כי לא תשכח מפי זרעו

ב"ה

לא:כא והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עשה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי.

כי לא תשכח מפי, הראשי תיבות עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, כי רש"י פירש שזה הבטחה וכו', ורבינו הקדוש גילה בריש לקוטי מוהר"ן לפני תורה א', שהבטחה יתקיים על ידי רבי שמעון שהוא "זרעו" של יוחאי ששמו רשום בהסופי תיבות, אכן העיקר שהכל תלוי בו זה רבינו בעצמו, "זרעו" עם שני כוללים (כמו שכתב ר' אברהם אבולפיא שעל כל שני אותיות יש למנות כולל, וכן מצינו בכתבי האריז"ל) בגמטריא נחמן מאומן, והעיקר על ידי השירה שלו, בחינת וענתה השירה הזאת, "לפניו לעד" עם התיבות בגמטריא רפ"ב (וכן הסופי תיבות של: יצרו אשר הוא עשה היום בטרם, אי נמי: אשר הוא עשה היום בטרם אביאנו, בגמטריא רפ"ב), תורת אזמרה, שהצדיק בונה את הניגון והשיר על ידי הנקודות טובות שמוציא בעם ישראל, כי לא תשכח מפי, ר"ת נ נח נחמ נחמן מאומן כנ"ל. כי ידעת את י'צרו א'שר ה'וא עשה היום, ראשי תיבות אי"ה, התורה של רבינו הקדוש המקביל לתורת אזמרה, בחינת אלפיים אמה תחום שבת כמו שכתב מוהרנ"ת, והוא כנגד תוקף היצר שמוציא את האדם לגמרי מן העולם רחמנא ליצלן, עד שלא נשאר לא אלא לצעוק איה מקום כבודו.

והסופי תיבות של: את יצרו אשר הוא עשה היום בטרם, בגמטריא תרפ"ב, וכן "עשה היום בטרם" בגמטריא התרפ"ב, השנה שסבא קיבל את הפתק הקדוש. וזה אביאנו, אב"י ראשי תיבות ישראל בער אודסר. וזה "בטרם אביאנו" כי אביאנו בגמטריא שבעים, ובטרם, זה ב' טרם, היינו עוד שני שנים קודם השבעים שנה, הרי ביחד שבעים ושנים שנה שסבא חי אחר שהוא קיבל את הפתק (תמוז תרפ"ב – חשון תרנ"ה), כי כן ראוי לחיות כנגד ע"ב נימין של השיר של חסד שנתגלה על ידו. וזה – אשר הוא עשה היום, עשה כתיב חסר משמע שלעבר שכבר עשה בחייו, עושה עם הכולל בגמטריא ח"י חשון, יום פטירתו של סבא ישראל. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

העיר של רבי שמעון בר יוחא הוא אומן

ב"ה

בריש הספר לקוטי מוהר"ן

לכו חזו – ודע שסוד רבי שמעון וכו' הוא בחינת (דניאל ד) עיר וקדיש מן שמיא נחית ראשי תבות שמעון וכו', עכ"ל. והנה רבינו גילה (לקוטי מוהר"ן תנינא א:ט) שבר"ת יכולים להחליף את אות ש' עם אות א', ולפי זה הראשי תיבות של וקדיש מן שמיא נחית הוא אומן! והמילה שלפניה: עיר, הרי עיר אומן!!!

נ נח נחמ נחמן מאומן

עינים לראות

ב"ה

תורה צח: נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות וכו' כלומר שיהיה רואה בעיניהם של צדיקים וכו' דהינו שהוא רואה מה שפגם, שהיה נסתר ממנו מקדם, ואין ענש גדול מזה, כשאדם רואה מה שפגם, ע"כ.

ע' בבראשית רבה (יט:ו) ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם (בראשית ג:ז), וכי סומים היו, רבי יודן בשם רבי יוחנן בן זכאי ורבי ברכיה בשם רבי עקיבא אמר משל לעירוני שהיה עובר לפני חנותו של זגג, והיה לפניו קופה מלאה כוסות ודייטרוטין, ותפשם במקלו ושיברן, עמד ותפשו, אמר ליה ידע אנא דלית אנא מהני ממך כלום, לא בא ואראה לך כמה טובות איבדת, כך הראה להן כמה דורות איבדו, וידעו כי ערומים הם, אפילו מצוה אחת שהיתה בדין נתערטלו הימנה, ע"כ.

רבינו הקדוש - נ נח נחמ נחמן מאומן -- הוא התיקון!

 ב"ה

לקוטי מוהר"ן תורה רמז – בענין שתיקו וקינות יחזרו לתיקון, יש להעיר ש'תיקון' עם ה' אותיות, בגמטריא תקע"א, השנה שרבינו הקדוש נפטר והרים את כל התיקון.

בצר הרחבת לי

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תורה קצה: בצר הרחבת לי (תהלים ד) - הינו שגם אפלו בהצרה בעצמה השם יתברך מרחיב לנו ע"ש כל דה"ק.

ע' בתקונים חדשים של הרמח"ל, תקון כט, שמדבר על הרגע באפו (תהלים ל:ו) של הש"י, ובשם אברהם סבא חסידא כז"ל תא חזי דאפלו האי רגעא כלה לא אשתלים ברוגזא. ורזא דמלה בערב ילין בכי ודא גלותא. אבל ער"ב בציר חד מרגע, ודא חד מרגע דבה אשתכח פרקנא. ולבקר רנה בגין דאפלו רגעא חדא כלה לא יעיבר בחשוכא. ורזא דמלה בעתה אחישנה (ישעיה ס:כב) דא חד דאתנטיל מההוא רגע. ורגע דא גרע, גרעונא דכלא. ובהאי רגע כתיב חבי כמעט רגע, כמעט ודאי דלא כלה אלא עד יעבר. ודא עב"ר מרגע, עד יעבר זעם, עכ"ל.

פרשת בשלח בחירה ואיבוד הבחירה ח"ו להיות מרכבה לטמאה

לקוטי מוהר"ן תורה רלד

ודע שיש שם שכשרוצין לעשות מלך משתמשין בזה השם. והשם הוא קמה – ראשי תיבות השקיפה ממעון קדשך (דברים כו) וכו' ע"ש. צ"ב מה שרבינו מגלה פה שהקמת המלך תלוי בהתגלות ההשגחה, ובאמת כל ההשקפות לרע חוץ מזו (רש"י בראשית יח:טז), והנראה מבואר בזה כמו שהארכנו בכמה מקומות (ע' 330:ח וש"נ) שמלך ישראל צריך להיות באופן שאינו לוקח החירות והאישיות – ההשגחה, משום בר ישראל ח"ו, ע"ש.

וזה מה שפירש הבעש"ט (תולדות יעקב יוסף פ' וישלח ופ' מצורע ובס' בן פורת יוסף ד"ה ע"ב הובא בס' בעש"ט אותיות א'קי-קיב) הרבו עשו כרשב"י ולא עלתה בידן (ברכות לב:) - שעשו כרשב"י לעשות כמוהו ולא מהלב – ר"ל שעשו כרשב"י לא מצד בחינתן רק שרוצה לעשות כמו שעשו אחרים, ובזה נשאר קרח מכאן ומכאן, כי מדריגתו אב ומדריגת אחרים לא השיג ע"כ (והתבונן על דבריו, כי לעשות כמו רשב”י זה מסירות נפש גם על המשפחה, ללמוד ולהתפלל כל היום וכל הלילה ולא לחשוב כלל על פרנסה, ועם כל זה כיון שעשו את זה בלי לב, רק לחכות את הרשב”י אינה מרוצה!). כי הלב בנפש כמלך במלחמה (ספר יצירה פ"ו הובא בלק"מ תורה יב), וצריכים את המלכות לקבוע כפי נפשו ונשמתו. אבל אלו שסתם רוצים לחכות ולהתדמות לאחרים – אפילו מהצדיק יסוד עולם, נשארים בלי כלום.

והנה רבינו מביא מש"כ אצל יוסף (וישב לז:ז) והנה קמה אלמתי וגם נצבה. ובפירוש היתור של וגם נצבה, שנצב"ה גם בגמטריא בהק"ם (ועם הכולל בגמטריא נחמן), שהוא השם שמתשמשין לעשות המלך, נראה לעניות דעתי שהוא מלשון נצב מלך (ע' למשל במלכים א:ב:מח), דהיינו שלא רק שקמה למלכות אלא הגיע לממשלה כזו שעוד יש לו ניצבים למלכות שלו בארצות אחרים. ולפי מה שפירשנו לעיל בענין הצורה של מלך ישראל י"ל באופן אחר קצת, דהינו שהמלך על ישראל צריך להיות בבחינת נצב מלך של מלך מלכי המלכים, באופן שהעם הם עבדים להש"י. וזה רק המלך האמיתי יכול לעשות, כמו שכל השקפות לרע חוץ מזו.

ונראה עוד בזה, כי לכאורה מובן שעיקר החירות הוא כח הבחירה, וכל מה שהאדם משועבד למהות של עולם הגשמי הרי כח הבחירה מוגבלת יותר, ועל אף שיש לו בחירה שלמה לבחור בטוב כמו שגילה רבינו, עם כל זה הרי הוא משועבד לנקודת בחירה שלו, בזמן מקום ונפש, ועל כן רק בעסק התורה יכול להשתחרר ולהשיג את החירות. כי התורה היא אמיתית המציאות, מציאות הא”ס.

ונלע"ד בדיוק לשון חז"ל שצריכים עסק התורה ולא מספיק בלימוד גרידא, כי עסק הוא בחי' משא ומתן בחי' רצוא ושוב, שבאמת צריכים לראות את המציאות משני עבריה, וכמו שאמרו חז"ל על מאמר הכתוב (שמות לב:טו-טז) לחת כתבים משני עבריהם וכו' והלחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת אל תקרי חרות אלא חרות שאין לך בן חורין וכו' ע"ש, והרי שאופן החרות של הלוחות היה שהיה עובר בהאבן מעבר לעבר.

ובזה י"ל המקראות ריש פרשת בשלח, שמזכיר כמה פעמים ענין של חזרה, ולא נחם ה' דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, (היינו שהיו צריכים דוקא את התורה ולא רק בחי' דרך ארץ, כי באמת דארך ארץ הוא הדרך לארץ ישראל, ולכן התורה הוצרך לפרש שעם כל זה היה אי אפשר), פן ינחם העם, ענין של חזרה, וישבו ויחנו, ויהפך לבב פרעה. כי עיקר הלימוד כבר למדו, ועכשיו היה נדרש הבקיאות בהלימוד, להיות בקי ברצוא ושוב (וע”ע בירושלמי מכות ב:ו שאלו לנבואה חוטא מה יעשה ויתכפר השיבה הנפש החוטאת תמות, שאלו לתורה וכו' יביא קרבן ויתכפר, שאלו להקב”ה וכו' יעשה תשובה ויתכפר, ואכמ”ל).

והשם יתברך צוה (יד:ב) דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירת (וע"ש ברש"י שהיו שני אבנים) בין מגדל ובין הים לפני בעל צפן נכחו תחנו על הים. (פסוק ג) ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר. ובפרש"י לפני בעל צפון, הוא נשאר מכל אלהי מצרים כדי להטעותן שיאמרו קשה יראתן ועליו פירש איוב משגיא לגוים ויאבדם, עכ"ל. והנה לא מצאתי ביאור בחז"ל מהותו של עבודה זרה של בעל צפון, להבין מהות הנסיון לפרעה במה יחשב באיזה כח הוא רואה עדיין קיים (אכן הכלי יקר באמת עמד על זה וכתב שזה היה כח של עשירות, וכאילו בני ישראל היו לוקחים את ממון המצרים שלא כדין, וכיון שלענ"ד עדיין הדבר לא מובן, בחרתי לפרש בד"א בעזה"י).

ונראה לע"ד שכחו של בעל צפון הוא ממש כח נגד הבחירה, יעו' בהגהות לספר פרי עץ חיים (שער עולם העשיה סוף פרק ה, הגהה ז) על מה שאי' בויקרא רבה (פרשה ב) אמר הקב”ה מעיד אני עלי שמים וארץ בין גוי בין ישראל בין עבד בין אמה בשעה שהם קוראים מקרא זה “צפונה לפני ה'” אני זוכר עקידת יצחק בן אברהם, ז"ל כי צפנה גי' בחירה, שהיתה צפונה בידיעתו ית', שכשם שאותיות י"ה שהם או"א הם צפונות ומלובשת בזו"ן, בסוד ו"ה, כך הבחירה צפונה בידיעה. ובעקדת יצחק נאמר, עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, שאז נתאמת הידיעה ע"י הבחירה, לכן כל האומר וכו' ע"ש. [והרי שם בפרשת העקדה כל הנסיון היה גם כן בענין ההחזרה, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא וכו' אסקתיה אחתיה (רש"י בראשית כב:ה)]. ובזה א"ש ענין פי החירת לבעל צפון, כי שניהם ענין אחד של כח נגד הבחירה, שקובעת הבחירה. וביותר אתי שפיר מה שפרעה היה לו מקום לטעות ולחשוב שכח זה קשה מכולם, כי פרעה ראה בעצמו כמה פעמים כבר שנוקח ממנו כח הבחירה, ושפיר תלה את זה בכח של בעל צפון. ובזה י"ל לשון הכתוב סגר עליהם המדבר, מדבר זה בחי' אדם המדבר (ב' עם צירי), והיינו כח הבחירה שיש רק להאדם המדבר, ובזה פרעה הבחין שנסגר להם הבחירה, והם נבכים בארץ, היינו ברצון.

ונראה לפרש עוד דהנה בילקוט ראובני הביא מהמגלה עמוקות, בעל צפון חקוק עליו דמות צורת כלב רע גי' מרכבה טמאה ע"כ. ונראה שזה עיקר מרכבת הטמאה כאשר האדם מוותר על כח הבחירה, והאדם שמקרב לעשות עבירה מתאוה להיות נוקח, וכמו שמצינו בהלן בבית קברות שרוצה את השראה של טומאה עליו.

וי"ל בזה ענין השמת הדם על המשקוף, כי המשקוף סוגרת את הדלת מסביב, ומשקוף לשון דפיקה כמו שפרש"י. כי סביב רשעים יתהלכון בחי' בכח ולא בבחירה, כי הם נדחפין כאילו בלי בחירה. ולכן כל השקפה לרע חוץ וכו' כנ"ל. ולפי דברינו מובן ביותר ההמשך של התורה של רבינו, כי מקודם דיבר על ההבחנה בין מעשיהם של צדיקים ובין מעשיהם של רשעים, כי לפעמים באמת אין הבדל כלל, כי עיקר ההבדל היה רק שהצדיק עשה בבחירתו והרשע עשה באי-בחירתו (כי נתן את עצמו להיות מרכבה לטמאה ח"ו).

ולכן איתא שפרעה הקריב קרבנות לבעל צפון – ובו חקוק כלב כנ”ל, והלוא מובא בתורה נ' מהזוהר הקדוש שכאשר בני ישראל היו מקיימין בעצמות, לכלב תשליכון אותו, זה היה קשה מאד להמצריים ע"ש. אלא שזה ממש הענין של יורד ומסטין עולה ומקטרג, כי פרעה היה מקריב את עצמו להיות מרכבה להטמאה בביטול הבחירה, ולכן היו מקבלים בחזרה לסבול הבושה שהכלבים שולטים בהעצמות, והם בעצמן היו צריכים לקבור העצמות מידי הכלבים.

ולפי זה א"ש מה שהתורה מודעת (בשלח יד:ח) ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים וירדף אחרי בני ישראל ובני ישראל יצאים ביד רמה ופרש"י ויחזק ה' וכו' שהיה תולה אם לרדוף אם לאו, וחזק את לבו לרדוף. ביד רמה, בגבורה גבוהה ומפרוסמת, עכ"ל. כי השם יתברך לא סתם חזק לב פרעה ללקוח ממנו הבחירה, רק שהש"י נתן לו לתלות בבעל צפון, ופרעה בעצמו מסר בחירתו לבעל צפון, להיות מרכבה לטומאה, ואילו פרעה לא היה לו שום צד לרדוף אחרי בני ישראל לא היה בעל צפון מכריע אותו, כי אין ענינו רק בנקודת הבחירה שהאדם יתבטל ויהיה מסור להטומאה, כאילו בעל כרחו העבירו לעשות מעשיו (והיינו להעובדו, אבל על ידי זה יש לו כח ושליטה גמורה על אחרים, וכמו שפרעה תלה שעכבה יציאת בני ישראל). ולכן כתוב בתורה 'בני ישראל ובני ישראל' שני צדדי הבחירה, ופרעה רדף אחר בני ישראל ברצונו להאמין שהם נבכים במדבר שאין להם בחירה כמשנ"ל, ואילו באמת בני ישראל יצאים ביד רמה, יד זה בחינת נבואה כמו שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן, בחי' וביד הנביאים אדמה, שהוא השראה חזקה של קדושה, אכן זוכין לה רק על ידי בחירה, ולכן בחירה ויד עם הכולל ר"ם, בחי' יד רמה. וזה מה שפרש"י בגבורה גבוהה, בחי' בחירה כידוע שורשה בגבורה, ומפורסמת, שהיה ברור שזה לא היה מצד ביטול הבחירה, וזה גופא הוא שבירת ע"ז של בעל צפון, שעיקר העבודה זרה הזו אינה אלא שצפון בלב האדם בנקודת הבחירה שלו לאמר שהוא היה מוכרח למלאות תאוותו, וכאן נתפרסם להיפוך שתמיד יש כח הבחירה ואדרבה העומד בנסיון מקבל עוד תוספת יד של קדושה. ויתכן שבאמת עיקר הע"ז של בעל צפון לא היה אלא צפון בלב פרעה, והמקום בעל צפון זה רק קצה גבול של פרעה אשר משם מתרכז ומתחזק כח הטומאה להיות ליד לכל התופסה, ולכן הריסת הע"ז היה במכה זו שכתוב בה ואכבדה בפרעה, שעיקר הכבוד של השם יתברך על ידי בעל הבחירה כידוע.

תוכחה של הצדיק על איש העושה מצוה

תורה ל:ז ועקר התגלות החסד וכו' הוא על ידי תוכחה וכו' וצריכין אנו לקבל תוכחתם, אף על פי שתוכחה שלהם היא לפעמים דרך בזיון, שמבזים אותנו, אעפ"כ צריכין אנו לקבל תוכחתם כדי לקבל על ידו את החסד כנ"ל. כי מה שתוכחתם הולכת לפעמים בדרך בזוי, צריך לדון אותם לכף זכות, כי אין אדם נתפס על צערו וכו' ע"ש.

והוא קצת פלא לאור מה שרבינו גילה בתורה רפ"ב ובתנינא תורה ח', שהדרך היחיד ליתן תוכחה הוא בדרך של השיר של חסד, שאינו מבזה ומביש כלל את ריח השומעו, וצריכים לבנות את האדם על ידי הנקודות טובות, ואילו כאן רבינו מטיל את החיפוש לזכיות על השומע התוכחה, שהוא צריך לדון המוכיח המבזה אותו לכף זכות.

וי"ל שכאן התוכחה הוא על מעשה המצוה, כמבואר שהצדיק קיבל בלבולים מהתפלות, והצדיק מבחין בין המתפללים כפי בחינת העזות דקדושה שיש בהתפלה ובהתורה של כל אחד, ואז הצדיק מוכיח את המתפלל על תפילתו שלא היה בשלימות כמו שצריך, והרי מבואר שהתוכחה בא על טוהר המעשה והתפלה של אותו אדם, ואולי כביכול ניתן לומר שהצדיק קצת אשם בזה שהוא מוכיח את העושה מצוה. ולכן על האדם השומע להיות עכשיו כאילו הוא הצדיק, ולהתחזק באותו עזות דקדשה שלו (כמו שמבואר בתנינא תורה ח' שזוכין להשיר פשוט כש"ר על ידי עזות דקדשה) ולחפש רק את הזכות והטוב - לדון את הצדיק המוכיחו לכף זכות. ואז החסד נתגלה על ידי התוכחה, ודו"ק.

עבודת ה' באלול

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תנינא תורה פב

ועקר התשובה הוא בחדש אלול, כי הם ימי רצון, שעלה משה לקבל לוחות אחרונות ופתח דרך כבושה לילך בה. והדרך שעשה משה הוא כך, שמשה קשר את עצמו אפלו לפחות שבישראל ומסר נפשו עליהם, כמו שכתוב (שמות לב:לב): "ואם אין מחני נא". וזה פרוש (שמות ל"ה): "ויקהל משה" וכו' - שמשה היה מאסף ומיחד ומקשר את עצמו עם כל ישראל, אפלו עם הפחות שבפחותים.

והנה צ"ע כי הלוא הפסוק הזה, מה שמשה רבינו אמר ואם אין מחני נא היה בי"ח תמוז, ומבואר היטב ברש"י שבארבעים יום של י"ח תמוז עד כ"ט אב משה רבינו עסק בתפילה להש"י למחל ולסלוח לעם ישראל, עד שהש"י נתרצה והזמין את משה רבינו שוב לעלות אליו ונתן לו את התורה שנית. ולכן צ"ע איך רבינו לומד מזה הפסוק על ההנהגה של אלול, הלוא זה ההנהגה של תמוז שהוא עבודה אחרת לגמרי מקבלת התורה של אלול. ואפילו שנאמר שלכן רבינו הביא את הפסוק של ויקהל משה שהיה ממחרת יום כיפור, ומוכיח שמאז מי"ח תמוז עד לאחר יו"כ משה רבינו היה עוסק בזה הענין להתאחד עם אם ישראל, עדיין קשה איך מוכיח בזה במיוחד על חודש אלול.

ועוד צ"ב בתורה זו מה שרבינו כותב כל זה שכך עשה משה, ויכולים לפרש שכך עשה משה, ולכן כיון שמשה הצליח, נמצא לפי זה שכל עם ישראל מקושרים היטב להצדיק בימים האלו, ולכן הם ימי רצון ועת מוצלח לעבודת השם, ולפ"ז אולי יש ליישב הקושיא הנ"ל שרואים שעיקר הצלחת משה רבינו להשיג מבוקשו היה בימי אלול, כמו שאמרו חז"ל, ולכן הוא עת רצון בשבילנו.

אכן בהתחשבות שתורה זו ממש חלק מתורה ו', לכאו' רבינו לא סתם מגלה לנו הדרך של משה רבינו, אלא מראה לנו שכן ראוי לכל אחד מישראל להתנהג כך.

ואולי נוכל לפרש על דרך דרוש, שהנה בטענת משה רבינו מחני נא, הוכיח שהש"י עוד יתחדש התורה בנתינה השניה, והנתינה השניה יהיה עוד מקושר מאד כפי נשמות ישראל. ולכן דוקא חודש אלול שאז הש"י מסר את התורה שנית למשה רבינו, אז הוא מסוגל להתאחד עם כל אחד מישראל, כי אז כל אחד נקבע בתורה.

והנה התקשרות של משה רבינו עם כל אחד מישראל אפילו מהפושעים, לא היה שהלך לדבר איתם וכדומה, אלא שהתפלל אליהם (או כפי הדרוש הנ”ל, גם על ידי אותיות התורה), ואולי בזה שונה עבודת השם של איש פשוט, שגם עליו להתחבר לכל אחד מישראל, אבל הוא כבר צריך לעשות התקשרות גשמי (וכמו שמבואר בלקוטי הלכות שהצדיק שולח אנשיו למקומות נמוכות וכו').