, עכ"ז בעל כרחך בדקות גדול יבואו בתוך הדבור שלהם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אינו איסור לצדיקים

ב"ה

no idea why the underlining, may HY fix this and everything else in merit of the holy Petek of NNNNM

טו:לט וְהָיָ֣ה לָכֶם֘ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת-כָּל-מִצְוֹ֣ת יְהֹוָ֔ה וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא-תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר-אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם.

והיה לכם לציצת, עם הי"ב אותיות והכולל, בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן. אתו בגמטריא רבנו נחמן ע"ה. וזכרת את, עם הב' תיבות, בגמטריא פתק נ נח נחמ נחמן מאומן. את ע"ה בגמטריא ברסלב (=נחמן בן פיגא) נ נח. אשר אתם, עם הו' אותיות והכולל, בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן. אשר אתם, עם הו' אותיות וב' תיבות, בגמטריא רבינו נחמן מברסלב. לציצית (מלא י', כמו שרש"י כאן כותב שהוא בגמטריא שש מאות) בגמטריא נון נון חית. (כל הפסוק, עם ג' כוללים בגמטריא ט"ז פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן). לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות כו ועשיתם אתם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן (-ט"ו פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן) ע"ה.

הסופי תיבות של: והיה לכם לציצת וראיתם אתו, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: לכם לציצת וראיתם אתו, ושל: לציצת וראיתם אתו וזכרתם, ושל: וראיתם אתו וזכרתם את, עם הד' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: מצות ה' ועשיתם אתם ולא תתורו, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

בכמה מקומות (בראשית טו:א ועוד) רש"י פירש, שהתיבה אחרי הוא מופלג. והנראה לענ"ד בזה, כי צדיקים מקדשים את לבבם ועיניהם, ולהם אין סכנה ללכת אחריהם, כי ענין קדושתם הוא התאחדותם ברצון אחד להשם יתברך, ולכן לא יתור אחרי – מופלג מהם, אלא ביחד איתם, מה שאין כן, אדם רגיל שלא טהר לבבו ועיניו, על כרחך יהיה מרחק גדול בין רצונו וביניהם, ועל זה הזהירה התורה הקדושה, לא תתורו אחרי – במופלג מהם.

[מה שאין כן, אחרי ה' אלקיכם תלכו ואתו תיראו וכו' (דברים יג:ה), לעולם אפילו הצדיק הכי גדול יהיה מופלג מהשם יתברך]

מפתחות: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – לק"מ ז:ד דף ח:. ולא תתורו וכו' ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם – לקמ"ת עב דף לג:.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שמות הצדיקים הקצר - ניתן לאמר כל יום

 

שמות הצדיקים הקצר – הניתן לאמר כל יום ויום

 

אדם, הבל, שת, חנוך, מתושלח, נח, שם, עבר, אברהם, יצחק, יעקב – ישראל. (שרה, רבקה, רחל, לאה, בלהה, זלפה). אליעזר (עבד אברהם). [מזרח] יהודה (י-ה-ו"ה), יששכר (י-ה-ה"ו), זבולון (י-ו-ה"ה), [דרום] ראובן (ו-י-ה”ה), שמעון (ו-ה-י”ה), גד (ו-ה-ה"י), [מערב] אפרים (ה-י-ו"ה), מנשה (ה-י-ה"ו), בנימין (הוי"ה), [צפון] דן (הוה"י), אשר (ה-ה-י"ו), נפתלי (ה-ה-ו"י), לוי. קהת, עמרם, (יוכבד), משה (נ”ה), אהרן (מרא דמטרניתא פנים דחו”ב), (מרים), נדב, אביהוא, אלעזר, איתמר, פנחס, נחשון בן עמינדב. יהושע בן נון (יסוד\אחוריים דחו”ב נוק'), כלב בן יפנה, בצלאל בן אורי בן חור, אהליאב בן אחיסמך.

<זקנים ושופטים (חו”ב דאבא שבז”א)> אלדד ומידד, עתניאל בן קנז, אהוד בן גרא, שמגר בן ענת, (דבורה הנביאה), ברק בן אבינעם, גדעון (בן יואש), תולע בן פואה, יאיר הגלעדי, יפתח, אבצן, אילון הזבולוני, עבדון בן הלל הפרעתוני, שמשון הגיבור, עלי הכהן, שמואל הנביא ((נצח) בן אלקנה בן ירחם בן אליהוא בן תחו בן צוף), (חנה הנביאה).

<מלכים ושריהם> שאול, יונתן, דוד בן ישי (שפ”ו), בניהו בן יהוידע, שלמה, אסא, יהושפט, יהואש, עוזיהו, יותם, יחזקיהו, יאשיהו, צדקיהו.

<נביאים (מבחי' מוחין דאי' שבז”א)> אחיה השילוני (אחוריים דנ”ה), אליהו (אחוריים דהוד), אלישע, עדו החוזה, שמעיה הנביא, נתן, גד החוזה, ישעיה, ירמיה, יחזקאל, ברוך בן נוריה, הושע, יואל, עמוס, עובדיה, יונה, מיכה, נחום, חבקוק, צפניה

<אנשי כנסת הגדולה (מדעת שבצד אבא שבז”א)> חגי, זכריה, מלאכי, דניאל, חנניה, מישאל, עזריה, נחמיה בן חכליה,מרדכי הצדיק, בלשן, זרובבל, עזרא הסופר. מתתיהו כהן גדול חשמונאי ובניו. שמעון הצדיק.

<זוגות – מדעת דמצד אי' שבז"א> אנטיגנוס איש סוכו (מן העלייה), יוסי בן יועזר איש צרידה – יוסי בן יוחנן איש ירושלים. יהושע בן פרחיה – נתאי הארבלי. יהודה בן טבאי – שמעון בן שטח. שמעיה – אבטליון. הלל – שמאי. <תנאים – מן היסוד עד דעת, דרך ירידה ודרך עלייה למקובלים. ויש מצד אבא> ר' יונתן בן עוזיאל. ר' יוחנן בן זכאי. שמעון בן הלל הזקן. ר' נחוניה בן הקנה (היכלות דיצירה). ר' אליעזר הגדול (תק”ל), ר' יהושע, ר' יוסי הכהן, ר' שמעון בן נתנאל, ר' אלעזר בן ערך, ר' עקיבא (בן יוסף. אשצ”ה). ר' ישמעאל, ר' מאיר (בעל הנס) ר' יהודה, ר' יוסי, ר' שמעון בר יוחאי. ר' אלעזר ב"ר שמעון. ר' פנחס בן יאיר, רב המנונא סבא, רב ייבא סבא, רב נהוראי סבא, ר' אבא. חוני המעגל, ר' חנינא בן דוסא, אלישע בעל כנפים, ר' נחמיה, ר' אלעזר בן שמוע, שמעון בן עזאי, בן זומא, עקביא בן מהללאל, מתיה בן חרש, ר' צדוק, ר' ישבב הסופר, חוצפית המתרגמן, רבי חנינא בן חכינאי, ר' יהודה בן דמא, ר' יהודה בן בבא, ר' יהודה בן בתירא, ר' יהודה בן תימא, ר' אלעזר בן יעקב, ר' חנניה בן תרדיון, ר' טרפון, ר' יוסי הגלילי (שפ”ו. פאה שמאלית – א”ל שד”י – בכתף שמאלי), ר' יוחנן בן ברוקה (ע”ב ב”ן, קד”ם – אחוריים דב”ן חסר הוי”ה עצמה וה'), ר' יוחנן בן נורי (אמת ע”ה), ר' יוחנן הסנדלר. אדמון, סומכוס, ר' גמליאל הזקן, ר' שמעון בנו, ר"ג בנו, ר"ש בנו, רבנו הקדוש ר' יהודה הנשיא. רבי אפס, ר' חנינא בן חמא, ר' חייא

<אמוראים – בחי' יניקה> רב, שמואל, רבי ינאי, בר קפרא, רב תחלפתא, ר' יוחנן, ריש לקיש, ר' יהושע בן לוי, ר' עמרם, אלפס, ר' הושעיא. רב פפא, רב אידי בר אבין, רב כרוספדאי, רבי ירמיה, ר' יחזקאל, ר' אלעזר, ר' אלעזר בן פדת, ר' אדא בר אהבה, אמימר, מר זוטרא, ר' זירא, רב משרשיא, רב זביד, ר' יצחק, ר' יעקב, ר' אלעאי, רב ספרא, רב חסדא, רב הונא, רב יהודה, רב נחמן, רב כהנא. רבה בר בר חנה. רמי בר חמא (נ"ר, שער נ' – דעת עליון בשרש קין), רבה, רב יוסף, אביי, רבא, רבינא, רב אשי, מר בר רב אשי, ר' אמי, ר' אסי, רב דימי, ר' אבין. ר' תנחומא. <רבנן סבוראי עיבור> רבה יוסי, רב אחאי מבי חתים, רב רחומי, רב שמואל בריה דרב אבהו, רב סימונא, רב עינא.

<גאונים (בז”א אחרי התיקון, וגם של או”א לפני תיקון ז”א)> ר' אחאי גאון, בה"ג, סמ"ג, רב נטוראי גאון, רב שרירא גאון, ר' סעדיא גאון, רב האי גאון, רבינו גרשום, רבינו חננאל.

<ראשונים> (פוסקים – בחי' ז"א אחר שנתקן ע"י וא"א) רי"ף, ר"י מגש, רמב"ם, ראב"ד, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ר"ן (נסים), נמוקי יוסף, ר' יוסי גי'קטיליה, ר' אברהם גלנטי, ר' מאיר אבן גבאי, חייט, ר' נתן בעל הערוך, רי"ץ גאות, ר"ש, ר"י, רבינו תם, רש"י, ר' אלעזר בעל רוקח. תרומות (ר' ברוך בר יצחק), עיטור (ר' יצחק). ר' יהודה החסיד. רבינו יונה. מהר"ם מרוטנברג. אור זרוע (ר' יצחק). אגודה (ר' שמואל בר' צדוק), אבודרהם, רבינו בחיי. מרדכי. ר' עבדיה ברטנורה, מנורת המאור – ר' יצחק אבוהב, בעל המאור, תרומת הדשן, מהרי"ל, רא"ש (ר' אשר). (ר' יעקב) בעל הטורים. ר' ירוחם.<אחרונים> מהרש"א, מהרש"ל, מהר"ל, ר' יוסף קירו, ר' משה איסרלס, לבוש (ר' מרדכי יפה), סמ"ע (ר' יהושע פאלק), ב"ח (רב יואל בר' שמואל), ש"ך (ר' שבתי כהן), ט"ז (ר' דוד הלוי), מגן אברהם, בית שמואל, רמ"ק (ר' משה קורדבירו), ראשית חכמה (ר' אליהו), ר' בצלאל אשכנזי, ר' יצחק לוריא –אריז"ל, ר' חיים וויטל, ר' שמשון אסטראפאלר, של"ה (ר' ישעיה סגל בר' אברהם), רמ"ז, מגלה עמוקות (ר' נתן נטע), ר' משה חיים בן יעקב חי לוצאטו – רמח"ל, ר' רפאל עמנואל חי ריקי בן אברהם (משנת חסידים), אלשיך, חכם צבי, אור החיים, חסד  לאברהם.

<חסידות> ר' ישראל בעל שם טוב, ר' צבי, (ר' דב בער) מגיד ממזריטש, ר' אברהם מלאך, ר' שלום שכנא, דגל מחנה אפרים, ר' ברוך, תולדות  יעקב יוסף, ר' מנחם מנדל וויטפסקר, ר' אברהם קליסקר, נועם אלימלך, ר' פנחס קורצר, ר' נחמן הורדענקר, ר' יחאל מיכל מזלאטשוב, יושר דברי אמת, ר' צבי הירש זידיטשוב. דברי חיים. הר"ר שמעלקא מנקלזבורג. חוזה מלובלין. יוד הקודש, אפטר רב (ר' אברהם יהושע העשיל), ר' לוי יצחק בן שרה סשיא. ר' מאיר מפרמישלן. בעל התניא, מטלר רבי, צמח צדק. ר' אהרן קרלינר, ר' שלמה קרלינר. מי השילוח, בית יעקב. ר' צדוק הכהן. ר' ישראל מקאזיניץ. בני יששכר (ר' הירש אלימלך). חתם סופר, ר' עקיבא עיגר, נתיבות משפט. רש"ש – ר' שלום שרעבי, חיד"א, ר' שלום שבזי, בעל הסולם, שלמה קרלבך.

רבינו הקדוש רבי נחמן בן שמחה – נ נח נחמ נחמן מאומן, ר' נתן, ר' שמואל אייזיק, ר' יצחק יהודה מטעפליק, ר' יודל, ר' נחמן מטשהרין, ר' נחמן מטולטשין, ר' אברהם בנו, ר' משה ברסלבר, ר' ישראל קרדונר, ר' ישראל בער אודסר.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מסכת חגיגה דף ה - דף יומי מראה מקומות והערות לתורת רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

ה. ואנכי הסתר אסתיר פני וכו' אמר רבא אמר הקב"ה אעפ"י שהסתרתי פני מהם דכתיב ודבר ה' אל משה פנים אל פנים אותה הפנים אסתיר אבל בחלום אדבר בו רב יוסף אמר ידו נטוי' עלינו להגן שנאמר ובצל ידי כיסיתיך וכו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

 

 

ה:

מפתחות:

ויחי עוד לנצח כי יראה חכמים ימותו: לק"מ סו:א דף פב..

האי בר בי רב דחד יומא: לקמ"ת ב:ו דף ד:.

במסתרים תבכה נפשי וכו' מפני גאותן של ישראל וכו': לקמ"ת ה:ה דף ח:.

 

ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו (תהלים מט:י-יא), ומה הרואה חכמים במיתתן יחיה, בחייהן על אחת כמה וכמה.

בעיון יעקב (ד"ה מה) אף שאמרו (חולין ז:) גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, כל זה דווקא בעולם הבא שזכותם מרובה מאד, אבל לענין ראיית גוף החכם לאחר שנסתלקה נשמתו, ודאי שגדולה מעלת הרואה את החכם בחייו בעוד נשמתו בקרבו, ע"כ.

עיין בליקוטי מוהר"ן סו:א ז"ל וע"כ הוא דבר גדול מאוד להיות בשעת הסתלקות הצדיק, אפילו מי שאינו תלמידו, כי מחמת שאז יורד ונגלה למטה הרוח דלעילא, נמצא שנתגלה אז הארה גדולה מאוד, על כן הוא טובה גדולה לכל מי שנמצא אז שם, והוא טובה להם לאריכת ימים, וכמו שאמרו רז"ל, על פסוק ויחי עוד לנצח וכו', כי יראה חכמים ימותו, אבל להתלמידים מגיע הארה גדולה מאוד אז ביותר וכו' ע"ש.

וקשה לפי דברי רבינו המשך הגמרא שדרשה קל וחומר בחייהם, שהרי לפי רבינו העיקר הוא להיות בשעת מיתתם. ואולי לפי דברי העיון יעקב הנ"ל מיושב, כי הקל וחומר הוא רק לענין הגשמי, אבל לעניני רוחניות גדולים צדיקים במיתתם, ובפרט הענין להיות בשעת מיתתם.

וי"ל קושיתינו על פירוש רבינו, וכן קושית העיון יעקב, על פי דרוש, בחייהן אלו התלמידים, כענין מה שדרשו במסכת בבא בתרא (קטז.) שהמניח בן כמותו כאילו לא מת, וכל זמן שיהושע חי היה נראה למשה כאילו הוא חי (רש"י פרשת וילך, דברים לא:כט), שהם מקבלים הרבה יותר מכולם כמבואר בליקוטי מוהר"ן שם.

 

רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב וכו' פרש"י ז"ל מהלך שלשה חדשים היה מביתו לבית המדרש, ונוסע מביתו אחר הפסח, ולומד יום אחד, וחוזר לביתו לשמח את אשתו בחג הסוכות, ע"כ. כי אין ענין להיות עם האשה בראש השנה, ובפרט לפי הקבלה שבראש השנה מנסרין האשה מהאדם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שני צדיקים אינם יכולים לדור בעיר אחת עד שיהיה להם אמת - דף יומי סוף מסכת מגילה דף לב על פי ספר המידות ואנשי ברסלב

 ב"ה

מסכת מגילה דף לב.

אלא כדרב משרשיא דאמר שני תלמידי חכמים היושבים בעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה עליהם הכתוב אומר (יחזקאל כ:כה) וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם (במתיבתא פירשו מהרי"ף: אני נתתי להם חוקים, והם אינם טובים זה לזה, לכן אביא עליהם משפטים, דהיינו עונשים שלא יחיו בהם. ובמהרש"א פירש חוקים לא טובים, כי התורה אינה נקנית אלא בחבורה (ברכות סג:), ולכן – לא יחיה בהם, שבטעות עלול להתיר איסור שעונשו מיתה. וברע"ב במסכת אבות (ג:ב) שנים שלומדים יחד דרכם ללמוד בקול רם בנעימה ובזמרה. וכשאין נוחין זה לזה, וכל אחד לומד לבדו, בדרך כלל הם שונים בלחש. ולכאורה יש נפקא מינה בטעמים אם יש עוד תלמידי חכמים בעיר ואכמ"ל).

עיין בספר המידות, ערך מריבה אות מט: שני צדיקים אינם יכולים לדור בעיר אחד, עד שיהיה להם אמת, ע"כ. ובשיח שרפי קודש, אולי בטעות כתבו נוסח אחר (ב-תריב) ז"ל איתא בספר המדות: קשה לשני גדולים שידורו בעיר אחד עד שיהיה להם אמת, ופעם אמר מוהרנ"ת 'אני יכול לדור עם רבי אהרן הרב מברסלב בעיר אחת. היינו כי מוהרנ"ת בשפלותו הגדולה יכול היה לחיות עמו יחד בשלום, אף על פי שהיו שניהם גדולים, ע"כ (השש"ק תפס שהעיקר המעכב הוא ששניהם גדולים, ואילו לפנינו לא הזכיר הגדולה אלא סתם שני צדיקים, ומובן שאם מוהרנ"ת אמר את זה, הוא התכוון שיש להם אמת). 

ועיין בסוף ספר כוכבי אור – בסוף ספר אבניה ברזל (אות סו) ז"ל בימי הר' נחמן טולטשינר ז"ל היה בבאהפוליע אחד מאנשי שלומנו צדיק וישר הר' ישראל ליב אבי הר' אשר באהפליער. ובעת זקנתו היה חפצו להעתיק מושבו לאומאן, ושם סמוך להקלויז לבנות לו מכיסו בית מיחד, ואחר פטירתו יהיה ירשה שיך להקלויז, ותמיד יהיה עוסק בעבדות ה', ובכל פעם להיות על ציונו הקדוש אשר דרכו היה לפעמים לבלות כל הלילה על ציונו הקדוש, וכן ביום אחר התפלה ולא טעם כלום, הלך על ציונו הקדוש ושהה שם ערך ארבע חמשה שעות. ומה טוב היה לפניו כשיהיה מושבו באומאן אצל הקלויז. אבל הר' נחמן הנ"ל מאן בזה מטעמים ידועים לו, ועוד משום שקשה לשני צדיקים לדור במאום אחד, והר' ישראל יב היה מחזיק בדעתו שאמר שכונתו באמת לשם שמים. וכן אמר כמה פעמים אחר השתטחותו על ציונו הקדוש שכן צריך לעשות (על פי המקבל אצל אנשי שלומנו מעשה שהיה בימי רבנו ז"ל שכשאחד מספק באיזה דבר שקדם ההתבודדות אודות זה ישוה בדעתו ההן והלאו, ואחר ההתבודדות איך שיפל ברעיון הראשון כן יעשה). אבל קשה הדבר מאד לבא לבחינה זו באמת (שהמדמה מאד מאד מטעה את האדם שפעל בדעתו ההן והלאו שוה, ובאמת אחר ההתבודדות רעיונו הראשון אחר האפן שחפצו המדמה נוטה).                     פעם ספר הר' נחמן ז"ל שהזדמנו יחד על ציון רבנו ז"ל, אמר לו ר' ישראל ליב הנ"ל, נקריב משפטנו לפני רבנו ז"ל. בשעה שאמר לי זאת, חיל ורעדה אחזתני שזה בחי' 'המוסר דין לשמים', אבל מה לעשות ואין לסרב בזה. אמרתי לו אם כן נציע כל אחד לפי רבנו ז"ל את טענותינו, וכן עשינו. כשירדנו משם והוא הר' ישראל ליב הנ"ל באחת, שרעיונו הראשון גם אז היה שכן יעשה כמו שלבו חפץ וכן עשה. והעתיק מושבו לאומאן אצל הקלויז, ולא הוציא שנתו רחמנא לצלן, עכ"ל. 

הוי אומר ומשפטים לא יחיה בהם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן - תורה יב - "תהלה לדוד" - בענין נשיקה של רוח הקודש - ביאורים

ב"ה

יב:ג ויתישב בדבר עם רוח התנא איך לחזר בתשובה וכו', ע"כ. והנה לעיל רבינו כתב בריש אות ב', ואם יקשה לך: הלא תכף כשלומד הלמדן החדוש של הצדיק, היה לו לחזר בתשובה וכו' ע"כ. ועל כרחך צריך לומר שאין הכוונה שיחזור לגמרי בתשובה, אלא שיתחיל להתישב איך לחזור בתשובה. ואגב כמו כן מצינו בתורה רפ"ב – אזמרה – שעל ידי שדנין את האדם לכף זכות, עוד מעט ואין רשע – אין הכוונה שממילא האדם נהפך לכולו טוב, אלא לשון רבינו שם הוא שעל ידי זה האדם יחזור לעשות תשובה.

יב:ד והצדיק שנופל לתוך פה הלמדן, שהלמדן דובר עליו עתק, והוא מבין שאלו הדברים שהלמדן דובר עליו הם צרופים מאותיות שבתורה שבעל פה, ובמין מאיזה הלכות נעשו הדבורים אלו, ומקבל אותם בשמחה ובאהבה וכו' ע"ש.

כותב שמחה לפני אהבה, וכן במאמר חז"ל שמחים ביסורים ועושים מאהבה, השמחה לפני האהבה, אבל רבינו מפרש קודם את האהבה.

וראיתי בפרפראות לחכמה שכתב בסוגריים שזה מה שהצדיק מבין שאלו הדברים וכו' זה בחי' בינה. ואילו עצם תיקון הצירופים לבנות חזרה את ההלכה בצירוף הנכונה, זה חכמה, וצריך לאמר שעל כל פנים בתחלה ההבנה הכללי זה בחינת בינה. ויש לומר עוד אולי שזה בחי' שמאלו תחת ראשי, שקודם לימינו תחבקני, ומבואר בכתבי האר"י, שזה הקודם בחיבוק, ואילו רבינו כאילו דילג על בחינה זו של שמאלו תחת ראשי, ופירש רק ענין הימין של החיבוק. ויש לומר כי זה פשוט, שעצם ההבנה של הצדיק שמתיחס בכלל להלמדן שמחרפו, והיה ראוי לנקום בו, אבל הצדיק הבין את השורש של החירוף, ובוחר להתיחס לזה באהבה, זה בחי' השמאל של החיבוק, שיש את הדין מתוחה נגד הצדיק, והצדיק מתחיל לחבק עם זה.

אכן עיין בקיצור לקוטי מוהר"ן (יב:ט) שסתם וכז"ל על ידי ששמחים ביסורים ועושים מאהבה (שבת פח) לקבל חרפת השונאים באהבה, על ידי זה מעלין את השכינה לבחינת חבוק, עכ"ל. הרי שלא תלה דבר החבוק בכלל לענין ההלכה, וצ"ע קצת, הגם שכל חרפת השונאיםי תהיה מקלקול צירופים קדושים.

ישמחו במלכותך – מלכותך בחי' מלך, בחי' לב, בחי' חיבוק, כמבואר בסוף התורה, ובינה זה בחי' יין המשמח, כמבואר בפנים.

אהבה רבה, אשמ"ח של שמע-אחד, - בחי' החיבוק ואח"כ השמחה, ואח"כ בונים הנוקבה בחכמה בברכה שלאחר ק"ש.

יב:ד כשנתעוררים השפתים עליונים וכו' לבחי' התדבקות רוחא ברוחא, אזי נתעוררין נצח והוד תחתונים לזווג, לאתדקבא גופא בגופא. נמצא כשהצדיק משכיל בחכמתו ויודע מאיזה צרופין וכו' ועושה מהם צרוף הלכה וכו' אזי על ידי החכמה הזאת השכינה וכו' נשיקין וכו' ואז מתעורר זווגא דגופא בגופא, שהשכינה בין תרין צדיקיא יתבא – בין צדיק עליון שהוא התנא שחדש זאת התורה ועכשו משפיע בה, ובין צדיק התחתון הלומד להתורה וכו', ע"ש.

וצריך עיון על איזה תורה מדובר, אם מדובר על התורה שהתנא חידש לפני כמה זמן, ואחר כך בא הלמדן ודיבר בגנותו, והתנא עשה מדיבוריו צירופין בחכמה, הרי הצדיק התחתון אינו לומד הצירפים החדשים רק ההלכה הישנה שקבע התנא. ולכאורה על כרחך צריך לאמר שתנא מעיקרא כאשר קבע את ההלכה, הוא הוציא את ההלכה הזו יקר מזולל, והם צירופים בחכמה מהדיבורים הרעים שדיברו עליו. וקצת קשה לאמר שכל או אפילו הרבה מעיקרי ההלכות הם בבחינה זו, כי התורה הוא העיקר, אפילו אם מצילים הרבה מהזולל, אבל עיקר הרוב זה טוב מעיקרא, לכאורה. ועוד, לשני הפירושים קשה מאד, איך הזיווג של נשיקין שהתנא עשה בצירופיו, מעורר את הזיווג התחתון גופא בגופא, הרי זה פועלה אחרת לגמרי שבא הצדיק התחתון ומתחיל ללמוד את ההלכה הזו של הצדיק העליון, ולכאורה אינו תלוי בכלל זה בזה.

וזה בכלל צ"ע שמצד אחד רבינו כותב בתחילת התורה שאדם הלומד בקדשה ובטהרה איזה דין ופסק שחדש איזה תנא או צדיק אחר, על ידי זה נעשה בחי' נשיקין, ונשיקין זה בחינת התדבקות רוחא ברוחא, ואילו באות ד' רבינו כותב שהנשיקין על ידי החכמה, שהצדיק עליון מצרף כראוי הצירופין המקולקלין של המחרף, ועל ידי זה יש התדבקות רוחא ברוחא. והרי זה נשיקין אחרים לגמרי.

והרי עוד חילוקים צריכים לברר בתורה. יש "תנא או צדיק אחר" ובכלל הצדיק אחר יש "ואפילו צדיקים שכבר הלכו לעולמם", דהינו יש צדיק חי שהלומד תורתו מנשק עצמו עם הצדיק, וכן אפילו אחר פטירתו, כמו התנא. ויש את הצדיק הדור שהלמדן רודף בכוונה לחרפו. כל אלו נזכרים באות א. ואילו רדיפת התנא אינו בכוונה אלא ממילא (אות ד' בביאור דברי רבב"ח). והמכוון גדול שהשם יתברך מסבב שהלמדן ידבר על "צדיק גדול", ומן הסתם מדובר בצדיק שעדיין חי, שעל כן הלמדן רודפו, ואותו צדיק הוא עושה את התיקון של החיבוק בבינה והנשיקין בחכמה.

והנה רבינו כותב ז"ל והצדיק לומד אלו הצרופין ועושה מהם צרוף הלכה, שהיה מקדם שנתקלקל ע"כ. הרי שהצדיק הגדול החי, מתקן הצרופין של ההלכה שכבר חידש התנא, רק שנתקלקל כי רשעים יכשלו בהם כמבואר בתורה שם. וכתב עוד ז"ל ואז מתעורר זווגא דגופא בגופא, שהשכינה בין תרין צדיקיא יתבא – בין צדיק עליון, שהוא התנא שחדש זאת התורה ועכשו משפיע בה, ובין צדיק התחתוון הלומד להתורה ומעלה להשכינה מיין נוקבין, כדי שתתדבק, ע"כ. הרי שעל ידי הנשיקין של הצדיק הגדול החי, הוא מעורר את התנא להשפיע בה, והתנא הוא הצדיק העליון, ואילו הצדיק הגדול החי הוא הצדיק התחתון.

וזה החילוק בין הלימוד של אדם רגיל, שגם כן גורם לנשיקין עם הצדיק העליון, אבל אינו מעורר בזה החכמה השם השפתים עליונים, כי גם לא עשה את החיבוק בבינה, ולכן על כל פנים הוא מתדקב ברוח הצדיק העליון, ויש נשיקין, אבל אינו מעלה מ"ן לשכינה, ולא מעורר את הזיווג גופא בגופא [וע' בעץ חיים (שער לט דרוש ד) שהזיווג תמידי של או"א אינו אלא זיווג דנשיקין, ואינו זיווג גופני תחתון של יסוד אלא כאשר צריכים לעשות בירור על זו"נ, ע"ש. ולכאורה כן הדבר כאן לפי מש"פ, כי רק כאשר הצדיק התחתון עושה את הבירור והתיקון של הצירופי אותיות של ההלכה אז יש זיווג גופא בגופא, אבל אדם רגיל שלומד התורה של התנא, אפילו שיש זיווג רוחא ברוחא, אין יש את הבירורים ולכן אין יש את הזיווג דגופא בגופא]. רק הצדיק התחתון, שמקבל את החירופין בשמחה ואהבה, מעלה את השכינה לחיבוק, ובונה את השכינה בחכמה כאשר הוא מתקן את הצירופי אותיות של ההלכה, והרי יש בזה שני בחי' נשיקין, נשיקין בבחי' התעוררות השפתיים העליונים, וכן מצד שהוא לומד התורה של התנא כמו כל אדם רגיל, שעל ידי לימוד התורה של התנא מנשק עצמו עם התנא, אבל כאן הצדיק התחתון יש לו את הנשיקין מהשפתיים העליונים, ומעורר את התנא בזה להשפיע בהתורה, ואילו הצדיק התחתון ממשיך להעלות לה מיין נוקבין, וזוכין להקים גם את הזיווגא דגופא בגופא. כן נראה לע"ד מוכרח בביאור הדברים. [ולענין זיווג האותיות התורה בלימודן, עיין תורה יד ותורה לא]

שכינה בין תרין צדיקיא יתבא.

ולכאורה פלא, כי איתתא לבי תרי לא חזיא (קידושין ז. וש"נ). ורבינו מפרש ז"ל בין צדיק עליון שהוא התנא שחדש זאת התורה ועכשו משפיע בה, ובין צדיק התחתון, הלומד להתורה ומעלה להשכינה מיין נוקבין, כדי שתתדבק.

ומצינו כזה בכוונות, למשל בקדושה של מוסף שבת כתב הרמח"ל בקיצור הכוונות ז"ל להעלות נשמה לנשמה שלך על ידי שם ע"ב למיין דוכרין ליסוד ז"א, ונשמה שלך על ידי שם ס"ג למיין נוקבין אל יסוד נוק', ומזדווגים ישראל ורחל.

והנה בתחילה חשבתי שצדיק עליון, עליון זה בחי' אבא עילאה, כמובא בכוונות לפני שמונה עשרה ש"א-ל עליון" זה יסוד אבא, ולענינינו גם כן, רבינו הביא את הזוהר שעיקר בנינה של השכינה על ידי חכמה בסוד וגם אמנה אחותי בת אבי, ולכאורה מבואר שהצדיק עליון פועל בבחי' אבא עילאה, ודרכו יבוא המיין דוכרין למטה ליסוד ז"א. אבל אחר העיון הנכון בתורה מבואר שהצדיק העליון הכוונה להתנא שחידש את ההלכה מעיקרא, והצדיק התחתון הוא שבונה ומתקן שוב את הצירוף של ההלכה, והוא בא מכח המלכות של השכינה, ואבא יסד ברתא, אז הוא מעורר את החכמה עליונה.

וע"ע בפירוש הזוהר ריש משפטים להרמח"ל (גנזי רמח"ל עמ' רעט) – ענין רוח הקודש, ונשמת הצדיק, נשמה המשפעת, שבא מהיסוד דרך המלכות, ואילו שאר הנשמות מבחי' מלכות עצמה:

וזה הכלל: שכמה בחינות הם שמתחברות זו בזו, וכלם נקראות נשמה, כי הגוף הוא כלי אחד, מוכן לקבל בו בחינות פנימיות הרבה, שכל אחד מהם יש לו ענין בפני עצמו. והנה זה הרוח הקודש גם הוא בחינת נשמה ממש, המתחברת בנשמת האדם עצמו, אלא שבחינת הנשמה הזאת נקרא: נשמתא דצדיק, מה שאין כן הנשמות ממש, שהם נשמות המלכות. וזה שרש אחד וכו'. וזה הרוח הוא מה שכתוב בתיקון י"ח: רוח הקודש דאיהי שכינתא לא שריא עלייהו, דכתיב: "ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב".                   וסוד זה – דע כי כל השראה, היא בסוד מלכות, ולכן השכינה היא השורה: אבל בסוד צדיק – נקראת רוח הקודש, והיינו שההשפעה באה ממנו, אלא שאין שום ספירה משפעת לתחתונים, אלא כל ההשפעה לשכינה, והיא לתחתונים. ואמנם רוח הקודש היא בחינה אחת גדולה, שבו מגיע גילוי אלקות ב"ה אל הנשמות, והוא סוד: "ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", כי בלא זה אי אפשר להשיג האלקות, יען אין ערך בין הנברא לבוראו כלל. אבל זה הוא מציאות אחת שהמציא הרצון העליון לצורך זה. והנה באמת נשמתו של משה נשרשת הרבה בענין זה, והוא סוד "איה השם בקרבו את רוח קדשו (ישעיה סג:יא)", שפי' בתיקונים (תיקון סט): השם – אותיות משה. ע"כ, ועיין שם עוד איך שרוח הקודש שייך לכל אחד מישראל.

וכתב עוד שם (עמוד רפ) ז"ל:

והאמת, שכל הנשמות שהם נשמות בני אדם ממש, שהם מקבלות כלם – מתיחסות למלכות. אך זה שאינו אלא נשמה משפעת, לא מקבלת – מתיחסת לצדיק, וגם אינו דבר נפרד אלא שכינתא עצמה, ע"כ.

וע"ע שם (גנזי רמח"ל עמוד רסג) במאמר סוד דמות אדם הכללי שכז"ל:

שהאלקות כולו נקרא זכר שכולו משפיע, והנפרדים הם הנוקבא המקבלת. ובסוד זה יש ג' נוקבין, דהיינו שכינה, שהיא מלכות שבמאורות, כנסת ישראל, שהיא כללות הנפרדים שנקשרים בה, ועמה מזדווגים הזכר, דהיינו המאורות.              ואמנם עוד בחינה שלישית יש, ונקרא: "כלת משה", והוא התפשטות מן השכינה עצמה, והיא עשויה להזדווג בה הנשמות, שהם נעשים זכרים לגבה. ובכנסת ישראל נכללין כל ישראל בדוד: ולצורך כלת משה נכללים כל ישראל במשה, והוא מזדווג עמה. והוא סוד הג' נשים שהזכירו בספר התיקונים (תיקון סט, קט:), עכ"ל.

הרי מבואר לכאורה שהתנא שמשפעת לתורה שבעל פה שהיא בחי' השכינה, והוא מנשק ומדבק רוחו ברוח הקודש שבשכינה, זה בחי' נשמת הצדיק, מבחי' היסוד ומבחי' כלת משה, והוא הצדיק העליון. והצדיק הגדול שהוא הצדיק התחתון, הוא בא מבחי' כנסת ישראל, מבחי' דוד, מבחי' השכינה עצמה, ומתקן הצירוף של ההלכה ומעלה מ"ן לזיווג.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הכל לפי המעשה - אכן יש בונוסים

ב"ה

הכל לפי רוב המעשה (אבות ג:טו), ורבינו הקפיד על העולם שיבינו ויקבלו את זה כפשוטו, שכל אחד יכול לזכות למדרגות הכי גדולות, כמו הצדיקים הכי גדולים, הכל לפי מעשיו והמסירות נפש.

אכן עיקר המדרגות הם גופא כפי נשמות הצדיקים שהאדם זוכה שיתעברו בו. וכמו שהאריזל גילה על אליהו הנביא שעיקר חשיבותו וגדלותו היה על ידי שזכה שנתעברו בו נשמות נדב ואביהו.

ועוד זאת, שהאריזל אמר לר' חיים ויטל שהוא זכה לגדולתו כיון שהוא טרח ויגע ועמל בתורה יותר מכל בני דורו, ומהרח"ו ענה, שהלוא הוא (ר' חיים) גם כן עמל הרבה מאד, והאריזל ענה לו, שנכון הדבר, אבל לא עמל כל כך כמוהו. ומבואר מזה שהאריזל לא סתם זכה כפי מעשיו, אלא כיון שמעשיו היו מרובים מכולם הוא זכה וקיבל למה שזכה. 

וכן הרמחל כותב באגרת על עצמו שלא זכה למעלתו סתם כפי מעשיו, אלא כיון שהוא היה הכי מוכשר לקבל אותו מעלה שהיה מוזמן באותו העת, הוא זכה. ובמקום אחר הרמחל כותב בענין מצוה שהיא עזובה, שהאדם יכול לזכות בגדול אם הוא יקימנה - והרי המעשה הזה יכול להיות אפילו בפחות ממעשה חבריו, בעמל ובמסירות נפש, אבל כיון שהשכיל על הדבר, יזכה.

ועוד יש בזה הרבה דינים והלכות, ואכמ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

י"ג תיקוני דיקנא

ב"ה

נלע"ד.

תיקון א - א"ל וכן הא-ל של ברכה ראשונה של שמונה עשרה, כבר מובא שזה תיקון של בלע, יובב, וחושם, ומבואר אלו בסוף ספר אדיר במרום שהשנים הראשונים הם ירידה מן הדעת המוחלטת הראויה (עד פה דאדם קדמון) וחושם היא ירידה להכרת החושים של הגוף, אז מובן שהתיקון שלהם הוא ההיפוך.

תיקון ז - אמת (שהוא גם כן נצח - ישתבח) והוא אור הפנים - פעמיים אלף למד, והוא מאיר בכל מקום רק "ישוב ירחמנו" שצריך לזכות לאמת כזה.

תיקון ח - נוצר חסד, וידוע מהאריז"ל שעיקר המתקת היצר הרע וכל הסטרא אחרא הוא פה בנוצר חסד לאלפים, ונראה שפה במיוחד מתחיל יחוד השני שגילה הרמחל בכוונה הכוללת של התפלה, שאינו סתם יחוד השם ופנייתו להשפיע לבי"ע, אלא התלבשות אלהותו בנשמות הצדיקים, וזה בודאי אופן ההמתקה של הגבורות הנ"ל. והרי רבינו כבר גילה שכל תיקוני הדיקנא הוא דרך הצדיקים עיין שם בלקוטי מוהרן תורה ח'.
וזה בחינת גומל חסדים טובים, גומל זה ג' פעמים הוי"ה שהם הי"ב תיקונים שכלולים בתיקון ח' של המזל העליון. (ואגב, א"ל עליון, שמבואר הכוונות שהוא יו"ד פעמים ה"א ווא"ו פעמים ה"א, הרי עם גומל, יש עוד וא"ו פעמים ה"א - וזה התיקון של עו"ר כמובא בלקוטי תורה של האריז"ל בספר איוב, ומובא בבעל שם טוב על התורה בענין לימוד תורה לשמה להאיר יסוד אבא לתקן לאה, לתקן הכ"ב אותיות שמאירים דרך העור עיין שם).

תיקון יג - ונקה - וכן קונה הכל (הדעת של יעקב ורחל), זה כבר היחוד השלישי שגילה הרמחל הנ"ל, שהוא ממש קנין גמור על הכל.
ואז וזוכר "חסדי אבות" בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, ועוד יש לאמר, שזה וזוכר, כי נ נח זה יש לאמר שהוא בחי' פקידה כמבואר במאמר הגאולה של הרמחל, ואז יש גם את הזכירה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

והנה ב"ה כבר כתבתי הרבה בכוונת ברכה שניה של קריאת שמע - אהבה רבה/עולם ואוסיף עוד כוונה.
ורחמיך, שכבר כתבתי רחמי ך' שהוא הכתר בלי' מאיתך היא מנוחתם של שבת במנחה, ה' אלקינו - זה בחי' היחוד של אצילות, היחוד של האמצע, כמבואר היטב ברמח"ל, וחסדיך הרבים, יש לפרש, ובפרט לפי דרכינו למעלה, שזה יחוד השני שגילה הרמחל של התלבשות אלקות בתוך הצדיקים, אל יעזבונו נצח סלה ועד - זה היחוד השלישי שהוא ממש נצח סלה ועד.
נ נח נחמ נחמן מאומן

דרשות הר"ן (מהראשונים) דרוש ח' בענין התקשרות לצדיקים וקברי צדיקים

ב"ה

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (כה, ח). "אין ספק שראוי שנאמין, שכמו בזמן שבית המקדש היה קיים, היה המעון ההוא המקודש מקום מוכן לחול שפע הנבואה והחכמה, עד שבאמצעות המקום ההוא היה שופע על כל ישראל, כן ראוי שיהיו הנביאים והחכמים מוכנים לקבל שפע החכמה והנבואה, עד שבאמצעותם יושפע השפע ההוא על המוכנים לכל בני דורם לכך, גם אם לא ישתתפו עמהם, אבל מצד המצאם בדורם, שהם בעצמם כמו המקדש המקודש. והרמב"ן ז"ל כתב בסוף סדר והיה עקב: "ויתכן באנשי חכמה זאת המעלה, שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמזו בעל הכוזרי (מאמר ג, א), ע"כ. ואפשר שנתכוין גם לזה. ולפיכם בהמצאם לנביאים ולחכמים בדורות יהיה השפע שופע עליהם, ובאמצעותם אפשר שיהיה שופע על כל המוכנים מבני דורם, וכל שכן לאותם שהם מתקרבים אליהם ומשתתפים עמהם. ולא בחייהם בלבד, כי גם אחרי מותם, מקומות קברותיהן ראויין להמצא השפע שם בצד מן הצדדים, כי עצמותיהם אשר כבר היו כלים לחול עליהם השפע האלקי, עדיין נשאר בהם מן המעלה והכבוד שיספיק לכיוצא בזה, ומפני זה אמרו רז"ל שראוי להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל שם, כי התפלה במקום ההוא תהיה רצויה יותר להמצא שם גופות אשר חל עליהם כבר השפע האלקי.

אולי מי שהוא ינדב להקליד את כל הדרשה - פה יש תמונות על עיקר הענין של קברי צדיקים שהם כמו בית המקדש....

והנה זכור, שהגמרא אומרת על שבת קודש ועל המקדש, שהתורה הקדושה כתבה "ואת  מקדשי תיראו" שיש חובה של יראת המקדש, והגמרא מבררת שחס ושלום אנחנו לא יראים מהמקדש או משבת, אלא מזה השם יתברך שצוה עליהם, ושוכן בתוכם. וכן הענין עם הצדיק, שהמתנגדים מאשמים כטינא בליבם, אבל סופו של דבר הצדיק הוא בית המקדש לשכינת השם יתברך, וכל התפילות עוברים דרכו ובשולחן ערוך נפסק להלכה שהמתפלל צריך לכוון בכיוון בית המקדש... 

נ נח נחמ נחמן מאומן!

י"ג מדות של רחמים - ג' סדרי היחודים שגילה הרמח"ל - נ נח

ב"ה

כבר הארכנו בכמה מקומות בענין הי"ג מדות איך שכולם לפי הצדיק ובפרט לפי נ נח נחמ נחמן מאומן.

וכבר כתבנו איך שהמדה השביעי "ואמת" בא"ת ב"ש – פתיא – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ויש להוסיף שמדת אמת הוא חותמו של הקב"ה. והרי החותם הוא תמיד הפוך מהכתב שחותמת, וזה ממש ענין של א"ת ב"ש, כל אות וחבירו שבקצה נגדו.

והנה הרמח"ל גילה ג' סדרים של יחודים, הפחות שבהם הוא הסדר שהאריז"ל הורשה לגלות להעולם, והוא היחוד שנעשה מאליו בעולם האצילות ואז כל עולמות בי"ע הם סתם ככנפים מסביב. והסדר השני הוא זה שנעשה על ידי גדולי הצדיקים שהמשיכו את אלהותו יתברך בקביעות בעולמות בי"ע, ודרכם העולמות כבר יש להם חלק בהיחוד עצמו בתור לבושים, והם כמו גוף לעיקר היחוד שנעשה בנשמה. והסדר הג' שכל העולמות מתיחדים בקודש קדשים לבריאה, והם מזדווגים עם כל האצילות, וזה באמת עיקר היחוד ותכלית הבריאה וכו' עיין שם.

ונראה לעניות דעתי לפרש, שעד ועד בכלל – המדה "ואמת" בעיקר הולך על סדר הא'. וזה האמת של המציאות, שהעיקר הוא מה שנעשה באצילות שמראה לנו פנים. אחר כך במדות נוצר חסד לאלפים, שהאריז"ל גילה שזה תיקון עצום נגד הס"א, זה מקביל מאד לסדר הב', שבכח גדולי הצדיקים אנחנו קוראים להאלוהותו יתברך אפילו בתוך העולמות הנפרדים, וממילא זה מכניע זדים.

והמדה האחרונה, שהיא הנוקבא, וכוללת ומקבלת לכל המדות, “ונקה" שהוא בגמטריא י"ג נחמן, ובא"ת ב"ש בגמטריא י"ג פ"צ (כמלאך הרשום בפתק הקדוש פצפצי"ה), והוא אותיות קונה – קונה שמים וארץ, ולשון קן – לשון בית ודירה - היא מקבלת מאד לסדר ויחוד הג', שהוא תכלית היחוד שהש"י ממש שולט ביחודו על\עם כל הבריאה, ודוק היטב. ונראה לעניות דעתי שנשמות נדב ואביהו, שהיו אומרים אפילו על משה רבינו עליו השלום ואהרן הכהן מתי ימותו הזקנים, הם שייכים ליחוד הזה, אכן בודאי הם טעו, כי יחוד זה דייקא על ידי משה רבינו ע”ה בסוד משה אותיות השם, וכמבואר בסוף יחוד היראה לרמח”ל, כי משה רבינו היה מסתיר פניו ואפילו משה לא ידע מקום קבורתו. והוא ממש התחדשות העולם בשיר חדש, בב"א.

נ נח נחמ נחמן מאומן

דבקות להשם יתברך על ידי נ נח

ב"ה

התורה הקדושה כמה פעמים מצוה אותנו לידבק בהשם יתברך, והיא המצוה הכי חשובה בכל התורה. וחז"ל שאלו איך אפשר לידבק בהשם יתברך, שהלוא שכינת עוזו אש אוכלה?! ונתנו שני תירוצים או לידבק במדותיו, מה הוא רחום אף אתה תהיה רחום וכו', אי נמי הידבק להצדיקים.

ונראה שבאמת גם התירוץ השניה, לידבק בצדיקים, הוא באמת בכלל הידבק במדותיו, כי הלוא השם יתברך דבוק ומשתף את עצמו עם הצדיקי אמת, וכמו שחז"ל גילה בכמה וכמה מקומות, ואיתא בזוהר שהצדיקים הם אנפשי השכינה, ושהשכינה לעולם לא זזה מהאבות הקדושים, והרמח"ל בונה על זה יסוד הכוונות שכדי ליחד את השם בעולם הזה תחילה צריכים להתקשר להאבות, שתמיד השכינה כבר איתם וכו'. הרי שאפילו להתירוץ הראשון שצריכים לדמות ליוצרנו, העיקר בזה לקיים את התירוץ השני, לידבק עם הצדיקים, כמו שהשם יתברך תמיד דבוק בהם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה נ נח אצל רבי עקיבא דייקא

ב"ה

בתקונים חדשים של הרמח"ל, תקון לט מפי אליו הנביא כז"ל קומו דמיכי ארעא (ישני ארץ) אתערו משנתכון (התעוררו) דאתמר בכו (ישעיה כו:יט) הקיצו ורננו שכני עפר. דא עפר דאתמר בה ונחש עפר לחמו (שם סה:כה) אלין דאתמסרו לאתקטלא (אלו שנמסרו להרג) בידא דסטרא אחרא. דקימין תמן השתא (עכשיו) לאתקנא אגריהו [שכרם - ואצ"ל: מגויהו - מבפנים] תקונא שלים. ושנה נפלת עליכון בגלותא, דאתמר בה ותרדמה נפלה וכו' (בראשית טו:יב). השתא (עכשיו) הקיצו ורננו, בכמה שירין ותושבחן לסלקא (לעלות) לעלא, אתון וכמה נציצין אחרנין בהדיכו, כי טל אורת ודאי. ודא (וזה) שיר חדש חדש דיתער (שיתעורר) בעלמא. שיר פכמ"מ (פשוט כפול משולש מרובע - נ נח נחמ נחמן מאומן. תיקוני זוהר תיקון כ"א דף נא.) ברזא (בסוד) דשמא קדישא כדקא יאות, עכ"ל.

והנה רבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תורה רס) שצדיקים מוסרים נפשם בשביל הש"י על ידי שנותנים ומוסרים השם שלהם ע"ש. ובודאי זה שייך לשיר הגאולה של רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן, שהוא מסר את שמו כדי להציל ולתקן את כל העולם.

ועוד, אחד מעיקר התורות שרבינו גילה ענין של הנ נח נחמ נחמן מאומן הוא תורה ח' בלקוטי מוהר"ן תנינא, שבו מביא מה שרבי עקיבא תמה אם בכלל יש מי שיכול ליתן תוכחה, והדרך היחיד ליתן תוכחה הוא עם השיר של נ נח נחמ נחמן מאומן. ורבי עקיבא הוא ראש של הרוגי מלכות.

ולכן מובן היטב איך שעכשיו אצל רבי עקיבא דייקא מתעורר חזק השיר של נ נח נחמ נחמן מאומן!


כאשר סיפרתי את זה לדוד שמנהל הציון של ר' עקיבא הוא הוסיף שהרי בקבלת שבת - בתהלים - אחר שאומרים הפסוק אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה - שהאריזל גילה שרבי עקיבא רמוז בהסופי תיבות, פותחים - מזמור שירו לה' שיר חדש...

נ נח נחמ נחמן מאומן!

ב"ה תפלה קצרה חזקה להאיר ולחדור אור האמונה בלב האדם בעקבתא דמשיחא

תפלה קצרה

היילגע רחמים, מודה אני לפניך ששמת בלבי להאמין בך, ואף על פי שדור הזה מלא חשך של אפיקורסות וכפירות והפקרות וכמעט אין בו אמונה, וחס ושלום הייתי גם כן יכול ליכשל באיבדון בלי לדעת ממך יתברך, ובאמת נכשלתי הרבה בכמה עבירות וטינוף וזוהמא וליכלכתי את עצמי, גופי נפשי רוחי ונשמתי, ובפרט במחשבות זרות בכל מיני תואבות, עם כל זה ועל כל זה ידעתי ומאמין אני שיקר מאד מאד בלי סוף מה שזכיתי להאמין בך ולבטוח בך וכל נקודה ומעט דמעט מתורתך הקדושה שאני זוכה לקיים ולהאיר, הוא לנחת רוח ולריח ניחוח לפניך לא פחות מעבודת התנאים והקדושים שסבלו ולחמו כנגד הטומאה והחשך הזה רק בכח, ואילו בפועל רגע אחת של הטינוף שאנו משוקעים בו, לא רצו לדעת ממנו, מלבד בחירי צדיקיא ששלחת בשבילנו, ובפרט רבנו הקדוש צדיק יסוד עולם נחל נובע מקור חכמה רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן שמסר גופו נפשו רוחו ונשמתו לקדש שמך הגדול ולהציל נדחי ישראל לתת להם תקומה ואחרית לקבצם שנית אליך. ויהי רצון מלפניך אתה אלוהי קדושי שתערוך לפניך זכרון נ נח נחמ נחמן מאומן להגין עלינו ולהציל ולהקים אותנו אנחנו עמך ישראל זרע אמת קדושים באהבת כל אחד מישראל כמונו, שנזכה לעמוד לפניך נאמנים ושמחים מאד בקיום כל דברי תלמוד תורתך באהבה, למען שמך הגדול ולמען שכינת עוזך ולהרמת ציון משכן כבודך, במהרה בימינו, נשיר ונרקוד נ נח נחמ נחמן מאומן, אמן נצח סלה ועד.

עשוני צדיק!

ב"ה זה כבר קרה פעם אחת, אחד מהמפרסמים שיודע שאני לא אוחז ממנו כלום [אבל לא יודע שאיני אוחז מעצמי ....], אז למה איכפת לו ממני כלום איני יודע, אכן רצה להצדיק את עצמו, ולכן הוא החליט שאני צדיק כמותו, וזה מחלוקת בין צדיקים....

השם ירחם!

 נ נח נחמ נחמן מאומן!

רש"י בפרשת השבוע - ואתחנן - בעד המקובלים!!!

ב"ה פרשת ואתחנן ד:ח רש"י כותב בעד המקובלים! זה לשונו: צדיקים: הגונים ומקובלים, עד כאן לשונו. (עיין שם כל לשונו....).

620. איך אומרים סתם נ נח נחמ נחמן מאומן בלי להקדים רבי: -- מתוך ספרי לקוטי נ נח (יכולים להוריד חנם באתר)

620. איך אומרים סתם נ נח נחמ נחמן מאומן בלי להקדים רבי:

א] ראשית כל כך קבלנו מהסבא, וכך הוא היה אומר. רק כדי לסמוך את הענין נכתוב סמוכין לזה.

ב] ע' ספר המדות צדיק אות מז ז"ל יש צדיקים שאינם נקראים בשם רבי. ובמ"מ ציינו לב"מ פו. - לדידי חזי לי סיפרא דאדם הראשון וכתיב ביה, שמואל ירחינאה חכים יתקרי רבי לא יתקרי ע"ש.

ג] נ נח נחמ עם אותיות גימ' רבי (שוב ראיתי שכבר הקדמוני בזה בס' זה ינחמני סי' 27, ועוד כ' שם שזה גימטריא זה"ר).

ד] מצינו שהאריז"ל צוה את מוהרח"ו להגיד לפני כל תפילה עשרה פעמים עקיבא סתם בלי לומר רבי, ולא פירש כלום [שער הגלגולים הקדמה לו ז"ל גם אמר לי כשהלכתי עמו לטבריא במערת ר' עקיבא, כי א"ל ר' עקיבא, שאזכור עשרה פעמים את ר' עקיבא זה אחר זה, קודם כל תפילה מן השלשה תפלות, ערב בקר וצהרים, ועל ידי זה יתעבר בי, וסייעני מאד. ואמר לי שאין צורך לומר ר' עקיבא, אלא עקיבא בלבד, עכ"ל]. --- נו -- מי משתדל להגיד נ נח נחמ נחמן מאומן לפחות עשר פעמים רצופים לפני כל תפלה?!

ה] בתוספתא עדיות (ג:ד) תנא ז"ל מי שיש לו תלמידים קורין אותו רבי, נשתכחו תלמידיו קורין אותו רבן, נשתכחו אלו ואלו קורין אותו בשמו עכ"ל, ופירש המנחת בכורים ות"ב שם ז"ל עי' ברמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים דפי' שמי שהיה חשוב בעיני רבי שאין למעלה ממנו קורא אותו בשמו, כמו הלל ושמאי, ומי שהיה בעיניו למטה מן המעלה זה קרי אותו רבן, כמו רבן יוחנן בן זכאי וכדומה, ומי שהיה בעיניו למטה מן המעלה זה קרי אותו רבי, כמו ר' מאיר ור' יהודה. ועל פי זה כוונת התוספתא, מי שיש לו תלמידין פירוש באותו הדור שתלמידיו חיין: נשתכחו תלמידיו, היינו בדור הקדום: אלו ואלו, היינו דור הקדום לקודם, ולפי דברי הרמב"ם אתי למימר דהתוספתא לדוגמא בעלמא נקט לענין תלמידין והכוונה בענין החשיבות לבד ע"ש, עכ"ל. וכן ציין המצפה שמואל שם לדברי הרמב"ם. וכן ציין החסדי דוד שם, והוא ציין לעוד מראה מקומות (ערוך השלם ערך אביי, תחלת ספר הליכות עולם). ועל כל פנים מבואר לפי הרמב"ם בסמיכות להתוספתא שהמעלה הכי גדולה לרב וגדול בישראל כאשר קוראים אותו בשמו בלי שום תואר רב, רבי, רבן וכדומה. (ומעניין, לפי הטעם הזה, ולפי עיקר הטעם באות הבא, שאלו שמחפשים את הכבוד בתוארים, בכלל אין להם שכל או כלים לרצות את הכבוד הכי גדול הזה להיות נקרא בשמם לבד).

ו] המפרשים עה"ת כתבו ששם שהוא חלק בהתורה שונה דינה (בפרט לענין שמצינו שקוראים את האבות ואת הנביאים סתם בשמן), וכמו שאנו אומרים שמותיהם סתם, כמו למשל עמרם, שהוא היה אחד מראשי כל עם ישראל, וכן הרבה פעמים אנו אומרים משה סתם וכוונתינו לראש הנביאים רבן של כל ישראל לכל הדורות. ושמע ישראל אמרו השבטים לישראל אביהם, והוא השירה של ישראל (לשון הרמח”ל) ממש הענין של ננח.

נ נח - גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם! נ נח - מאן דאיהו זעיר איהו רב!

תעט. כלם קדושים עם התיבות בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

תפ. בגמרא סנהדרין (לז.) ריש לקיש אמר מהכא כפלח הרמון רקתך, אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון [סופי תיבות מת"ן ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן], רבי זירא (רי"ח) אמר מהכא (בראשית כז) וירח את ריח בגדיו, אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו. הנהו בריוני דהוו בשביבותיה דרבי זירא דהוה מקרב להו כי היכי דנהדרו להו בתיובתא והוו קפדי רבנן (!!!!!), כי נח נפשיה דרבי זירא אמרי עד האידנא הוה קטין חריכא שקי דהוה 'בעי עלן רחמי' [ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!], השתא מאן 'בעי עלן רחמי' [ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!]? הרהור בליבייהו [בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!!!!] ועביד תשובה, ע"כ. גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם.

תפא. אמר רב מתיבתא האי מאן דאיהו זעיר איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר (זהר ח"ג קסח.) ע"כ. זעיר רב עם התיבות – דהיינו שתיהם ביחד, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!