כל העולם נברא בשבילי ובזכות ובתפקיד אד"ם

 ב"ה

מסכת סנהדרין

צח: אמר רב לא אברי עלמא אלא לדוד ושמואל אמר למשה ורבי יוחנן אמר למשיח, ע"כ.

לעיל דף לז איתא שחייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם. ויש ליישב ששם כתוב בשבילי, וכמו שפירש הבעל שם טוב את המאמר שכל העולם ניזון בשביל חנינא בני. הרי שכל אדם מחוייב לראות מציאת העולם כפי אישיותו הפרטי. אבל כללות תפקיד וזכות העולם הוא רק בשבי הצדיק .

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרישות של אדם הראשון מחוה

ב"ה

בראשית

ד:כה וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין.

ותלד בן, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

פרש"י ז"ל וידע אדם וגו', בא לו למך אצל אדם הראשון וקבל על נשיו, אמר להם, וכי עליכם לדקדק על גזירתו של מקום, אתם עשו מצותכם והוא יעשה את שלו, אמרו לו קשוט עצמך תחלה, והלא פרשת מאשתך זה מאה ושלשים שנה משנקנסה מיתה על ידך, מיד וידע אדם וגו', ומהו עוד וכו' עיין שם.

וחז"ל בבראשית רבה ובעוד מקומות גילו עוד שכל אותן שנים אדם היה מוליד רוחין ושדין ולילין ר"ל.

ויתכן שמלבד הענין להיות פרוש כיון שנקנסה מיתה על ידו, היה גם טעם של איסור ממש, כיון שהנחש בא על חוה, והנחש היה הולך בקומה זקופה ובפשטות גם מדבר כבן אדם, ואדם הראשון היה לו דין בכור לכהונה, ואשת כהן שזינתה אפילו באונס אסורה לבעלה, ולכן פרש ממנה, ואפילו שנתקיים בהנחש הקללה ושבה להיות חיה בעלמא, וקיימא לן (יבמות נט:) אין זנות לבהמה, לא ראה היתר לעצמו, כיון שבשעת ביאה היה כבן אדם, ורק אחר שנתחזק מאה ושלושים שנה (מ"ה בריבוע), ובא למך בטענתו, ראה להתיר.

נ נח נחמ נחמן מאומן

חושבי קצין

 ב"ה

ספר חיי מוהר"ן

תקכז. לענין הקצים, שיש כמה גדולים שמחשבין קצים ואומרים שראוי שיבוא משיח באותו הקץ שהם אומרים וכו' ורבנו ז"ל לא היה מסכים על זה כלל, ומאר שבכל זמן שאומרים איזה קץ, אז בודאי לא יבוא משיח בשום אפן באותו הקץ שהם אומרים. וכבר מבאר בזהר הקדוש (זהר חדש בראשית יב) שמקלל מאד כל המחשבי קצין, כי אין בן דוד בא אלא בהסח הדעת (סנהדרין צז.), ע"ש.

והנה לפי ראשית הדברים חשבתי שאולי יש לחלק בין קץ העתידה לבוא לבין חקיקת הוכחה שהקץ הוא עכשיו ממש, אכן כיון שסיים בתליית הדבר על הסח הדעת, לכאורה אי אפשר לחלק, כי כל מה שעוסק בקביעת זמן ביאת משיח הרי שם דעתו עליו. אלא אם כן באמת כבר התחיל הבאתו בב"א.

ועוד יש לחקור בזה, אם ניתן לחשוב תקופת כמה שנים שבהם יבוא גואל. ושני משלים בימינו, א' שרוצים להוכיח שהקץ יבוא בשנת שפ"ת, אע"פ שכבר עבר שנת שפ"ת, מ"מ עדיין נשארו כמה צירופים של שפ"ת. וכן שמעתי רמז, כי חז"ל אמרו אד"ם, אדם דוד משיח, והרי דוד התחיל למלוך על ירושלים בשנת בתתצ"א, ועוד בתתצ"א שנה, הוא השנה התשפ"ב. אכן אין החשבון מוכרח להיות כפי אותה שנה שדוד התחיל למלוך בירושלים, יכול להיות שהחשבון מחצי שנותיו, והיינו שנה שלאחריה, ולפי זה יהיו עוד שנתיים, ויכול להיות באיזה שנה אחרת של ימי חייו או לשנת פטירתו, וכפיהם יהיו עוד כמה שנים לחשבון. האם חשבונות כלליות כאלו ששייכים לכמה שנים, והרי בכל שנה לא יהיו סמוכים לגמרי בדעתם שהיא השנה, האם חשבונות כאלו גם כן חשובים כביטול ההסח הדעת.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הטעם שיש 411 תורות בספר ליקוטי מוהר"ן - על פי דף יומי מסכת ראש השנה דף כד

 ב"ה

כד: לא תעשות אתי לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום אמר אביי לא אסרהם תורה אלא דמות ארבעה פנים בהדי הדדי [פרש"י ז"ל לגוף אחד כעין חיות הקדש, דהיינו אתי שכסא הכבוד רכוב עליהן, ע"כ], אלמה תניא כל הפרצופות מותרין חוץ מפרצוף אדם, א"ר הונא בריה דרב אידי מפרקיה דאביי שמיעא לי, לא תעשון אתי, לא תעשון אותי (-כלומר, לא תעשו כדמותי הנראית במראה הנבואה, שנאמר (יחזקאל א:כז) כמראה אדם עליו מלמעלה), ע"כ, הרי שתיבת אתי פירושו עם הכסא הכבוד, וגם מרמז על הש"י בעצמו, שמופיע לנביאים כמראה אדם.

והנה עיין בליקוטי מוהר"ן תורה רמה ז"ל כשכותבין תבת אדם יודעין שזה מרמז על דמות האדם, אבל הוא רק רמז בעלמא, כי אין כתוב שם שום ציור האדם, ויש שמצירין על הניר ציור האדם, ושם נגלה יותר קצת דמות האדם, ויש שמנסרין ציור האדם מחתיכת עץ, ושם נתגלה עוד יותר ציור האדם, אבל אף על פי כן אין זה אדם ממש, רק האדם בעצמו הוא האדם באמת. כמו כן יש כמה חדושין של תורה שהם רק כמו פנקס, וכמו שכותבין תבת אדם לבד, כי התורה היא בחינת אדם, כמו שכתוב (במדבר יט) 'זאת התורה אדם', ויש שהוא נכנס לפנים מזה, אבל אף על פי כן אין זה אדם כנ"ל, רק כשזוכין אל התורה בעצמו זהו בחינת אדם באמת, וזהו זאת התורה אדם, זאת התורה דיקא הינו רק זאת התורה האמתית, הוא בחינת אדם, עכ"ל. ולכן בליקוטי מוהר"ן יש 411 תורות כמנין את"י (בליקוטי מוהר"ן קמא -רפ"ו, ותנינא -קכ"ה). כי הוא תורה האמתית בחינת אדם. וצורת אדם שבונים על ידי לימוד והשגת התורה אינו אסור משום לא תעשון אתי, כי הוא ממש בונה השיעור קומה של השראת השכינה עצמה בעולם, לא מה שיש עם השכינה. אכן מי שח"ו בודה שקרים בלימוד תורה, הרי בזה עובר ממש על (דברים כז:טז) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה מעשה ידי חרש ושם בסתר, כמבואר באדרא רבה, יעו' בספר אדיר במרום (עמ' קו, מכון רמח"ל) ז"ל והוא מדבר על האומר דברים שאינו יודע בחכמה זאת, שהוא רע גדול, והוא ממש: הפסל והמסכה וכו', ע"ש. ולפי מש"כ אתי שפיר כמין חומר. כי כיון שאינו בונה השיעור קומה של השכינה, הרי כבר עובר על לא תעשון אתי, ודו"ק.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שים חלקנו בתורתך

ב"ה

שים חלקנו בתורתך – כפי פרשו בכמה דרכים, שכל אחד יש לו חלק בתורה, וחלקנו מלשון חלוקא דרבנן, לבוש הנשמה (וכנוסח היהי רצון על עטיפת טלית עיין שם), וחלקנו פירורי פיזור נפשינו, ועוד דרכים, ויש לפרש חלק מלשון נפילה, כי אין אדם עומד על דברי תורה עד שנכשל בהם, ואם על האדם להיכשל אז שיהיה בתורה.

ונראה לפרש על פי לקוטי מוהר"ן תורה סד:ד כי מחלקת היא בחינות בריאת העולם, כי עקר בריאת העולם – על ידי חלל הפנוי כנ"ל, כי בלא זה היה הכל אין סוף, ולא היה מקום לבריאת העולם כנ"ל, ועל כן צמצם האור לצדדין, ונעשה חלל הפנוי, ובתוכו ברא את כל הבריאה, הינו הימים והמדות וכו' וכן הוא בחינת המחלוקות, כי אלו היו כל התלמידי חכמים אחד, לא היה מקום לבריאת העולם, רק על ידי המחלקת שביניהם, והם נחלקים זה מזה, וכל אחד מושך עצמו לצד אחר, על ידי זה נעשה ביניהם בחינות חלל הפנוי, שהוא בחינות צמצום האור לצדדין, שבוא הוא בריאת העולם על ידי הדבור כנ"ל, עד כאן לשונו עיין שם. וידוע שהאדם בעצמו הוא בבחינת כל זה, וכמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה מט ובכמה מקומות. הרי שמציאות האדם בעצמו תלוי במחלוקת, ואם כן שפיר יש להתפלל תמיד על קיום מציאותו בשורשו בתורה ולא בהשתלשלות המחלוקת למטה, שים\ותן חלקנו בתורתך. וזה דבר עמוק מאד בענין מציאות האדם ואין כאן מקום להאריך, הלואי שאזכה לעמוד עליה בעזה"י.

שים חלקנו בתורתך, ראשי תיבות שמחה (בן) חוה ברכה. שאזכה בעזה"י בזכות הפתק הקדוש -

נ נח נחמ נחמן מאומן

הנשמה זה מרבינו נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה

רבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה כב שעיקר עצמיות האדם מה שנקרא אצל האדם אני הוא הנשמה עיין שם.

נשמה - נון שין מם הא - בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן!

לא טוב היות האדם לבדו?

ב"ה

בראשית ב:יח ויאמר י"א לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, ופרש"י ז"ל שלא יאמרו שתי רשויות הן, הקב"ה בעליונים יחיד ואין לו זוג, וזה בתחתונים ואין לו זו (פרקי דר"א יב), ע"כ. וצ"ע שלכאורה מבואר שהמעלה העליונה של האדם היה שלא יצטרך להתחתן, אלא כיון שיש בזה סכנה שלא יאמרו שתי רשויות הוצרך להתנמך לזה שיצטריך עזר כנגדו, ואילו מכמה וכמה דברי חז"ל משמע שעיקר שלמות האדם הוא רק עם אשה. אכן ראינו אצל משה רבינו שהש"י צוה אותו לפרוש מאשתו, ולכאו' זה הדרגה של שבת במנחה שלא אומרים ישמחו כי אין זווג, כי האיש עולה הרבה יותר למעלה, ועם כל זה הרי הוא מחובר לאשתו, וכן אדם הראשון באותו מצב שהיה חשש שלא יאמרו שתי רשויות, הלוא דו פרצופים נברא, אפילו למ"ד לא לגמרי דו פרצופים, עכ"פ היה כלול בו גם הנקבא. וכן יחוד הקב"ה אינו אלא על ידי השכינה. ואצל משה רבינו י"ל לא היה חשש שיאמרו שתי רשויות כיון שהיה כבר נשוי. אי נמי י"ל שכל החשש הוא כאשר האדם יחיד למטה בתחתונים, שלא יאמרו שזה רשות בפני עצמו והעליונים רשות בפני עצמו. ואילו משה רבינו עלה לעליונים – עמוד פה עמדי. ונדב ואביהו שחז"ל אומרים היו בבחינה יותר גדולה ממשה רבינו, ועם כל זה חטאו בזה שלא התחתנו, אע"פ שמשה רבינו בדרגתו כבר נצטוה להיות פרוש, כי על כל פנים צריכים איזה קשר עם האשה כנ"ל, והרי אפילו הקב"ה שהוא יחיד בעליונים, משפיע ומתיחד עם השכינה הקדושה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

נ נח זה הכל!!!!

ב"ה

בספר אדיר במרום עמ' רד שכז"ל שכל הבריאה כמו בקיצור היא האדם, ובפרטות יותר הוא אמת, עכ"ל ע"ש. האדם אמת בגמטירא נ נח נחמ נחמן מאומן!

וע"ש עמ' רה-רז בענין שפת אמת תכון לעד, ששלמות האדם הוא תרי"ג וצל"ם שביחד עולים לשפ"ת, ועוד כותב (עמ' רו ד"ה והנה) אבל האמת שצריך ששני השפתים יתוקנו, כי סודם זו"נ בסוד זכר ונקבה בראם', (ד"ה אבל) 'ונמצא שתיקון הכל הוא להחזיר בכל ובקביעות ענין השפתים... והם מדת הפרצופים כמ"ש ששניהם ביחד מאה אמה אע"פ שנעשין אח"כ מאה לכל אחד'. הרי שבסוף אפילו שלמות של השפת יש לו עוד מאתים, מאה בשביל הנוקבא ומאה בשביל הז"א. והרי שפ"ת ועוד מאתים, ושני כוללים בגמטריא תתקפב שהוא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן (דהיינו פעמים 491 = 982) כנגד הזכר ונקבה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אדם וחוה נפלו ליאוש והשם יתברך האיר להם מהפתק

ב"ה

תקמ. באדיר במרום (עמ' תטז) הרמח"ל מסביר איך אדם ואשתו נפלו ליאוש, "ואז האדם ואשתו שחשבו כבר ללכת אחר הס"א לגמרי מפני שחשבו שאין עוד תקנה, מיד נחבאו בתוך עצי הגן וכו' וחשבו להסתר לגמרי מן הקדושה, ואז היו כל הקלקולים שארז"ל (סנהדרין לח:) אדה"ר מין היה, כופר היה. אבל מיד שנתגלה עליו הקב"ה ואמר לו (בראשית ג:ט) איכה – אן נטה לבך – כמ"ש ז"ל, 'שב משם', וחשבו להנצל מן הס"א כעובר לאנסו' ע"ש. והאיר אחד מהחברים ש'איכה' שהש"י אמר להם היה בחי' קול המוכיח הראוי שנתן להם כח לחפש בעצמם זכות. והנה הרמח"ל מפרש את הדיבור הזה של איכה, אן נטה לבך, שזה היה קריאה של "שב משם", בגמטריא תרפ"ב (תעשה רפ"ב – תורה אזמרה), השנה שסבא ישראל קיבל את הפתק (שהוא עוד הרבה אין שיעור למעלה מתורת אזמרה כמבואר בפנים הספר). כי איכה זה בחי' א-י, עשרה מיני נגינה, שיר פשוט וכו' הדרך היחיד שראוי להוכיח כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תורה ח' תנינא), וכן א"י ראשי תיבות ישראל אודסר, וי' פעמים כ' (א-י-כ-ה) עם השני אותיות בגמטריא בר, ישראל בר אודסר (והה' הוא תוספת). כ"ה, בחינת מאומן, כי כ"ף עם הכולל, בגמטריא אומן עם האותיות, וה' אחרונה כמו אומנה, כמו מאומן. וכן כ' פעמים ה' בגמטריא כ"ף כנ"ל. וכן 'אן נטה לב' ע"ה בגמטריא נחמן. כי נשמת רבינו פרח קודם החטא, ולכן נפלו ליאוש, והש"י האיר להם ממנו, והחזירם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

בושת המשכב זכור שאסור לדון אותו לכף זכות

ב"ה

בספר המדות, ערך נאוף ח"ב אות ח כז"ל אסור ללמד זכות על זה שעבר על משכב זכר, ע"כ. וידוע שרבינו הקפיד מאד שאפילו על רשע גמור שעבר על כל התורה כולה צריכים ללמוד עליו זכות, וכבר יישבו שעל משכב זכר בודאי אין ללמד זכות, רק שצריכים להסתכל על הבן אדם מצד איזה נקודה טובה שיש לו, שעל כרחך יש לו איזה נקודה טובה, ולהסתכל עליו רק מצד הטוב, עד שמכח זה יכולים להפוך אותו לטוב.

אכן נשאר השאלה מה נשתנה משכב זכר מכל העבירות, שרק בעבירה זו רבינו כתב שיש איסור ללמוד זכות עליה. ואגב במראה מקומות הביאו מהמדרש רבה (וירא נ:ה) רבי יהושע בן לוי בשם ר' פדייה אומר, כל אותו הלילה היה לוט מבקש עליהם רחמים וכו' ונדעה אתם (בראשית יט:ה), לתשמיש וכו' עד כאן היה לך רשות ללמד סניגוריא עליהם, מכאן ואילך אין לך רשות ללמד סניגוריא עליהם, ע"כ, הרי כשבאו לידי משכב זכור, נאסר על לוט ללמד סניגוריא עליהם, ע"כ. ומבואר שבעל המראה מקומות הבין שלא רק מי שעבר בפועל ממש בשכיבת זכר, אלא על כל הענין של משכב זכר, אסור לדון את זה לכף זכות.

אכן זה אנחנו רואים שבכל העבירות אין תנועה של גאוה, שצריכים להתגאות בהעבירה לפני כל העולם, חוץ מעבודה זרה שגם כן מצאנו שעושים מצעדות וטכסים והכל להתגאות בהעבודה זרה, אבל חוץ מזה אין רואים על שום עבירה שדוקא צריכים להתגאות על העבירה בפרהסיא.

ולכן נראה לעניות דעתי, שבאמת התאווה של משכב זכור שונה מכל שאר התאוות לגמרי. כי כל התאוות נפש האדם מחמדתן, הוא רוצה להינות פשוט, באיזה מאכל או באיזה לבוש או באיזה זמן, ואיפלו אם הוא עושה את זה ח"ו להכעיס אבל המעשה זה מעשה הנאה. לא כן פרשת משכב זכור, על אף שנפשם חומדת התאוה של הנאוף הזה, אבל עיקר הנאה זה מהבושה. ודבר זה ראיתי כתוב מכה מהסוג הזה, וכנראה הוא דבר מפורסם, שכל אלו שח"ו לקויים בתאווה הזו מיד מרגישים בושה גדולה מאד. ולכן דוקא בגלל הבושה הזו הם מצליחים להשיג הנאה גדולה מהנאוף, כבשת גנב כי ימצא, ומים גנובים ימתקו, כל מה שהבושה יותר גדולה, יש הכשרה ויכולת להשיג כפלי כפליים הנאה. כי בעצם מה זה משנה אם האדם בא על זה או על זה, אין הבדל רק מהמחשבה והדעות שם, ולכן דוקא על ידי הבושה הם משיגים את ההנאה. אלא שזה צריך הרבה עזות פנים וחוצפה להתגבר על הבושה, ואפילו שזה עוזר להם להשיג הרבה הנאה, עם כל זה הם עוד יותר לקויים עם בושה עצומה מזה. והמציאות כנראה הוא, שלעולם הם לא מצליחים להסיר את הבושה, לא משנה אם השיגו כבוד מהנשיא, וקבלו תעודה על הנישאוין, וכדומה, הם לא יכולים להוריד ולהסיר את הבושה בזה, ולכן הם תמיד לוחמים על הגאוה שלהם.

וזה הבושת לא מצינו בשאר עבירות, כי מי שאוכל דבר אסור או מחלל שבת, הוא צריך להתבייש מהשם יתברך, אבל אין במעשה עבירה גופא שעשה הבושת. רק במשכב זכור, עצם הענין הוא ענין של בושת.

אכן למה יש דוקא במשכב זכר בושת בעצם העבירה. ונראה לענ"ד בזה, כי ענין הבושת בכלל ביאר הרמח"ל שהוא הרגשת החסרון מול זה ששלם יותר, שממילא בוש מפחיתותו. ומובן שזה הולך ביחד עם המידות של יראה וענוה, שכל מה שמרגישים פחות מהשלמות, נולד מזה הבושת, והיראה, וענוה, ממה שיותר חשוב ומושלם.

והנה השם יתברך מראה לנו באלף השישי את המדה יג"ל פז"ק, יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך, ואיני יכול לכתוב כל מה שחשבתי בזה, רק זה אכתוב, שלומדים מזה שהגאות של השם יתברך תלוי ביחודו. וכן באז ישיר כתיב על השם יתברך, כי גאה גאה, ומבואר בזוהר שזה ענין שזעיר אנפין מקבל המוחין מאו"א ומא"א. וזאת אומרת שהשם יתברך בתכלית השלמות ביחודו, לא חסר כלום, ויחודו אפילו בז"א שלם עדי העטרין ושלמות המוחין מאו"א וא"א.

והנה כל אדם הוא בצלם ודמות, וכל אדם עולם קטן, שכל העולם נברא עבורו וכו', והרי כל אדם הוא מייצג כביכול את השם יתברך בזעיר אנפין. ולכן ממש אי אפשר שיהיה שום מחשבה להתחבר ח"ו עם עוד זכר, כי זה ממש קיצוץ נטיעות, ממש ההיפוך של היחוד. ולכן יש בזה ממש ההיפוך של הגאוה של יחוד השם, ועצם הענין של משכב זכור גופא הוא בושת.

והנה הבא לדון אדם על איזה מעשה לכף זכות, הרי הוא מחזיק בטובו של השם יתברך בעולם, שהכל לטובה, ולכן גם במעשה זו הפרטי של האיש הזו שהוא מסתכל בו, אפילו שזה נראה רע, כיון שמאמינים שהכל לטובה, הרי מחויבים לראות איך שגם פה לא היה רעה, אלא טוב.

אכן זה שבא למלא תאוות משכב זכר ח"ו, הרי הוא בא לקחת הנאה מהבושה של הדבר, מהרע שבו, כמו שביארנו למעלה, שמים גנובים ימתקו, והמיתוק הכי גדול זה על ידי הבושה, כי הבושה שייך להגניבה, כמו שכתוב כבשת גנב כי ימצא, והרי זה בא לבנות על הרע – עוצם הבושה של פגם וחסרון משכב זכור, ולקחת ממנו הנאה. אז אי אפשר לדון את זה לכף זכות, כי זה ממש הפוך על הפוך, כי תחת לדון שאין רע ויש רק טוב, ומה שנראה רע הוא טעות, במשכב זכר באים לבנות דייקא על הרע.

ולכן לעולם אלו שנפלו לטומאה זו של משכב זכור ר"ל, לעולם ילחמו על הגאוה והכבוד שלהם, כי לעולם לא ישיגו רק בושת. ואם לא יוכלו להמלט מהבושה, לכל הפחות הם יפילו את כל העולם עד שלא יהיה להם ממי להתבייש. ולעולם אסור לדון אותם לכף זכות בזה, כי אדרבה עצם הדבר הוא שלטון של הטיה מן הזכות. רק נשאר לעשות תורת אזמרה, לא להסתכל כלל על מעשיהם, ורק למצוא איזה נקודה טובה להתיחס אליהם משם (ואכן במלאכים של לוט, שהיו עושים דין ממש, לא היה להם הברירה והיכולת להתחיל מנקודה טובה, כי היו צריכים לדון אותם על מעשיהם באותו רגע).

נ נח נחמ נחמן מאומן