עוד יותר טוב

 ב"ה

השיר הלהיט עכשיו הוא שיהיה עוד יותר טוב. וזה ברכה גדולה שרואים שעם ישראל מתחיל לפרוש מהחכמות ועמקמימיות של הרבנים ומפורסמים של שקר. כי לא לפני הרבה זמן היו שרים = לא מגיע לי כלום, שכל הספרים הקדושים הזהירו מלומר שטות כזה לעורר את הדין חס ושלום. והכל מחכמות בא להם. וכן החכמות של מפרסם אחד שצריכים להודות להשם ולשבח על כל הצרות בברוך הטוב והמטיב נגד ההלכה שצריכים לברך דין אמת עד לעתיד לבוא שנראה עין עין שהם טובות. ועכשיו ברוך השם סוף סוף הבינו לבקש רק שיהיה יותר טוב. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

מסכת בבא קמא דף נד-נה

 ב"ה

מסכת בבא קמא

נד:-נה שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב, אמר לו, עד שאתה שואלני למה [לא – גירסת מהרש"א ודבש תמר] נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה, אזל לגביה, א"ל ממנו לא שמעתי, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב רב אחא ברבי חנינא ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי חנינא, הואיל וסופן להשתבר, וכי סופן להשתבר מאי הוי, אמר רב אשי חס ושלום פסקה טובה מישראל, ע"כ.

כמה תמוהים דברי רבי חייא בר אבא, עד שתוספות (בבא בתרא קיג. ד"ה תרוייהו) הוכיח מכאן שפעמים שלא היו האמוראים בקיאים בפסוקים. והמרש"א שינה את הגירסא, אף על פי שהמשך לשונו – 'שאיני יודע אם נאמר בן טוב', משמע כגירסתנו. ועיין במפרשים (ריא"ף על עין יעקב, שהספק אם מה שכתוב בפרשת ואתחנן נאמר גם בדברות ראשונות אלא שמפורש יותר בפרשת ואתחנן. ובפני יהושע שהספק אם הקב"ה אמרו רק שלא נכתב, או לא אמרו, עיין שם באריכות בביאור השינוים בין הדברות ראשונות להאחרונות).

והנלע"ד פשוט וברור בזה, כי בדברות אחרונות כתיב (ואתחנן ה:טז) כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך י' אלקיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך וכו'. הרי מפורש 'כאשר צוך' [ופרש"י במרה] בא להוסיף על הדיבור, ולכן נסתפק רב חייא בר אבא על תוספת זו אם הוא ממש חלק מהדיבור או ציון להציווי במרה.

ולכן שלחו לר' תנחום בר חנילאי, ודייק בשמו, כי ענין של תנחום, הוא ענין של הנהלת נסיעה, לך נחה (שמות לב:לד), ולאמים בארץ תנחם סלה (תהלים סז:ה, פרש"י תנהגם בדרך המישור), וכן חנילאי, לשון חניה. ולאי, לשון חולשה, כי בנסיעת כלל ישראל למרה, נחלשו כי לא היה מים לשתות. וכן בשמו של שמואל בן נחום, ולא נחם. וכן מרה הוא לשון תמורה, ונסתפקו אם הוא אבי אמו או אחי אמו.

ולכן דוקא בזה יש ענין של פסקה טובה מישראל, והלוא כל העשרת הדברות הם השפעה נפלאה לעם ישראל ולכל העולם, ובדיבור השני כתיב ועשה חסד לאלפים לאהבי. אלא שכיון שמדובר על הזכרת הציווי במרה, ששם התלוננו העם על משה לאמר מה נשתה (בשלח טו:כד) ויורהו י' עץ וכו' וימתקו המים, שם שם לו חק ומשפט וכו', וכאילו היה הקמת ברית להמתיק המרירות ולהקים התורה, ולכן אילו היה משתבר חס ושלום פסקה טובה מישראל.

 

דף נה:

נה: דאמר ר' אלעזר ואמרי לה במתניתא תנא ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן ואלו הן בור ואש שן ורגל וכו' וכו' אמר רבה מתניתין נמי דיקא דקתני צאן, מכדי בשור קא עסקינן ואתי ניתני שור, מאי שנא דקתני צאן לאו משום דהתורה מיעטה בשמירתן, לאו משום דצאן קרן לא כתיבא בה, שן ורגל הוא דכתיב ביה וכו', עיין שם.

נראה שזה כעין מה שרבינו הזהיר (ליקוטי מוהר"ן תנינא מד) ז"ל ואין הקב"ה בא בטרוניא וכו' (עבודה זרה ג), ולא נתנה תורה למלאכי השרת (קדושין נד), ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחמרות יתרות עליהם נאמר (ויקרא יח): וחי בהם, ולא שימות בהם (יומא פה:), כי אין להם שום חיות כלל וכו' עיין שם. ולכן, כיון שעם ישראל נמשלים לצאן, ואנחנו עמו וצאן מרעיתו, אין הקפדה על שמירה יתירה, רק לענין שור, בחי' יוסף, בכור שורו, שהוא בחינת היסוד גם בחי' הסתכלות, בענין שמירת הברית צריכים שמירה יתירה. אבל בור, שחייב על הבלא לפי רב, והיינו ענין של חיות, ולפי שמואל אפילו על חבטה של קרקע עולם, בחי' החיות של האשה, אש בחי' הנשמה שהוא עיקר החיות, שן ורגל, שדרכו בכך בחייו, כל אלו די בשמירה מועטת.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פחד שבא קודם איזה טוב

 ב"ה

ספר המידות

פחד ב:ב לפעמים אדם מתפחד – קודם שבא עליו איזהו טוב, עכ"ל. עמש"כ בערך אמונה לט.

במקורות: שם (מד"ר וירא מח:ו) אר"י בר רבי סימון, לארכיליסטוס שמרד במלך. אמר המלך, כל מי שהוא תופשו, אני נותן לו פרוקופי (שכר טוב וכבוד. פרוקופ"י עם הז' אותיות, וב' כוללים, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן). עמד אחד ותפשו וכו' והיה זה מתפחד וזה מתפחד. זה מתפחד לומר איזו פרוקופי המלך נותן לי, וזה מתפחד ואומר אי זה דין המלך דן אותיו. כך לעתיד לבא, ישראל מתפחדים ועובדי כוכבים מתפחדים. ישראל מתפחדים (הושע ג:ה) ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים וכו', ע"כ.

עוד עיין בצדקת הצדיק קע, ז"ל כשהקב"ה רוצה להטיב לאדם ורוצה רק שיתפלל האדם על הדבר, אז מזמין לפניו צער או פחד מעין דבר זה, וכדשז"ל (יבמות סד.) מפני מה היו אמהות עקרות כו'. או רואה אחר מעונה באותו דבר ומבקש רחמים עליו כדי שיהי' הוא נענה וכמ"ש פחד פחדתי וגו'. כי כל דבר שהש"י רוצה להביא לעולם או לאדם היא מתפשטת לכמה גוונין, ויש בה ההיפך ג"כ ח"ו וכד"ש (שמו"ר פ' ל' וזח"ג רטז:) בדור המבול שהיו מעותדים לקבל תורה אלו זכו. וכן בכל דור ובכל אדם. ולכך כשמתעורר מדה זו לטובה מתעורר ג"כ ההיפך ח"ו ומרגיש פחד ומתפלל ובא הטוב. אבל לעולם הוא בא הדבר שמפתחד רק שבא ההיפך, דהיינו כל מיני טובה שבדבר זה. וזה ענין מ"ש (ב"ר פ' סו) צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה, פי' בכל דבר וכל מדה טובה וענין טוב תחילת הכניסה בו הוא בצער כטעם כל התחלות קשות [ע"ד שא' (גיטין מג.) אין אדם עומד על ד"ת אא"כ כו'] וכד"ש פ"ק דברכות (ה.) ג' מתנות טובות כו' וכברייתו של עולם ברישא כו' (שבת עז). לפי שהעוה"ז רובו רע כידוע, ולכך כל דבר שמתעורר בו, רואה הוא מקודם כח הרע שבו ומצטער וע"י הצער ממתיקו, ומיד סופו שלוה. וכענין תלתא דפורעניתא וכו' וכו' כענין ונסתם ואין רודף, כי משרע"ה אוהב ישראל הי' בודאי לא קיללם רק בכל קללה טמון הברכה שיש בו שא"א להגיע לו רק ע"י הקללה. ובקללת הניסה שם הוא הברכה שאין רודף כלל. וכשמתעורר הארה זו להכיר שאין רודף כלל, מתעורר ג"כ ההיפך שהוא הניסה, וע"י הניסה מכיר תיכף אמיתות יחוד הש"י עד שאין רודף כלל.        וכן בקללת ולא תאמין בחייך, הודיעך שאפי' בקלקלה הם קרויים חיים ולא כרשעים שבחייהם קרויים מתים. אלא שהם מגדול הפחד עד שלא יאמינו גם בכך שיש להם חיי עולם בהכירם מעשיהם. ובאותו פסוק נתגלה זה שכל ישראל יש להם חיים, דאומות העכו"ם קרויים מתים ואין להם חיים כלל להאמין בהם. וכשמתעורר פחד זה שאינו מאמין בעצמו כלל אם יש לו חלק לעוה"ב, מתעורר ג"כ ההבטחה הברורה שיש לו חלק לעוה"ב, וכן בכל דבר, עכ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אין מערבין שמחה בשמחה - דף יומי מסכת מועד קטן דף ח: על פי ליקוטי מוהר"ן תנינא לד פרשת השבוע יתרו

 ב"ה

ח: אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא, ואמרי לה אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא, לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. המיוחס לרש"י (ד"ה דאין) כז"ל כלומר בעינן דלישמח בשמחת מועד לחודיה. והתוספות (ד"ה לפי) כתבו שהטעם הוא על דרך שאמרו (ברכות מט.) שאין עושים מצוות חבילות חבילות, כלומר שצריך שיהיה לב האדם פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה למצוה אחרת. ובנימוקי יוסף (ד"ה שאין) כתב, שכאשר מערב שמחה בשמחה אינו שמח כראוי בשום אחת מהן.

עיין ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה לד ז"ל ויחד יתרו על כל הטובה, כי אצל סתם בני אדם אין השמחה של כל הטובות ביחד כי יש חילוקים רבים בענין השמחה, למשל, כשבאין על חתונה, יש מי ששמח מן האכילה שאוכל דגים ובשר ויוצא ויש אחד ששמח מן הכלי זמר, ויש ששמח מדברים אחרים כיוצא בהם, ויש ששמח מן החתונה עצמה כגון המחותנים שאינם משגיחים על אכילה ושתיה רק שמחים מן החתונה עצמה וכיוצא שאר חילוקים, אבל אין אדם שיהיה שמח מכל השמחות ביחד ואפי' מי ששמח מכל הדברים הנ"ל אעפ"כ אין השמחה מכל הדברים ביחד רק מכל אחד בפ"ע בזה אחר זה וכו' אבל שלימות וגדלות השמחה הוא מי שזוכה לשמוח מכל הטובות ביחד, וזה א"א כ"א כשמסתכל למעלה על כל הטובהה דהיינו על השורש שמשם נמשכין כל הטובות, ושם בהשורש הכל אחד ואזי שמחתו מכל הטובות ביחד וכו' ע"ש.

ולכאורה מי שיכול לעשות את זה, להיות שמח על כל הטובות ביחד, הוא היה מותר לערב שמחה שמחה, אלא דגזרו בלא פלוג. ואדרבה מבואר בהמשך התורה שם, שכל מה שנכללין יותר ריבוי השמחות זה בזה נגדל ונתוסף אור השמחה ביותר ויותר כי נגדל ונתוסף האור מאוד ע"י התנוצצות שמתנוצץ משמחה לחבירתה וכו' ע"ש. וי"ל שלכן דייקא במימרא זו עירבה הגמרא שני מאן דאמרי של המאמר, ועוד ואמרי לה. להורות שאף שמן הנמנע להתיר לערב שמחה בשמחה מחמת לא פלוג, אבל עכ"פ מבחינת אור צדיקים ישמח, תמיד יש להרבות ולערבם, כי הצדיקים הם השמחה בהשורש וכל מה שנתוסף צדיקים נתוסף אורה ושמחה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תעשה טוב וממילא הרע יסתלק

ב"ה

רבינו הקדוש גילה בספר חיי מוהר"ן אות תמז. אתה עשה טוב ועסק בעבודתו באמת וכשתעסק ותתמיד בעבודתו יתברך אזי הטוב ישאר והרע ממילא יתבטל ויפול עכ"ל. פה רבינו הדגיש את העשה טוב. והנה יתכן שזה כולל גם כן סור מרע, שהוא גם כן מהעסק של עבודתו יתברך, וממילא כל הרע שבו יתבטל ויפול. אבל לכאורה יותר נראה שרבינו הדגיש את העשה טוב לחלוטין, וממילא יזכה לא רק לסור מרע ולהסיר כל הרע, וצריך עיון.

ע' לעיל אות רלח, שרבינו אמר לאמו שהענין שלו הוא סור מרע. ואפילו אם ניקח את הצד השני הנ"ל שרבינו אמר שהעיקר הוא עשה טוב וממילא יזכה גם להיות סור מרע, נוכל לומר שכך רבינו הקדוש הדריך לאחרים, אבל הוא בעצמו לקח בעיקר את הסור מרע. וכן מצינו למשל לגבי שברון לב, שרבינו לקח את זה לעצמו, ואילו לאחרים הזהיר אותם לא ללכת דרכו.

והנה עיין בספר אדיר במרום (עו-) שגילה שהעיקר  הוא להקדים הסור מרע ורק אחר כך עשה טוב. רק לפני החטא היה להיפוך. וצריכים למימר שעכשיו הבעש"ט (הבאתי המ"מ לעיל רלח) ורבינו החזירו את זה.

תמז. אתה עשה טוב ועסק בעבודתו באמת, וכשתעסק ותתמיד בעבודתו יתברך איז הטוב ישאר והרע ממילא יתבטל ויפול "דוא טוא אין יודישקייט, גטס וועט בלייבן או שלעכטץ וועט ממילא אראפ פאלן, ע"כ.

עין במסכת תמיד (כח.) תניא רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעול םנחת רוח באה לעולם טובה וברכה באין לעולם ורעה מסתלקת מן העולם שנאמר ( משלי כד:כה) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, ע"כ. והמפרש (במקום רש"י) כז"ל עליהם תבא ברכת טוב, טובה וברכה באה לעולם, כשטובה באה לעולם רעה מסתלקת מן העולם, עכ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שיר חדש ועצה חדשה שאין אחריה שום צרה - נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה

בספר חיי מוהר"ן אות תל. אין דרכו לדחק על שום דבר שיהיה דוקא כך וכו' גם אני יודע שכל טובות עולם הזה אין טובתו שלמה, וכל טובה מטובות עולם הזה מכרח שיתגלגל ממנה איזה דבר שאינו טוב. כי אי אפשר שיהיו טובות עולם הזה שלמות לגמרי, על כן אינו רוצה לגזר ולדחק את האדם שיעשה דוקא כרצונו, פן בסוף, כשיתגלגל איזה דבר לא טוב מזה יתרעם עליו וכו' ע"ש.

הנה דברי רבינו הקדוש פה הם ממש כמו שמצינו ברש"י סוף פרק שני של מסכת ערכין (יג: - הבאתי הלשון בערך שיר חדש – שירה חדשה) שהגמרא שם אומרת שבימות המשיח הכנור יהיה של שמונה נימין, ורק לעולם הבא יהיה של עשר ויהיה נקרא שיר חדש לשון זכר, ובפירוש רש"י ז"ל כך תשועות הללו (אפילו של ימות המשיח, הם בחי' נקבה כי) סופן לילד צרות, אבל שיר של עולם הבא לשון זכר שאינו יולד, עכ"ל.

ולפי זה, לענין השיר חדש שגילה רבינו הקדוש בפתק, נ נח נחמ נחמן מאומן, היה ראוי שיצוה דייקא עליו (אכן היה לרבינו עוד הרבה טעמים שלא גילה כמש"כ כאן). אכן מה ששייך לעולם הבא הוא כולו רצון בלי שום כפיה.

ובשיחות הר"ן (קפה) רבינו גילה שכל הנהגה שהוא מצוה הוא סגלה ותקון ומועיל על מה שעבר ועל העתיד ולאחר ההסתלקות של האדם, ולימות המשיח, ולתחית המתים ולעתיד לבוא, ע"כ. הרי שבדבר הצואה היה לו התוקף של עולם הבא, רק עם כל זה, כאשר היא פועלת בזמנינו על כרחך יהיה משהו לא טוב מתגלגל ממנו כפי גשמיות העולם. ולפי זה י"ל גם לענין השיר חדש שגילה רבינו, שכל עוד ששרים אותו בעולם הזה בזמנינו עוד יתגלגל מהישועות שלו איזה צרות רחמנא ליצלן. אי נמי, הגם שיש בכל ציווי תוקף המגיע ומועיל ומתקן אפילו לעתיד לבוא, אינו לגמרי בשלמות של עולם הבא, ואילו השיר חדש, שהוא לגמרי בחינת עולם הבא, כי על כן נקרא שיר חדש, ולא שירה חדשה כנ"ל, אין שייך אחריו שום צרה כלל, אפילו כאשר שרים אותו בעביות עולם הזה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תורה כג - תאות ממון וטוב זה יסוד

ב"ה

תורה כג – יעקב אבינו תיקן תאות ממון בהכנסו לשכם, ובאות ג, רבינו מגלה יותר כשהקב"ה רוצה לגרש אויביו של צדיק הוא מפיל את האויב בתאות ממון ע"ש. וזה מה שהיה בשכם אחר שיעקב אבינו תיקן אצלו תאות ממון, ושכם נעשה אויב ליעקב, אז הקב"ה הפילם לתאוות ממון, ומרוב תאוותם לממון הסכימו להמול וכו'.

תורה כג:ג ואין טוב אלא צדיק (יומא לח:) הינו ברית. עי' בספר ערוך ערך טיב, שכן פירש שהוא האבר, וכן יש לפרש במסכת שבועות (יח.).

נ נח נחמ נחמן מאומן

טוב שברופאים - נ נח!

ב"ה

חז"ל אמרו טוב שברופאים לגיהנם. וידוע שטוב זה הצדיק כמו שכתוב אמרו צדיק כי טוב. והצדיק האמיתי הוא הרופא לכל תחלואי עם ישראל. ולפי זה י"ל טוב שברופאים - הוא רבינו הקדוש - נ נח נחמ נחמן מאומן - לגיהנם - הוא מציל ומתקן את אלו שיורדים ר"ל לגיהנם.