Posts
ב"ה
תענית סוף דף ל:
דאמר
מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר (דברים ב:טז-יז) ויהי כאשר תמו
כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור. ופרש"י ז"ל לא היה
הדבור עם משה, ביחוד וחיבה, דכתיב וידבר ה' אלי לאמר אלי נתייחד הדיבור,
ואע"ג דמקמי הכי כתיבי קראי בהו וידבר. איכא דאמרי לא היה פה אלא פה אלא
בחזיון לילה, גמגום, עכ"ל. (ועיין בפירוש הרשב"ם (ב"ה קכא:
ד"ה לא) שהדיבור היה על ידי מלאך או על ידי אורים ותומים. אך בגבורות ארי
(ד"ה לא) כתב, שחלילה לומר שנבואת משה היתה באיזה פעם על ידי חזיון לילה או
מלאך או אורים ותומים. מתיבתא).
ונלע"ד
שדברי רש"י עם האיכא דאמרי פירוש אחד הוא (ולא שני פירושים שונים כמו שהבין
המתיבתא). וזה שרש"י כתב גמגום הכוונה כענין מה דאיתא בזוהר הקדוש שמשה רבינו
כבד פה בגלותא, וכבד פה היינו גמגום. וזה הענין שלא נתייחד לו הדיבור, כי
נלע"ד שענין ייחוד הדיבור הוא, שמשה רבינו היה כולל ומייצג כל הבריאה בתוך
צלם דמותו, וכך היה מקבל דבר השם על כל הבריאה, והרי הדיבור על כל הבריאה נתייחד
בו לבדו, אבל כיון שבני ישראל היו ניזופים, לא היה יכול לקבל הנבואה ככה, אלא כאיש
פרטי, ובודאי היה רק ביום כמו שהעידו חז"ל וכמו שהדגיש הגבורות ארי
הנ"ל, אלא היה בבחינת מלאך ואורים ותומים בבחינה זו שהיה צינור פרטי של
נבואה, ולא היה בא בכח כל הבריאה. וכעי"ז מצינו בחז"ל שכאשר זוכים ישראל
כל השפע מגיע אליהם, והאומות יונקים מהם כמו כלב שמשליכים לו אוכל מהשולחן, אבל
כאשר לא זוכים האומות לוקחים השפע ראשון והשארית ישראל. ולכן כאשר ישראל היו
נזופים משה רבינו היה מקבל את הנבואה רק כאיש פרטי כנ"ל.
