למעלה מן המקום

ב"ה

בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות

שבעה קבצנים

הקבצן בעל חטוטרת

הויקאר

בחינת למעלה מן המקום, לכאו' זה בחי' תכלית הידיעה שלא נדע, עיין בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה פג.

וע' בלקוטי הלכות (יו"ד ב, ערלה ד:ז) שמקומו של עולם, דהיינו שרשי נשמות ישראל, על ידי שהצדיק זוכה לבחי' זו, הוא יכול להחזיר את כולם לתשובה, עיין שם. והרי בלקוטי מוהר"ן תורה ל' רבינו גילה שעיקר התשובה הוא על הלא ידועים, והרי אתי שפיר, שמקומו של עולם הוא בבחי' הלא נדע, של תכלית הידיעה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לשון רבינו ביידיש בסיפורי מעשיות

ב"ה

מעשה יג

כאשר הילדים היו בוכים ובא הבעטליר הראשון כתוב ז"ל והתחילו אלו הבנים להתקרב אליו ולהיות כרוכים אחריו, ע"כ – וביידיש האבן די קינדער אן גיהובין טשעפען זיך צו איהם, און צו טולען זיך צו איהם, ע"כ. ואיני יודע יידיש, אבל טשעפען, כמדומני זה להפריע, אז איך זה הגיע למשמעות של להיות קרוב ולהיות כרוך אחריו. וב"ה מצאתי הענין מפורש ברש"י פרשת ראה (דברים יב:ל) על הפסוק השמר לך פן תנקש  אחריהם, ז"ל אבל בלשון טירוף וקשקוש מצינו נו"ן – וארכבתה דא לדא נקשן (דניאל ה:ו), ואף זה אני אומר, פן תנקש אחריהם, פן תטרף אחריהם, להיות כרוך אחר מעשיהם. וכן ינקש נושה לכל אשר לו (תהלים קט:יא), מקלל את הרשע, להיות עליו נושים רבים, ויהיו מחזירין ומתנקשים אחר ממונו, עכ"ל.

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה יג מהשבעה קבצנים

ב"ה

יום ראשון-יום הששי. הקבצן נפל עליהם ונשק אותם. משמע שגם את הכלה נשק.

יום שלישי

הלב זה בחי' אמת, והמעיין זה בחי' חסד, ביחד זה חסד של אמת.

דוד המלך שהיה בחי' נפל וקיבל שנותיו מאדה"ר והאבות כדי לתקן ב"ן (כמבואר באיגרות רמח"ל), אז נראה שהמעיין זה בחי' מ"ה, ב"ן ומ"ה בחי' זמ"ן כידוע.

(מכלכל חיים בחסד. חיים זה החכמה.

מדת ימי מה היא, מדת זה הד' אלפין כתר דלאה.)

יום רביעי לא מתחיל ביום הרביעי.

יום חמישי

הקבצן ההוקיר – בעל חטוטרות. וכן הקבצן בלי ידים של יום הששי, רק אצלם לא כתוב בהיידיש שנותן להם במתנה גמורה, רק מתנה, משא"כ ביום א, ב, ג, ד, אצל כולם כתוב בפירוש (בהיידיש) שהוא נותן להם במתנה גמורה.

יום הששי

הקבצן בלי ידים

'אחד התפאר שיש לו כח כזה בידיו כשיש רוח סערה הוא יכול לעכבו בידיו ולעשות בידיו לרוח משקל וכו'. שאלתי אותו, איזה רוח וכו', אם כן אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה כי אינך יכול לנגן לפניה כי אם נגון אחד וכו' ע"ש. הרי מבואר שענין הרוחות הם שורש להעשרה מיני נגינה, ויש לעיין אם הם קשורים לענין הרוחות שמעמידים גלי הים להיות חומות במבצר המים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

טעם, ריח, ומראה של המאכל

ב"ה

בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה יג מהשבעה בטלירס

יום שני -- הקבצן החרש

"קלקלו את הטעם... כל מי שירצה לטעם איזה טעם יהיה טעם נבלה... וכן קלקלו את המראה, שהחשיכו את העינים כאלו יש עננים ועבים... כשבאו סמוך להמדינה התחיל להתקלקל גם אצלם הטעם ושאר הדברים, והרגישו בעצמם שנתקלקל אצלם... והרגישו בלחם ומים שלי כל הטעמים וכו' ונתתקן מה שנתקלקל אצלם."

לכאורה מבואר שהפגם שהטילו הג' כתות עבדים, לא היה בחפצה של הפירות, אלא בהחושים של הגברא, כן משמע בפרט מהלשון 'שהחשיכו את העינים', וכן בהמשך מבואר ענין זה כי החשך יעור עיני חכמים, ומשמע להדיא שזה מקלקל את העינים, חוש הראיה, ולא הדבר שרואים. וכן ממה שאחר שאכלו מהלחם והמים שלו נתתקן אצלם מה שנתקלקל, משמע להדיא, שלא רק בלחם שלו ומים שלו ירגישו כל הטעמים, אלא שנתתקן אצלם שירגישו את כל הטעמים אפילו בלחם שלהם, כי הפגם לא היה בחפצה של האוכל אלא בחושים. (אלא שצריכים להבין, שזה לא אומרת שכל האוכל שבעולם יש את כל הטעמים, אלא האוכל של הגן, והאוכל של אלו העשירים, דהיינו שהיה להם אוצרות והיו חיים 'חיים טובים', דהיינו לכאורה שהחפצה של האוכל שלהם היה מוקדש, רק שכיון שנתקרבו לאותה המדינה נתקלקל אצלם החושים, ולא היו יכולים להרגיש הטעמים בהאוכל המיוחד שלהם, עד שנתתקן. אבל אוכל בעלמא, שלא מהגן ולא מהאוצרות, לכאורה אין בהם כל הטעמים אפילו לבעל הרגשה. ועיין במשנה סוף מסכת סוטה (ט:יג) רבי שמעון בן אלעזר אומר, הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, המעשרות נטלו את שמן הדגן. וחכמים אומרים, הזנות והכשפים כלו את הכל, ע"ש. לכאו' מבואר להדיא  שמדובר על החפצה של הפירות, ודו"ק).

נ נח נחמ נחמן מאומן